אסייתים עשירים מטורפים

פתח דבר: בני הדודים

●

לונדון, 1986

ניקולאס יאנג צנח על הכיסא הקרוב ביותר בלובי המלון, גמור משש־עשרה שעות הטיסה מסינגפור, מהנסיעה ברכבת מנמל התעופה היתרו וכיתות הרגליים ברחובות ספוגי הגשם. בת דודתו אסטריד ליאונג רעדה באיפוק לידו, הכול בגלל שאמא שלה, פֶליסיטי, הדאי גוּ צֶ'ה שלו — או "דודה גדולה" בקנטונזית — אמרה שזה פשע לנסוע במונית תשעה רחובות והכריחה את כולם ללכת כל הדרך מתחנת הרכבת התחתית בפיקדילי.

כל אדם אחר שהיה נקלע למקום היה מבחין בילד בן שמונה שלֵו בצורה יוצאת דופן וילדונת דקיקה ועדינה יושבים בשקט בפינה, אבל רג'ינלד אורמסבי ראה משולחנו המשקיף על הלובי רק שני ילדים סינים קטנים שמכתימים את הספה במעיליהם הרטובים. והמצב רק הלך והחמיר. שלוש נשים סיניות עמדו בקרבת מקום וניגבו את עצמן בתזזיתיות בממחטות נייר, שעה שנער החליק בפראות ברחבי הלובי, כשהסניקרס שלרגליו משאירים עקבות מבוצבצים על השיש המשובץ שחור־לבן.

אורמסבי מיהר לרדת מקומת הביניים, בידיעה שיוכל לשלח את הזרים האלה ביעילות רבה יותר מפקידי הקבלה שלו. "ערב טוב, אני המנהל. אני יכול לעזור לכן?" הוא אמר באיטיות, מבטא כל מילה בהדגשה מוגזמת.

"כן, ערב טוב, יש לנו הזמנה," ענתה האישה באנגלית מושלמת.

אורמסבי נעץ בה מבט מופתע. "באיזה שם?"

"אלינור יאנג ומשפחתה."

אורמסבי קפא — הוא זיהה את השם, במיוחד בשל העובדה שחבורת יאנג הזמינה את סוויטת "לנקסטר". אבל מי היה מעלה על דעתו ש"אלינור יאנג" תהיה סינית, ואיך לכל הרוחות הגיעה הנה? ב"דורצ'סטר" או "ריץ" אולי מכניסים את שכמותה, אבל זה בכל זאת ה"קאלתורפּ", בבעלותם של קאלתורפ־קאוונדיש־גור מאז ימי מלכותו של ג'ורג' הרביעי ואשר מתנהל לכל דבר ועניין כמועדון פרטי למשפחות מהסוג שמופיע ב"דֶבּרֶט'ס" או ב"אלמנך דה גותה". אורמסבי בחן את הנשים המלוכלכות והילדים המטפטפים. מרקיזת העצר מאקפילד מתאכסנת בסוף־השבוע, והוא בקושי היה מסוגל לדמיין איך תגיב אם העמך הזה יופיע לארוחת הבוקר מחר. הוא הגיע לידי החלטה מהירה. "אני מצטער מאוד, אבל אני לא מצליח למצוא הזמנה בשם הזה."

"אתה בטוח?" שאלה אלינור בפליאה.

"בטוח מאוד." אורמסבי קפץ חיוך רחב.

פֶליסיטי ליאונג הצטרפה לגיסתה ליד דלפק הקבלה. "יש בעיה?" היא שאלה בקוצר רוח, להוטה להגיע לחדר לייבש את שערה."אלאמאק,1 הם לא מוצאים את ההזמנה שלנו," נאנחה אלינור.

1 סלנג מָלָאִי שמשמש להבעת תדהמה או כעס בדומה ל"אלוהים אדירים". אלאמאק ולָאה הן שתי מילות הסלנג הנפוצות ביותר בסינגפור. (לָאה היא סיומת שאפשר להצמיד לסוף כל משפט לשם הדגשה, אבל אין בנמצא הסבר טוב מדוע אנשים משתמשים בה, לָאה.) [כל ההערות הן של המחבר]

"איך זה? אולי הזמנת בשם אחר?" שאלה פליסיטי.

"לא, לָאה. מה פתאום בשם אחר? ההזמנות תמיד על שמי," ענתה אלינור נרגזת. למה פליסיטי תמיד מניחה שהיא בלתי כשירה? היא נפנתה בחזרה למנהל. "אדוני, אתה מוכן לבדוק שוב? אישררתי את ההזמנה שלנו רק לפני יומיים. אנחנו אמורים לקבל את הסוויטה הכי גדולה שלכם."

"כן, אני יודע שהזמנתן את סוויטת 'לנקסטר', אבל אני לא מצליח למצוא את השם שלך בשום מקום," התעקש אורמסבי.

"סליחה, אבל אם אתה יודע שהזמנו את סוויטת 'לנקסטר', למה החדר לא שלנו?" שאלה פליסיטי המבולבלת.

לכל הרוחות. אורמסבי קילל נוכח פליטת הפה שלו. "לא, לא, לא הבנתן אותי. מה שהתכוונתי זה שאולי אתן חושבות שהזמנתן את סוויטת 'לנקסטר', אבל אני ממש לא מצליח למצוא שום תיעוד של זה." הוא הסתובב לרגע, מעמיד פנים שהוא מחטט בניירת אחרת.

פליסיטי רכנה על דלפק האלון הממורק, משכה אליה את ספר ההזמנות ודיפדפה בו. "תראה! כתוב פה 'גב' אלינור יאנג — סוויטת 'לנקסטר' לארבעה לילות.' אתה לא רואה את זה?"

"גברתי! זה פרטי!" ירה אורמסבי בזעם, מקפיץ את שני פקידיו הזוטרים, ששיגרו מבטי אי־נוחות במנהל שלהם.

פליסיטי התבוננה באיש המקריח בעל הפנים האדומות, והמצב נהיה פתאום ברור כשמש. היא לא ראתה בוז מהסוג המתנשא המסוים הזה מאז היתה ילדה שגדלה בימי שקיעתה של סינגפור הקולוניאלית, והיא חשבה שגזענות מהסוג הגלוי הזה חדלה להתקיים. "אדוני," היא אמרה בנימוס אך בתקיפות, "קיבלנו המלצה חמה מאוד על המלון הזה מגב' מינס, אשתו של הבישוף האנגליקני של סינגפור, וראיתי בבירור את השם שלנו ביומן הקבלה שלכם. אני לא יודעת איזה מין משחק מלוכלך מתנהל פה, אבל אנחנו אחרי נסיעה ארוכה מאוד והילדים שלנו עייפים וקר להם. אני עומדת על כך שתכבד את ההזמנה שלנו."

אורמסבי זעם. איך היא מעיזה, הסינית הזאת עם התסרוקת התאצ'ריסטית והמבטא ה"אנגלי" המגוחך שלה, לדבר אליו בצורה כזאת? "לצערי, פשוט אין לנו שום דבר פנוי," הוא הכריז.

"אתה אומר לי שלא נשארו חדרים בכל המלון הזה?" אמרה אלינור באי־אמון.

"כן," הוא ענה בקיצור נמרץ.

"לאן אנחנו אמורים ללכת בשעה כזאת?" שאלה אלינור.

"אולי לאנשהו בצ'יינטאון?" נחר אורמסבי. הזרים האלה כבר ביזבזו די מזמנו.

פליסיטי חזרה אל המקום שבו אחותה הצעירה אלכסנדרה צֶ'נג עמדה ושמרה על המטען שלהם. "סוף־סוף! אני כבר לא יכולה לחכות לעשות אמבטיה חמה," אמרה אלכסנדרה בלהיטות.

"האמת היא שהאיש הדוחה הזה מסרב לתת לנו את החדר שלנו!" אמרה פליסיטי בלי שום ניסיון להסתיר את זעמה.

"מה? למה?" שאלה אלכסנדרה, מבולבלת לגמרי.

"נראה לי שזה קשור איכשהו לזה שאנחנו סינים," אמרה פליסיטי, כאילו אינה מסוגלת להאמין לדבריה שלה.

"גוּם סוּוֵיי אָה!"2 קראה אלכסנדרה. "תני לי לדבר איתו. אני גרה בהונג קונג, יש לי יותר ניסיון בהתמודדות עם הטיפוסים האלה."

2 קנטונזית, "איזה חרבון!"

"אליקס, אל תטרחי. הוא אַנג מוֹר גָאוּ סאי3 טיפוסי!" קראה אלינור.

3 ניב דיבור הוקיאני מקסים, שתרגומו "חרא של כלב" (גאו סאי) "אדום שיער" (אנג מור). משמש להתייחסות לכל המערביים, ובדרך כלל מקוצר ל"אנג מור".

"אז מה, זה לא אמור להיות אחד המלונות הנחשבים בלונדון? איך הם יכולים להתנהג ככה בלי להיענש?" שאלה אלכסנדרה.

"בדיוק!" המשיכה פליסיטי להשתולל. "האנגלים בדרך כלל חביבים מאוד, בחיים לא התייחסו אלי ככה."

אלינור הינהנה לאות הסכמה, למרות שבינה לבינה הרגישה שפליסיטי אשמה במידת מה בפיאסקו הזה. אם פליסיטי לא היתה כל כך גיאָם סיאָפּ ומאפשרת להן לבוא במונית מהיתרו, ההופעה שלהן לא היתה כל כך מרושלת עכשיו. (זה כמובן לא עזר, שהגיסות שלה תמיד נראו מרושלות כל כך, עד שנאלצה ללבוש בגדים פשוטים יותר בכל פעם שנסעה איתן, מאז אותו טיול לתאילנד כשכולם חשבו בטעות שהן המשרתות שלה.)

אֶדיסון צֶ'נג, בנה בן השתים־עשרה של אלכסנדרה, התקרב לגברות בנונשלנטיות, לוגם משקה קל מכוס גבוהה.

"הי, אדי! איפה השגת את זה?" קראה אלכסנדרה.

"מהברמן, כמובן."

"איך שילמת על זה?"

"לא שילמתי — אמרתי לו לרשום את זה על החשבון של הסוויטה שלנו," ענה אדי בטבעיות. "אנחנו יכולים לעלות עכשיו? אני גווע ברעב ורוצה להזמין משירות חדרים."

פליסיטי הנידה את ראשה במורת רוח — הילדים בהונג קונג נודעים לשמצה במידת הפינוק שלהם, אבל האחיין הזה שלה הוא חסר תקנה. טוב מאוד שהם באו הנה להכניס אותו לפנימייה, שם יוכלו להחדיר לו קצת שכל לראש — מקלחות קרות בבוקר וטוסט תפל עם "בּוֹבריל", זה מה שהוא צריך. "לא, לא, אנחנו לא נשארים פה. לך תשמור על ניקי ואסטריד עד שנחליט מה לעשות," הורתה פליסיטי.

אדי הלך לעבר בני דודיו הצעירים ממנו וחידש את המשחק שהתחילו במטוס. "רדו מהספה! זוכרים, אני היושב־ראש, אז אני זה שמותר לו לשבת," הוא פקד. "קח, ניקי, תחזיק לי את הכוס בזמן שאני שותה מהקש. אסטריד, את המזכירה האדמיניסטרטיבית שלי, אז את צריכה לעשות לי מסאז' בכתפיים."

"אני לא מבינה למה אתה היושב־ראש, ניקי סגן הנשיא ואני צריכה להיות המזכירה," מחתה אסטריד.

"לא הסברתי לך כבר? אני היושב־ראש, בגלל שאני גדול משניכם בארבע שנים. את המזכירה האדמיניסטרטיבית כי את בת. אני צריך בת שתעשה לי מסאז' בכתפיים ותעזור לבחור תכשיטים לכל המאהבות שלי. אבא של החבר הכי טוב שלי ליאו, מינג קאה־צ'ינג, הוא האיש השלישי הכי עשיר בהונג קונג, וזה מה שהמזכירה האדמיניסטרטיבית שלו עושה."

"אדי, אם אתה רוצה שאני אהיה סגן הנשיא שלך, אני צריך לעשות משהו יותר חשוב מלהחזיק לך את הכוס," טען ניק. "עוד לא החלטנו מה החברה שלנו מייצרת."

"אני החלטתי — אנחנו מייצרים לימוזינות לפי הזמנה, כמו רולס רויסים ויגוארים," הכריז אדי.

"אנחנו לא יכולים לייצר משהו מגניב יותר, כמו מכונת זמן?" שאל ניק.

"אלה לימוזינות סופר־מיוחדות עם דברים כמו ג'קוזי, תאים סודיים וכיסאות מפלט כמו בג'יימס בונד," אמר אדי וזינק מהספה בפתאומיות רבה כל כך, שהכוס עפה מהיד של ניק. קוקה קולה נשפכה לכל עבר, וקול זכוכית מתנפצת הידהד ברחבי הלובי. ראש הסבלים, השוער ופקידי הקבלה נעצו מבט זועם בילדים. אלכסנדרה מיהרה אליהם ונופפה אצבע בבהלה.

"אדי! תראה מה עשית!"

"זאת לא היתה אשמתי — ניקי הפיל אותה," התחיל אדי.

"אבל זאת הכוס שלך, ואתה העפת לי אותה מהיד!" התגונן ניק.

אורמסבי התקרב לפליסיטי ואלינור. "לצערי, אני צריך לבקש מכם לעזוב את המקום."

"אנחנו יכולות להשתמש בטלפון שלך?" הפצירה אלינור.

"אני באמת חושב שהילדים גרמו די והותר נזק לערב אחד, לא?" הוא סינן.

גשם דק הוסיף לרדת, והקבוצה הצטופפה תחת סוכך מפוספּס בירוק־לבן ברחוב ברוּק, שעה שפליסיטי עמדה בתוך תא טלפון והתקשרה בתזזיתיות למלונות אחרים.

"דאי גוּ צֶ'ה נראית כמו חייל בש"ג בתא האדום הזה," העיר ניק, נרגש למדי מהתפנית המוזרה במצב. "אמא, מה נעשה אם לא נמצא מקום להיות בו הלילה? אולי אנחנו יכולים לישון בהייד פארק. יש אשור בכוּת מדהים בהייד פארק שקוראים לו העץ ההפוך, והענפים שלו משתלשלים כל כך נמוך שזה כמעט כמו מערה. כולנו יכולים לישון מתחת ולהיות מוגנים —"

"אל תדבר שטויות! אף אחד לא ישן בפארק. דאי גו צ'ה מתקשרת למלונות אחרים ברגע זה," אמרה אלינור וחשבה שהבן שלה מקדים הרבה יותר מדי להתפתח וזה פועל לרעתו.

"אוּוו, אני רוצה לישון בפארק!" צרחה אסטריד בשמחה. "ניקי, זוכר איך הזזנו את מיטת הברזל הגדולה בבית של אָה מָה לחצר וישנו מתחת לכוכבים לילה אחד?"

"תקשיבו, מבחינתי אתם שניכם יכולים לישון בלונג קאו,4 אבל אני לוקח את הסוויטה המלכותית הגדולה ומזמין לי סנדוויצ'ים ענקיים עם שמפניה וקוויאר," אמר אדי.

4 קנטונזית, "תעלת ביוב".

"אל תדבר שטויות, אדי. מתי אכלת בחיים שלך קוויאר?" שאלה אמא שלו.

"בבית של ליאו. המשרת שלהם תמיד מגיש לנו קוויאר עם משולשים קטנים של טוסט. וזה תמיד בלוגה איראני, כי אמא של ליאו אומרת שקוויאר איראני הוא הכי טוב," הכריז אדי.

"באמת מתאים לקוֹני מינג להגיד דבר כזה," מילמלה אלכסנדרה בשקט, שמחה על שבנה נמצא סוף־סוף מחוץ לטווח ההשפעה של המשפחה ההיא.

בתא הטלפון פליסיטי ניסתה להסביר את מצבה הלא־נעים לבעלה בקו מלא רעשים לסינגפור.

"איזה שטויות במיץ, לָאה! היית צריכה לדרוש את החדר!" רתח הארי ליאונג. "את תמיד מנומסת מדי — אנשי השירות האלה צריך להעמיד אותם במקומם. אמרת להם מי אנחנו? אני הולך להתקשר לשר המסחר וההשקעות ברגע זה!"

"בחייך, הארי, אתה לא עוזר. התקשרתי ליותר מעשרה מלונות כבר. מי ידע שהיום יום חבר העמים? כל אח"מ נמצא בעיר, וכל המלונות מלאים עד אפס מקום. אסטריד המסכנה רטובה כולה. אנחנו צריכות למצוא משהו ללילה לפני שהבת המסכנה שלך תצטנן למוות."

"ניסית להתקשר לבן דוד שלך ליאונרד? אולי תיקחו רכבת ישר לסארי," הציע הארי.

"ניסיתי. הוא לא נמצא — הוא צד שֹכווים בסקוטלנד כל הסוף־שבוע."

"איזה בלגן מחורבן," נאנח הארי. "תני לי להתקשר לטומי טוֹה בשגרירות סינגפור. אני בטוח שהם יוכלו לסדר את זה. איך קוראים למלון הגזעני המחורבן הזה?"

"קאלתורפּ," ענתה פליסיטי.

"אלאמאק, זה המקום הזה של רופרט קאלתורפ־משהו־משהו?" שאל הארי, מתעורר לחיים פתאום.

"אין לי מושג."

"איפה הוא נמצא?"

"במייפֶר, קרוב לבונד סטריט. האמת שזה מלון מאוד יפה, אם רק לא היה לו המנהל הנוראי הזה."

"כן, נראה לי שזה זה! שיחקתי גולף עם רופרט מה־שמו ועוד כמה בריטים בחודש שעבר בקליפורניה, ואני זוכר אותו מספר לי על המלון שלו. פליסיטי, יש לי רעיון. אני הולך להתקשר לבחור הזה רופרט. רק תשתדלי להישאר שם ואני אחזור אלייך."

אורמסבי נעץ מבט לא מאמין כששלושת הילדים הסינים פרצו דרך דלת הכניסה שוב, בקושי שעה אחרי שפינה משם את כל החבורה.

"אדי, אני לוקח לעצמי משקה. אם אתה רוצה גם, לך תיקח בעצמך," אמר ניק בתקיפות לבן דודו בעודו הולך לעבר הטרקלין.

"תזכור מה שאמא שלך אמרה. כבר מאוחר לנו מדי לשתות קולה," הזהירה אסטריד תוך דילוגים בלובי, מנסה להדביק את הבנים.

"טוב, אז אני אקח רום וקולה," אמר אדי בחוצפה.

"מה לעזאזל ולכל הרוחות הולך..." הרעים אורמסבי, ששעט על פני הלובי ליירט את הילדים. לפני שהספיק להגיע אליהם, הוא קלט פתאום את מראהו של לורד רופרט קאלתורפ־קאוונדיש־גוֹר מנחה את הנשים הסיניות לתוך הלובי, כאילו הוא נמצא בעיצומה של הדרכת סיור. "וסבא שלי הביא את רֶנֶה לָליק ב־1918 לעשות את הציורים על הזכוכית שאתם רואים פה באולם הגדול. מיותר לציין שלוּטיֶינס, שפיקח על השיקום, לא אהב את סלסולי האר־נובו האלה." הנשים צחקו בנימוס.

הצוות הזדקף באחת, מופתע לראות את הלורד הזקן, שכף רגלו לא דרכה במלון כבר שנים. לורד רופרט פנה אל מנהל המלון. "אה, אוֹרמספִיכס, לא?"

"כן, מילורד," הוא אמר, המום מכדי לתקן את הבוס שלו.

"תואיל בטובך להכין כמה חדרים לגברת יאנג, גברת ליאונג וגברת צ'אנג החביבות."

"אבל אדוני, אני רק —" ניסה אורמסבי למחות.

"ואורמספיכס," המשיך לורד רופרט בביטול, "אני מסמיך אותך להודיע לצוות הודעה חשובה מאוד: החל מערב זה, ההיסטוריה הארוכה של המשפחה שלי כאפוטרופסית של 'קאלתורפ' מגיעה לסיומה."

אורמסבי בהה בו באי־אמון גמור. "מילורד, בטח יש פה איזה טעות —"

"לא לא, שום טעות. לפני כמה רגעים מכרתי את 'קאלתורפ', את ה־כול. תרשה לי להציג את בעלת הבית החדשה, גברת פליסיטי ליאונג."

"מה?"

"כן, הבעל של גברת ליאונג, הארי ליאונג — בחור מקסים עם ימנית קטלנית, שפגשתי בפֶּבּל ביץ' — התקשר אלי ונתן לי הצעה נפלאה. עכשיו אני יכול להקדיש את כל זמני לדיג בלי להצטרך לדאוג לחורבה הגותית הזאת."

אורמסבי בהה בנשים בפה פעור לרווחה.

"גבירותי, אולי נצטרף לילדים המקסימים שלכן להרמת כוסית ב'לונג בר'?" אמר לורד רופרט בעליצות.

"נשמע נפלא," ענתה אלינור. "אבל קודם, פליסיטי, לא היה איזה משהו שרצית להגיד לאיש הזה?"

פליסיטי נפנתה אל אורמסבי, שנראה עכשיו כאילו הוא עומד להתעלף. "אה, כן, כמעט שכחתי," היא התחילה בחיוך. "לצערי, אני צריכה לבקש ממך לעזוב את המקום."