לבו פועם באופן לא ממשי, הקצב, העוצמה — כמו פטיש אוויר שקודח בתוך סלע. הוא מרים יד אל החזה, מחכה, בודק. זה בטח קרוב לאיזו דרגת שיא של מה שיכול הלב שלו או של מישהו לשאת, כי בסופו של דבר הוא רק איבר, משאבה, גוש בשר כהה, אדום, רטוב — ותמידי, כמובן... אבל לא עמיד, לא בלתי ניתן להריסה.
אפשר ללחוץ עליו, אך רק עד גבול מסוים.
מה שמוזר, בכל זאת, הוא שבעצם הוא אינו עושה כרגע שום דבר — הוא לא על הליכון או על איזו בחורה, הוא לא בורח ממישהו ולא עסוק בקרב מגע. הוא בסך הכול יושב במושב הנוסע של רכב שטח לצד הבנזונה הרגוע ביותר שפגש אי־פעם בחייו. שניהם אנשי צבא לשעבר, הוא והבחור האחר הזה, ונראים ממש משוכפלים גנטית — תספורות הכאסח, השרירים המנופחים, השכפ"צים, המשקפיים בעלי עדשות המראה — אבל ריי קרונר מוכן להתערב אפילו על כסף, שבזמן שהוא הכי לחוץ שאפשר, טוֹם שימַנסקי הזה בקושי דרגה או שתיים מעל פגר קליני.
אוקיי, אצל ריי מסתובבים בעורקים שש מאות מיליגרמים פרוביג'יל, אבל לא זאת הסיבה. הפרוביג'יל, שהיה מקובל בצבא ומקובל אפילו יותר עכשיו ביחידות האבטחה הפרטיות, מחזיק אותך ער ימים שלמים, אבל הוא לא ספיד, הוא אפילו לא קפה, הוא בסך הכול כמו מתג כיבוי על יד אפשרות השינה במוח שלך — אתה לוחץ עליו ולא צריך לדאוג יותר בנוגע לדבר אחד, לעייפות.
ריי משקיף על השטח החולף מולו.
דרך העפר שאורכה שלושה קילומטרים וחצי שעליה הם נוסעים מובילה מהמתחם עד מסלול הטיסה. רכב השטח שהוא ושימנסקי נמצאים בו הוא אחרון בטור של שלושה, ה"חבילה" ממש לפניהם, והדרך בטוחה, הם נוסעים בה כל הזמן, אין שום צורך במכונית משוריינת או משהו כזה.
אז גם זה לא העניין.
אולי החום? כי, בנאדם, כמה שחם כאן, ולא חום יבש כמו בעיראק או אפילו בפניקס, חום לח, מתיש, אי אפשר לנשום — ארבע בבוקר ואתה כמו לווייתן מזוין על החוף. זה בלתי נסבל. די דומה לכל שאר הדברים בארץ המחורבנת הזאת.
רק שהוא כמובן מסוגל לסבול את זה, כי הוא מאומן לכך, יש לו ניסיון — ואילו אקלים חם היה באמת בעיה מבחינתו, הוא לא היה כאן מלכתחילה, נכון?
אז מה הבעיה שלו?
למה הלב שלו דוהר ככה?
האם זה בגלל הבחירות שעשה? שעזב את מקום העבודה שלו באביב האחרון? שנטש את ג'ניס? שמכר את המכונית, את המחשב, אפילו את תקליטי הוויניל הישנים של אבא? שגירד מספיק כסף כדי לשלם על קורס הכשרה של שישה שבועות? והכול כדי שיוכל לעשות את זה שוב, להחזיק אם־4 מסוג בּוּשמאסטר בידיים שלו? בזרועותיו? לערסל אותו? ללטף אותו? את הכְרוֹם הקשה, את הגימור השחור העמום, את ציפויי הפלדה והאלומיניום?
אין מצב.
הבחירות ההן היו בלתי נמנעות, צו הגורל. ששת החודשים שבילה בבית אחרי הסבב בעיראק היו אסון, וכשהתחיל להיווצר לו בראש המומנטום, אחרי שקרא בעיתון את הכתבה על "גדעון גלובל", הוא פשוט ידע לאן זה מוביל וזרם עם זה, בלי להתנגד, נתן לזה לעטוף אותו. ג'ניס ממילא כבר הפכה למין חייזר עם כל החרא הניו־אייג'י ההזוי של העזרה העצמית שהתעסקה בו כשהוא לא היה, לא שהוא מאשים אותה או משהו, הוא פשוט לא היה מסוגל להקשיב לזה, לאופטימיות הקלילה כקורי עכביש, להבטחות המרחפות... לא אחרי מה שהוא ראה.
ורצה לראות שוב.
הוא עוצם את עיניו.
רוצה לראות שוב.
אבל מוזר, הוא עדיין לא רואה.
כי מה שאירוני הוא שהארץ הזאת קטסטרופלית פי עשרה יותר ממה שעיראק היתה אי־פעם או תהיה אי־פעם, עם מיליוני מתים, באמת, ועם סוג הברבריות שמתרחשת שם בכל יום, שאפילו אפס מופרע כמוהו היה מסוגל בקושי להעלות בדעתו.
נוסף על כל זה, כשכיר פרטי, משלמים לו פי עשרה בשביל להיות כאן.
הזוי.
הוא פוקח את העיניים שוב ומסתכל סביבו.
בבגדד נסע לעתים קרובות בשיירות כמו זאת, מ"האזור הירוק" לנמל התעופה, אבל לאורך עשרה קילומטרים שהיו למעשה מטווח של צלפים ומטעני צד, כביש שטוח, חרוך שמש, עם אין־ספור שלדי כלי רכב מפוחמים וגוויות נרקבות הפזורות משני צדדיו.
כאן, במסלול הזה, יש, איך לומר... סתם אזור כפרי, שיחים נמוכים, גבעות בירוק שופע, פסגות הרים רחוקות וכפר אחד לצד הדרך — קצת הלאה מכאן — שהוא לא הרבה יותר ממקבץ בקתות עץ בעלות גגות אלומיניום ומבנה בטון חד־קומתי מאובק ודומה למקלט שעל חזיתו תלוי שלט דהוי של קוקה קולה.
כפר.
ששום דבר לא קורה בו בכלל.
שזה בדיוק ההפך ממה שהיה בבגדד, שם משהו קרה כל הזמן — בצד איזה מישהו מעמיד פנים שהוא מתקן את המכונית שלו שנתקעה, שם איזה רכב חוצה פתאום את אי התנועה, ואנשים עומדים סתם, הולכי רגל מקריים, גברים זקנים, ילדים לבושי סחבות, נשים מפחידות למראה בצ'אדורים השחורים שלהן, כולם נועצים בך מבטים חשדניים או אפילו מלאי שנאה...
זה תמיד החזיק אותך בהיכון, דרוך לגמרי, מוכן להגיב בכל שנייה.
מה שבעצם חסר לו כאן.
אבל אז, באופן מוזר, באותו רגע עצמו — בניגוד לדופק שלו — השיירה מתחילה להאט.
"לעזאזל," רוטן שימנסקי.
הם מתקרבים לקצה הכפר ונראה שמשהו קורה שם.
שניהם רוכנים קדימה ומעט הצידה כדי לראות טוב יותר.
ואז הקֶשר מתפצפץ ומתעורר לחיים.
"'שש עמוק', תמתין, יש כאן איזה בולשיט."
שימנסקי הוא "שש עמוק". זה שם הקשר שלו. הבחור מקדימה, ברכב המוביל — פיטר לוץ, מפקד היחידה שלהם — הוא "טיוּבּ".
ריי הוא "אֵפֶר". כמו "להתרומם מ—". וכמו פניקס. העיר שלו.
חולפות עוד כמה שניות, והשיירה — המקבילה עכשיו למקבץ של בקתות מימין ולמבנה הבטון שמשמאל — נעצרת לגמרי.
"אוף," אומר שימנסקי באנחה עייפה ונשען על ההגה.
ריי מביט החוצה דרך החלון.
הכפר, הוא חושב — חצי בתמיהה, חצי בתיעוב — הכפר. מה זה בכלל כפר מחורבן? בכלל יש עדיין כאלה מחוץ לאגדות ילדים, ולאירופה, ולווייטנאם ולחורים מחורבנים ונידחים כמו המקום הזה?
הכפר.
בניגוד לכל הכללים, הוא פונה פתאום, פותח את דלת הרכב ויוצא החוצה.
"השתגעת, בנאדם," אומר שימנסקי.
הדלת נשארת פתוחה.
"'אפר', מה אתה עושה?" מוסיף "טיובּ" בבהלה בקשר.
ריי מתעלם משניהם, לופת בנחישות את האם־4 שלו ומתרחק מהשיירה כדי לסקור ביסודיות את מה שקורה.
"תיכנס חזרה, בנאדם. אלוהים."
במכונית השנייה, "החבילה" — איזה חרא בחליפה אפורה מניו יורק או מוושינגטון — פתח את החלון שלו, והוא משקיף על בקתות העץ בעצבנות גלויה.
לפניו, ריי רואה מה השתבש — ערמה של ירקות או משהו כזה התפזרה באמצע הדרך, ושתי נשים אוספות בבהילות את מה שזה לא יהיה בחזרה לתוך סל נצרים גדול.
מאחוריהן משחקים שלושה ילדים קטנים.
ריי מעיף מבט על בקתות העץ וחושב שהבחין במשהו... בתוך אחת מהן, תנועה... מישהו... נע. אחר כך הוא פונה לכיוון השני ומביט לעבר מבנה הבטון, שלמעשה הוא רואה רק קטע ממנו בגלל מיקומם של שני רכבי השטח. אבל שם, במרווח שביניהם, ממוסגר גבר גבוה הנשען על הקיר ונועץ בו מבט בחזרה.
פני הגבר ארוכים וצפודים, הבעתם עזה, עיניו אדומות.
הוא נראה עצבני, חסר מנוחה... ערמומי.
ריי שומע נפצוצי הודעת קשר נוספת מתוך המכונית, אבל לא מצליח לפענח מה נאמר.
הוא מביט סביבו שוב, במהירות — בבקתות, בין כלי הרכב, קדימה — ההבדל היחיד הפעם הוא ששתי הנשים חדלו לעשות את מה שעשו.
עכשיו, דוממות לגמרי, כורעות על הארץ, גם הן נועצות בו את עיניהן.
ואז ריי קולט מה קורה, מה זה — לא פחד, לא חרדה, לא חרטה, אלא ציפייה... הבנה מבחילה, פועמת, של מה שעלול לקרות כאן, של מה שהוא עלול לעשות, של מה שהוא עלול להיות מסוגל לעשות, ואף שלא ייתכן שהיה יכול לדעת מראש שהם יעצרו בכפר הזה, ודאי לא באופן מודע, דומה כאילו גופו ידע, כאילו כל קצה עצב בגופו ידע, זיהה את הסימנים, קלט אותם, כך שעכשיו, כשהוא מגביה קלות את הנשק שלו, הוא מרגיש את קצב פעימות הלב שלו מסתנכרן עם קצב המצב המתפתח הזה...
הוא מכוון את קנה הרובה לעבר הבקתות, אחר כך לעבר הנשים והילדים.
"קרונר, אלוהים, השתגעת?"
ריי מעיף מבט לאחור אל המכונית. "שש עמוק" ערני עכשיו יותר מכפי שראה אותו אי־פעם.
ברכב האמצעי, "החבילה" עדיין לוטש עיניים דרך החלון ופניו עוטים ארשת של חלחלה. כאילו הציפייה התפשטה, כאילו היא וירוס או כתם, איכשהו חי, אדום וצמא.
ריי מלעלע.
הוא צמא בעצמו, ההרגשה בעורקיו נחרצת עכשיו, כמו תשוקה מינית אפלה הנפרמת לאט בתחושת הפורקן המתקרב.
הוא מניח את אצבעו על ההדק.
כמה מטרים לפניו נפתחת קלות דלת הרכב המוביל, רק כסדק.
"ריי."
בצעקה.
ריי מפעיל רמת לחץ קטנטונת על ההדק.
"'טיובּ'," הוא מחזיר צעקה. "לא."
דלת המכונית נטרקת בחזרה.
ריי מתמקד מחדש, מודע לכול.
אבל עכשיו הוא לא מבחין עוד בשום תנועה מתוך הבקתות. והאיש ליד קיר הבטון דומם עכשיו, קפוא — כמו פרט מתוך ציור קיר עירוני הומה.
הנשים שלפניו קפואות גם הן ועדיין בוהות בו — אף כי הילדים ברקע כאילו לא מבחינים, לא מודעים...
מפזזים, רוקדים.
לשונות אש.
בלהט המעיק, ריי חש צמרמורת.
אין לו מושג מה הוא עושה או מדוע, אבל דבר אחד הוא כן יודע — אין שום דבר עלי אדמות, שום דבר ביבשת אפריקה העצומה, שום דבר במרחב הפנימי העצום אף יותר של קונגו עצמה, שיכול לעצור אותו כעת מלעשות את זה.
לימור –
ארץ דמים
ספר מתח ממש טוב, כבר מהתקציר אהבתי את מה שקראתי והספר כמובן לא אכזב. נהנתי מאוד וממליצה.