אפקט גרהם

פרולוג: ג'יג'י

הוא מפורסם, או משהו?

לפני שש שנים

כשהייתי קטנה, אחד החברים של אבא שלי שאל אותי מה ארצה להיות כשאגדל.

"גביע סטנלי." עניתי בגאווה.

בגיל ארבע, הייתי סמוכה ובטוחה שגביע סטנלי הוא בן אדם אמיתי. למעשה, על סמך כל השיחות שהתרחשו סביבי, הסקתי שאבא הכיר את גביע סטנלי באופן אישי (ושהם נפגשו כמה פעמים) — וזה היה כבוד גדול שניתן רק לאליטות. מן הסתם, סטנלי — יהיה מי שיהיה — ודאי היה סוג של אגדה. תופעה. מודל לחיקוי.

לא אדם כמו אבא שלי, שהיה רק ספורטאי מקצועי, או כמו אימא שלי, שהייתה סתם משוררת זוכת פרסים.

אני רציתי להיות גביע סטנלי ולשלוט בעולם.

אני לא זוכרת מי פוצץ את הבועה שלי. אולי אחי התאום, ווייאט. הוא מפוצץ־בועות סדרתי.

אך את הנעשה אין להשיב. בעוד שאבא העניק לווייאט כינוי חיבה נורמלי — 'אלוף', המוכר והאהוב — אותי כינו סטנלי. או סטן, כשהתעצלו. אפילו אימא, שהעמידה פנים שמאסה בשמות החיבה הלעוסים של עולם ההוקי, מעדה מדי פעם וקראה לי סטנלי. בשבוע שעבר, היא ביקשה מסטנלי להעביר את תפוחי האדמה בארוחת הערב. בוגדת.

הבוקר, התווסף עוד בוגד לרשימה השחורה.

"סטן!" קורא קול מקצה המסדרון. "אני קופץ להביא קפה לאבא שלך ולשאר המאמנים. את רוצה משהו?"

אני מישירה מבט רושף לעוזר של אבי. "הבטחת שלעולם לא תקרא לי ככה."

לרגע קצר, טומי משתדל להיראות מלא חרטה. "בבקשה אל תירי בשליח, אבל אולי הגיע הזמן להכיר בכך שאת מנהלת קרב אבוד. רוצה לשמוע עצה?"

"לא."

"תאמצי את שם החיבה, יקירתי היפהפייה."

"לעולם לא." אני רוטנת. "אבל כן אאמץ את הכינוי 'יקירתי היפהפייה'. תמשיך להשתמש בו. הוא גם עדין וגם עוצמתי."

"אין בעיה, סטן." טומי צוחק לפניי העצבניות. "קפה?" הוא מציע.

"לא, תודה."

טומי יוצא לדרכו. הוא מאגר של אנרגיה בלתי נגמרת. לאורך שלוש השנים שלו כעוזר האישי של אבי, מעולם לא ראיתי אותו יוצא להפסקה. בטח גם כשהוא חולם הוא צועד על הליכון.

אני צועדת לאורך המסדרון לחדר ההלבשה ומחליפה בזריזות את נעלי הספורט במחליקיים. השעה היא 7:30 בבוקר, כך שיש לי די והותר זמן להתחיל בחימום. ברגע שהמחנה יתחיל, ייווצר כאוס. עד אז, הזירה כולה שלי. רק אני ומרבד יפהפה וטרי של קרח, שטרם נשרט וצולק מכל הלהבים שעתידים להחליק עליו.

כשאני נכנסת, מיישרת הקרח מסיימת את ההקפה האחרונה שלה. אני שואפת את כל הריחות שאני הכי אוהבת: ניחוח האוויר הצונן. הריח החזק של רצפת הגומי. הארומה המתכתית של המחליקיים שלי שזה עתה הושחזו. קשה לתאר כמה טוב זה מרגיש לנשום הכול פנימה.

אני נכנסת לזירה ומתחילה להקיף אותה בעצלתיים. אפילו שאני לא משתתפת במחנה הצעירים כאן, הגוף מסרב להרפות מהשגרה. לפעמים אני מנסה כמה תרגילים פשוטים. לפעמים אני מחליקה בלי מטרה מסוימת. כשמתחילה עונת ההוקי ואני צריכה להשתתף באימונים בפועל, אני משתדלת לא להתיש את עצמי ולהחליק יותר מדי באימוני הסולו שלי. אבל השבוע, אני כאן לא כדי לשחק, אלא כדי לעזור לאבא שלי. אז שום דבר לא מונע ממני להחליק בשיא המהירות.

אני מחליקה מהר וחזק, עפה מאחורי השער, מסתובבת בחדות, ומאיצה לעבר הקו הכחול. כשאני סוף־סוף מאיטה, ליבי הולם בכזו עוצמה, שאני לא שומעת את הקול הבוקע מאחד הספסלים.

"...להיות כאן!"

אני מסתובבת ורואה בחור בגילי, והדבר הראשון שאליו אני שמה לב, הוא פניו הזועמים.

הדבר השני, שבו אני מבחינה, הוא עובדת היותו נאה בצורה בלתי רגילה — על אף פניו הזועמים.

יש לו את סוג היופי המאפשר לו להזעיף פנים בלי השפעה אסתטית. אם כבר, זה רק עושה אותו לוהט יותר. מוסיף לו חספוס של ילד־רע.

"הי, שמעת אותי?" הקול שלו עמוק יותר משציפיתי שיהיה. הוא נשמע כאילו הוא נועד לשיר שירי קאנטרי על מרפסות בטנסי.

הוא קופץ מעל הדלת הנמוכה והמחליקיים שלו נוגעים בקרקע. אני שמה לב שהוא גבוה — הוא מיתמר מעליי. נוסף על הכול, אני לא חושבת שראיתי עיניים כחולות כאלה מימיי. הן כהות בצורה יוצאת דופן, בגוון ספיר מתכתי.

"סליחה, מה?" אני שואלת, משתדלת לא לבהות. איך ייתכן שמישהו יהיה מושך כל כך?

מכנסי ההוקי השחורים והטישירט האפורה מחמיאים לגזרה הגבוהה שלו. הוא קצת צנום, אבל על אף שהוא בן חמש־עשרה או שש־עשרה, יש לו גוף של שחקן הוקי.

"אמרתי שאת לא אמורה להיות כאן." הוא נובח.

וכך, חזרתי למציאות. אה, בסדר. מדובר בשמוק.

"ואתה אמור להיות כאן?" אני שואלת. המחנה מתחיל בתשע — אני בטוחה בזה, כי עזרתי לטומי לצלם את לוח הזמנים ולהפיץ אותו לכולם.

"כן. זה היום הראשון של מחנה ההוקי. באתי להתחמם." העיניים הממגנטות שלו סורקות אותי. הוא שם לב לג'ינס ההדוק שלי, לסווטשירט הסגול והחותלות הוורודות.

הוא מרים גבה אחת, ומוסיף — "בטח התבלבלת בתאריכים. החלקה אומנותית מתחילה בשבוע הבא."

אני מכווצת את עיניי. אני חוזרת בי. מדובר בשמוק רציני.

"האמת, אני —"

"אין סיבה שתהיי כאן." הוא קוטע. "מלכת הנשף."

"מלכת הנשף? הסתכלת על עצמך במראה?" אני משיבה. "אתה זה שנראה כאילו הוא צריך להיבחר למלך הנשף." הזעם בפניו מעורר גם את זעמי, אבל דווקא הברק הזחוח בעיניים שלו הוא שדוחף אותי להמשיך להציק לו.

הוא חושב שאני לא שייכת לכאן?

והוא קורא לי מלכת הנשף?

כן... אם אפשר בבקשה, לך תזדיין, חרא.

אני מביטה בו בתמימות ותוחבת את ידיי לכיסים. "מצטערת, אבל אני לא הולכת לשום מקום. אני ממש צריכה להתאמן על הסיבובים והקפיצות שלי, וככל הנראה" — אני מצביעה על הזירה הריקה — "יש די והותר מקום לשנינו. אז סלח לי, אבל כמלכת הנשף, אני ממש צריכה לחזור להתאמן."

הוא שוב מזעיף פנים. "קראתי לך ככה רק כי לא ידעתי את השם שלך."

"שקלת פשוט לשאול מה השם שלי?"

"בסדר." הוא רוטן. "מה השם שלך?"

"לא עניינך."

הוא מניף את ידיו באוויר. "שיהיה. את רוצה להישאר? תישארי. תקיפי את הזירה כאוות נפשך. רק אל תבואי אליי בזחילה כשהמאמנים יבואו ויגרשו אותך."

במילים אלה הוא מחליק לדרכו, מטמא את הקרח הזך שלי בשריטות מהלהבים שלו. הוא מחליק לכיוון השעון, וכדי לעצבן, אני מחליקה נגד כיוון השעון. כשאנו נעים זה על פני זו, הוא מביט בי בזעם, ואני משיבה לו בחיוך. אחר כך, מפני שאני קנטרנית, אני מתחילה להסתובב בישיבה. אני נשענת על רגל אחת, ומניפה את הרגל השנייה מולי, כך שאני מפריעה להקפה השנייה שלו. הוא נאנח בייאוש כשהוא פונה לכיוון השני כדי לחמוק ממני.

למען האמת, התנסיתי קצת בהחלקה אומנותית כשהייתי ילדה. לא הייתי טובה או מעוניינת מספיק כדי להתמיד. אבל אבא התעקש שהשיעורים יועילו לי, והוא לא טעה. הוקי הוא תחום פיזי לחלוטין, והחלקה אומנותית דורשת הרבה יותר דיוק. לאחר חודש שלמדתי את הבסיס, ראיתי שיפור ניכר באיזון שלי, במהירות ובהחזקת הגוף שלי. המיומנויות שרכשתי בשיעורים האלה עשו אותי מחליקה טובה יותר. שחקנית הוקי טובה יותר.

"ברצינות, זוזי מפה." הוא עוצר, ורסיסי קרח ניתזים מהמחליקיים שלו. "מספיק גרוע להיתקע איתך בזירה. לפחות תכבדי את המרחב האישי שלי, מלכת הנשף."

אני מתרוממת מהסיבוב ומשלבת את זרועותיי. "תפסיק לקרוא לי ככה. קוראים לי ג'יג'י."

הוא נוחר בבוז. "ברור שזה השם שלך. זה שם כזה של מחליקה אומנותית. תני לי לנחש, זה קיצור של משהו נשי וקיטשי, כמו... ג'ורג'יה. לא — ג'יזל."

"זה לא קיצור של שום דבר."

"ברצינות? רק ג'יג'י?"

"יש לך בעיה עם השם שלי? תגיד, מה השם שלך? בטח משהו גברי ולעוס. אתה לגמרי בריידן, או קרטר."

"ריידר." הוא ממלמל.

"ברור שזה השם שלך." אני מחקה אותו ומתחילה לצחוק.

לרגע, פניו מתקדרות, ושוב מופיעה עליהן ההבעה המרוגזת שהייתה שם קודם. "רק תפסיקי להפריע לי."

כשהוא מסובב את גבו אליי, אני חורצת אליו לשון. אם המנוול הזה מתכוון לחבל בזמן האיכות היקר שלי על הקרח, מן הראוי שאעשה כל שביכולתי כדי לעלות לו על העצבים. אני משתדלת להיות כמה שיותר פולשנית — אני מאיצה, פותחת את זרועותיי ופוצחת בסדרה נוספת של סיבובים.

לעזאזל, כיף להחליק על הקרח. שכחתי כמה.

"עכשיו את עומדת לחטוף." אומר ריידר, קולו מלגלג וקצת זחוח.

אני מאיטה למשמע צעדים מבעד לדלתות הכפולות בקצה הזירה.

"כדאי שתתחפפי, ג'יזל, לפני שתעצבני את גארט גרהם."

אני מחליקה אל ריידר ומעמידה פני טיפשה. "גארט מי?"

"את צוחקת עליי? לא שמעת על גארט גרהם?"

"הוא מפורסם, או משהו?"

ריידר בוהה בי. "הוא אצולת הוקי. זה המחנה שלו."

"אה, כן. אני עוקבת רק אחרי מחליקים אומנותיים."

אני מסיטה את השיער האסוף שלי ומחליקה על פניו. אני רוצה להספיק עוד מהלך אחד, בעיקר כדי לבדוק מה אני עדיין זוכרת מהשיעורים שלי.

אני מאיצה ומתאזנת. קצות המחליקיים לא מחודדים כי אני נועלת מחליקי הוקי, אבל אוכל להשתמש בהם לקפיצה הזאת. אני פונה הצידה ותופסת תאוצה, ממריאה מקצה הזירה ומסתובבת באוויר.

הנחיתה שלי מזעזעת. הגוף שלי לא מיושר כמו שצריך, אני מסתובבת יתר על המידה, אבל איכשהו — אני מצליחה לא לנחות על הפנים. אני מתכווצת מהמגושמות המוחלטת שלי.

"ג'יג'י! מה נראה לך שאת עושה? את רוצה לנקוע את הקרסול שלך?"

אני מסתובבת לעבר הזכוכית. כשישה מטרים ממני, עומד אבא שלי ומזעיף פנים. הוא חובש כובע בייסבול ולובש טישירט עם לוגו של המחנה. משרוקית קשורה סביב צווארו, והוא מחזיק קפה הפוך ביד אחת.

"סליחה, אבא." אני עונה, מבוישת. "סתם השתעשעתי."

רעש חנוק בוקע מריידר העומד לידי, ועיניו הכחולות מחשיכות.

אני מטה את ראשי ומחייכת בתמימות. "מה?"

"אבא?" הוא נוהם. "את הבת של גארט גרהם?"

ריידר כל כך המום, שאני לא יכולה שלא לצחוק. "כן, ויותר מזה — אני עוזרת לכם עם הבקעות היום."

עיניו מתכווצות. "את משחקת הוקי?"

אני רוכנת וטופחת על זרועו. "אל תדאג, מלך הנשף. אני אהיה עדינה איתך."