אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי

הקדמה

עיירה קטנה בשם טמאסינט, סמוך לווארזאזאת אשר במרוקו, אי-אז במחצית המאה ה-20. מסעודה ואליהו ביטון נפגשים.

הוא כבן 20 והיא כבת 13. לימים סיפרו כי הוא היה מיועד לאחותה הגדולה, אך באחד ממשחקי הילדוּת הוא אמר לאמי: "הרי את מקודשת לי". עד אחד למחזה הספיק כדי לפנות לסבי ולרב הכפר שפסקו בנחרצות: אתם בעל ואישה.

לראשונה, הפכה מסעודה לאמא כשהיתה כבת 15. אחד-עשר ילדים מפרי בטנה היא נתנה לעולם, ואני בן הזקונים. במהלך השנים נפרדו שלושה מאחַי מן העולם - אחד בצבא, ועל השניים האחרים גיליתי רק בערוב ימיה של אמי. תינוק בן יומו, ותינוק ששרד תקופה ונפטר.

היא מעולם לא הזכירה את אותם תינוקות, עד שנעשתה חולה מאוד בסוף ימיה והתחילה ללחוש, "איפה התינוק שלי? אני צריכה אותו". רק אז למדתי שהיו לי אחים נוספים שנפטרו סמוך ללידתם.

מעולם לא שאלתי את אמא על אודות אותה טראומה. לא רציתי להכביד עליה עוד יותר, רק כאבתי באיחור את מכאוביה, את קשייה ואת געגועיה לבניה האובדים - אחַי.

***

ירוחם של שנות ה-50: חלום על כפר חקלאי, ויחס ממסדי כאל מעברה. בראשית עוד בנו את בתי הקרקע הראשונים, אבל ברגע שהגיעו גלי העלייה העצומים בראשית שנות ה-60 - החלה בנייה מסיבית של בלוקים.

בזה אחר זה, העיר כולה התמלאה בגושי בטון כעורים.

בכל בלוק היו 24 דירות, ובכל דירה התגוררו בממוצע שמונה עד עשרה ילדים. כלומר, בכל יום ירדו מהבלוק כמעט 200 ילדים לשחק בחצר, שלא היתה אלא רחוב.

עשרות בתי הקרקע - שריד לחלום הכפרי שנגוז - נותרו על מכונם. גם הם קטנים וצפופים.

הורי עלו ארצה ב-1963, כשכבר היו הורים לחמישה ילדים. ארבעת האחרים נולדו וגדלו בירוחם, בדירה הקטנה אך בלא תחושת מחסור. שנתיים ראשונות במעברה, ואחר כך בדירה בבלוק 510.

שמונה בנים ובת בסך הכול, ופער של 18 שנים בין אחי הגדול ביותר לביני. איציק, כוכי, ציון, יוסי, יעקב, שלומי, אבי, דוד ואנוכי. כל אחד מתמודד עם האתגר, בדרכו שלו. משפחה גדולה ואתגרים בה לרוב.

בזמנו, סירבו הורי לקבל שתי דירות מחוברות בבלוק. אבא חלם לבוא לבית כנסת שהוא עצמו מקים, ועל כן העדיף להמתין עוד 15 שנים בדירה צפופה עם תשעה ילדים.

בדירה ההיא, 48 מטרים רבועים גודלה ומטבח קטנטן בתוכה, היו שני חדרי שינה: אחד לאח הגדול ולסבא, שני לאמא ואבא. כל שאר הילדים ישנו יחדיו בסלון ובמרפסת.

היינו ילדים ככל הילדים, ואמא נאבקה לשמור עלינו ביחד. "אתם תשבו ביחד סביב השולחן, עם תבשיל חם, ירק ועוף קטן", היא אמרה, "תאכלו ביחד ורק אז תצאו לשחק".

אישה נפלאה ומיוחדת, מסעודה ביטון. למרות הצפיפות בביתנו, היתה פותחת את דלתנו בפני קשישים עריריים, נכים ועוברי אורח, ומאכילה גם אותם, על דרך הפסוק מספר ישעיהו: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם".

מאז, מלווה המוטו הזה גם אותי. אם אדם זקוק לעזרה, לעולם לא נפנה אליו את גבנו. לעולם לא נשלח אותו לחפש את העזרה במקום אחר. אם אדם הגיע עד למקום שבו הוא מוכן נפשית לבקש מאחר להושיט לו יד ולמשוך אותו מעלה, אנחנו מצווים להושיט את ידנו חזרה ככל שנוכל.

ב-1980, אחרי מאבק, זכה אבי לקבל בית קטן מול בית הכנסת, שהיה ממייסדיו. המיקום היה טוב, ולהיות קרוב לאדמה כמו בכפר הזכיר נשכחות, אבל הבית נותר מצומצם בגודלו.

בשלב זה הציעו בעמידר לאמי להוסיף חדר. בסדר, היא אמרה. אבל דבר לא אירע. אמא לא היססה, ובלי עורכי דין יצאה איתם למאבק משפטי. "יש לי תשעה ילדים", היא אמרה לשופט בבית המשפט, "איפה אשים אותם?"

השופט התרשם מאישיותה, מכנותה, מעוצמתה, והורה לעמידר: תוסיפו לה חדר לאלתר. אישה גדולה מהחיים, שלימדה אותי שיעור בניהול מאבק חברתי ובאמונה בצדקת הדרך. שנים אחר כך היא היתה איתי במאבקַי שלי, בהחלטותי, באמונה בצדקת דרכי.

היה לה, לאמא, לב גדול, ובעיירה העריכו את הבחירה והיכולת שלה לנהל מאבק נקי, ערכי, אתי, בלי אגרסיביות. לעמוד על זכויותיה.

היא לא היתה פטפטנית גדולה ולא הרבתה בנאומים. כל כולה חום, אהבה ונתינה, עמל ומעשה, בלא מילים מיותרות. היא לא דיברה על החיים ולא על תובנות מרחיקות לכת, אלא רק על הפשוט והברור מאליו מבחינתה. גם ללא מילים, זה היה המסר:

תהיה אדם, תהיה הגון, אני אוהבת אותך, מאמינה בך.

חשוּב לעשות טוב בעולם.

***

1976, אני בכיתה א'. כיוון שלמדינה לא היה כסף לשמירה ולאבטחה, נדרש כל הורה לתת שבוע ימים של אבטחת שער בית הספר.

אבי, שעבר את הכשרת הג"א ומשמר אזרחי, התייצב בשער עם רובה הקרבין שלו, ואני נמלאתי גאווה - אבא שלי שומר על בית הספר שלי.

אני זוכר את התקופה ההיא כמלאה בהתמודדות ובהמון יופי. כיוון שלא היו משחקים, היינו ממציאים כאלה בעצמנו. למשל, משחק שנקרא "בית". החוקים: אוספים ואוגרים זבל משלל סוגים - חפיסות ריקות של סיגריות, אריזות חלב, קופסאות שימורים - ויוצרים בינינו מסחר.

ה"כסף" שבאמצעותו סחרנו היה הניירות הכסופים שעל חפיסות הסיגריות, ופקקי בקבוקים ממתכת.

לאחד היתה חנות. השני היה מניח קרטונים על הגדר וקורא להם "סוסים". בנינו ביחד עגלות מיוחדות, שעליהן הולבשו הגלגלים של פחי הזבל, וכך היינו עושים "הובלות".

מחוץ לעולם המשחק, אם בן אדם היה רוכש לעצמו מצרכים בשקם, היינו מניחים אותם בתוך העגלה ומובילים אליו הביתה. בסיום כל סיבוב כזה הצבנו שלט על ה"עגלה": "פנוי להובלות".

בתקופה ההיא כבר נבטה בי תובנה משמעותית: לא להישען כלכלית על הורי. הייתי עובד בקיץ, ובתקופה שגרתי אצל אחי בגוש קטיף התפרנסתי יפה מאוד. זו היתה עבודה קשה, מתישה: הזרקות לתרנגולים, משתלה, ניכוש עשבים בשדות הבוטנים ותפוחי האדמה.

אזכור, ולא לטובה, את העבודה בלולים הדחוסים, עם תרנגולי ההודו האומללים. התעלפתי שם מחום. ריחמתי על עצמי, וריחמתי על העופות.

לימים נותרנו חמישה מהאחים בירוחם. תופעה חריגה. בעוד כולם רק ביקשו לברוח מהעיר, אנחנו עדיין מתגוררים בה. שומרים לה אמונים.

למה?

ראשית, מפני שרעייתי האהובה אילנה אהבה ואוהבת את העיר. היא עבדה כמוני במרכז לימודי שדה (מל"ש) של החברה להגנת הטבע, רק לפנַי, כשעוד הייתי בצבא.

שנית, היתה לנו אהבה משותפת לטבע ולטיולים, והאנשים שהעניקו לי לפני הצבא את היציבות הזאת - גאולה פרג׳ון, יעל ויוחנן ארצי, שהייתי אצלם בן בית, והמדריכים שלי בבני עקיבא: דיני דויטש, עידית ליברטי ודוד לוי חברוני - נותרו כולם בעיר.

נוסף על כך, בערה בי התשוקה להחזיר לירוחם את מה שהיא נתנה לי, ולהעניק לילדי העיר ולצעירים בה את ההזדמנויות שמגיעות להם.

באוגוסט 1992 התחתַנו, ופחות משנה לאחר מכן קנינו בית בעיר, בתקופה שאף אחד לא רצה לקנות בית בירוחם. במו ידַי שתלתי את העצים שגדלים סביבנו, בגינתנו, ובכל הבתים סביב. ניכשתי את העשבים בידיים חשופות, השקיתי והמתנתי לצמיחה שבוא תבוא.

לתפיסתי, לכל דבר שתלמד בחייך תהיה תועלת בעתיד, ותבונת כפיים יכולה להועיל לעתים לא פחות מאשר לימודים לתואר אקדמי. האדמה השותקת מלמדת אותנו את ערכה של עבודה קשה, את המאמץ וההשקעה הנדרשים, עד שנראה פירות בעמלנו.

אם התשובה שלילי לעתים קרובות, יש לאנשים רבים נטייה לספר לעצמם סיפורים בנושאים חברתיים. "הנושא הזה חשוב לארגון", הם יאמרו. עשיתי לעצמי כלל. כל ראש עיר, מנכ"ל של ארגון או מנהל עמותה שמשתמש במשפט הזה, שומע ממני שתי שאלות:

• האם הוקצה תקציב כלשהו לנושא הזה ש"כה חשוב לארגון"?

• האם יש אדם בארגון שכל תפקידו הוא לטפל בנושא הזה ש"כה חשוב לארגון" ולמנהליו?

אם התשובה שלילית, הנושא אינו חשוב לעירייה, למועצה, לחברה הכלכלית או לעמותה. "הנושא הזה חשוב לארגון" הוא שקר שמרבים לספר לעצמם ולסובבים אותם אנשים שרוצים להיראות חברתיים, מבלי להשקיע בכך משאבים ולשלם את המחיר הנדרש.

כך עשינו בירוחם, כדי להוביל שינוי.

במשך שנים היתה העיר סמל לקיפוח, לאפליה, לסוף העולם שמאלה - המקום שבו דבר אינו קורה, ואין טעם אפילו לנסות. בירת העוולות הלאומית, היישוב ששמו מוזכר בכל פעם שאדם כזה או אחר רוצה לתת דוגמה לכישלון - בקליטה, בהתנהלות עירונית, בהתמודדות עם קשיים.

והנה, הדימוי הזה הופרך. ירוחם אינה עוד סמל לייאוש, אלא לתקווה. כעת, היא הדוגמה להצלחה, ליצירתיות, לקדמה ולקפיצה של עשרות דורות קדימה בתוך פחות מדור אחד.

הכיצד?

אפרט כאן בהמשך, דרך סיפור חיי לפני תקופת כהונתי כראש המועצה ובמהלכה, כיצד הצליחה ירוחם ליצור בתושביה אמונה ואמון שאפשר.

התנופה של ירוחם בעשור האחרון, נשענת על עשייה רבה שתתואר בין עמודים אלה, אבל יסודותיה בנדבכי עשייה טובה של ראשי עיר קודמים, ובמיוחד עמרם מצנע, ירח גלטר ומוטי אביסרור. גם ברוך אלמקייס, על אף מורכבותו ומעשיו, השפיע בתחומים מסוימים באופן דרמטי - מבני הציבור, למשל, וסלילת כביש הנפט לקיצור הדרך. אין עשייה שנולדת משיממון, אלא נדבכים על כתפי מנהיגים קודמים. כל שיתואר כאן, פועל על עיקרון זה.

אנשים הם שמולידים רעיונות, ורעיונות מביאים משאבים. משאבים הם שמובילים לשינוי. את כל אלה מצמיחים מנהיגות וצוות של אנשים מסורים, שיחדיו יכולים לשנות את הכיוון של קהילה שלמה.

זוהי גם מהותו של הספר הזה. בחלקו אמנם יש בו מן האוטוביוגרפיה - סיפור חיי מילדות ועד לנקודת זמן מסוימת שבה נמצאתי בשעת כתיבתו. אבל באמצעות האישי, אני מבקש להאיר דרך: של קהילה, של עיר, של חברה, ואפילו של מדינה. על כן, אין זהו סיפורי האישי, אלא תובנותי לגבי שינוי וצמיחה קהילתית, יזמות חברתית וניהול עיר, אסטרטגיה, חינוך, גיוס כספים וגיוס אנשים.

על האופן שבו ניתן לחולל שינוי.

על עיירה קטנה שעושה בית ספר למדינה.

הסיפור של ירוחם, בעיני, צריך ויכול להיות גם הסיפור של ישראל - צמצום פערים, צדק חלוקתי, מאבקים חברתיים נחושים שמשיגים את המטרות לא רק עבור הנאבקים, כי אם עבור כולם.

***

"אתם בירוחם משהו מיוחד", היא אומרת.

מיוחד? מה מיוחד בנו? אנחנו רגילים לחלוטין, השבתי.

"אתה לא מבין", היא המשיכה. "אצלכם, אם אתה מייצר רוח - היא מחלחלת לסביבה. כולם עוסקים בעשייה".

היא, מנהלת פרויקט התחדשות עירונית בעיר במרכז הארץ, קהילה עם אתגרים חברתיים, הגיעה אלי לביקור ודיברה מתוך כאב. שבע שנים היא עובדת על הפרויקט, נותנת את כל כולה, וכעת היא מיובשת. ממשיכה לעבוד, אבל המוטיבציה הולכת פוחתת, הראש באדמה.

השיחה איתה היתה הטריגר להעלאת הדברים על הכתב. לא למעני או למען מורשת, אלא למען אחרים. ללמד כיצד במרחבי האשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים ניתן לייצר רוח שמובילה לשינוי. לתת כלים לנצח את הבלתי-מנוצח, את שגרת הייאוש המתמשכת.

"אפשר להצמיח תקווה - לנצח את הסוציו-אקונומי" הוא גם סיפורם של כל השותפים, הקבועים והמזדמנים, שהלכו לצדי והובילו שינוי משמעותי בחברה הישראלית. השתדלתי להתייחס לכל אחת ואחד מהם, ולכל אספקט משמעותי בדרך המשותפת שלנו.

הקפדתי לגעת בכל הסוגיות המשמעותיות עבור שליח ציבור או מנהיג - הדרך הארוכה להצמיח תקווה, גיוס השותפים, ניהול המאבקים הציבוריים, בחירת כוח האדם, ההתמודדות עם כאב של מקום ושל חברה, עקרונות העבודה מול פילנתרופיה, הדרך לגייס את הממשלה ועוד.

בערך בגיל 30 כתבתי על פתק שבתוך עשר שנים אני מתכנן להיות ראש עיר לשתי קדנציות. משם, היתה התוכנית, אעבור לתפקיד ברמה הארצית. זכיתי לעמוד בהתחייבויותי ולהשלים שתי קדנציות טובות בירוחם, להעביר את התפקיד באופן סדור לסגניתי, טל אוחנה, ולצאת אל המרחב הפוליטי הארצי, במידה רבה אל הלא-נודע.

בנובמבר 2018 לא ידעתי מה יֵלד יום. לא ידעתי מתי יהיו בחירות ומתי תיווצר הזדמנות להשתלב בפוליטיקה הארצית. את החודשים הספורים הללו ניצלתי לסכם תקופה בחיי. תקופה של יזמות חברתית ושל שינוי שהובלנו בירוחם.

את הפרק הבא שלי עוד מוקדם לכתוב. ספר זה לא מוקדש לפוליטיקה הארצית, משום שאנחנו בעיצומם של ימים דרמטיים למדינה - בחירות חוזרות ונשנות, עם חצוי, עימות בין ימין לשמאל, ומולם ניסיון לייצר מרכז אחראי, ממלכתי, מסורתי, מכבד, שמאמין בחיים משותפים, שמבין שהשמאל לא ינצח את הימין ולהפך.

התפיסה הזו, של חיפוש אחר הטוב המשותף, הגיעה גם לפוליטיקה הארצית. יש בתקופה הזו תובנות ויופי והישגים, אבל גם קשיים ואתגרים.

מי ייתן והספר הזה יהווה מעין מדריך עבור כל מי שחפץ לקחת רעיון וחלום ולעסוק במצוות תיקון עולם. עבור כל מי שצומח מהתחתית ומחפש את הדרכים לטפס ולהוביל אחרים אל היעד הנכסף. ולמען כל מי שמאמין שאפשר להביא תקווה במקום ייאוש, התקדמות במקום קיפאון, ותיקון במקום שבר.

זהו סיפור של תקווה, של תושייה, של התגברות ושל אמונה שאפשר לחולל שינוי, לצמצם פערים, להוביל עיירת פיתוח לקהילה שהיא מופת של צמיחה ויזמות במדינת ישראל.

מאידך, זה גם סיפור של מסירות נפש, של הקרבת מיטב שנותיך למען רעיון ועוול שתבקש לתקן. שנים של עבודה סיזיפית, של נסיגות, של ספיגת עלבונות ואלימות, של היתקלות בקירות, של מחסור במשאבים ובאמצעים, של הפניית עורף מצד מדינה ושותפים, ובכל זאת - נדרשת התמדה. כדי להשיג את השינוי, יש צורך בחמש או עשר שנים של דם, יזע ודמעות, ורק אז ניתן לראות ברכה בעמלך.

כשאני שואל את עצמי למי אני עמל ולמי נכתב הספר הזה, יש בי הכרת הטוב לכל אותם מאות אנשי מקצוע ומנהיגים שפעלו איתי בירוחם, ויחד עמם - המחנכים, המורים, אנשי הקהילה והעמותות - חוללנו את השינוי.

אין זה מספיק שאדם אחד יחלום. דרושה קבוצה מלוכדת של אנשים שפועלת למען מטרה משותפת. קבוצה של אנשים שהם הון אנושי איכותי שמייצרים יחד הון חברתי.

יש בי הכרת הטוב לכל אותם אנשים שגם בנקודות השפל של חיי זיהו אפשרות אחרת, ניצוץ אחר שיבקע. אנשים שידעו, בניגוד לרוב, שיום אחד - והוא לא רחוק - אמצא את עצמי לא בצד של הנער בסיכון, אלא בצד של מי שמעניק הזדמנויות לנערים כאלה. לא בצד של הנער האבוד שמחפש את דרכו, אלא של אדם שלוקח על עצמו אחריות וגורל על משפחות וקהילה.

הספר הזה נועד לכל מי שפוגש ביומיום את הקשיים האמיתיים של עשייה ותיקון חברתיים, את הצורך להתמיד שנים, את הכוחות הפוליטיים והאינטרסנטיים שפועלים למניעת התיקון החברתי. את המורכבות לפגוש כאב כל יום. כאב של משפחה במצוקה. כאב של ילד שלא זכה. כאב של תינוק שלא מטופל כראוי בביתו. כאב של נרקומן שהיה פעם אדם יציב ומתפקד. להכיל את הכאב, לא להישבר ממנו. להשאיר מקום ולהאמין באנשים האלה שהם יכולים לצאת, מסוגלים לעשות את הדרך. להאמין שלאנשים האלה, למרות מצבם באותו רגע, יש עוצמות שיתגלו אם רק נאפשר להם.

הספר הזה נועד להיות הדגמה עבור ראשי ערים, מנהיגי קהילות, מארגני קבוצות למען תיקון חברתי, ועבור מחנכים ואנשי ניהול ברשויות מקומיות, עמותות ובמוסדות חינוך.

אם דבר מתוך התובנות והחשיבה שבספר יהיו נחלתם המעשית של אנשים אלה - יהיה זה חלקי.