אפוקליפסה אף פעם

הקדמה

מאת יונתן דובי

"הדיון המדעי הוכרע, משבר האקלים אמיתי", צייץ בטוויטר נשיא ארה"ב ברק אובמה. "אנשים מתים ממשבר האקלים, ואתם מדברים על כסף? איך אתם מעזים?" נזפה בנו גרטה טונברי. "יש לנו רק עוד 12 שנים לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי", דחקה חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדרה אוקסיו־קורטז.

משבר האקלים הפך להיות זירת הפחדה. אנו שומעים מכל פינה שמשבר האקלים הוא אמיתי, דחוף, קיצוני, ומחייב פעולה מיידית, כלל־אנושית וגלובלית. עלינו לשנות את הרגלי חיינו, לצרוך פחות, ובעיקר — להמיר את מקורות האנרגיה שלנו ל"אנרגיה מתחדשת"; שמש ורוח. מדוע? מפני שכפי שידוע לכולם, האשם בהתחממות הגלובלית הוא הפחמן הדו־חמצני הנפלט משריפת דלקים מאובנים לצורך הפקת חשמל, הנעת מיכון ותחבורה. אם אין דלק, אין פליטות של דלקים מאובנים, ואין משבר אקלים.

כך מספרים לנו, וכך מספרים לילדינו, במסגרת הפחדה חינוכית רבת היקף.

״משבר האקלים״ והתעמולה אינם פוסחים על ישראל הקטנה. עיתונאים, ארגונים ועמותות אינם טומנים ידם בצלחת ההפחדות. גם באקדמיה בוערת הקלחת. בבית ספר פורטר ללימודי סביבה שבאוניברסיטת תל־אביב הוקמה עמותת ׳מעלות — המרכז ללימודי משבר האקלים׳, שדרכה מספרים לתלמידים ומבוגרים כאחד על סכנות משבר האקלים. באוניברסיטה העברית פועל ״פורום האקלים״, המספק אינפוגרפיקה ונתונים המזינים עיתונאים המצטרפים לכתיבה האקלימית. בית־הספר לקיימות במרכז הבינתחומי רייכמן מחרה־מחזיק אחריהם, ומנהליו מתראיינים לפני ואחרי כל גשם להזהיר את הצופים שהגשמים בישראל רק יחריפו (או רק ייחלשו, תלוי מתי ואת מי שואלים).

הנזק של אינדוקטרינציה זאת הולך ומתעצם. ברמה העולמית, השקעות ענק מוטות לטובת מיזמים ״ירוקים״ שתוחלתם מועטה ומחירם עצום. בנקים וחברות השקעה נמנעים מהשקעה ופיתוח בתחנות כוח בעולם השלישי, ובכך מותירים מיליוני אנשים בעוני, וכסף שיכול היה ללכת לטיפול בבעיות סביבתיות אמיתיות מוסט להשקעה באנרגיה תזזיתית ובלתי יציבה. ברמה הישראלית, כבר היום, אזרחי ישראל משלמים בכל שנה עודף של כמיליארד וחצי שקלים לטובת סובסידיות לתחנת הכוח התרמו־סולארית באשלים וליצרני חשמל סולארי פרטיים, המייצרים — רק כשיש שמש — כ־2 עד 4 אחוזים מתצרוכת החשמל הישראלית.

***

אם נסכם את טענות מודאגי האקלים, הן נשענות על שלושה עמודי תווך. העמוד הראשון הוא הטענה שההתחממות הממוצעת של כדור הארץ בחצי המאה האחרונה (קצת פחות ממעלה צלסיוס) נגרמת מעלייה בריכוז הפחמן־הדו־חמצני באטמוספירה, וזו, בתורה, נגרמת רובה ככולה מפעילות אנושית ובראשה שריפת דלקים מאובנים. העמוד השני הוא הטענה שההתחממות הזאת מביאה איתה ״משבר אקלים״, כלומר שינויים דרסטיים במשטר המטאורולוגי על פני הכדור, שהם ברובם הרסניים ומסוכנים לבני אדם, לחי ולצומח. העמוד האחרון הוא הטענה שרק מעבר ל״אנרגיה מתחדשת״ יוכל להציל את האנושות מפני אסון האקלים הממשמש ובא.

למרבה ההפתעה, אף לא אחת מהטענות אינה עומדת בקנה אחד עם המציאות המדעית. הטענה הראשונה היא בגדר ספקולציה. אכן, פחמן־דו־חמצני הוא ״גז חממה״, הבולע את קרינת השמש בתחום האינפרה־אדום ועשוי להעלות את הטמפרטורות הארציות במידה מסוימת, אך בכך אין הוכחה לכך שהוא הוא הגורם העיקרי לשינוי הטמפרטורה במאה האחרונה. רחוק מכך: ישנן דוגמאות רבות מספור על מגוון טווחי זמנים שבהם התרחשו שינויים טבעיים בטמפרטורה ללא ״עזרת״ בני האדם. הטענה הנפוצה ביותר של מודאגי האקלים היא העובדה שמודלים אקלימיים מודרניים — תוכנות מחשב שאמורות לתאר נכוחה את אקלים כדור הארץ — מראות כי הפחמן־הדו־חמצני הוא האשם העיקרי. ובכן, המודלים הממוחשבים האלו רחוקים מלספק תמונה אמיתית של האקלים על פני כדור הארץ, ולמעשה כלל אינם מתארים את המציאות. בין השאר, המודלים נכשלו כישלון חרוץ בניבוי קצבי ההתחממות הגלובלית, אך עדיין מודאגי האקלים נתלים בהם כמאמינים בנבואות האורקל.

ומה לגבי העמוד השני, ״משבר האקלים״? הרי כולנו ״מרגישים בעצמנו״ כיצד הימים נהיים חמים יותר, החורף קצר יותר, הגשמים תכופים (או נדירים) יותר, חזקים (או חלשים) יותר ועוד כהנה וכהנה. ובכן, לא מִנֵיה ולא מקצתיה. אין שום עדות סטטיסטית משמעותית לשינויים במשטר המטאורולוגי העולמי, ובמקומות שיש עדות, זוהי עדות חלשה, שקשה לשייך אותה לעלייה בטמפרטורות. אפילו הפאנל הבינלאומי לשינוי אקלים מודה בכך, וכותב בבירור בדו״ח האקלים האחרון: ״עליות בגשמים חזקים סביר שיתרחשו, אבל תלוי באזור. ואולם לגבי אירועי קיצון אחרים, למשל ציקלונים טרופיים, אנחנו פחות בטוחים שהיו שינויים משמעותיים כלשהם באירועים שנמדדו, למעט אולי כמה מקומות בודדים״. יאמרו המחמירים — ומה לגבי פני הים שעולים, ומסַכנים את אזורי החוף המיושבים בצפיפות? ובכן, פני הים עולים בקצב כמעט אחיד כבר מאה וחמישים שנה (ולמעשה הרבה יותר מזה בממוצע), מאז יצא האקלים מ״תקופת החורף הקטנה״ אי שם בתחילת המאה ה־19. והקצב? בין אחד לשלושה מילימטרים בשנה. זהו קצב איטי מאוד, שאין שום בעיה להתמודד עמו, אפילו בערי החוף.

העמוד השלישי הוא עמוד האנרגיה המתחדשת. חסידיה טוענים שמעבר לאנרגיה המופקת מרוח ושמש הוא הדרך היחידה להפחית את פליטות גזי החממה. אך המציאות מראה אחרת: מדינות שהשקיעו באופן מסיבי במעבר למקורות אנרגיה מתחדשים ולא־יציבים — ובראשן גרמניה, שהפיקה ממקורות אלו כמעט 30% מהחשמל שלה — כמעט לא הפחיתו בפליטות הפחמן־הדו־חמצני. במקרים שכן, חלק גדול מזה אירע הודות למעבר מפחם לגז טבעי.

על כל אלו מדבר בספר זה מייקל שלנברגר. אי אפשר להאשים את שלנברגר באי־אהבת הסביבה ובהתנגדות למטרות חברתיות; כבר בגיל 16 ארגן אירועי התרמה להצלת יערות הגשם, ובשנים הבאות חי באגן האמזונס כחלק ממחקר על חוואים קטנים הנאבקים על חוותיהם, גייס כספים למען קואופרטיבי־נשים בגוואטמלה וסייע בהצלת אחרוני עצי הסקויה העתיקים והבלתי־מוגנים בקליפורניה. יותר משלושים שנה הוא היה פעיל סביבתי ודחף רבות לפיתוח והשקעה באנרגיה מתחדשת (לפי עדותו, כ־90 מיליארד דולר הושקעו באנרגיה מתחדשת על־ידי ממשל אובמה בעקבות פעולותיו).

אך עם השנים, כך לפי שלנברגר, הוא גילה אמת מטרידה: המאבק הסביבתי־אקלימי אינו נתמך במדע, ופועל בדרכים עקלקלות, אנטי־מדעיות, להשגת מטרותיו. שלנברגר אינו כופר בטענה שכדור הארץ מתחמם, ואף אינו טוען שאין לבני האדם חלק בכך. אלא, כפי שהוא מראה בהרחבה בספר שלפנינו, אין עדות מדעית ל״אפוקליפסה ממשמשת ובאה״.

שלנברגר טוען יותר מכך: הפאניקה שבהלת האקלים מעוררת מביאה לנזק אדיר, מפני שהיא דוחפת אנשים לפעולה היסטרית ולקבלת החלטות הנוגדות את המדע, את הכלכלה ואת ההיגיון הבריא. הוא מביא דוגמאות רבות, ממקור ראשון, לפרויקטים שהוכשלו עקב החלטות ״סביבתיות״, וכישלונם הביא לסבל רב ולעצירת פיתוח, בעיקר במדינות עולם שלישי. הדוגמה שעליה מדבר שלנברגר באריכות היא האנרגיה הגרעינית, ששלנברגר נעשה אחד מתומכיה הנלהבים ביותר. אנרגיה המופקת באמצעות ביקוע גרעיני היא נקייה, חסרת פליטות, זולה יחסית להפקת אנרגיית שמש ורוח, ובטוחה יותר מכל מקור אנרגיה אחר. היא יציבה, אמינה, יש דלק גרעיני בשפע על פני הכדור, וישנם הידע והטכנולוגיה הדרושים להפוך אותה למקור חשמל עיקרי גם במדינות גדולות ומתועשות.

אך התנועות הירוקות מתנגדות לאנרגיה גרעינית בחריפות, אף כי גם לשיטתן זוהי הדרך הטובה ביותר להפחית בפליטות הפחמן הדו־חמצני ולייצר אנרגיה נקייה. הסיבה היא, כפי שטוען שלנברגר בפרקים האחרונים של ספר זה, שסוגיית האקלים כבר מזמן איננה מאבק מדעי, אלא מאבק דתי. התנועה הסביבתית המודרנית קיבלה מאפיינים של דת חדשה, עם אלוהים משלה (גאיה, אמא אדמה, כדור הארץ) מצוות משלה (לא תפלוט פחמן דו חמצני והפק אנרגיה רק ממקורות מתחדשים), קדושים משלה (גרטה טונברי, אל גור, ברק אובמה) כוהנים משלה (מדעני אקלים, סוציולוגים של אקלים, וכיוצא באלו, בדרגות כהונה שונות). כמו בכל דת התפתחה שדרה רחבה של מאמינים, מקנאים קיצוניים ועד חילונים־מסורתיים מתונים.

בדתות קשה להילחם. אנשים בעלי אמונה אינם מוזזים בקלות מתפיסותיהם, במיוחד כשהדת המיוחדת הזו נתפסת כמיטיבה עם העולם ועם בני האדם. כפי שטען הכלכלן והפילוסוף תומאס סואל, ״זוהי בדרך כלל משימה חסרת־תוחלת לנסות לדבר על עובדות ואנליזות עם אנשים שבורותם מעניקה להם תחושת עליונות מוסרית״. וכך, בעיני מודאגי האקלים, נראים אנשים כמו מחבר הספר כבעלי נחיתות מוסרית, שדואגים רק לעצמם על חשבון הדורות הבאים, ומונעים על ידי בצע כסף ולא על ידי אידיאולוגיה מוסרית.

זהו הבל הבלים כמובן, אך טיעון זה שומט מתחת לרגליים את אפשרות קיום הדיון. המפסידים המרכזיים מכך הן בני השכבות החלשות ביותר בחברה. הדוגמאות לכך רבות: מהתרבות מקרי ״עוני אנרגטי״ בגרמניה לאור עליית מחירי החשמל בה, כתוצאה ישירה מ״מס ירוק״ המהווה כ־20% מחשבון החשמל לצרכן, דרך המיתון שחוותה יפן בעקבות סגירת הכורים הגרעיניים שלה, שפגע קשות במעמד הביניים ובשכבות החלשות, וכלה באזרחי מדינות אפריקה, הסובלים ממחסור באנרגיה וחשמל הכופה עליהם לחיות בחברה לא־תעשייתית וכתוצאה מכך בעוני מרוד.

העוני הזה ומיגורו, טוען שלנברגר, הם משימתה החשובה ביותר של האנושות. אך מיגורו לא ייתכן ללא פיתוח מקורות אנרגיה, ואנרגיות ״מתחדשות״ בלתי יציבות פשוט אינן מסוגלות לעמוד במשימה. רק מקורות אנרגיה יציבים (פחם, גז וכמובן גרעין) מסוגלים לספק את צרכי יבשת אפריקה ולהביאם לרמת חיים מספקת. אך ״הדת הירוקה״ רואה בזאת משימה משנית אל מול הציווי ״לא תשנה את הטבע״, ומשתמשת בהפחדות אקלים חסרות שחר מדעי על מנת להטות את דעת הקהל ולהשיג את מטרותיה.

שלנברגר מודה ומתוודה ששנים רבות הלך שבי אחרי התפיסה הירוקה חסרת־הפשרות, ורק מתוך לימוד מעמיק של הנתונים — ותוך גילוי אומץ ומוסריות ראויים לשבח — שינה את דעתו והחליט להפיץ אותה ברבים. על קוראי ספר זה לגלות עיקשות דומה. אין זה מספיק שנצקצק בשפתינו אך נשמור את מסקנותיו לעצמנו. עלינו לחלוק את הידע והנתונים המובאים בספר, ואת בעיותיה ותוצאותיה הקשות של התפיסה הירוקה המודרנית, בפני החברה כולה, ובמיוחד בפני הדור הצעיר שנחשף באופן חד־צדדי לתעמולה ירוקה בלתי־פוסקת ואנטי־מדעית. רק כך נוכל לפנות לטיפול בבעיות סביבתיות אמיתיות ולהפוך את העולם כולו טוב יותר, לרווחת תושביו כולם.

פרופ' יונתן דובי, פיזיקאי, משמש מרצה בכיר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.