אנשים משלנו

 מה שנעשה בזמן האחרון, זה פשוט לא להאמין

ציפורה שוכבת ערה במיטה. כבר לא חושך ועדיין לא אור. במיטה הסמוכה שוכב פרקדן הרמן, ישן בשקט. כל כך בשקט שהיא משתגעת. כך בכל לילה כמעט. הוא נוחר נחרות מחרישות אוזניים, והיא מתהפכת על משכבה. חולפות שעות עד שהעייפות מכריעה אותה, ודווקא אז, לפנות בוקר, הוא משתתק, וציפורה מתעוררת מעוצמת השֶקט.

אלה השעות שלךְ לחשוב, היא אומרת בלבה, ומנחמת את עצמה שאין סיבה מוצדקת לישון לילה שלם. ממילא היא מספיקה יותר מכל אחד אחר, כל היום על הרגליים, מתרוצצת לכאן ולשם למרות חוסר השינה. אז אין בעיה. אין שום בעיה.

היא הלא שמעה ברדיו — הרמן הוא לא הנוחר היחיד בעולם — שיש מה לעשות, ולאו דווקא בניתוח. אפשר להשתמש באטמי אוזניים, או לשלוח אותו לישון בחדר אחר. כן, אפשר. אבל לא יעלה על הדעת שהיא תישן עם גומי באוזניים רק בגלל שמישהו אחר נוחר. גם לישון בחדרים נפרדים לא ייתכן. מרים עוד גרה בבית והיא צריכה לראות את ההורים שלה יחד, וישנה ורה, הדיירת, שלא מתביישת לדחוף את האף שלה לחיים של אחרים.

ממילא אנחנו ישנים במיטות נפרדות, חשבה פעם ברגע של הארה, אז למה לא בחדרים נפרדים? אבל חרדת "המה יגידו", שיתחיל עם ורה ויתפשט בכל העיר, גנזה את האפשרות לעולמי עד.

אני כבר אסתדר, היא חושבת, ויודעת שתסתדר, בדיוק כמו שהיה עד עכשיו. בילדותה, היא נזכרת, הכול היה נפלא, גן עדן ממש, בלי בעיות ובלי צרות, עד שהגיע הרמן ובעקבותיו תוהו ובוהו שנמשך עד עצם היום הזה.

מה יכול להיות גרוע יותר מהילדוּת של מרים, היא חושבת, וגם אותה היא שרדה. את הקשיים היום־יומיים, את המלחמות הבלתי פוסקות עם מערכת החינוך, את הסקנדלים שמאיר עשה לה. הכול היא עברה בחיים, ועדיין עוברת, כי מהו ההווה אם לא סניף של העבר? איך שלא מסתכלים על זה היא, ולא רק היא, מתמודדת עם ההשלכות של העבר, ואין מה לעשות. צריך להתמודד. ואני, אמרה פעם להרמן, אני להתמודד יודעת. אני מתמודדת גדולה.

ציפורים ראשונות כבר מצייצות בחוץ. אלה לא הציפורים העדינות בעלות הקול הערב. אלה ציפורים המנסרות בציוצן את הענף שהן יושבות עליו. ציוצים שנשמעים כמו קללות. ציוצים שרק היא והעובדים בנמל, גם במאפיות ובבתי החולים, וכל מי שעובד במשמרת לילה, רק הם יכולים לשמוע. כן, היא נאנחת בלא מעט גאווה, וחושבת, אני אחת מחיות הלילה, ומתהפכת על גבה. בדרך כלל איננה אוהבת לישון על הגב, אבל היא ממילא לא ישנה אז מה זה כבר משנה? מעבר לקיר היא שומעת את מרים. גם היא מתהפכת במיטתה, רגליה נוגחות בקיר המשותף. האם גם היא שומעת את הנחירות של הרמן? אין לדעת. מרים לא מדברת הרבה. עכשיו, כמו להכעיס, הרמן דווקא נושם בשקט, ברכּוּת, בביטחון. נשימות עדינות שאינן מתיישבות עם הציוצים המכוערים של ציפורי השחר. ציוצים שאינם אלא קללה.

מצחיק, היא חושבת, שדווקא אתמול, כשעסקה במרץ בהכנות לחתונה של מרים, פגשה ברחוב את רות שטיין.

"רותי," אמרה רות שטיין, "את יכולה לקרוא לי רותי," והוסיפה שמאז שהתחתנה — כבר יותר משלושים שנה — היא נקראת בכלל רות גושן.

"רות שטיין," חזרה ואמרה ציפורה, "אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך. ודווקא היום," ושלחה יד לתיקה ושלפה ממנו הזמנה, מבין ההזמנות שהיא מחזיקה בתיק בדיוק למקרים כאלה, ונתנה לה.

רות הרכיבה משקפי קריאה, וציפורה נדהמה. הצעירה הרזה הזאת נהפכה למזדקנת גרומה, מקומטת, שגם לא רואה טוב. מי יודע, אולי גם מאיר שלה נזקק למשקפי קריאה, הם הרי בערך באותו גיל. תמיד היו לו בעיות בראייה, עוד כשהיה ילד.

"אז אני רואה שמרים מתחתנת," אמרה רות, "מזל טוב! אבל מה הקשר אלי, למה אני מוזמנת?"

"מה זאת אומרת למה?" התפלאה ציפורה, "את הרי כמו משפחה."

"למשפחה שולחים הזמנה," צחקה רות, "לא נותנים ככה ברחוב, כשנפגשים במקרה, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים."

"לך צריכים לתת הזמנה?" נעלבה ציפורה, "נו, באמת, את הרי כמעט התחתנת עם מאיר, מה איתך?!"

"מאיר יבוא?" שאלה רות אחרי שתיקה קצרה.

"מה פתאום מאיר?" צחקה ציפורה, "מה מאיר, איזה מאיר?"

"אחרי הכול הוא אח של מרים, ואני לא צריכה להגיד לך עד כמה הם היו קשורים. הוא תמיד דיבר עליה באהבה כזאת. אתם ברוגז?" שאלה, ומשלא נענתה הוסיפה: "עדיין?"

"עדיין," אישרה ציפורה.

"וגם הרמן ומרים?"

"אין קשר," אמרה ציפורה. "בעבר הוא היה שולח מכתב למרים אחת לכמה זמן, מובן שלא אמרתי לה, כי זה הרי ברור שהמכתבים נשלחו בעצם אלי. מרים מסוגלת לקרוא מכתב? אז אני הייתי קוראת אותם לעצמי ושומרת. על כל פנים גם זה כבר נגמר מזמן."

אישה חלפה על פניהן וציפורה השתתקה בבת אחת. מי יודע אם היא שמעה אותה, ומה קרה לה לפתע שנתקפה בחולשת דעת, ועוד בפני מי?!

רות החמיצה את פניה. "אני מצטערת," אמרה, "אני חושבת שיש לנו איזה בר מצווה מהצד של בעלי בערב הזה."

"אולי בכל זאת?" התעקשה ציפורה, "לפחות לבוא, להגיד שלום, לתת לנו את הכבוד הזה?" ובעודה מדברת נמלכה בדעתה. שאני אתחנף ככה? חשבה. בשביל מה? בשביל מי?! היא אפילו לא כלתי. מילא אם היתה כלתי, כמו שרציתי, כמו שקיוויתי כשכל הנושא היה אפשרי ופתוח לדיון. אז גם הייתי יודעת איך להעמיד אותה במקומה. "טוב," אמרה, "לא רוצה, לא צריך. ההפסד כולו שלך."

"יכול מאוד להיות," אמרה רות ופנתה ללכת. "ד"ש למאיר," קראה לעבר ציפורה בעודה מתרחקת.

***

ציפורה יודעת שכבר לא תירדם, ובכל זאת היא ממשיכה לשכב במיטה. הצמא שוב מורגש בגרון, אבל כוס המים שעל שידת הלילה כבר ריקה. אם לא תקום מהמיטה לא תוכל להרוות את צימאונה. אבל הגוף מסרב לקום. את מי אני מרמה? היא שואלת בלבה, מה, זה שאני מתאפקת ולא קמה, זה הופך אותי לישנה? או שאולי בעד זה שאני לא קמה אני אציל את הכינרת?

ובדיוק אז ציפור שחרית, בעלת ציוץ לא מוכר, משמיעה את קולה וכמו בפקודה ציפורה קמה, נוטלת את הכוס שלה והולכת למטבח.

במטבח, שחלונו פונה מזרחה, רמזים דקים לאור הבוקר. ציפורה פותחת את הברז, מניחה לכוס להתמלא וסוגרת אותו. היא שותה בשקיקה, וממלאת שוב את הכוס. הפעם היא שותה במתינות ואת הכוס השלישית היא כבר נושאת איתה בחזרה אל חדר השינה, שחלונו המערבי נטוע עדיין עמוק בלילה, בצד השני של כדור הארץ. בשעה זו שבין לילה ובין שחר יכולה אישה ששנתה נודדת והיא מתהלכת אנה ואנה בדירה — שיש בה חלון הפונה מערבה וחלון הפונה מזרחה — להגיע למסקנה שבאמצע המסדרון, המפריד בין המטבח לחדר השינה, עובר קו הגבול הדק שבין חושך לאור. באחד הלילות אף התפתתה לחפש את מיקומו המדויק, וסימנה בעיפרון על הרצפה שיהיה ברור. עד כאן לילה ומכאן יום. אבל זה היה מזמן, ובכל מקרה היא כבר לא צריכה את הסימון כדי לדעת.

כל זה לא נכון, היא חושבת לפתע, מתנתקת מהמחשבות על יום ולילה, וזה רק מראה שכולנו אותו דבר בדיוק, אף על פי שכל אחד מרגיש שהוא מיוחד. אני כבר לא מרגישה מיוחדת. גם לא חשובה. "אני רק רוצה את הפינה שלי," היא לוחשת לפתע בקול, חוששת למשמע קולה, מקווה שאיש לא יתעורר. נשימותיו הקצובות של הרמן, המהדהדות בכל הדירה, משנות את סדרן פתאום. הנה הוא מתעורר! כשכוס המים עדיין בידה היא ממהרת לחזור אל חדר השינה ושם היא רואה שהוא בסך הכול התהפך לצד השני. היא מניחה את הכוס על השידה ותוהה בינה לבין עצמה — לשכב או לא לשכב? ויש לה נימוקים בעד ונגד.

לשכב, לעצום את העיניים, לדמיין שאת ישנה. או לא לשכב, ללכת למטבח, להכין קציצות. משוגעת! את תעירי את כל הבית. שיתעוררו. שילמדו פעם אחת מה זה לא לישון. פעם אחת. נו, לא משנה, שיישנו, אבל גם את. לשכב.

***

בדירת אחד השכנים מצלצל שעון מעורר. בזה אחר זה יתחילו השכנים להתעורר ויחד איתם רעשי הבוקר. גם הרמן יתעורר, והיא תעשה את עצמה ישנה, והוא יחשוב, כמו בכל יום, שהיא ערה אבל עושה את עצמה ישנה. כמה פעמים כבר אמרה לו, אני משחקת. כולם משחקים. כל החיים משחקים. ככה זה. מוכרחים. את מרים, שעל פי רוב מתעוררת בשעה מאוחרת, צריך להעיר הבוקר לפני תשע, כדי לא לאחר לפגישה עם שפרה, המחותנת שלה לעתיד. ואולי גם משה החתן. קבעו ללכת לקנות בגדים לחתונה. מרים רוצה שמלת כלה לבנה, אמתית, חגיגית, ושפרה, שציפורה כבר הכריזה עליה כעל אישה פשוטה, מסכימה איתה. אבל כל זה לא בא בחשבון. ציפורה לא תיתן שיעשו צחוק מהבת שלה, בגיל ארבעים וארבע, עם בטן של חודש שלישי שנראית כמו חודש תשיעי, אין שום צורך בשמלת כלה. די בבושה שנגרמה לה. החתונה, האורחים, השמלה כל אלה נועדו לכסות עליה, לאזן, למתן, ורק הסיכוי לנכד משלה מחזיק אותה על הרגליים בימים אלה.

הגינקולוג שבדק את מרים אמר להן שבגילה זה מזל גדול, הֵריון ספונטני ועוד ראשון שמתפתח יפה לעת עתה. באמת בשורות טובות. בחלומות הכי גרועים שלה לא האמינה ציפורה שתזכה לנכד ממרים. מי היה מאמין שמרים שלה בכלל תיכנס להֵריון? מי היה מאמין שהיא תדע מה לעשות. כמו חיות ביער, היא חושבת, ולא סתם חיות, כמו שועל וארנבה. "איך יוצא מזה הֵריון? הנה לך קושיה חמישית לליל הסדר," אמרה להרמן.

***

ציפורה החליטה מראש שאין צורך ללכת לבר המצווה של הבן של משפחת ויינשטוק — מהקומה השנייה — כי מלאך היא לא. את אמיליה ממילא היא אינה סובלת, אישה שצועקת בחדר המדרגות, איזה מין תרבות זו?! וכשהדלת שלה פתוחה ריח של זבל מתפשט בחדר המדרגות. אבל דיאנה מהוועד, השכנה מקומת הקרקע שציפורה דווקא די מחבבת, ביקשה ממנה בכל לשון של בקשה להגיע. "זה חשוב שמשפחת ויינשטוק תרגיש חלק מהבניין," אמרה דיאנה. אולי בזכות זה הם ישלמו לה סוף־סוף מסי ועד. לזה ציפורה לא היתה מסוגלת לסרב. דיאנה, בחורה טובה, חושבת ציפורה, קצת מסכנה — כולם יודעים שדיאנה זה לא באמת השם שלה — לבד עם שתי ילדות, באה מרקע קשה של מצוקה. אומרים שהבעל שלה נהרג בתגרה של עבריינים, והיא בכוחות עצמה מגדלת את הילדות, רחוק מהעולם הזה של הפשע. "רק בשביל זה צריך לעמוד ולהצדיע לה," אומרת ציפורה בכל הזדמנות.

לעומת זאת, לאמיליה ויינשטוק יש אח שיכור, הבן הלא־מוצלח במשפחה, ובמקום להשגיח עליו בשבע עיניים הוא ומרים התיידדו, ועכשיו היא בהֵריון. אמיליה הציעה לציפורה הפלה, אבל ציפורה פסלה את הצעתה על הסף. "מרים כבר נקשרה לעובר," אמרה לה, "וגם לי מגיע נכד סוף־סוף — אני תיכף בת שמונים ושתיים!"

"שתזכי לשנים ארוכות," אמרה אמיליה, "אבל בשביל מה האח שלי צריך תינוק? לכתוב את השם שלו הוא בקושי מצליח."

"האח שלך באמת לא צריך תינוק," ענתה ציפורה, "וגם התינוק לא צריך את האח שלך, ככה שלאף אחד אין בעיות עם אף אחד. אבל תינוק יהיה וגם אבא אני אשיג לו." ואמנם זמן קצר לאחר אותה שיחה פצחה ציפורה במאמציה לאתר חתן. אחד, ולא משנה איזה אחד, שיסכים לקחת כלה בת ארבעים וארבע, רווקה, בהֵריון ראשון, עם ראש קצת אטי, ובלבד שאין לו עבר פלילי. לזה כבר אין לה כוח, הסבירה להרמן. "חתנים כאלה," המשיכה, "אני מזהה מרחוק." לכן, כששפרה קוּטַרְקָה, אמו של משה, רצתה שהן תסדרנה את כל העניינים ביניהן בלי לערב את הבן, חשבה ציפורה לבטל הכול וללכת. אבל שפרה, כך מספרת ציפורה, ראתה שיש לה כאן עסק עם משפחה של בני אדם, והסכימה לשלוח את משה לדבר עם אם הכלה כדי לזכות באישורה.

משה קוטרקה הופיע בדירת משפחת פיינגליק אחר צהריים אחד, לפי תיאום מראש. הכול היה מתוכנן עד לפרט האחרון. לוֶרה נאמר שהיא צריכה לצאת מהדירה לכמה שעות, והרמן לקח את מרים לטיול על חוף הים. נשארה רק ציפורה, שחיכתה למשה בסלון עם צלוחית עוגיות, משקה קל תוסס ותקווה קטנה בלב.

בחמש בדיוק צלצל משה בפעמון הדלת. לבוש בחולצה נקייה ומגוהצת, עם פנים מחייכות ושיער דליל. "אבל הדליל הזה," סיפרה אחר כך להרמן, "היה מסורק יפה." בידו החזיק זר פרחים וזה דווקא לא מצא חן בעיניה. דון ז'ואן, קבעה מיד, ובעיני עצמו בלבד.

"אז מה?" שאלה אותו, "עוד לא מכירים את הכלה וכבר מביאים לה פרחים?"

"מה פתאום?!" אמר משה, "מה פתאום לכלה? הפרחים זה לאמא של הכלה!"

באותו רגע הוא קנה את לבה, והיא הזמינה אותו לשבת לצדה, ושמעה ממנו על העבודה המסודרת שלו בדואר, עם קביעות ופנסיה, על החסכונות שלו בבנק ואפילו על אוסף הבולים שלו. בעולם כמו שלנו, ובייחוד בארץ ישראל, אסור לזלזל בקביעות ובפנסיה.

"הרבה בולים?" היא התעניינה, ומשה סיפר שיש לו המון. חלקם נדירים מאוד, וזה אוסף מאוד יקר.

"ויש לזה שוק?" שאלה.

"למה?"

"לאוסף בולים שלך."

"בטח," ענה משה.

"נו, אז לכבוד החתונה אפשר לממש," הציעה, וכשסירב, סיכמה אותו כקמצן. אך במחשבה שנייה החליטה להעניק לו נקודת זכות. הנה אדם ישר העומד על עקרונותיו, וזה חשוב לא פחות. חוץ מזה, אמרה לעצמה, ממילא הם יגורו אצלנו, אז מה זה משנה אם יש לו כסף או אין. בכל מקרה הוא יחיה על חשבוני. ובשיחת החניכה הקצרה הזאת התקבל משה למשפחה.

את מרים פגש לראשונה שבועות ספורים לאחר מכן, בנוכחות האמהות. "ג'נטלמן אמיתי," אמרה ציפורה לשפרה, "גבר למופת." ושפרה אמרה ברוב חשיבות: "זה החינוך שהוא קיבל בבית, אצלנו אין פראי אדם." אבל ציפורה כבר החליטה מזמן שהיא אישה פשוטה ועכשיו, אחרי שראתה אותה מדליקה סיגריה בסיגריה, הבינה שלא טעתה.

דווקא מרים נראתה מסויגת, ובהגיעם הביתה אמרה להוריה שאינה מוכנה להתחתן עם האיש הזה. "הוא משעמם," אמרה, "ויש לו ריח של בולים."

הרמן אמר מיד שהיא לא מוכרחה, אבל ציפורה הזכירה לו מי גידל אותה כל השנים ואמרה שאין על מה לדבר ושהנושא סגור. הרמן הלך לחדר אחר ומרים פרצה בבכי.

"תבכי, תבכי!" צעקה עליה ציפורה, "תבכי עד מחר, אבל אני רוצה שתחשבי טוב־טוב ותגידי לי, איזה ריח יש לבולים? אה, איזה ריח, ממתי לבולים יש ריח?"

"ריח של אנשים זקנים," אמרה מרים. אבל ציפורה לא רצתה להוסיף ולשמוע ושלחה אותה לחדרה. תמיד היא מוכרחה שתהיה לה המילה האחרונה, חשבה בלבה. אבל את הנעשה אין להשיב.

***

ובאמת, חושבת ציפורה, אולי רות שטיין צדקה וצריכים להזמין את מאיר? הוא משפחה, בכל זאת, הוא הרי הבן שלה, ואם הוא רוצה הוא יכול לבוא עם אשתו, אפילו עם הילדים. מי יודע, אולי הם יעשו שמח, מה יש?

לא.

אמרו לה פעם שהיא מוזיקאית, מיכל, אשתו של מאיר. כלתך מוזיקאית, גברת פיינגליק, מנגנת על פסנתר.

לא.

היא אפילו יכולה לנגן להם את מרש החתונה של מנדלסון, שיצעדו לחופה עם מוזיקה קלאסית, מה יש, כמו שפעם היו עושים.

לא.

באמת אישה על רמה.

לא. זונה.

רות שטיין סתם צדקנית.

היא בוגרת סמינר.

יש לה פה גדול.

לא.

יש לה תחת גדול.

אז מה. היא רזונת.

עכשיו היא סתם נראית כמו ענף יבש.

ומה אני, אפשר לחשוב.

כן, אבל איתך הוא לא היה אמור להתחתן.

נו, אז מה?

או שאולי רצית שאיתך הוא יתחתן?

איזה שטויות.

את בטוחה שלא רצית שאיתך הוא יתחתן?

ציפורה נבהלת. לא לשכב! לקום! תיכף ומיד!

***

שוב במטבח, הפעם למקרר. ציפורה פותחת לרווחה את המקפיא ומוציאה משם נתח בשר, כדי לטחון במטחנה הידנית הישנה. אבל קודם כול להפשיר במיקרוגל. היום יש טכנולוגיה.

היא סוגרת את דלת המטבח כדי לא להעיר משנתם את שלושת בני הבית. השעון הגדול שבמטבח מורה: שש עשרים וחמש. היא מכניסה את נתח הבשר למיקרוגל, נחרדת מהצפצופים ומסתכלת על הבשר שמסתובב שם בפנים, כמו גולם במעגל.

"עוגה, עוגה, עוגה, במעגל נחוגה," היא מפזמת לעצמה פתאום. הרמן היה רוצה שזאת תהיה עוגה כמו של ורה, היא חושבת, אבל זה בשר. אין שום סיבה שבן אדם בריא לא יאכל בשר. בן אדם בריא צריך לאכול בשר.

היא מציצה בחלון המטבח. בבניין מאחוריהם האישה השמנה מתקלחת. "תסגרי את החלון, או שלפחות תשימי וילון!" אמרה לה פעם, אבל השכנה אמרה שהיא בעצמה תשים לעצמה וילון על העיניים. אין לה מה להסתיר, הוסיפה. ציפורה חושבת שדווקא יש לה, כלומר מה להסתיר, ובוחנת בעיון את מפלי השומן. אין לה בושה, היא חושבת בשעה שהיא עוקבת אחרי תנועות הסיבון. קודם בתי השחי. השד הימני מוסט כדי לא להפריע. אחריו השמאלי. ושוב הימני מורם כדי לסבן את הבטן ובעקבותיו השמאלי. מה קורה שם למטה היא אינה יכולה לראות. מוטב כך, היא חושבת בשעה שהשכנה קוראת לעברה: "בוקר טוב, גברת פיינגליק, מה שלומך?"

חצופה, חושבת ציפורה, וולגרית. המיקרוגל מודיע שנגמרו ההקפות.

היא מוציאה את הבשר וממששת אותו. רך מסביב וקשה באמצע. קר. היא הופכת אותו ומכניסה לסיבוב נוסף. ריח הקציצות כבר עולה באפה. שש שלושים ואחת. הזמן לא עובר והיא מתיישבת אל השולחן.

מילא שאלַי הוא לא מתגעגע, אני הרי כל כך רעה בעיניו, אבל לקציצות, איך הוא לא מתגעגע לקציצות? המוזיקנטית הזאת לא מכינה לו קציצות, בזאת היא בטוחה. שלא ייהרסו לה הידיים חס וחלילה. אולי זה מאיר שלה שמכין את הקציצות, בדיוק כמו שלמד מאמא שלו. אישה זה לא עבד. בעבודות הבית מתחלקים שווה בשווה. רק עם האמא שלו הוא לא יודע איך מתנהגים. האמא שלו שהסכימה, בסופו של דבר, שיהיה מהנדס ולא רופא למרות רצונה בבן רופא, כבר אז התחיל המרד והיא סלחה לו, כמו שאמא טובה סולחת לבן שלה. אבל להעדיף את הזונה הזאת על רות שטיין — זה כבר היה יותר מדי.

בינתיים היא שופתת קומקום. עד שהבשר יפשיר לגמרי. הגיע הזמן לכוס תה, אחר כך אפשר לקחת איזו פרוסת לחם. המיקרוגל כבה עוד לפני שסיים. מילא את תפקידו בחיים, היא חושבת, אבל למה דווקא עכשיו עם כל הבלגן של החתונה.

עד שיהיה מיקרוגל חדש היא מניחה לבשר להפשיר על השיש, כמו פעם, עוד לפני שהיו לה המכשירים החדישים במטבח.

בצאתה מהמטבח כבה גם הקומקום החשמלי, אבל לציפורה עבר החשק לכוס תה, וגם השלפוחית לוחצת והיא נכנסת לחדר השירותים הסמוך לחדר השינה. בעודה יושבת על האסלה היא חושבת: אני משתינה להרמן על הראש, הרמן ממשיך לישון, והעולם שותק.

בצאתה מהשירותים היא מתלבשת בדממה בחדר האפלולי. יש עוד שעתיים וחצי כמעט עד שמרים תתעורר. בינתיים, היא מחליטה, יש לה די זמן לצאת קצת מהבית, לנסות לנקות את הראש, לנסות לא לפגוש אף אחד. היא יוצאת על בהונות, יחפה, נעליה בידיה. היא תנעל אותן בחדר המדרגות, כדי לא להפריע. היא מסובבת את המפתח בדלת הכניסה לאט, כדי לא להשמיע רעש, פותחת אותה בעדינות ומחליקה אותה כאילו היתה נוצה.

***

על אף השעה המוקדמת דיאנה כבר ערה, ומשקה את הגינה בכניסה לבניין.

"כבר?" שואלת אותה ציפורה.

"קיץ," מסבירה דיאנה, "צריכים להשקות מוקדם בבוקר או מאוחר בערב. אני יותר אוהבת מוקדם בבוקר, כשיש אור."

ציפורה סוקרת את ערוגת הפרחים הקטנה והצבעונית. לוע־הארי, פטוניות, חרציות ומיני פרחים אחרים שאינה מכירה, כולם נראים מאותה משפחה והצבעים שלהם חוזרים על עצמם, היא מסכמת בלבה. "את יודעת שצריך לחסוך במים," היא מעירה.

"אני לא משקה כל יום," אומרת דיאנה בנימה של התנצלות. "ועוד לא אמרנו בוקר טוב," היא מוסיפה.

"בוקר טוב," עונה לה ציפורה. דיאנה מעוניינת לדעת לאן היא ממהרת כל כך מוקדם בבוקר.

"לסידורים," אומרת ציפורה, "את יודעת שיש לנו חתונה על הראש."

אוטובוס מטרטר ברחוב הראשי שמעבר לפינה. ולא סתם אוטובוס, חושבת ציפורה, אוטובוס שפספסתי: את אלה שומעים יותר טוב.

"עוד נורא מוקדם," אומרת דיאנה, "עשרים לשבע, אולי תיכנסי אלי לשתות משהו חם?"

ציפורה מגלגלת את המחשבות בראשה במהירות. היא לא התכוננה לזה. מצד אחד, הרי אין לה באמת מה לעשות עכשיו ברחובות. הכול סגור. מצד שני, היא לא צריכה לתת לדיאנה את התענוג הזה, לתפוס אותה בשעה של פנאי מציק וחונק כל כך, שאינה יודעת במה למלא אותו. והילדות שלה, התאומות האלה, תמיד משגעות לה את השכל. היא לא צריכה אותן על הראש.

"בואי, בואי," מפצירה בה דיאנה, מניחה את הצינור על הקרקע וניגשת לסגור את הברז. "בואי, אני אכין לך קפה או תה."

וציפורה, בלי להבין מדוע ובלי להוציא הגה, הולכת אחריה אל דלת הדירה שבקומת הקרקע.

דיאנה מזמינה אותה פנימה ומציינת שזמן רב כבר לא ביקרה אצלה.

"ככה את משאירה פתוח, כשהילדות בפנים, ישנות?" מזדעזעת ציפורה.

"אני כאן בחוץ," צוחקת דיאנה ומצביעה לעבר הכיסאות בפינת האוכל. "שבי איפה שמתחשק לך," היא אומרת, "אני אביא את הסוכר לפה. ככה תוכלי לשים לך כמה שאת רוצה."

"תודה," אומרת ציפורה ביובש, ומסתכלת סביבה. לא מסודר אבל גם לא מבולגן: בית שיש בו חיים. יש כאן ילדות, היא אומרת בלבה, זה לא מוזיאון. גם אצלה, בשנים שהילדים היו קטנים, הבית לא היה סמל היופי, ובגלל זה מיעטה לארח. התביישה. אבל דיאנה, להפתעתה, לא מתביישת מאף אחד.

"צריך ללמוד ממך," היא אומרת לה פתאום, אבל דיאנה, שאפופה ברעש של הקומקום החשמלי, אינה בטוחה שפנתה אליה.

"אמרת משהו, גברת פיינגליק?" היא שואלת, מציצה לרגע מן המטבח.

"לא, לא, שום דבר."

סביב לשולחן יושבות עכשיו דיאנה וציפורה. ציפורה שותה כוס תה, ודיאנה קפה. היא מביטה בשעון. "עוד מעט צריך להעיר את הילדות," היא אומרת, "אבל עוד לא. השינה של הבוקר היא הכי מתוקה."

"אני אלך כשתעירי אותן," אומרת ציפורה, ומוסיפה שהתה לא הספיק לקבל צבע.

"לא טעים לך?"

"זה אני לא אמרתי, רק חלש."

הן שותקות. ציפורה אומרת: "יש לך פה שעון יפה."

"על היד או על הקיר?" שואלת דיאנה בניסיון נואש לשמר את השיחה.

"על הקיר? אה, לא שמתי לב. התכוונתי על היד, אבל עכשיו אני רואה שגם על הקיר. שעון יפה מאוד. משתלב יופי עם התמונה של הנסיכה."

לפתע מופיעה שוּנית, מגיחה מאחורי אמה שאינה משגיחה בה, ומסמנת לציפורה להחריש: האצבע המורה על פיה, והיא קורצת לה כממתיקת סוד. אבל ציפורה אומרת, "הילדה שלך התעוררה. שלום," וקמה ממקומה.

שונית מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות. "היא הרסה לי!" היא קוראת, "עשיתי לה עם היד שלא תגיד לך שאני באה! רציתי לעשות לך הפתעה, והיא הרסה לי!"

איזה חינוך, חושבת ציפורה.

"די, די, גברת פיינגליק לא התכוונה," אומרת דיאנה ומלטפת את ראשה של בתה. "אל תכעסי," היא אומרת לציפורה, "ככה זה ילדים."

ציפורה עונה לה בניד ראש, ממלמלת שלום ותודה והולכת. אני דווקא כן התכוונתי, היא חושבת בחדר המדרגות, ילדים צריכים לדעת את המקום שלהם, לא כמו מאיר. על כל פנים, לא כמו עכשיו, כי פעם הוא ידע טוב מאוד.

ברחוב כבר שבע ורבע. משכימי קום ממהרים לאוטובוס, לרכב, לעבודה.

"בוקר טוב!" קורא לעברה שמחה מהמכולת, וציפורה מברכת אותו בחזרה.

האם זה יהיה בוקר טוב, האם זה יום טוב? האם משהו יכול להיות טוב ביום הזה? היא שואלת בלבה. עוד לא התקדמה חמישה צעדים וכבר היא מתיישבת על ספסל בגן הציבורי השומם. לכאן היא מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה. העיקר שלא תייסר את עצמה במראות הילדים הקטנים המשחקים במתקני השעשועים.

"בוקר טוב, ציפורה," היא אומרת בקול, "ושלא נדע מצרות."

***

בינתיים הרמן מתעורר. הוא מזנק ממיטתו בבהלה, אך משהוא נוכח לדעת שאשתו אינה בבית הוא מרשה לעצמו לנהוג בעצלתיים. אחרי התמתחות ארוכה וסדרת פיהוקים הוא ניגש אל המטבח להכין לעצמו כוס קפה.

בשעה שהוא ממתין במטבח לרתיחת המים, קוראת לו השכנה: "אשתך עוד פעם הציצה לי הבוקר," היא אומרת בעודה תולה כביסה במרפסת המטבח שלה, המרוחקת כקפיצת חתול מחלון המטבח של הרמן וציפורה.

הרמן מושך בכתפיו. "זה בטח נדמה לך," הוא אומר לה וממהר להתרחק מהחלון לפני שהיא תספיק לענות לו. הוא מכין שני ספלי קפה ונושא אותם על מגש אל חדרה של ורה הישנה עדיין, ומניח את המגש על שידת הלילה. משם הוא נפנה להסיט את הווילון.

ורה מתהפכת, משפשפת את עיניה ושואלת מה קרה.

"בוקר טוב," הוא מברך, ומגיש את הספל.

"כל כך מוקדם?!" היא שואלת.

"ציפורה הלכה," הוא אומר. "הזדמנות."

"ומרים?"

"ישנה."

ורה מסירה את שמיכת הפוך העבה — חורף או קיץ, היא על הפוך אינה מוותרת — ונגלית אליו במלוא עירומה. חריצי בשרה כנחלי אכזב, מפכים בדמיונו כפלגים איתנים. היא קמה באטיות והוא מלווה אותה במבטו. עכשיו, בעומדה כך לפניו שוב היא נראית לו זקנה, מקומטת, יבשה. כמו האדמה בסדום. והם ידעו לעשות חיים, הרשעים בסדום, הוא מגחך לעצמו.

"מה אתה צוחק?" היא שואלת בכעס ולובשת את החלוק הוורוד שלה, "תפסיק להסתכל עלי ככה. אני אתלונן."

"למי?"

"לציפורה. שאתה מציץ לי."

"אבל את אוהבת שאני מציץ לך, ורינק'ה."

"בטח שאני אוהבת, אבל בסוף היא תגלה ותזרוק אותך ואז תהיה רק שלי, ולא תצטרך יותר להציץ, ומה יהיה אז?!"

היא מגיפה את הווילון שזה עתה הוסט, נועלת את הדלת ופותחת את המקרר הקטן שבחדרה.

"מה יש?" שואל הרמן.

"קרֶמשניט טוב לך?" היא שואלת, "כי יש עוד עוגות, ויש גם מוס."

"קרמשניט," הוא אומר, ומתיישב על המיטה.

"כמו תינוק צריך להאכיל אותך," אומרת ורה ומקרבת אל פיו חתיכה מהקרמשניט.

"אבל את זו שיושבת עלי, אז את התינוקת," הוא צוחק.

"לא לדבר בפה מלא," היא דורשת, "יש דברים שעושים בשתיקה."

אוכלים בשקט ואוהבים בשקט, הוא משנן לעצמו בראש, ממש ברונית, הגברת הזאת.

***

בתום מעשה האהבה כבר מותר לדבר. ורה קמה, ושוב קושרת לגופה את החלוק. "חלוק ורוד כמו בשיר," היא אומרת.

"איזה שיר?"

"זה עם המצח בצבע זהב שחור. זהב שחור זה נפט, ככה אומרים לבחורה שאוהבים?"

אבל להרמן אין מושג על מה היא מדברת. "נפט שְׁמֶפְט," הוא אומר, "הבטן שלי יותר מדי מלאה."

"אין כזה דבר כזה בטן יותר מדי מלאה," אומרת ורה, "יש דברים שמוכרחים לעשות על בטן מלאה."

שוב שותקים, וּוֶרה מתחילה לפזם את השיר של אברהם חלפי. "שמעתי אתמול ברדיו," היא אומרת, "תלבשי את החלוק שלך הוורוד בלילה."

"תגידי לי," שואל הרמן, "אני עוד גבר?"

מבחוץ נשמע סיבוב המפתח בדלת הכניסה. ציפורה חוזרת והרמן נדרך.

"אם היא יצאה מהבית זאת אומרת שהיא כבר לבושה, ואין לה מה לחפש אצלך בחדר השינה. אתה יכול להיות רגוע," אומרת ורה בהיגיון שאין לזלזל בו.

צעדיה של ציפורה הולכים וקרבים, וכשהיא ממש על סף דלתה אפילו ורה נדרכת, אבל ציפורה ממשיכה לכיוון חדרה של מרים.

"בוקר טוב, ילדה שלי," היא אומרת, מנשקת אותה ופותחת את התריס לאוורר את הלילה.

מרים מתיישבת על המיטה. "בוקר טוב, אמא," היא אומרת, "ואני כבר לא ילדה."

ציפורה צוחקת. "למה?" היא שואלת, "כי את מתחתנת?"

"אוף," אומרת מרים, "חלמתי שהחתונה התבטלה."

"אל תדברי שטויות," אומרת ציפורה, "עוד מעט שפרה תבוא ונלך לקנות לך שמלה יפה, ונעליים יפות."

"לעצמך את לא מחפשת שמלה?" שואלת מרים.

"אני כבר החלטתי," אומרת ציפורה, "בשבילי מספיק חליפה מכובדת. שרק החותנת שלך לא תעשה לנו בושות. אה, מרים? צריך להשגיח עליה שתיקח משהו בטוּב טעם."

מרים אינה עונה.

"טוב, אני רצה למטבח להכין משהו שיהיה במה לכבד אותה, וכוס תה בשבילך. נו, קומי."

"למה לך להכין?" שואלת מרים, "תיתני לה מהעוגות של ורה."

ורה והרמן, שמאזינים מבעד לקיר, מאדימים.

"אל תדברי שטויות," אומרת ציפורה.

"למה לא?" שואלת מרים, "את בעצמך אומרת שאסור לאבא לאכול את העוגות שלה כי בגלל זה כל הוורידים שלו מתפוצצים. אז למה שלא תיתני לה? שהיא תאכל את זה!"

"כל הלילה פץ־פץ־פץ," לוחשת ורה, מחקה את בעלת הבית שלה, והרמן מהסֶּה אותה.

"תראי, אין לך הרבה תפקידים בחתונה הזאת שלך," כועסת ציפורה, "אז בואי נשתדל לשתוק מתי שצריך ולא לדבר שטויות, טוב? שלא יבטלו לנו פתאום."

מרים תולה בה את עיני הילדה שלה, ולפני שציפורה יוצאת מהחדר היא מבחינה בדמעה מתגלגלת בזווית העין שלה.

"אל תבכי, מרים," היא אומרת ומתיישבת לצדה, מלטפת את ראשה, "הוא חתן זהב, משה, ואת מוכרחה אותו בשביל הבטן שלך."

"אני חושבת שהתינוק בועט," אומרת מרים. ציפורה מניחה את ידה על הבטן ואומרת שזה מוקדם מדי, "בטח מקרקרת לך הבטן מרוב רעב."

"רק אתמול בערב שמתי לב," אומרת מרים, וציפורה מרימה את חולצתה ומצמידה לה נשיקה גדולה לבטן.

***

שפרה קוטרקה קופצת על ציפורה בנשיקות ובחיבוקים, כמעט מפילה אותה לרצפה.

"בוקר טוב, מחותנת," היא אומרת, "הבאתי פרוספקטים של כל מיני חנויות לשמלות כלה."

ציפורה מהנהנת. "אז רק הכלה חסרה לנו. אני הולכת להביא אותה. ואת שבי לך בינתיים."

"ואיפה האדון מחותן?" מתעניינת שפרה במתק שפתיים, ומתיישבת על קצה הספה.

"אני הולכת להביא את הכלה," אומרת ציפורה ופונה למסדרון.

עכשיו היא בטח נעמדת, חושבת ציפורה, ומתחילה להסתובב בסלון, הגברת קוטרקה הזאת, ועושה לי מסדר המפקדת. מסתכלת על הקירות, על הרצפה, על השטיח, על הספה, על השולחן והכיסאות, על התמונות, על העציצים, על החלון. מעבירה אצבע על המדפים לראות אם נקי או לא, מציצה בין הספרים לראות אולי החבאתי שם משהו. נשים כמוה אני מכירה, חושבת בלבה ציפורה, ומְפנה את המחשבות כדי לזרז את מרים.

"המחותנת פה," היא קוראת לה, מרימה את קולה כדי שהמחותנת תשמע ותחזור למקומה על הספה.

"מוכרחים, אמא?" שואלת מרים, וציפורה מקווה שאת השאלה הזאת המחותנת לא שמעה. היא כבר בטח יושבת לה כמו איזו גיברת ומחכה לקפה. אסור היה לי לתת לה לשבת, עכשיו עם כל הלא־נעים צריך להכין קפה.

"מוכרחים, מרים, בואי כבר." ואיפה באמת האדון מחותן? חושבת ציפורה.

כשהן מגיעות לסלון מתברר לה שצדקה. הגברת קוטרקה יושבת על הספה, אבל דווקא קפה אינה רוצה.

"לא צריך קפה ולא שום דבר," היא אומרת, "חבל על הזמן שלנו, יש לנו קניות לעשות."

ציפורה דוחקת במרים שתגיד לה שלום. "שלום, גברת קוטרקה," היא אומרת.

"את יכולה לקרוא לי שפרה, כבר סיכמנו," אומרת שפרה ומנשקת את כלתה המיועדת, "הלכנו?"

אחרי שדלת הדירה נסגרת יוצא הרמן מחדרה של ורה. לאן אתה הולך? היא רוצה לשאול אותו, אבל מתאפקת. "במילון, ליד המילה מתאפקת, יש תמונה שלי," אמרה פעם ורה במהלך מריבה עם ציפורה. אבל ציפורה אמרה שהיא במילונים דווקא מבינה ואין מתאפקת. יש להתאפק או מתאפק.

הרמן זוכר היטב מה שאל את ורה, וגם זוכר היטב שלא ענתה לו. הוא יודע שהיא ניצלה את ההזדמנות לשתוק בשעה שציפורה חזרה הביתה. בקלות היתה יכולה להשיב לו, בלחישה או אפילו במנוד ראש. הוא צריך לדעת אם הוא גבר או לא. זה חשוב לו מאוד.

הוא יכול לבדוק בקלות, הוא חושב, ומתיישב על המיטה בחדר השינה, עדיין עירום, מושיט את שתי ידיו לעבר הכרס שלו, שגדלה כל כך, כדי להרים אותה למעלה, כמו שמרימים אבן בציפייה לגלות מתחתיה נחש. אלא שהוא אינו מסוגל להרים. "אני לא יכול," הוא ממלמל, "לא יכול," ומתלבש.

ורה צריכה לעזוב, הוא מבין פתאום, ורה צריכה ללכת.

ואולי בכלל מרים קשורה בכל זה. מרים, משה והחתונה.

צריך להגיד לציפורה, הוא מחליט בינו לבינו, שאם נביא לפה את משה, ויהיה גם תינוק, אין מקום לוֶרה בבית הזה. ממש כך. ציפורה כבר תדאג לסלק אותה. אין לה מעצורים, לאישה הזאת.

יחד עם זאת, הוא מחליט לשמור על ערוץ של קשר עם ורה, צריך לשמר את הקשר ביניהם. זה חשוב לו: קודם כול בשביל העוגות, אחר כך בשביל היחסים. לדעתו, כך הוא יוכל לשלוט בעניינים שכרגע נדמה כי הם נשמטים לו מתחת לידיים. יהיה עליו ללכת אליה במיוחד בשביל זה, ולא כמו עכשיו כשהיא מצפה לו בחדר השני. הכול יקרה מתי שהוא רוצה! וזו בהחלט סיבה נוספת לכך שעל ציפורה לגרש אותה מן הדירה, אחרת הכול ייהרס.

***

"אז מה," שואלת שפרה, "את מתרגשת, חמודה?"

מרים מודדת שמלת כלה תפוחה ומפטירה לעברה שלא. "אמא, זה לא מוצא חן בעיני," היא אומרת, וציפורה מצקצקת בלשונה: "אני כבר אמרתי שמוכרחים שמלה צנועה."

"זאת באמת קצת המונית," אומרת שפרה.

"תזכירי לי מאיפה אתם," מבררת ציפורה, ושפרה עונה.

אחר כך מתפלאים, חושבת ציפורה, אחר כך מתפלאים.

"בואי," היא אומרת למרים, "לא מוכרחים לקנות את השמלה הראשונה שמודדים."

***

"שלום, מדברת שושנה," אומרת האישה ברכבת במבטא זר, "מחר תמרי מתחתנת."

או אולי: "שלום, מדברת תמרה," אומרת האישה ברכבת, במבטא זר, "מחר שושני מתחתנת."

לא, לא, הגרסה הראשונה היא הנכונה, אין ספק, ואור משתכנע בזה כשהאישה מסיימת שיחה אחת ועוברת לשיחה הבאה, וחוזר חלילה עד הגיע הרכבת מחיפה לתל אביב.

שושנה נוסעת, לדבריה, כבר הערב לרמת אביב, כדי לעזור לתמרי שלה עם כל ההכנות. תמרי צריכה שאמא תלביש לה את השמלה, ושאמא תסדר לה את השיער, ושאמא תאפר אותה — ושושנה, כך היא מעידה על עצמה — מה היא מבינה בכלל באיפור? לפעמים בערב שמים איזה ליפסטיק, כשהולכים פה ושם להצגה או לסרט, לא מי יודע מה. אני מתאפרת? שואלת שושנה, אני מבינה גדולה? אבל יש דברים שצריכים את אמא, היא מסבירה לבני שיחה, ואמא צריכה להבין גם במה שהיא לא מבינה.

שושנה מספרת שנסעה לתל אביב גם ביום האתמול, אלא שלא היה לה מספיק שכל לנסוע ברכבת. אבל עם הפקקים שהיו ועם החיפושי חניה זאת פעם אחרונה שהיא לוקחת את האוטו. "אין ברירה," היא מסבירה לבת שיחהּ, "התופרת הזאת, שתתבייש לה, תפרה לה שמלה כאילו היא בחודש התשיעי. ותמרי לא בהריון בכלל."

בין השיחות היא פונה לפתע אל אור.

"תגיד לי," היא אומרת, "אתה אולי שמת לב איפה אנחנו? אני כל הזמן מדברת ומדברת, ולא שמה לב איפה הרכבת ומה אומרים ברמקולים."

"עברנו את בנימינה," עונה לה אור בהחלטיות אף על פי שאינו בטוח בכך בעצמו. הוא כבר מרוכז כל כך בתמרי ובחתונה שלה, עד שגם הוא לא שם לב לדרך.

"תודה לך, בחור," היא אומרת, וכבר מחייגת למספר הבא.

"שלום, מדברת שושנה," אומרת האישה ברכבת, במבטא זר, "מחר תמרי מתחתנת."

אור בוהה בה לרגע וחושב — אם הרכבת היתה עוצרת פתאום, והדלת היתה נפתחת, ומישהו היה דוחף את שושנה החוצה — האם גם אז היתה תמרי מתחתנת למחרת היום? אין ספק שזאת שאלה מעניינת, סיכם בלבו, אבל לא מעניינת מספיק.

הרכבת ממשיכה לנסוע, ושושנה ממשיכה לדבר.

תמרי תתחתן מחר ככל הנראה, חושב אור, ובעולם אחר הוא קם, מושיט את ידו לשושנה ובלחצו את ידה מברך אותה במזל טוב — "שרק תזכו לנחת!" הוא אומר, ואחר כך אפילו מנשק אותה לברכה. שושנה ההמומה שומטת את מכשיר הטלפון מידה ואומרת לו, "בחור צעיר, אני כל כך מתרגשת, תודה לך!"

אבל זה בעולם אחר. בעולם הזה הוא ממשיך לשבת, ומקשיב לשיחות של שושנה על אודות סידורי החתונה.

"שלום, מדברת שושנה," אומרת האישה ברכבת, במבטא זר, "מחר תמרי מתחתנת."

***

אור יורד בתחנת רכבת מרכז, זאת שהוריו קוראים לה רכבת צפון, ומחפש את האוטובוס שנוסע לגבעתיים. אחרי המתנה ממושכת הוא עולה לאוטובוס הדחוס, בוחן את הדרך ומנסה להתאים את מה שהוא רואה סביבו למה שהבטיחה לו המפה שראה בבית, בחיפה, לפני צאתו לדרך.

גשר. רחוב ערבי נחל, שנהפך לרחוב עליית הנוער. שמאלה ברמזור לכצנלסון, וכן הלאה. אין הפתעות.

אתה יודע, אדוני, הוא רוצה לומר לאיש העומד לידו, מחר תמרי מתחתנת. אבל הוא שותק. איש לא מבוגר ולא צעיר אוחז בידו שקית ניילון בלויה, נדחף אל דלת היציאה שלא נפתחת כשהאוטובוס עוצר. "נהג! נהג!" הוא צועק, והנוסעים חוזרים אחריו, "נהג! נהג!"

הדלת נפתחת והנוסע יורד.

"הוא נורא הסריח מביצים," אומרת אחת הנוסעות, והיושב לידה עונה לה שלהסריח מביצים זאת פריבילגיה: ביצים היום עולות מאוד ביוקר.

האוטובוס נוסע בדיוק כמו שהובטח באתר האינטרנט. הוא מזהה את התחנה המתקרבת שבה עליו לרדת, מצלצל בפעמון, ומחכה שהאוטובוס יעצור. האיש הכועס על עליית מחירי הביצים יורד לפניו, סוחב עמו עגלת קניות גדולה. הוא מייצב אותה על המדרכה ופונה משם לדרכו. גם אור פונה לדרכו שלו.

כעבור כמה דקות הוא עומד לפני הבניין. המספר הקבוע בחזית לא מותיר מקום לספק: זה כאן. הוא חוצה את הכביש כדי להתבונן ממרחק, לנסות להרכיב את התמונה המלאה, לאתר רמז. "להשכרה", כתוב על שלט גדול המשתלשל מחלון הדירה בקומת הקרקע. בקרוב יסיר אותו.

איש שמנמן, נכנס אל הבניין, מביט בו. אור מסיט את עיניו, אבל האיש סוטה לפתע ממסלולו, מסתובב וחוצה את הכביש.

"אפשר לעזור לך?" שואל האיש, ומושיט את ידו ללחיצה. "משה קוטרקה, איש הדואר," הוא מציג את עצמו.

אור ממלמל תודה ואין צורך וממהר להסתלק. משה חוצה שוב את הכביש, נכנס לבניין, מדליק את האור בחדר המדרגות, ומטפס לדירה של ציפורה והרמן. ציפורה פותחת לו את הדלת.

"זה לא זמן מתאים," היא אומרת לו, "מי זה בא בלי להודיע?"

הוא רוצה להזכיר שבקרוב יהיה חתנהּ, שהוא לא צריך להודיע, אבל שותק.

***

הוא ישן ואני ערה, חושבת ציפורה.

אני ער והיא ישנה, חושב הרמן.

הם ישנים ואני ערה, חושבת מרים.

ורה ישנה.

השעון ער.

בבוקר, חושבת ציפורה, צריכים סוף־סוף לשלוח את המכתב למאיר. רות צודקת. אולי הוא יבוא ואולי לא, אבל לדעת הוא צריך. לא כל יום מרים מתחתנת, ויש לה אח. ולא סתם אח. מהנדס. ולא סתם מהנדס אלא מהנדס שיש לו אישה פסנתרנית. כלתהּ. ויש גם ילדים. הנכדים שלה. גם אם הפסנתרנית הזאת היא אמא שלהם. ילדים מוצלחים, היא מתארת לעצמה. אצלנו, הגנטיקה טובה. רק חבל שמאיר, המהנדס הגדול של אמא ציפורה, שתמיד מוכנה לספוג הכול ולסבול הכול, מכה אחרי מכה, לא מודע לזה.

בבוקר, חושב הרמן, יהיה עליו להגיד לציפורה שוֶרה חייבת לעזוב את הדירה, ומוטב שהיא זאת שתגיד לה. בינתיים השינה שוב אוספת אותו אליה. יש עוד שעה לפחות עד לצלצול השעון.

בבוקר, חושבת מרים, אני צריכה לעמוד על הרגליים שלי מול אמא ולהגיד לה, תעזבי אותי בשקט. כל החיים שלי אני עושה מה שאת רוצה, ותראי אותי עכשיו! בקושי בהריון מבקושי גבר עם בקושי חתונה, העיקר שיהיו לך חתן ונכד. זין, היא תגיד לה, וציפורה לא תדע את נפשה ותבין שעדיף לשתף איתה פעולה ולא לאבד גם אותה, כמו שאיבדה את מאיר. בבוקר, היא חוזרת ומשננת לעצמה, בבוקר. אבל עכשיו עוד לא בוקר.

בבוקר, נזכרת ורה בחלום שחלמה בלילה. בחלומה היא רוכבת על שטיח מעופף אל הסולטן בציריך. אין סולטן בציריך?! היא חושבת, אבל בחלום היה, והוא גדול ורם ועשיר מכל אדם. אמנם אין לו פנים, אבל לוֶרה לא אכפת כל עוד היא יודעת שהוא סולטן רב־כוח שאין סוף לממונו. יש לו כל כך הרבה כסף, חושבת ורה, בשביל מה הוא צריך פנים?

הנה היא, על מִנחת המסוקים שעל גג הארמון במרכז ציריך, יורדת מהשטיח, נושאת בתיקה כמה עוגות שאפתה לכבודו. הוא סולטן, יודעת ורה, ולכן הוא יכול להשמין עוד ועוד, ומי לא אוהב את העוגות של ורה?! וכשיגיעו לכדי שלמות אחת — גוף ונפש — תשלוף מכיסה את תמונתו של הרמן ותגיד לו, אתה רואה? זה האיש שסיפק אותי לאחרונה. בקושי, אבל סיפק.

צריך להמשיך את החלום, חושבת ורה, ומסתובבת לצד השני ועוצמת עיניים. לפני שהיא נרדמת היא מבטיחה לעצמה שמחר, כן מחר, תגיד משהו בנדון להרמן. ככה אי־אפשר להמשיך: נכנס מתי שרוצה, יוצא מתי שרוצה, והיא, מה איתה?

אך אט־אט, סבך המחשבות מותר, והתרדמה שבה ונופלת על כולם ומשקעת אותם בתוכה, עוטפת אותם ברוגע ובשלווה, משכיחה מהם את כל ההיסוסים והחרדות, ומפוררת את הרהורי הלילה לאבק חלומות, ממש כמו ההילה המקיפה את הטורבן של הסולטן מציריך.

רק השעון אינו נרדם וממשיך לדחוף את הזמן. אין הוא זוכר וגם אינו שוכח, אין הוא יודע, וגם אינו מחליט. דבר אחד בטוח — מבין כולם הוא היחיד שמתמיד למלא את ייעודו גם כאשר בני הבית מתהפכים במיטתם, חסרי מנוחה, ומתאמצים לא לשמוע את תקתוקו.