ארץ המנזרים

היא התעוררה בבת אחת, כאילו שלפו אותה מתוך בור. האדמה רעדה, והיא התיישבה על קצה המיטה והתחבטה האם עדיף להסתתר תחתיה. לא מעט אנשים ניצלו בזכות תושייה של רגע. ואז שוב נשמע רעש, מחריש אוזניים ממש, ובעקבותיו מהלומות רפות. אולי מישהו דופק על הדלת? אבל לא היה אף אחד בחוץ, אחרת הכלבה היתה נובחת. היא הרכיבה את משקפיה, ואור פתאומי סימא את עיניה, ושוב היא שמעה רעש. ואז החלו טפטופים. זה רק גשם, הסיקה ונשכבה חזרה.

היא ניסתה לשקוע חזרה בשינה. השעה עוד היתה מוקדמת, לפנות בוקר, עדיין היה חשוך בחוץ. אך הגשם שב והעיר אותה, תובע תשומת לב כמו תינוק רעב. שנים רבות בבקעה היבשה לימדו אותה שגשם הוא תמיד ברכה, אבל לעתים הרגישה צאלה שהגשם מקפל בתוכו דבר־מה מרושע.

עם אור ראשון היא סימסה לאחותה. עדיף שנבטל. מזג האוויר גרוע. נטע לא השיבה. היא סימסה פעם נוספת, ניפגש בשבוע הבא. היא שמעה צעדים ולחישות מחוץ לביתה. הכלבה נהמה. מי מסתובב פה בגשם כזה וכל כך מוקדם בבוקר, תהתה ופתחה את הדלת, מציצה החוצה, מסתירה את הטרנינג.

בואי, הוא קרא לה ברוך. ושוב פעם, בואי כבר.

צאלה הבחינה בנערה שרצה לעברו של הנער. אלה היו שני צעירים מהפנימייה הסמוכה. שניהם גבוהים, דקים, שערם קצוץ. אוזניו של הנער היו בולטות. שניהם לבשו מעילי פליז מוכתמים. השמש עלתה, אך עננים כבדים כיסו אותה. לאן אתם הולכים? שאלה אותם צאלה. הם הסתובבו לעברה, מחייכים. יש שיטפון, אמר הנער, כמו מודיע על בואו של קרקס. הנערה, עדיין מנומנמת, החליקה את כף ידה לשלו בטבעיות. אל תתקרבו לנחל, הזהירה אותם, ושניהם הינהנו מיד, כן, בסדר. צאלה יצאה לעבר השביל. זה יכול להיות מסוכן, צעקה לכיוונם. הפעם לא השיבו והפנו לעברה את גבם. היא התלבטה אם לרוץ אחריהם כששמעה את הנער מטיח בלעג, משעמם לה זאתי, לעיוורת. הנערה צחקה.

צאלה נכנסה פנימה וחזרה למיטה. כששבה והתכסתה היא תהתה האם הנער דיבר עליה, או שאולי בכלל אמר, גיברת ולא עיוורת? הרוח הפריעה לשמוע. הגשם התגבר בינתיים, אך צאלה הצליחה להירדם. כעבור שעתיים התעוררה מהצעקות.

הנערה ישבה קפואה על הטנדר הפתוח, רועדת. אמרתי לכם לא לרוץ לשם או לא אמרתי, הטיחה צאלה לעומתה. היא בטראומה, סינן השוטר והגיש לנערה תה בכוס קלקר. אחר כך ביקש ממנה שוב לספר את השתלשלות האירועים. הנערה דיברה בקול חלש, חדגוני, כאילו הדבר לא נוגע לה, ותיארה איך הם עמדו על הקצה והביטו לעבר השיטפון, ופתאום הכול קרס, ואיך נעם נפל והיא אחריו, ואיך הוא דחף אותה למעלה, אבל לא עלה אחריה. וזהו, יותר היא לא ראתה אותו. ואז היא רצה וקראה לזאתי.

כששמעה את הצעקות שלוו בדפיקות, חשבה צאלה ששוב היא מדמיינת. באותו הזמן הופיעה גם הודעה מאחותה, קצרה כרגיל, כן, נבטל. היא עצמה שוב את עיניה, אך הדפיקות על הדלת התגברו. צאלה פתחה את הדלת והנערה נכנסה רטובה כולה, מלאה בבוץ, צועקת משפטים לא ברורים. צאלה הבינה מיד במה מדובר, והתקשרה למשטרה ולמכבי האש וגם למוריס. הנערה, ליאת שמה, ליטפה בינתיים את הכלבה. בזמן שחיכו לכוחות ההצלה ליאת שאלה אם יש לה גרביים ספייר. צאלה שמה לב לכפות הרגליים הגדולות שלה, ליציבה הבטוחה, כמו סוג של יעל. בחורה אתלטית, כך נראה, יכולה היתה לטפס לבד ואולי אפילו לסייע לנעם בעצמה.

את בטוחה שהוא דחף אותך למעלה? ככה בדיוק היה? שאלה צאלה את ליאת כעת, בנוכחות השוטר, שהגיע לשטח יחד עם כוחות מכבי האש עשרים דקות לאחר שצאלה הזעיקה אותם. תגיד לה שחשוב שהיא תדייק, שנדע באיזה אזור לחפש אותו, הסבירה צאלה. ליאת הסתכלה עליה מבין הדמעות שיבשו כבר, עיניה גדולות, כהות. היא אישרה שוב את הפרטים. אתם תמצאו את נעם, נכון? שאלה את השוטר, קולה עדיין רפה. יהיה בסדר, אמר, ועכשיו תשתי את התה. צאלה נזכרה שראתה את ליאת ונעם ביחד לפני כמה ימים, יושבים מחוץ למועדון, מעשנים ואוכלים קבוקים. היא גם זכרה ששמעה את ליאת מטיחה לעברו בפה מלא, אתה תגדל להיות אפס.

מוריס ניהל את החיפושים אחר נעם אלפסי ביעילות. מקבץ מתנדבים, מנחה את השוטרים והכבאים, מורה לטייס המסוק היכן לחפש. אפילו חיילי החילוץ מהיחידה הצבאית המובחרת הקשיבו להנחיותיו. מוריס הוא הסיכוי הכי טוב של הנער הזה, ידעה צאלה, הוא מכיר את השטח טוב מכולם. בצעירותו התמחה בחקר הבולענים, היה מבין הראשונים שהתריעו על אודותיהם. לפני כארבע שנים מונה לסגן ראש המועצה, אך למרות העבודה המשרדית, עדיין הקפיד לצאת לשטח, בדרך כלל לבדו, והוסיף לחקור את הבורות החדשים שנפערו. צאלה חיבבה את מוריס מהרגע הראשון. שניהם עברו להתגורר ביישוב בשלהי אותו קיץ, לפני כעשרים שנה. היא היתה בת עשרים ושש ומאסה במעונות בבאר שבע וגם בלימודים במחלקה לעבודה סוציאלית, ופרשה לפני סיום התואר. בדיוק התלבטה אם להתחיל מחדש בחוג לפילוסופיה, בעקבות שני קורסי בחירה שהשתתפה בהם בשנה האחרונה ושהלהיבו את רוחה במידת־מה, אחד מהם על קירקגור. לבסוף החליטה על שנת חופש מהאקדמיה, עדיף במקום מרוחק, לא עירוני. הוא סיים בהצלחה את לימודי התואר השני בירושלים, מדעי קרקע ומים.

שמונה שנים גרו בסמוך, בית מול בית. לפעמים, בימי שישי, היו מארחים זה את זה לארוחת ערב. אף פעם לא דיברו יותר מדי, לא היה צורך. למוריס היו פנים עגולות כמו של קומיקאי, אך הוא מעולם לא ניסה להצחיק. צאלה תמיד חיבבה אנשים שנראים ההפך ממה שהם באמת. גם עליה אמה תמיד אמרה שהיא מתעתעת. גופה דק, אתלטי, נועד לעבודת כפיים, עורה בצבע זית כשל סבתה, אך עמוק בפנים שוכנת חיה הפוכה לגמרי, עצלה.

פעם אחת, אחרי החגים, לקח אותה מוריס לספארי לילה בנחל צין. היא הניחה לרוח הלילית החמה לפרוע ולתלתל את שערותיה השחורות, שבדרך כלל היו ישרות כמו מקלות. לעתים עצר את הרכב והאיר בפנס לעבר תלולית חול, מחפש אחר עיניים נוצצות שיחזירו את האור. היה שם משהו, מילמל, אך נראָה לה שלמרות שהוא תר אחר נוכחות זרה, עמוק בפנים גם הוא בדיוק כמוה, מעדיף מקומות שוממים. לבסוף הם ראו זוג עיניים סקרניות. זה היה צבוע מפוספס. מוריס הבהיר שמדובר במראה נדיר, את הטורף הזה לא רואים פה יותר מדי, אבל היתה לה הרגשה שהוא יודע בדיוק לאן לקחת אותה כדי שהחיה תפציע ותפתיע, ואולי ההתלהבות תעורר התרגשות בין שניהם, תשחרר משהו. למגינת לבו, החיה הנדירה לא הרשימה את צאלה. היא לא ראתה בה שום יופי ואצילות. בסוף הערב, כשהתעכבה לרגע בג׳יפ, לא יודעת בעצמה למה היא מצפה, להתנצלות שלה או שלו, מוריס פתח את הדלת ומילמל, את יודעת, לא כולם טובים בזה. היא תהתה למי בדיוק התכוון, אליה או אליו? לשניהם? ולא טובים במה בדיוק? בספארי לילה?

כיום מוריס גר בקצה השני של היישוב עם אשתו וילדיו. צאלה העדיפה להישאר ולגור מול השער הישן. גם כשהסבו את הנגרייה למועדון של נערי הפנימייה וכולם התריעו שירעישו לה ובשביל מה היא צריכה לראות אותם מול העיניים כל הזמן, גם אז התעקשה להישאר באותו בית ישן, שני חדרים לא משופצים ומרפסת. את המרפסת דווקא טיפחה, בחוץ שתלה דשא, בנתה פרגולה ותלתה פעמוני רוח. אך כשהדשא יבש לא שתלה חדש, אלא החליפה אותו בשטיחי דשא מלאכותי, עבים ואיכותיים, שהתקפלו ונקרעו עם הזמן. הפעמונים נשברו בזה אחר זה. נותר רק אחד שעדיין צילצל, לפעמים. הבית החדש של מוריס, לעומת זאת, השתבח עם השנים. הוא הראשון ביישוב שהעז ובנה קומה שנייה. אשתו, מלאני, התעקשה. הוא וצאלה כבר לא נפגשו לעתים קרובות, במקום עבודתם במועצה כמעט שלא התראו — הוא הגיע תמיד מוקדם בבוקר וצאלה בדרך כלל לקראת הצהריים. לפעמים היתה רואה אותו בדרכה לצרכנייה, או את שלושת ילדיו מתרוצצים בדשא ומוריס ממלא במים את בריכת הגומי, או לחלופין, מוציא מהבריכה את האוויר, סוחט אותה בין ידיו, פניו אדומות ממאמץ.

צאלה שבה מהשטח לביתה בשעות הצהריים, היא לא הצטרפה להמשך החיפושים. מחלונה ראתה עשרות רבות של מתנדבים, הולכים לעבר הנחל במעילים עבים ונעליים גבוהות, לא נחים לרגע, מייחלים שהשמש לא תרד לפני שימצאו את הנער הנעדר. המסוק חג מעל הוואדי הלוך ושוב. בשעות אחר הצהריים הגיעו גם צוללנים שסרקו לאורך הגדות, אך החיפושים לא העלו דבר. נעם לא נמצא.