אפשרויות של שנינו

1938

זאת ההתחלה.

אישה עומדת על רציף בתחנת רכבת, מזוודה בידה הימנית, בשמאלית ממחטה שהיא מוחה בה את פניה. העור הכחלחל סביב עיניה לח, ועשן הפחמים נלכד בגרונה.

אין מי שינפנף לה לפרידה — היא אסרה עליהם לבוא אף על פי שאמא שלה בכתה, כמוה עכשיו — ולמרות זאת היא מתרוממת על קצות האצבעות כדי להציץ מעל לפרווֹת השועל ולכובעים המצטופפים. אולי אנטון קץ בדמעות של אמא ונכנע והוריד אותה בגרם המדרגות הארוך בכורסת הגלגלים, ועטה כפפות על ידיה. אבל אין אנטון, אין אמא. אולם הנוסעים הומה אנשים זרים.

מרים עולה לרכבת, עומדת וממצמצת באור העמום במסדרון. גבר שחור שפם שמחזיק תיק של כינור מעביר את מבטו מפניה אל הכיפה התפוחה של בטנה.

"איפה בעלך?" הוא שואל.

"באנגליה." האיש מתבונן בה בראש מוטה הצדה כמו ציפור. הוא מתכופף ולוקח את המזוודה שלה בידו הפנויה. היא פותחת את פיה כדי למחות, אבל הוא כבר מתקדם הלאה.

"בקרון שלי יש מקום פנוי."

במשך כל הדרך הארוכה מערבה הם משוחחים. הוא מציע לה דג מלוח ומלפפונים חמוצים משקית נייר לחה, ומרים לוקחת מהם אף על פי שהיא מתעבת דג מלוח כי חלף כבר כמעט יום שלם מאז אכלה לאחרונה. היא לא אומרת בקול שאין בעל באנגליה, אבל הוא יודע. כשהרכבת נעצרת בטלטול בגבול, והחיילים פוקדים על כל הנוסעים לרדת ממנה, השניים עומדים ורועדים, שלג נמס מרכך את סוליות נעליהם המרופטות, וג'ייקוב מקפיד שתהיה קרובה אליו.

"אשתך?" אומר הזקיף לג'ייקוב כשהוא מושיט יד לקבל את תעודותיה.

ג'ייקוב מהנהן. כעבור שישה חודשים, ביום שמש צלול במארגֵייט, כשהתינוקת ישנה בזרועותיה השמנמנות והמרופדות של הרבנית, או-אז נעשית מרים לאשתו.

גם זאת ההתחלה.

אישה אחרת עומדת בגינה בין ורדים ומשפשפת את גבה. היא לובשת חולצה כחולה וארוכה של בעלה שגזרתה רפויה. הוא בפנים עכשיו, מצייר, ואילו היא מעבירה את ידה על הכיפה הגדולה והתופחת של בטנה.

היה זיע, אות חיים, אבל הוא נעלם. טנא עשוי מקלעת עץ, מלא עד מחציתו בפרחים שנזמרו, מונח על הארץ ליד רגליה. היא נושמת נשימה עמוקה ושואפת לקרבה את ריח התפוחים החמצמץ שעולה מהעשב הקצוץ — קודם, בקרירות הבוקר, קצצה גם קצת מהדשא בַּמזמרה. היא צריכה להיות עסוקה כל הזמן, היא חרדה מפני חוסר מעש, שמא ייפרש עליה הריק כמו סדין. והריק רך כל כך, מנחם כל כך. היא פוחדת שמא תיפול עליה תרדמה מתחתיו, והתינוק ייפול איתה.

ויוויאן מתכופפת להרים את הטנא ומרגישה שמשהו נקרע ונפרם. היא מועדת ופולטת צווחה. לואיס לא שומע אותה, הוא מקשיב למוזיקה כשהוא עובד. לשופן בעיקר, לווגנר לפעמים, כשהצבעים נוטים להיות כהים יותר. היא שרועה על הארץ, הטנא הפוך לידה, הוורדים האדומים והוורודים פזורים על השביל המרוצף, עלי הכותרת שלהם מעוכים ומשחימים ומפיצים את בושמם המעיק. הכאב שב, והיא מתנשמת. ויוויאן נזכרת בשכנתה, גברת דוֹז, וקוראת בקול רם בשמה.

כעבור רגע אוחזת גברת דוז בכתפיה של ויוויאן בידיה האמונות ומרימה אותה אל הספסל שעומד סמוך לדלת, בצל. היא שולחת את הנער השליח של חנות המכולת, שעומד בפה פעור כשל דג ליד השער, לרוץ מהר לקרוא לרופא, ואילו היא עולה במהירות במדרגות ומחפשת את מר טיילור — איש קטן ומוזר כל כך, עם כרס עגולה ואף סולד של גמד. הוא לא נראה לה כמו אמן, אבל הוא חביב. מקסים.

ויוויאן לא יודעת כלום חוץ מגלי כאב, מקרירות סדינים על גופה, מדקות ומשעות שנמתחות מעבר לכל גבול עד שהרופא אומר, "הבן שלך. הנה הבן שלך." היא משפילה את מבטה ורואה אותו, מכירה אותו, והוא קורץ אליה בעיניים מבינות של זקן.

חלק ראשון אפשרות ראשונה פנצ'ר קיימברידג', אוקטובר 1958

לאחר מכן איוָוה תחשוב, לולא המסמר החלוד ההוא, ג'ים ואני לא היינו נפגשים.

המסקנה תסתנן למוחה מגובשת כליל ובעוצמה שתעצור את נשימתה. היא תשכב דומם ותביט באור הגולש סביב הווילונות ותהרהר בזווית המדויקת של הצמיג על העשב החרוץ תלמים; במסמר עצמו, הישן והעקום; בכלבלב שהלך ורחרח בשולי הדרך ולא שם לב לרחש השרשרת והצמיגים. היא נאלצה לסטות בחוזקה כדי לעקוף אותו, והצמיג שלה נתקל במסמר החלוד. הרי קל כל כך לתאר — והרבה יותר סביר — שזה לא היה קורה בכלל!

אבל זה יהיה בשלב מאוחר יותר, כשחייה לפני ג'ים כבר ייראו לה חסרי קול, מרוקנים מצבע, כאילו בקושי היו חיים בכלל. עכשיו, ברגע ההתנגשות, נשמע רק רחש רפה של פקיעה ושל נשיפה חרישית של אוויר.

"לעזאזל," אומרת איווה. היא לוחצת על הדוושות, אבל הצמיג הקדמי שלה רועד כמו סוס עצבני. היא בולמת, יורדת וכורעת על הברכיים כדי לקבוע אבחנה. הכלבלב אכול החרטה ממתין ממרחק מה, נובח כאילו בהתנצלות וממהר אחרי בעליו שכבר הספיק להתקדם למרחק ניכר — דמות מתרחקת במעיל גשם בהיר.

מסמר ארוך, באורך זרת כמעט, תקוע מעל קרע משונן. איווה לוחצת על שפתי הקרע, ואוויר בוקע בשריקה צרודה. הצמיג כבר כמעט שטוח: היא תצטרך להוביל את האופניים ברגל בחזרה לבניין הקולג', והיא כבר עכשיו מאחרת לשיעור. פרופסור פארלי יניח שהיא לא הכינה את העבודה על "ארבעה קוורטטים", אבל למעשה הייתה ערה בגללה שני לילות תמימים, והיא מונחת עכשיו בילקוטה, מועתקת בקפידה ואורכה חמישה עמודים, לא כולל הערות שוליים. היא דווקא גאה בה ומצפה לרגע שתקריא אותה ותראה מזווית העין את פארלי הזקן הרוכן לפנים ומרטיט את גבותיו כפי שהוא עושה כשמשהו באמת מעניין אותו.

"שַייסֶה," אומרת איווה — במצב חמור כזה נדמה לה שרק הגרמנית מסַפקת.

"את בסדר שם?"

היא עדיין כורעת על הארץ, והאופניים נשענים בכבדות על צד גופה. היא בודקת את המסמר ומתלבטת אם הוצאתו תזיק יותר מכפי שתועיל. היא לא מרימה את מבטה.

"בסדר, תודה. סתם פנצ'ר."

הולך הרגל האלמוני שותק. היא מניחה שהוא המשיך בדרכו, אבל צלו — צל של איש, גלוי ראש, מכניס יד לכיס מעילו — מתחיל להתקדם על העשב לעברה. "תרשי לי לעזור. יש לי ערכת תיקון."

עכשיו היא מרימה את מבטה. השמש שוקעת מאחורי שורת עצים — השליש הראשון ללימודים התחיל רק לפני כמה שבועות, וכבר הימים מתקצרים — והאור מאחוריו ומכהה את קלסתרו. צלו, שעכשיו מתחבר לרגליים בנעליים חומות ומשופשפות עם דוגמת חורים בעור, נראה גבוה להחריד, אף כי האיש נראה בגובה ממוצע. שיער חום בהיר, זקוק לתספורת; בידו הפנויה ספר של הוצאת פֶּנגווין בכריכה רכה. איווה מצליחה לפענח את השם המודפס על השדרה, "עולם חדש מופלא", ונזכרת לפתע ביום ראשון חורפי אחד, אמה אופה וָנילֶקיפּפֶרל במטבח, צלילי הכינור של אביה מרחפים מחדר המוזיקה, והיא שקועה לחלוטין בחזון העתיד המוזר והמפחיד של האקסלי.

היא מניחה את האופניים על צדם בזהירות וקמה לעמידה. "תודה, אבל לצערי אין לי מושג איך להשתמש בזה. הבן של אב-הבית תמיד מתקן לי את האופניים."

"ברור." קולו קליל, אבל פניו מרצינים, והוא מפשפש בכיסו השני. "סליחה, הייתי צריך קודם לבדוק ואחר כך לדבר. אין לי מושג איפה היא. מצטער מאוד. היא איתי בדרך כלל."

"גם כשאתה לא רוכב על האופניים?"

"כן." הוא יותר בחור מאיש, בערך בגילה וסטודנט, וצעיף של קולג' — פסי דבורה שחורים וצהובים — כרוך ברישול סביב צווארו. הבחורים בעיר לא נשמעים כמוהו, קל וחומר לא מסתובבים עם הספר "עולם חדש מופלא" ביד. "היֵה נכון וכל זה. ובדרך כלל אני כן. רוכב על האופניים, זאת אומרת."

הוא מחייך, ואיווה מבחינה שגון עיניו כחול עמוק מאוד, כמעט סגול, ושהן מוקפות ריסים ארוכים מהריסים שלה. אצל אישה הרושם שנוצר היה נקרא יפה, אצל גבר הוא קצת מטריד. מתחוור לה שהיא מתקשה להישיר אליו מבט.

"אז את גרמנייה?"

"לא." היא מדברת בטון חריף מדי, הוא מסב את מבטו במבוכה.

"אה. סליחה. שמעתי אותך מקללת. שייסה."

"אתה יודע גרמנית?"

"לא ממש. אבל שייסה אני יודע להגיד בעשר שפות."

איווה צוחקת — היא לא הייתה צריכה להתפרץ. "הורי אוסטרים."

"אָאך זוֹוֹ."

"אתה כן מדבר גרמנית!"

"נַיין, מַיין ליבּלינג. רק קצת."

מבטו צד את מבטה, ואיווה נדרכת מתחושה משונה שהם נפגשו פעם, אף כי שמו נעלם ממנה. "אתה לומד ספרות אנגלית? מי אמר לך לקרוא את האקסלי? חשבתי שלא צריך לקרוא שום דבר יותר מודרני מ'טום ג'ונס'."

הוא משפיל את מבטו אל הספר ומנענע את ראשו. "לא, לא, האקסלי הוא בשביל הכיף. אני לומד משפטים. אבל תשמעי, בכל זאת מותר לנו לקרוא רומנים."

היא מחייכת. "כמובן." כלומר, לא ייתכן שהיא ראתה אותו בפקולטה לאנגלית, אולי הכירו ביניהם במסיבה פעם. דייוויד מכיר המון אנשים — איך קראו לחבר ההוא שלו, שפֶּנֶלוֹפּי רקדה אותו בנשף מאי בקיז, לפני שהיא וג'רלד נעשו חברים? היו לו עיניים כחולות מאוד, אבל לא כאלה. "אתה נראה לי מוכר. נפגשנו פעם?"

הבחור מטה את ראשו הצדה ומביט בה שוב. הוא חיוור, נראה אנגלי מאוד, קומץ נמשים מפוזר על אפו. היא בטוחה שהם מצטופפים ומִתעבּים כשהשמש רק מציצה, ושהוא שונא אותם ומקלל את עורו הצפוני הרגיש.

"אני לא יודע," הוא אומר. "יש לי הרגשה שכן, אבל אני בטוח שהייתי זוכר איך קוראים לך."

"איווה. אדלסטין."

הוא חוזר ומחייך. "בטוח שהייתי זוכר את זה. אני ג'ים טיילור. שנה שנייה. קְלֶר. את בניוּנֶם?"

היא מהנהנת. "שנה שנייה. ואני תכף מסתבכת בצרה צרורה כי אני מפספסת שיעור רק בגלל שאיזה אידיוט זרק פה מסמר."

"גם אני אמור להיות בשיעור. אבל למען האמת, חשבתי לא ללכת."

איווה מתבוננת בו במבט ביקורתי. אין לה דעה טובה על הסטודנטים האלה — בנים בעיקר, ואלה שזכו לחינוך הכי יקר — שמתייחסים לתארים שלהם בזלזול עצל ומדושן. הוא דווקא לא נראה לה אחד מהם. "זה הרגל אצלך?"

הוא מושך בכתפיו. "לא בדיוק. הרגשתי לא טוב. אבל פתאום אני מרגיש הרבה יותר טוב."

הם שותקים רגע, וכל אחד מהם מרגיש שעליו לעשות את הצעד הראשון וללכת אבל בעצם לא רוצה. בשביל ממהרת בחורה במעיל סטודנטים כחול ומעיפה בהם מבט חטוף. ואז היא מזהה את איווה ומסתכלת שוב. זאת הסטודנטית ההיא מגֶרטוֹן קולג', זאת ששיחקה את אמיליה כשדייוויד היה יאגו בתאטרון החובבים של קיימברידג'. היא שמה עין על דייוויד, כל טיפש יכול לראות את זה. אבל כרגע איווה לא רוצה לחשוב על דייוויד.

"טוב. נראה לי שאני חייבת לחזור," אומרת איווה. "נראה אם הבן של אב-הבית יוכל לתקן לי את האופניים."

"או שתיתני לי לתקן לך אותם. קלר הרבה יותר קרוב הנה מניונם. אני אמצא את הערכה לתקן לך את הפנצ'ר ואחרי זה תרשי לי לקחת אותך לשתות משהו."

איווה מביטה בפניו וברור לה, בוודאות, שהיא לא יכולה להסביר בשום פנים — ואפילו לא הייתה רוצה לנסות — שזה הרגע, הרגע שאחריו שום דבר לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה. היא יכלה — הייתה צריכה — לומר לא, ללכת לדרכה, להוביל את האופניים ברחובות אפופי הדמדומים עד שערי הקולג', להניח לבן המסמיק של אב-הבית לבוא לעזרתה, להציע לו ארבעה שילינג טיפ. אבל זה לא מה שהיא עושה. היא מפנה את אופניה לכיוון ההפוך ופוסעת לצד הבחור הזה, הג'ים הזה, וצלליותיהם התאומות מכרסמות בעקביהם, מתמזגות וחופפות זו את זו על העשב הארוך.