אש ודם

המלומדים במצודה, המופקדים על תיעוד תולדות ווסטרוז, משתמשים בכיבוש של אאיגון כאבן הפינה וכנקודת ההתייחסות שלהם לשלוש מאות השנים האחרונות. לידות, מיתות ומאורעות אחרים מסומנים בתאריכים שאחריהם כתוב א"ה (אחרי הכיבוש) או ל"ה (לפני הכיבוש).

מלומדים אמיתיים יודעים שתיארוך מסוג זה אינו מדויק כלל ועיקר. כיבוש שבע הממלכות בידי אאיגון טארגאריין לא התרחש ביום אחד. יותר משנתיים חלפו מאז נחת אאיגון בווסטרוז ועד לרגע שבו הכתירו אותו באולדטאון... ואפילו אז הכיבוש לא נשלם, מפני שדורן עדיין קראה עליו תיגר. ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את הדורנים לחיק הממלכה נמשכו בכל שנות שלטונו של המלך אאיגון וגם במהלך שנות השלטון של בניו, ולכן לא ניתן לקבוע תאריך סיום מדויק למלחמות הכיבוש.

אפילו תאריך ההתחלה הוא עניין שיש עליו מחלוקת רבה. רבים מניחים, וטעות בידם, כי שלטונו של אאיגון טארגאריין הראשון התחיל ביום שבו נחת בשפך הבלאקווטר הגועש, מתחת לשלוש הגבעות שעליהן תעמוד ביום מן הימים העיר מעלה המלך. לא כך הדבר. היום שבו עלה המלך על ווסטרוז נחגג רשמית על-ידי המלך וצאצאיו, אבל הכובש עצמו התחיל את מניין שנות שלטונו מהיום שבו הוכתר ונמשח בספט הכוכבים באולדטאון בידי הספטון הנעלה של האמונה. הכתרה זאת התרחשה שנתיים לאחר עליית אאיגון, זמן רב אחרי שכל שלושת הקרבות הגדולים של מלחמות הכיבוש הסתיימו בניצחונו. ולכן ניתן לקבוע כי מרבית מסע הכיבוש של אאיגון התרחש בין השנים 1-2 ל"ה, לפני הכיבוש.

הטארגאריינים היו בעלי דם ואליריאני טהור, שרי דרקונים משושלת עתיקה. תריסר שנים לפני חורבן ואליריה (114 ל"ה), מכר אאינר טארגאריין את רכושו בנחלה החופשית של ארצות הקיץ הארוך, ועבר עם כל נשותיו, עושרו, עבדיו, דרקוניו, אחיו, בני משפחתו וילדיו אל דרגונסטון, מצודת אי שוממת מתחת להר מעלה עשן בים הצר.

בשיא תהילתה הייתה ואליריה העיר הגדולה ביותר בעולם המוכר, מרכז הציביליזציה. בתוך חומותיה הזוהרות התחרו ארבעים בתים יריבים על כוח והשפעה בתהילת חצר המלכות ובמועצה, כשהם קמים ונופלים במאבק אין-סופי ורב תהפוכות על השליטה. הטארגאריינים לא היו מהחזקים שבשרי הדרקונים, ויריביהם ראו במנוסתם לדרגונסטון אות לכניעה ופחדנות. אבל בתו הבתולה של לורד אאינר, דאיניס, הידועה לנצח מאז אותם ימים כדאיניס החולמת, חזתה את חורבן ואליריה באש. וכאשר החורבן הגיע שתים-עשרה שנים אחר כך, הטארגאריינים היו שרי הדרקונים היחידים ששרדו.

מאתיים שנה היה דרגונסטון המאחז המערבי ביותר של הוואליריאנים. מיקומו לרוחב הלוע סיפק לשליטיו שליטה מוחלטת על מפרץ הבלאקווטר ואפשר לטארגאריינים ולבעלי בריתם הקרובים, בני משפחת ולאריון מדריפטמארק (בית זוטר ששורשיו בוואליריה), למלא את חדרי האוצר שלהם במיסים בשל המסחר שעבר במקום. ספינות ולאריוניות וכן ספינותיו של בית נוסף, שהיה מבעלי בריתם הקרובים של בית ולאריון, בית סלטיגאר מאי הטופר, חלשו על האזורים התיכונים של הים הצר, בשעה שהטארגאריינים שלטו בשחקים באמצעות דרקוניהם.

אף-על-פי-כן, במשך קרוב למאה שנים לאחר חורבן ואליריה (מאה שנות הדמים, כפי שהן נקראות בצדק), הביט בית טארגאריין מזרחה ולא מערבה, ולא התעניין כמעט בענייני ווסטרוז. גאימון טארגאריין, אחיה ובעלה של דאיניס החולמת, יצא למערב עם אאינר הגולה וכיהן כלורד של דרגונסטון, לאחר מכן נודע בשם גאימון המפואר. לאחר מותו שלטו יחד בנו, אאיגון, ובתו אלאינה. אחריהם עברו מוסרות השלטון לבנם מאיגון, לאחיו אאיריז ולבניו של אאיריז: אאיליקס, באילון ודאימיון. צעיר האחים היה דאימיון. בנו אאריון ירש את השלטון בדרגונסטון אחריו.

אותו אאיגון שיהיה ידוע בספרי ההיסטוריה כאאיגון הכובש וכאאיגון הדרקון נולד בדרגונסטון בשנת 27 ל"ה. הוא היה בן יחיד, ובן שני לאאיריון, הלורד של דרגונסטון, ולליידי ואלאינה מבית ולאריון, שהיא עצמה הייתה טארגאריינית למחצה מצד אימה. לאאיגון היו שתי אחיות חוקיות; הבכורה, ויסניה, והצעירה, ראיניז. זה היה מנהגם של שרי הדרקונים של ואליריה להשיא אח לאחות כדי לשמור על טוהר הדם, אבל אאיגון נשא את שתי אחיותיו. על-פי המסורת, הוא היה צריך להינשא לאחות אחת בלבד — לוויסניה. הוספתה של ראיניז לברית הנישואים הייתה מעשה חריג, אף שהיו לכך תקדימים בעבר. היו שטענו כי אאיגון נישא לוויסניה מתוך חובה, ולראיניז מתוך תשוקה.

האח ושתי האחיות הוכיחו עצמם כשרי דרקונים עוד לפני שנישאו. רק חמישה דרקונים טסו עם אאינר הגולה מוואליריה, ורק אחד מהם שרד עד לימיו של אאיגון: החיה הגדולה הנקראת באלריון, האימה השחורה. הדרקוניות ואגהאר ומראקסס היו צעירות יותר, ובקעו בדרגונסטון עצמה.

אגדה מוכרת, הנשמעת על-פי-רוב בפי עמי הארץ, טוענת כי אאיגון טארגאריין מעולם לא הניח את כף רגלו בווסטרוז עד ליום שבו הפליג במטרה לכבוש אותה, אבל אין זאת האמת. שנים לפני אותו מסע גורלי, גולף השולחן הצבוע ועוטר לפקודתו של לורד אאיגון. זה היה שולחן העשוי מלוח עץ ענקי, אורכו חמישה-עשר מטרים, שגולף בצורת ווסטרוז ונצבע כדי להראות את כל היערות, הנהרות, העיירות והטירות של שבע הממלכות. ניתן לראות בבירור כי אאיגון התעניין בווסטרוז זמן רב לפני המאורעות שהובילו אותו למלחמה. כמו כן, יש דיווחים מהימנים כי אאיגון ואחותו ויסניה ביקרו במצודה באולדטאון בצעירותם, וכי יצאו לציד עם ניצים בבוסתן כאורחיו של לורד רדווין. יש גם דיווחים אחדים כי הוא ביקר בנמל לאניס, אך הדעות חלוקות באשר לכך.

יבשת ווסטרוז בימי נעוריו של אאיגון הייתה מפולגת לשבע ממלכות יריבות, וכמעט לא הייתה תקופה שבה שתיים או שלוש מהממלכות לא היו נתונות במלחמה. בצפון העצום, הקר והטרשי, שלטו בני סטארק בווינטרפל. במדבריות דורן שלטו נסיכי ונסיכות בית מארטל. בארצות המערב העשירות בזהב שלטו בני לאניסטר מצוק קאסטרלי, ובארצות מישור הנהרות שלטו בית גרדנר מרמות גנים. הבקעה, האצבעות והרי הירח היו שייכים לבית ארין... אבל המלכים הלוחמניים ביותר בתקופתו של אאיגון היו שליטי הממלכות הקרובות ביותר לדרגונסטון, הארן השחור וארגילאק היהיר.

ממצודתם האדירה, קץ-סופה, שלטו בעבר מלכי הסער של בית דוראנדון על המחצית המזרחית של ווסטרוז, מכף הזעם ועד למפרץ הסרטנים, אבל כוחם דעך במאות השנים האחרונות. מלכי מישור הנהרות כרסמו בממלכותיהם ממערב, הדורנים תקפו אותם מדרום והארן השחור וילודי הברזל שלו דחקו אותם מהקלשון ומהארצות שמצפון לבלאקווטר הגועש. המלך ארגילאק, האחרון לבית דוראנדון, עצר את המפלה לזמן מה, בלם פלישה דורנית עוד בהיותו נער, חצה את הים הצר כדי להצטרף לברית הגדולה נגד ה"נמרים" האימפריאליסטים של וולאנטיס והרג את גארס גרדנר השביעי, מלך מישור הנהרות, בקרב על סאמרפילד שהתרחש עשרים שנה קודם לכן. אבל ארגילאק הזדקן, הרעמה המפורסמת של שערו השחור האפירה וזרועותיו נחלשו.

מצפון לבלאקווטר הגועש, נשלטה ארץ הנהרות ביד הברזל של הארן השחור מבית הואר, מלך האיים והנהרות. סבו של הארן, הארווין הארדהנד שהיה מילודי הברזל, כבש את הקלשון מידי סבו של ארגילאק, ארק, שאבותיו שלו הכניעו את אחרוני מלכי הנהר לפני כמה מאות שנים. אביו של הארן הרחיב את שטחו מזרחה לכיוון דאסקנדייל ורוזבי. הארן עצמו הקדיש את רוב שנות שלטונו הארוך, שנמשך קרוב לארבעים שנה, לבניית טירה ענקית לצד אגם עין האלים, אבל הואיל ובנייתה של הארנהל עמדה לקראת סיום, לטש ילוד הברזל עיניו אל כיבושים חדשים.

לא היה מלך מפחיד יותר בווסטרוז מהארן השחור, שאכזריותו הייתה לאגדה בכל רחבי שבע הממלכות. ולא היה מלך בווסטרוז שחש מאוים יותר מארגילאק מלך הסער, האחרון לבית דוראנדון, לוחם מזדקן שהיורשת היחידה שלו הייתה בתו הבתולה. ולכן המלך ארגילאק הוא שיצר קשר עם הטארגאריינים בדרגונסטון והציע ללורד אאיגון את בתו לאישה, ואת כל האדמות ממזרח לעין האלים מהקלשון ועד לבלאקווטר הגועש, הציע לו כמוהר.

אאיגון טארגאריין דחה את הצעתו של מלך הסער. כבר היו לו שתי נשים, כך ציין בפניו. הוא לא היה זקוק לשלישית. והארצות שהוצעו לו כמוהר היו שייכות להארנהל זה שנות דור. ארגילאק לא היה יכול להעניק אותן. היה ברור כי מלך הסער הזקן רצה להציב את הטארגאריינים לאורך הבלאקווטר כחוצץ בינו ובין אדמותיו של הארן השחור.

לורד דרגונסטון שלח הצעה חלופית. הוא ייקח את הארצות שהוצעו לו כמוהר אם ארגילאק ימסור נוסף לכך גם את קרס מאסי ואת היערות והמישורים לאורך הבלאקווטר דרומה אל נהר הוונדוואטר ומקורות המאנדר. העסקה תיחתם בכך שבתו של ארגילאק תינשא לאוריז באראתיאון, חברו מילדות ואלופו של לורד אאיגון.

ארגילאק היהיר דחה בשאט נפש את התנאים הללו. אוריז באראתיאון היה אחיו למחצה של לורד אאיגון, כך לחשו הבריות, ומלך הסער לא יכתים את כבודה של בתו בכך שייתן את ידה לממזר. ההצעה עצמה הרתיחה את דמו. ארגילאק הורה לכרות את ידיו של השליח שהגיע מטעמו של אאיגון והחזיר לו אותן בקופסה. "אלה הידיים היחידות שהממזר שלך יקבל ממני", הוא כתב.

אאיגון לא השיב. במקום זה הוא זימן לדרגונסטון את חבריו, את אנשי שלומו ובעלי בריתו החשובים. הם היו מעטים. הוולאריונים מדריפטמארק נשבעו אמונים לבית טארגאריין, וגם הסלטיגארים מאי הטופר. מקרס מאסי הגיעו לורד באר אמון מהחוד החד ולורד מאסי ממחול האבן, ששניהם נשבעו אמונים לקץ-סופה, אך קשריהם היו קרובים יותר לדרגונסטון. לורד אאיגון ואחיותיו התייעצו עימם, וביקרו בספט הטירה כדי להתפלל לשבעת האלים של ווסטרוז, אף שאאיגון מעולם לא נחשב לאדם אדוק.

ביום השביעי פרץ להק של עורבים מתוך מגדלי דרגונסטון, ונשא את דבריו של לורד אאיגון אל שבע הממלכות של ווסטרוז. הם טסו לשבעת המלכים, אל המצודה באולדטאון, אל הלורדים הגדולים והזוטרים. לכולם נשלחה אותה הודעה: מיום זה ואילך יש רק מלך אחד בווסטרוז. כל מי שירצה לכרוע ברך בפני אאיגון מבית טארגאריין, ישמור על אדמותיו ועל תאריו. מי שיבחר להילחם בו יפסיד, יושפל ויושמד.

אין תיעוד מדויק באשר למספר הלוחמים שהפליגו מדרגונסטון עם אאיגון ואחיותיו. יש האומרים שהיו שלושת אלפים לוחמים. אחרים טוענים כי מדובר בכמה מאות בלבד. צבא הטארגאריינים הצנוע הזה נחת בשפך הבלאקווטר הגועש, בגדה הצפונית שבה התנשאו שלוש גבעות מיוערות מעל כפר דייגים קטן.

בימים של מאה הממלכות, טענו מלכים רבים לבעלות על שפך הנהר, וביניהם היו מלכי דארקלין מדאסקנדייל, בני מאסי ממחול האבן ומלכי הנהר העתיקים ורבים מהבתים: מאד, פישר, בראקן, בלאקווד והוק. מגדלים ומצודות עיטרו את שלוש הגבעות במרוצת השנים, אך מלחמות שונות הפילו אותן זו אחר זו. כעת נותרו שם רק אבנים שבורות וחורבות מכוסות בצמחייה לקבל את פני בית טארגאריין. אף שגם קץ-סופה וגם הארנהל טענו לבעלות על שפך הנהר, הוא לא היה מוגן והטירות הקרובות ביותר היו שייכות ללורדים זוטרים שלא הייתה להם חשיבות רבה או כוח צבאי גדול, וללורדים האלה לא היו סיבות רבות לאהוב את שליטם האכזר, הארן השחור.

אאיגון טארגאריין הקים במהירות מצודת הגנה מעץ ומאבנים סביב הגבעה הגבוהה ביותר מבין השלוש, ושלח את אחיותיו להכניע את הטירות הקרובות. רוזבי נכנעה ללא קרב לראיניז ולמראקסס זהובת העין. בסטוקוורת׳ ירו כמה קשתים חיצים לעבר ויסניה, עד שלהבותיה של ואגהאר העלו את גגות המצודה באש. לאחר מכן, גם הם נכנעו.

המבחן האמיתי הראשון של הכובשים הגיע כאשר לורד דארקלין מדאסקנדייל ולורד מוטון ממיידנפול איחדו את כוחותיהם וצעדו דרומה עם שלושת אלפים איש כדי לגרש את הכובשים בחזרה אל הים. אאיגון שלח את אוריז באראתיאון לתקוף אותם, ואילו הוא עצמו טס מעליהם על גבו של האימה השחורה. שני הלורדים נהרגו בקרב החד-צדדי. אחר כך נכנעו בנו של דארקלין ואחיו של מוטון ונשבעו להילחם עבור בית טארגאריין. באותם ימים היה דאסקנדייל הנמל הווסטרוזי העיקרי אל הים הצר, והעיר גדלה והתעשרה מהמסחר שעבר בנמל. ויסניה טארגאריין אסרה לבזוז את העיר אבל לא היססה לטעון בעלות על טמיונה, והדבר הגדיל במידה ניכרת את אוצרם של הכובשים.

ייתכן שזה המקום המתאים לדון בהבדלי האופי בין אאיגון טארגאריין ואחיותיו-מלכותיו.

ויסניה, האחות הבכורה, הייתה לוחמת כמו אאיגון עצמו והרגישה בנוח בשריון שרשראות כמו שהרגישה בשמלות משי. היא נשאה את החרב הארוכה הוואליריאנית אחות אפלה, וידעה להשתמש בה היטב, שכן התאמנה עם אחיה מגיל צעיר מאוד. אף שהיו לה שיער זהוב-כסוף ועיניים סגולות כשל שאר בני ואליריה, יופייה היה קר ומפחיד. אפילו האנשים שאהבו אותה חשבו כי ויסניה קשוחה, רצינית וחסרת רחמים. היו שאמרו אפילו שהיא נהגה לרקוח רעלים ולעסוק בכשפים אפלים.

ראיניז, הצעירה משלושת הצאצאים לבית טארגאריין, הייתה כל מה שאחותה לא הייתה — שובבה, סקרנית, אימפולסיבית וחולמנית. ראיניז לא הייתה לוחמת אמיתית. היא אהבה מוזיקה, ריקודים ושירה, והייתה ידועה בחסות שפרשה על זמרים, על שחקנים ומפעילי תיאטרון בובות. אך נאמר על ראיניז שהיא בילתה זמן רב יותר על גב הדרקונית שלה מאחיה ומאחותה גם יחד, מכיוון שיותר מכול היא אהבה לעוף. שמעו אותה אומרת פעם שלפני מותה היא מתכוונת לטוס על גבי מראקסס לאורך ים השקיעה ולגלות מה נמצא לחופיו המערביים. שלא כמו ויסניה, שאיש אינו מפקפק בנאמנותה לאחיה-בעלה, ראיניז הקיפה עצמה בגברים צעירים ונאים, ואפילו (כך אמרו השמועות) אירחה כמה מהם בחדר השינה שלה בלילות שבהם אאיגון התייחד עם אחותו הבכורה. אך למרות שמועות אלה, אנשי חצר המלכות הבחינו כי המלך בילה עשרה לילות עם ראיניז על כל לילה שבילה עם ויסניה.

אאיגון טארגאריין עצמו, למרבה הפלא, היה תעלומה לבני דורו בדיוק כפי שנותר חידה בימינו אנו. כשבידו חרב הפלדה הוואליריאנית אש-שחורה, הוא נחשב לאחד הלוחמים הטובים ביותר בזמנו, אך הוא לא נהנה ממלחמה ומעולם לא רכב בטורנירים או השתתף בקרבות תחרות. דרקונו היה באלריון האימה השחורה, אך הוא טס רק לקרב או כדי לחצות במהירות ים או יבשה. אנשים נמשכו אליו בשל נוכחותו המרשימה, אולם לא היו לו חברים קרובים חוץ מאוריז באראתיאון, בן לווייתו מימי נעוריו. נשים נמשכו אליו, אבל אאיגון נותר נאמן לאחיותיו. הוא היה מלך שבטח במועצה הקטנה שלו ובאחיותיו, והשאיר להם את הטיפול בענייני השלטון היומיומיים... אך לא היסס לתפוס פיקוד כאשר מצא לנכון. אף שלא ריחם על מורדים ובוגדים, הוא נהג בנדיבות באויביו לשעבר שהיו מוכנים לכרוע ברך בפניו.

הוא הראה זאת לראשונה במצודת אאיגון, הטירה הגסה העשויה מעץ ואדמה שהקים במקום שייוודע מאותה תקופה ואילך בשם גבעת אאיגון הגבוהה. אחרי שכבש תריסר טירות והשתלט על שפך הבלאקווטר הגועש משני צידי הנהר, הוא פקד על הלורדים שניצח להצטרף אליו. בפגישה הזאת הם הניחו את חרבותיהם לרגליו, ואאיגון הקים אותם על רגליהם והשיב להם את אדמותיהם ואת תואריהם. לתומכיו הוותיקים ביותר הוא העניק תארים חדשים. דאימון ולאריון, לורד הגאות, הפך להיות הממונה על הספינות וזכה בפיקוד על הצי המלכותי. טריסטון מאסי, לורד מחול האבן, קיבל את התואר הממונה על החוקים, קריספיאן סלטיגאר היה הממונה על המעות. ואוריז באראתיאון כונה בפיו "המגן שלי, השריון שלי, יד ימין החזקה שלי". מאז והלאה נקרא באראתיאון בפי המלומדים בשם ימין המלך הראשון.

דגלי בתי אצולה היו מסורת ידועה בקרב הלורדים של ווסטרוז, אבל שרי הדרקונים בוואליריה העתיקה מעולם לא הניפו אותם. כאשר אביריו של אאיגון חשפו את דגל המשי הגדול שנשא עליו את סמל הדרקון בעל שלושת הראשים הנושף אש על שדה שחור, הלורדים קיבלו זאת כאות לכך שכעת הוא אחד מהם באמת ובתמים, מלך נעלה, ראוי לווסטרוז כולה. כאשר המלכה ויסניה הניחה על ראשו של אחיה נזר עשוי מפלדה ואליריאנית ומשובץ באבני אודם והמלכה ראיניז הכריזה עליו בשם "אאיגון, הראשון לשמו, מלך על כל ווסטרוז ומגן אנשיו", הדרקונים שאגו והלורדים והאבירים הריעו... אבל דלת העם, אותם דייגים ואיכרים ומיילדות, צעקו חזק יותר מכולם.

שבעת המלכים שאאיגון הדרקון התכוון להסיר מכסי המלכות לא הריעו. בהארנהל ובקץ-סופה, הארן השחור וארגילאק היהיר כבר זימנו את אנשיהם. במערב, רכב המלך מרן ממישור הנהרות בדרך האוקיינוס צפונה אל צוק קאסטרלי כדי להיפגש עם המלך לורן מבית לאניסטר. הנסיכה של דורן שלחה עורב אל דרגונסטון, והציעה להצטרף אל אאיגון במלחמתו בארגילאק מלך הסער... אבל כשותפה וכבעלת ברית, לא כנתינה. הצעת ברית נוספת הגיעה מהילד-המלך של קן הנשרים, רונל ארין, שאימו ביקשה את כל האדמות ממזרח למזלג הירוק של הקלשון תמורת תמיכתם של כוחות הבקעה באאיגון נגד הארן השחור. אפילו בצפון ישב המלך טורהן סטארק מווינטרפל עם בעל בריתו ועם יועציו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לדון בתגובה הנאותה לכובש הזה. הממלכה כולה המתינה בחשש למהלך הבא של אאיגון.

ימים אחדים לאחר ההכתרה, יצאו צבאותיו של אאיגון שוב לדרך. חלק הארי של צבאו חצה את הבלאקווטר הגועש וצעד דרומה לעבר קץ-סופה בפיקודו של אוריז באראתיאון. המלכה ראיניז ליוותה אותו על גבה של מראקסס בעלת עיני הזהב וקשקשי הכסף. הצי הטארגארייני, בפיקודו של דאימון ולאריון, עזב את מפרץ הבלאקווטר ופנה צפונה, אל עיר שחף והבקעה. איתם יצאו ויסניה וואגהאר. המלך עצמו צעד לכיוון צפון-מערב, אל עין האלים והארנהל, המצודה האדירה שהייתה מקור גאוותו ואות לטירופו של המלך הארן השחור.

כל שלושת הכוחות הטארגאריינים התמודדו עם יריבים עיקשים. הלורדים ארול, פל ובאקלר, שנשבעו אמונים לקץ-סופה, הפתיעו את הצבאות המתקדמים של אוריז באראתיאון כאשר חצו את נהר הוונדוואטר והרגו יותר מאלף איש לפני שנסוגו בחזרה אל בין העצים. הצי האריני, שהוקם בחופזה, קיבל חיזוק של תריסר ספינות קרב בראאבוסיות, נלחם והביס את הצי הטארגארייני מול חופי עיר שחף. בין המתים היה גם האדמירל של אאיגון, דאימון טארגאריין. אאיגון עצמו הותקף בחוף הדרומי של עין האלים, לא פעם אלא פעמיים. קרב בין הסוּפים היה ניצחון של בית טארגאריין, אבל הם ספגו אבדות רבות בערבות הבוכיות כאשר שניים מבניו של המלך הארן חצו את האגם בספינות שמשוטיהן מכוסים בבד והתנפלו על הכוח המאסף.

בסופו של דבר, לאויביו של אאיגון לא היה מענה ראוי לכוחם של הדרקונים. אנשי הבקעה הטביעו שליש מהספינות של הטארגאריינים ולכדו מספר דומה של ספינות, אבל כאשר המלכה ויסניה נחתה מהשמיים, ספינותיהם שלהם בערו. הלורדים ארול, פל ובאקלר הסתתרו ביערות המוכרים שלהם עד אשר המלכה ראיניז שילחה בהם את מראקסס וחומת אש עברה בין העצים והפכה אותם ללפידים. והמנצחים בערבות הבוכיות, שחצו את האגם בחזרה אל הארנהל, הופתעו לראות את באלריון נוחת עליהם משמי הבוקר. הספינות של הארן בערו. וכך גם בניו של הארן.

יריביו של אאיגון מצאו את עצמם מוקפים אויבים. כאשר ארגילאק היהיר אסף את חרבותיו בקץ-סופה, נחתו שודדי ים מאבני הסף על חופי כף הזעם וניצלו את העובדה שאיש אינו מגן עליהם, וחוליות פשיטה דורניות שעטו מן ההרים האדומים. בבקעה, נאלץ המלך רונל הצעיר להתמודד עם מרד בשלוש האחיות, משום שתושבי האיים הכריזו על עצמאות מקן הנשרים והודיעו כי מלכתם היא ליידי מארלה סאנדרלנד.

אך כל אלה היו זוטות בלבד לעומת מצבו של הארן השחור. אף שבית הואר שלט בארץ הנהרות במשך שלושה דורות, אנשי הקלשון לא אהבו את שליטיהם מקרב ילודי הברזל. הארן השחור הביא למותם של אלפים שנלקחו לעבודות פרך כדי לבנות את הטירה הגדולה בהארנהל, בזז את אוצרות הטבע של ארץ הנהרות ורושש את הלורדים ואת פשוטי העם בתאוותו לזהב. ולכן אנשי ארץ הנהרות קמו כעת נגדו, ובראשם עמד לורד אדמין טאלי מנהרן. אחרי שקיבל זימון בהול להגן על הארנהל, הכריז טאלי על תמיכתו בבית טארגאריין, הניף את דגל הדרקון מעל לטירתו ויצא לרכוב עם אביריו וקשתיו כדי לצרף את כוחו לצבאו של אאיגון. התנגדותו עוררה ניצוץ רדום בלורדים של הנהרות האחרים. זה אחר זה, הלורדים של הקלשון הפנו את גבם להארן והעבירו את תמיכתם לאאיגון הדרקון. הבתים בלאקווד, מאליסטר, ואנס, בראקן, פייפר, פריי, סטרונג... כולם זימנו את כוחותיהם ויצאו להילחם בהארנהל.

המלך הארן, שמצא את עצמו לפתע פתאום בנחיתות מספרית, מצא לו מקלט בטירה המוגנת להפליא. הארנהל הייתה הטירה הגדולה ביותר שהוקמה מעולם בווסטרוז, והיו בה מקור מי שתייה, חדרים תת-קרקעיים ענקיים ומלאים בציוד וחומות אדירות, עשויות מאבן שחורה, שהיו גבוהות יותר מכל סולם ועבות מכדי שאיל ניגוח או בליסטרה יוכלו להזיק להן. הארן סגר את השערים ונערך למצור ארוך יחד עם בניו הנותרים ודורשי טובתו.

כוונותיו של אאיגון מדרגונסטון היו שונות לגמרי. ברגע שכוחותיו חברו לאלה של אדמין טאלי וללורדים האחרים מארץ הנהרות, הם הקיפו את הטירה והוא שלח מלומד אל השערים תחת דגל הפסקת אש, כדי לבקש פגישה לצורך משא ומתן. הארן יצא לפגוש אותו. הוא היה אדם זקן ואפור, ועם זאת נראה מרשים בשריונו השחור. לכל מלך היו מלומד ונושאי כלים שהקשיבו לחילופי הדברים, ולכן השיחה שהתקיימה ביניהם זכורה עד ליום הזה.

"היכנע עכשיו", אמר אאיגון, "ותוכל להישאר הלורד של איי הברזל. היכנע עכשיו, ובניך יחיו לשלוט אחריך. שמונת אלפים איש מקיפים את חומותיך".

"מה שמחוץ לחומות לא מדאיג אותי", אמר הארן. "החומות האלה חזקות ועבות".

"אבל הן אינן גבוהות מספיק כדי לעצור את הדרקונים. דרקונים עפים".

"בניתי את המצודה הזאת מאבן", אמר הארן. "אבן אינה נשרפת".

ועל כך אמר אאיגון, "כאשר השמש תשקע היום, שושלתך תבוא לקיצה".

נאמר כי הארן ירק לשמע דברי אאיגון וחזר לטירתו. ברגע שנכנס פנימה, הוא שלח את כל אנשיו לביצורים ובידיהם חניתות, קשתות ורובי קשת, והבטיח אדמות ואוצרות למי שיהרוג את הדרקון. "אילו הייתה לי בת, קוטל הדרקון היה מקבל גם את ידה", הכריז הארן השחור. "במקום זה, אתן לו את אחת מבנותיו של טאלי, או את כל השלוש אם ירצה בכך. או שהוא יכול לבחור כל אחת מבנותיו של בלאקווד, או של סטרונג, או כל נערה שנולדה לבוגדים האלה מהקלשון, הלורדים של הבוץ הצהוב". ואז פרש הארן השחור למגדלו, מוקף בשומרי ביתו, וסעד עם בניו הנותרים.

כאשר דעך אור השמש האחרון בשמיים, הביטו אנשיו של הארן השחור אל האפלה היורדת, ואחזו בחניתות וברובי הקשתות. כאשר הדרקון לא הופיע, כמה מהם חשבו כי דבריו של אאיגון היו איומי סרק. אבל אאיגון טארגאריין המריא גבוה עם הדרקון שלו, עד מעל לעננים ועד שהדרקון נראה כזבוב כנגד הירח ותו לא. רק אז הוא צלל מטה, וכשעשה זאת זה היה בתוך חומות הטירה. על כנפיים שחורות כזפת, באלריון צלל בחשכה, וכאשר המגדלים הגבוהים של הארנהל הופיעו תחתיו שאג הדרקון בזעם ושטף אותם באש שחורה שניצוצות אדומים בהקו בה.

אבן אינה נשרפת, כך התרברב הארן, אך הטירה שלו לא הייתה עשויה רק מאבן. עץ וצמר, חבלים וקש, לחם ובקר מעושן ותבואה, כולם עלו בלהבות. וגם ילודי הברזל של הארן לא היו עשויים מאבן. בוערים וצורחים, אפופים בלהבות, הם רצו בחצרות, נפלו מהביצורים וצנחו אל מותם. וכאשר האש חמה דיה אפילו אבן תיסדק ותימס. לורדי הנהרות מחוץ לחומות הטירה אמרו לאחר מכן כי המגדלים של הארנהל זהרו בלילה באור אדום, כמו חמישה נרות גדולים... וכמו נרות, הם החלו להתעוות ולהתמוסס כאשר נהרות של אבן מותכת זלגו מטה.

הארן ואחרוני בניו מתו בלהבות שעטפו את המצודה המפלצתית באותו הלילה. עימם מת גם בית הואר, וכך גם אחיזתם של ילודי הברזל בארץ הנהרות. למחרת, מחוץ לחורבות מעלות העשן של הארנהל, קיבל המלך אאיגון את שבועת האמונים של אדמין טאלי, לורד נהרן, והעניק לו את התואר הלורד העליון על הקלשון. לורדי הנהרות האחרים הכירו בשלטונם של אאיגון כמלך ושל אדמין טאלי כריבון. כאשר האפר התקרר מספיק כדי שתהיה אפשרות להיכנס בבטחה אל הטירה, נאספו חרבותיהם של הנופלים, שרבות מהן נשברו או נמסו או התעוותו לפסי פלדה באש הדרקון, ונשלחו בעגלות אל מצודת אאיגון.

בדרום ובמזרח, בעלי בריתו של מלך הסער הוכיחו כי הם נאמנים יותר מאנשיו של המלך הארן. ארגילאק היהיר אסף צבא גדול סביב קץ-סופה. מושב בית דוראנדון היה מצודה אימתנית, שחומותיה גבוהות ועבות יותר מחומות הארנהל. גם הן נחשבו לחסינות בפני מתקפה. אולם השמועה על קיצו של המלך הארן הגיעה לאוזניו של אויבו הוותיק, המלך ארגילאק. הלורדים פל ובאקלר נסוגו בפני הצבא המתקדם (לורד ארול נהרג קודם לכן), ושלחו הודעה על בואן של המלכה ראיניז והדרקונית שלה. המלך הלוחם הזקן שאג כי אין בכוונתו למות כמו הארן, מבושל בתוך הטירה שלו כאילו היה חזיר מפוטם עם תפוח בפיו. כלוחם מנוסה, הוא היה נחוש בדעתו לקבוע את גורלו בעצמו ולמות עם חרב בידו. ולכן ארגילאק היהיר רכב מקץ-סופה בפעם האחרונה, כדי להילחם באויביו בשדה הפתוח.

בואו של מלך הסער לא הפתיע את אוריז באראתיאון ואת אנשיו. המלכה ראיניז, על גבה של מראקסס, ראתה את יציאתו של ארגילאק מבין החומות ומסרה לימין דיווחים מלאים באשר לעמדות האויב וכוחותיו. אוריז התמקם על הגבעות מדרום לשער הארד, קבע את עמדתו בשטח הגבוה והמתין לבואם של אנשי הסער.

כאשר הצבאות נפגשו, התברר מדוע ארצות הסער קיבלו את שמן. גשם זועף ירד באותו הבוקר, ובצהריים הוא הפך לסערה במלוא עוזה. הלורדים של המלך ארגילאק האיצו בו לדחות את המתקפה ליום המחרת בתקווה שהגשם יחלוף, אבל כוחותיו של מלך הסער היו רבים משל צבא הכובשים ביחס של שניים לאחד, והיו לו פי ארבעה יותר אבירים וסוסים כבדים. הוא רתח למראה דגלי טארגאריין המתנפנפים מעל הגבעות שלו, וכלוחם מיומן הוא הבחין כי הגשם נושב מהדרום, ניתך לתוך פניהם של אנשי טארגאריין שהיו על הגבעות. ולכן ארגילאק היהיר פקד על אנשיו לתקוף, והקרב, הידוע בהיסטוריה בשם הסערה האחרונה, החל.

הלחימה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, טבח דמים איום, וצמוד בהרבה מהתבוסה המוחלטת של הארנהל. שלוש פעמים הוביל ארגילאק היהיר את אביריו נגד כוחותיו של באראתיאון, אבל המדרונות היו חלקים והגשמים הפכו את הקרקע לרכה ובוצית, ולכן סוסי הקרבות מעדו ונעצרו, וההסתערויות איבדו כל כוח ותנופה. אנשי ארצות הסער נלחמו טוב יותר כאשר שלחו את לוחמי החניתות במעלה הגבעות. מסונוורים מהגשם, הפולשים לא ראו אותם מטפסים עד אשר היה מאוחר מדי, ומיתרי הקשת הרטובים של הקשתים מנעו מהם לירות. גבעה אחת נפלה ואז אחרת, וההסתערות הרביעית והאחרונה של מלך הסער ואביריו שברה את שורת הקרב והם הגיעו למרכז כוחו של באראתיאון... אלא שאז הם נתקלו במלכה ראיניז ובמראקסס. אפילו על הקרקע, הייתה הדרקונית אויב מטיל מורא. דיקון מוריגן והממזר מבלקהייבן, שפיקדו על חיל החלוץ, נעטפו בלהבות הדרקונית, וכך גם אבירי המשמר האישי של המלך ארגילאק. סוסי הקרבות נבהלו וברחו באימה כשהם רומסים את הפרשים ברגליהם, וההסתערות הפכה למהומה אדירה. מלך הסער עצמו הושלך מאוכפו.

אך ארגילאק הוסיף להילחם. כאשר אוריז באראתיאון ירד עם אנשיו מהגבעה הבוצית, הוא מצא את המלך הזקן נלחם בשישה גברים, ולרגליו מספר דומה של גופות. "סורו הצידה", פקד באראתיאון. הוא ירד מסוסו כדי להילחם במלך בקרב הוגן והציע לו הזדמנות אחרונה להיכנע. ארגילאק קילל אותו בתגובה. וכך הם נלחמו, המלך הלוחם הזקן ששערו לבן וארוך וימין המלך אאיגון שחור הזקן ועז הלב. כל אחד מהם נפצע בקרב הזה, כך נאמר, אבל בסופו של דבר זכה האחרון לבני דוראנדון במשאלת ליבו ומת כשחרב בידו וקללה על שפתיו. מותו של מלכם הוציא את רוח הלחימה מליבם של אנשי ארצות הסער, וכאשר התפשטה השמועה כי ארגילאק נפל בקרב השליכו הלורדים והאבירים שלו את חרבותיהם ונמלטו.

במשך כמה ימים, היה חשש כי גורלה של קץ-סופה יהיה זהה לזה של הארנהל מכיוון שבתו של ארגילאק, ארגלה, נעלה את השערים בפני אוריז באראתיאון וצבא הטארגאריינים והכריזה שהיא עצמה מלך הסער. במקום לכרוע ברך, המגינים של קץ-סופה יילחמו עד האחרון שבהם, כך הבטיחה למלכה ראיניז שטסה אל הטירה על גבה של מראקסס כדי לשאת ולתת. "את יכולה לכבוש את הטירה, אבל תזכי רק בדם ואפר", היא הכריזה... אבל חיילי הטירה לא היו להוטים כל-כך למות. באותו הלילה הם הניפו דגל שלום, פתחו את שערי הטירה ומסרו לידיו של אוריז באראתיאון את ליידי ארגלה הכבולה, כשפיה חסום והיא עירומה כולה.

נאמר כי באראתיאון פתח את שלשלאותיה בעצמו, עטף אותה בגלימתו, מזג לה יין ודיבר אליה בעדינות, וסיפר לה על אומץ ליבו של אביה ועל מותו. ולאחר מכן, לכבוד המלך המת, הוא לקח על עצמו את מימרת בית דוראנדון, ואת דגלו. הצבי המוכתר הפך להיות סמלו, קץ-סופה הפכה למקום מושבו וליידי ארגלה הייתה לאשתו.

אחרי שהשתלטו אאיגון הדרקון ובעלי בריתו על ארץ הנהרות ועל ארצות הסער, ידעו המלכים הנותרים בווסטרוז כי תורם עומד להגיע. בווינטרפל, זימן המלך טורהן את אנשיו. הוא ידע כי בשל המרחבים האדירים של הצפון התכנסות הצבא תיארך זמן מה. המלכה שארה מהבקעה, העוצרת של בנה רונל, נעלה את עצמה בקן הנשרים, הידקה את הגנותיה ושלחה את הצבא לשער הדמים, הפתח המוביל אל בקעת ארין. בצעירותה הוכתרה המלכה שארה כ"פרח ההרים", העלמה היפה ביותר בכל שבע הממלכות. אולי בתקווה שיופייה ישכנע את אאיגון, היא שלחה לו דיוקן והציעה לו את ידה בתנאי שימנה את רונל ליורשו. אף שהדיוקן אכן הגיע אליו, לא ידוע אם אאיגון טארגאריין השיב כלל להצעה. כבר היו לו שתי נשים, ושארה ארין כבר הייתה אז פרח קמל, מבוגרת ממנו בעשר שנים.

בינתיים, שני המלכים הגדולים מן המערב כרתו ביניהם ברית ואספו את צבאותיהם במטרה לשים קץ למסע הכיבוש של אאיגון. מרמות גנים צעד מרן התשיעי מבית גרדנר, מלך ארץ הנהרות, ואיתו צבא גדול. תחת חומות טירת חורשת זהב, מושבו של בית רוואן, הוא פגש בלורן לאניסטר הראשון, מלך הצוק, שהוביל את צבאו מהמערב. יחד, שני המלכים פקדו על הצבא העצום ביותר שנאסף מעולם בווסטרוז: חמישים וחמישה אלף איש, ובהם שש מאות לורדים גדולים וזוטרים ויותר מחמשת אלפים אבירים רכובים. "אגרוף הברזל שלנו", התרברב המלך מרן. ארבעת בניו רכבו איתו, ושני נכדיו הצעירים שימשו כנושאי כליו.

שני המלכים לא השתהו זמן רב בחורשת זהב. צבא בהיקף כזה חייב לצעוד כל הזמן, כדי שלא יחסל את המזון בסביבתו ויותיר את הארץ שוממה. בעלי הברית יצאו מייד לדרך, וצעדו לכיוון צפון-צפון-מזרח בעשב הגבוה ובשדות החיטה הזהובים.

אאיגון, שחנה בעין האלים, קיבל הודעה על בואם, אסף את כוחותיו שלו והתקדם לפגוש באויביו החדשים. בפיקודו הייתה רק חמישית ממספר האנשים שהייתה לשני המלכים, ורוב כוחו היה מורכב מאנשים שנשבעו ללורדי הנהרות, ונאמנותם לבית טארגאריין עוד הייתה טרייה ולא נבחנה בשדה הקרב. אבל בעזרת כוח קטן זה, אאיגון היה מסוגל לנוע הרבה יותר מהר מאויביו. ובעיירה בשם ספט האבן הצטרפו אליו שתי מלכותיו עם דרקוניהן — ראיניז שהגיעה מקץ-סופה וויסניה מכף הצבת, שבה הלורדים המקומיים נשבעו לה אמונים. יחד, הביטו שלושת הטארגאריינים מהשמיים כאשר צבאו של אאיגון חצה את הבלאקווטר הגועש ושעט דרומה.

שני הצבאות פגשו זה בזה במישורים הרחבים והפתוחים של הבלאקווטר, קרוב למקום שבו תשתרע בעתיד דרך הזהב. שני המלכים שמחו כאשר הסיירים חזרו ודיווחו להם על מצבת הכוחות של הטארגאריינים ועמדותיהם. היו להם חמישה אנשים על כל אחד מאנשיו של אאיגון, כך נראה, ומספר הלורדים והאבירים שלהם היה רב בהרבה משלו. והארץ הייתה פתוחה ורחבה, מלאה בעשב וחיטה עד לקצה האופק, אידיאלית לשעטות הסוסים. אאיגון טארגאריין לא יוכל להשתלט על השטח הגבוה יותר, כפי שעשה אוריז באראתיאון בסערה האחרונה. הקרקע הייתה יציבה, לא בוצית. וגם לא היה צפוי גשם שיפריע להם. היום היה חסר עננים, אף שהרוח נשבה בחוזקה. הגשם לא ירד במקום הזה כבר שבועיים.

מספר האנשים שהביא המלך מרן הייתה כמעט כפולה מזאת של המלך לורן, ולכן הוא דרש לקבל את הפיקוד על הכוח המרכזי. בנו ויורשו, אדמונד, קיבל פיקוד על חיל החלוץ. המלך לורן ואביריו יסתערו מימין, לורד אוקהארט משמאל. היות שלא היו בשטח שום חציצות טבעיות שיקבעו את ההתקדמות הטארגאריינית, שני המלכים התכוונו להסתער סביב אאיגון בשני האגפים ואז לתקוף אותו מאחור בזמן ש"אגרוף הברזל" שלהם, יחידה גדולה של אבירים עוטי שריון ולורדים נעלים, ירסק את מרכז הכוח של אאיגון.

אאיגון טארגאריין הציב את אנשיו בצורת סהר, חניתותיהם ומוטות הקרב שלהם מופנים לפנים, הקשתים ורובאי הקשת מאחוריהם וחיל הפרשים הקל משני האגפים. הוא מסר את הפיקוד לג׳ון מוטון, הלורד ממיידנפול, אחד הראשונים מקרב אויביו שהעבירו אליו את תמיכתם. המלך עצמו התכוון לנהל את הלחימה מהשמיים, לצד מלכותיו. אאיגון הבחין אף הוא בחוסר הגשם. העשב והחיטה שהקיפו את הצבאות היו גבוהים ובשלים לקציר... ויבשים מאוד.

הטארגאריינים המתינו עד ששני המלכים השמיעו את תרועת החצוצרות והתחילו לשעוט בים של דגלים. המלך מרן עצמו הוביל את ההסתערות נגד מרכז הכוח על סוסו הזהוב, ולצידו בנו גאוון הנושא את דגלו, יד ירוקה גדולה על שדה לבן. בשאגות וצרחות, בקולות חצוצרות ותופים, הסתערו כוחות גרדנר ולאניסטר לעבר אויביהם בתוך סערת החיצים, טאטאו מהדרך את לוחמי החניתות של בית טארגאריין וריסקו את שורות הלוחמים. אבל אז המריאו אאיגון ואחיותיו לאוויר.

אאיגון טס מעל שורות אויביו על גבו של באלריון, ומבעד לסערת חניתות, אבנים וחיצים, צלל שוב ושוב ושטף את אויביו בלהבות. ראיניז וויסניה הבעירו את השדה בכיוון הרוח הנושבת לעבר האויב. העשב היבש וגבעולי החיטה ניצתו בִּן רגע. הרוח הלהיטה את הלהבות ונשאה את העשן אל הכוחות המתקדמים של שני המלכים. ריח השרפה הבהיל את הסוסים, וכאשר העשן הפך סמיך יותר הוא סימא לגמרי את הסוסים ואת הפרשים. השורות החלו להישבר כאשר חומות אש התנשאו מכל צד. אנשיו של לורד מוטון, שנמצאו לבטח נגד כיוון הרוח, המתינו עם קשתות וחניתות וחיסלו בקלות את האנשים הבוערים שיצאו מתוך התופת.

שדה האש, כך נקרא הקרב לאחר מכן.

יותר מארבעת אלפים איש מתו בלהבות. אלף לוחמים נוספים מתו בחרב ובחנית ובחץ. עשרות אלפים ספגו כוויות, כמה מהן נוראות עד כדי כך שבעליהן נשאו את הצלקות לשארית חייהם. המלך מרן התשיעי היה בין המתים, וכך גם בניו, נכדיו, אחיו, דודניו וכל שאר בני ביתו. אחיין אחד שרד למשך שלושה ימים. כאשר הוא מת מהכוויות שספג, בית גרדנר מת איתו. המלך לורן מהצוק שרד, אחרי שרכב דרך חומת אש ועשן למקום מבטחים כאשר נוכח לדעת שהקרב אבוד.

הטארגאריינים איבדו פחות ממאה איש. המלכה ויסניה ספגה חץ בכתפה, אבל התאוששה כעבור זמן קצר. בשעה שהדרקונים סעדו על גופות המתים, פקד אאיגון לאסוף את חרבות המתים ולשלוח אותן במורד הנהר.

למחרת היום נלכד לורן לאניסטר. מלך הצוק הניח את חרבו ואת כתרו לרגליו של אאיגון, כרע ברך והכיר בסמכותו של המלך. ואאיגון, נאמן להבטחתו, הרים את אויבו המובס בחזרה על רגליו והשיב לו את אדמותיו ואת תוארו, העניק לו את התואר הלורד של צוק קאסטרלי וריבון המערב. בעלי בריתו של לורד לורן עשו כמותו, וכך גם לורדים רבים ממישורי הנהרות, אלה מהם ששרדו את אש הדרקונים.

אולם הכיבוש במערב לא נשלם, ולכן המלך אאיגון נפרד מאחיותיו ויצא מייד אל רמות גנים, בתקווה לקבל את כניעתה לפני שאדם אחר יטען לבעלות עליה. הוא מצא את הטירה בידיו של שר הבית, הארלן טיירל, שאבותיו שירתו את בני גרדנר מאות שנים. טיירל מסר לידו את המפתחות לטירה ללא קרב ונשבע אמונים למלך הכובש. בתמורה מסר לו אאיגון את רמות גנים ואת שטחיה, מינה אותו לריבון הדרום והלורד העליון במאנדר ונתן לו שליטה על כל הבתים שהיו כפופים עד לאותה עת לבית גרדנר.

המלך אאיגון התכוון להמשיך לצעוד דרומה כדי לכבוש את אולדטאון, את הבוסתן ואת דורן, אבל כאשר היה ברמות גנים הגיעה אליו ידיעה על סכנה חדשה ההולכת וקרבה. טורהן סטארק, המלך בצפון, חצה את המצר ונכנס אל ארץ הנהרות, ואיתו צבא של שלושים אלף פראים מהצפון. אאיגון פנה מייד צפונה כדי לפגוש אותו, כשהוא מקדים את צבאו על גבו של באלריון, האימה השחורה. הוא שלח הודעה גם לשתי מלכותיו, ולכל הלורדים והאבירים שכרעו ברך אחרי הארנהל ושדה האש.

כאשר הגיע טורהן סטארק אל גדות הקלשון הוא מצא צבא, שהיה גדול במחצית לפחות מצבאו שלו, ממתין לו בגדה הדרומית של הנהר. אנשי הנהרות, אנשי המערב, אנשי ארצות הסער, אנשי מישורי הנהרות... כולם הגיעו. ומעל המחנה שלהם עופפו באלריון, מראקסס וואגהאר וחגו סביב הצבא.

סייריו של טורהן ראו את חורבות הארנהל, שהלהבות האדומות עדיין בערו מתחת להריסותיה. המלך בצפון שמע סיפורים רבים על שדה האש. הוא ידע כי גורל זהה ימתין לו אם ינסה לחצות את הנהר. כמה מהלורדים שלו האיצו בו לתקוף בכל זאת, וטענו כי האומץ של הצפון יעניק להם את הניצחון. אחרים האיצו בו לסגת אל חפיר קאילין ולהילחם בשטחי הצפון המוכרים. אחיו הממזר של המלך, ברנדון שלג, הציע לחצות את הקלשון לבדו בחסות החשכה ולהרוג את הדרקונים בשנתם.

המלך טורהן אכן שלח את ברנדון שלג לחצות את הקלשון. אבל הוא חצה אותו עם שלושה מלומדים לצידו, לא על מנת להרוג אלא כדי לנהל משא ומתן. כל הלילה חצו הודעות את הנהר. למחרת בבוקר, חצה המלך טורהן סטארק עצמו את הקלשון. ושם, על הגדה הדרומית של הקלשון, הוא כרע ברך, הניח את הכתר העתיק של מלכי הצפון לרגליו של אאיגון ונשבע לו אמונים. הוא קם שוב כלורד של ווינטרפל וריבון הצפון, אבל הוא כבר לא היה מלך. מאותו היום ואילך, נזכר טורהן סטארק בספרי ההיסטוריה כמלך שכרע ברך... אבל אנשי הצפון לא השאירו עצמות שרופות לגדות נהר הקלשון, והחרבות שאאיגון לקח מלורד סטארק ומאנשיו לא היו שבורות או נמסות או עקומות.

כעת התפצלו אאיגון טארגאריין ואחיותיו. אאיגון פנה שוב לדרום והוביל את צבאו לעבר אולדטאון ואילו שתי אחיותיו עלו על הדרקוניות — ויסניה טסה אל בקעת ארין וראיניז אל סנספיר ומדבריות דורן.

שארה ארין חיזקה את הגנות עיר שחף, העבירה צבא חזק אל שער הדמים ושילשה את כוחות המשמר באבן, בשלג ובשמיים, טירות המעבר ששמרו על הגישה לקן הנשרים. כל ההגנות הללו היו חסרות תועלת בפני ויסניה טארגאריין, אשר נישאה על כנפיה המתוחות של ואגהאר, מעל לכל הכוחות, ונחתה בחצר הפנימית של קן הנשרים. כאשר עוצרת הבקעה מיהרה לפגוש אותה מלווה בתריסר שומרים מאחוריה, היא מצאה את ויסניה כשרונל ארין ישוב על ברכה ומביט בתדהמה בדרקונית. "אימא, אני יכול ללכת לטוס עם הליידי?" שאל המלך הקטן. לא נשמעו איומים, לא נאמרו מילות כעס. שתי המלכות חייכו זו לזו והחליפו מילות נימוסים. ואז הורתה ליידי שארה שיביאו אליה שלושה כתרים (נזר העוצרות שלה, כתרו הקטן של בנה וכתר הנץ של ההר והבקעה שמלכי ארין חבשו זה אלפי שנים), ומסרה אותם למלכה ויסניה, עם חרבות אנשי המשמר שלה. ונאמר שלאחר מכן המלך הקטן טס שלוש פעמים סביב פסגת רומח הענק ונחת כשהוא לורד קטן. וכך צירפה ויסניה טארגאריין את בקעת ארין לממלכתו של אחיה.

ראיניז טארגאריין לא זכתה בכיבוש כה קל. צבא של לוחמי חניתות דורניים שמר על מעבר הנסיך, השער לנתיב העובר בהרים האדומים, אבל ראיניז לא נלחמה בהם. היא טסה מעל המעבר, מעל החולות האדומים והלבנים, נחתה בוויית׳ כדי לדרוש את כניעתם של אנשיה ומצאה רק טירה ריקה ונטושה. בעיירה שמתחת לחומות נותרו רק נשים, ילדים וזקנים. כאשר שאלה להיכן נעלמו הלורדים, הם אמרו רק, "הרחק מכאן". ראיניז עקבה אחר מתווה הנהר לחסד אל, מושבו של בית אליריון, אבל גם הוא היה נטוש. היא המשיכה הלאה במעופה. במקום שבו נשפך נהר הדם הירוק אל הים, הגיעה ראיניז אל עיירת הקרשים שבה נחו מאות דוברות, סירות דיג, רפסודות, בתי סירה ושלדי ספינות תחת השמש היוקדת, קשורים זה לזה בחבלים, בשרשראות ובקרשים ויוצרים עיר צפה, אך גם שם נראו רק נשים זקנות וילדים קטנים שהציצו בה ובמראקסס המרחפות ממעל.

לבסוף הגיע נתיב טיסתה של המלכה לסנספיר, המושב העתיק של בית מארטל, ובו מצאה את נסיכת דורן ממתינה לה בטירתה הנטושה. מריה מארטל הייתה בת שמונים, כך אומרים המלומדים, והיא שלטה בדורנים במשך שישים מן השנים הללו. היא הייתה שמנה מאוד, עיוורת וכמעט קירחת, עורה צהבהב ורפוי. ארגילאק היהיר קרא לה "הקרפדה הצהובה מדורן", אבל השנים ועיוורונה לא פגעו בבינתה.

"לא אלחם בך", אמרה הנסיכה מריה לראיניז, "וגם לא אכרע ברך בפנייך. בדורן אין מלכים. אמרי זאת לאחיך".

"אעשה זאת", השיבה ראיניז, "אבל נחזור שוב, נסיכה, ובפעם הבאה נביא איתנו אש ודם".

"זאת המימרה שלכם", אמרה הנסיכה מריה. "מימרתנו היא לא יכרע, לא יישח, לא יימוט. את יכולה לשרוף אותנו, גבירתי הליידי... אבל לא תצליחי לכופף אותנו, לשבור אותנו או לאלץ אותנו לכרוע. זוהי דורן. אינך רצויה כאן. אם תחזרי לכאן תעשי זאת במחיר סכנה לחייך".

וכך נפרדו המלכה והנסיכה, ודורן נותרה חופשייה.

במערב זכה אאיגון טארגאריין לקבלת פנים חמה יותר. העיר הגדולה ביותר בכל ווסטרוז, אולדטאון, הייתה מוקפת בחומות אדירות ונשלטה בידי בית הייטאוור, בית האצולה הוותיק, העשיר והחזק ביותר בכל מישורי הנהרות. אולדטאון גם הייתה מרכז האמונה. בעיר הזאת התגורר הספטון העליון, אבי המאמינים, קולם של האלים החדשים עלי אדמות, אשר פקד על מיליוני מאמינים ברחבי הממלכות (מלבד בצפון, שבו עדיין שלטו האלים הישנים), ועל חרבותיהם של צבאות האמונה, מסדר הלחימה שנקרא בפי העם בשם הכוכבים והחרבות.

ואף-על-פי-כן, כאשר אאיגון טארגאריין וצבאו התקרבו לאולדטאון, הם ראו כי שערי העיר פתוחים ולורד הייטאוור ממתין שם להיכנע בפניו. התברר כי כאשר הגיעה הודעתו של אאיגון אל אולדטאון, הסתגר הספטון העליון שבעה ימים ושבעה לילות בספט הכוכבים, וציפה להוראות האלים. הוא לא אכל דבר חוץ מלחם ומים, והתפלל כל שעות היקיצה בעודו עובר ממזבח אחד לאחר. וביום השביעי, הזקנה הרימה את עששית הזהב והראתה לו את הדרך. אם אולדטאון תילחם באאיגון הדרקון, כך נוכח הוד קדושתו לדעת, העיר ללא ספק תישרף והמגדל הגבוה, המצודה וספט הכוכבים יושמדו כליל.

מנפרד הייטאוור, הלורד של אולדטאון, היה לורד זהיר ומאמין. אחד מבניו הצעירים שירת בבני הלוחם, ובן נוסף הושבע כספטון זמן לא רב קודם לכן. כאשר הספטון העליון סיפר לו על החיזיון שהזקנה שלחה אליו, החליט לורד הייטאוור כי לא יישא נשק נגד הכובש. ולכן איש מאנשי אולדטאון לא נשרף בשדה האש, אף שבני הייטאוור היו כפופים לבית גרדנר מרמות גנים. לורד מנפרד הוא שרכב לברך לשלום את אאיגון הדרקון בעודו מתקרב אליהם והציע לו את חרבו, את עירו ואת שבועתו (יש האומרים שלורד הייטאוור גם הציע את ידה של בתו הצעירה, אך אאיגון סירב בנימוס כדי לא להעליב את שתי מלכותיו).

כעבור שלושה ימים, בספט הכוכבים, משח הוד קדושתו הנעלה בכבודו ובעצמו את אאיגון בשבעה שמנים, הניח כתר על ראשו והכריז עליו כאאיגון לבית טארגאריין, הראשון לשמו, מלך האנדאלים, הרויינאר וראשוני האדם, לורד שבע הממלכות ומגן הממלכה (הוא השתמש בביטוי "שבע הממלכות", אף שדורן עדיין לא הוכנעה. היא גם לא תצטרף לממלכה אלא בעוד יותר ממאה שנה).

רק קומץ של לורדים היו נוכחים בהכתרה הראשונה של אאיגון בשפך הבלאקווטר, אבל בהכתרה השנייה השתתפו מאות ועשרות אלפים הריעו לאחר מכן ברחובות אולדטאון כאשר הוא רכב בהם על גבו של באלריון. בין האנשים שנכחו בהכתרה השנייה של אאיגון היו המלומדים והמלומדים הבכירים של המצודה. אולי מסיבה זאת דווקא ההכתרה הזאת, ולא זאת שהתרחשה במצודת אאיגון אחרי עלייתו של אאיגון, היא שהפכה לתאריך שממנו מצוינת תחילת שלטונו של אאיגון.

וכך חושלו שבע הממלכות של ווסטרוז לממלכה אחת גדולה, על-פי רצונם של אאיגון הכובש ואחיותיו.

רבים חשבו כי אחרי המלחמות יהפוך המלך אאיגון את אולדטאון לעיר בירתו, ואילו אחרים חשבו שהוא ישלוט מדרגונסטון, מצודת האי העתיקה של בית טארגאריין. המלך הפתיע את כולם כשהכריז כי יקים את חצר המלכות בעיירה החדשה שכבר התחילה לצמוח על שלוש הגבעות בשפך הבלאקווטר הגועש, המקום שבו הוא ואחיותיו הניחו לראשונה את רגלם על אדמת ווסטרוז. מעלה המלך, כך תיקרא העיר החדשה. משם ישלוט אאיגון הדרקון בממלכתו וינהל את חצרו ממושב המתכת האדיר שיצר מכל אותן חרבות נמסות, מעוותות, הרוסות ושבורות שלקח מאויביו המובסים, מושב מסוכן ששמו נודע בעולם כולו ככס הברזל של ווסטרוז.