אש וזעם

id="Fire-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1 יום הבחירות

באחר הצוהריים של 8 בנובמבר 2016 התיישבה קֶליאן קוֹנוֵויי – מנהלת הקמפיין של טראמפ ודמות מרכזית בעולמו, שלא לומר אחת מכוכבותיו –במשרד הזכוכית שלה במגדלי טראמפ. ממש עד לשבועות האחרונים של המרוץ נותר מטה הקמפיין של טראמפ בגדר מקום שווה נפש. ההבדל היחיד בינו לבין מתחם משרדים של חברה גדולה היה הכרזות המעטות שעליהן סיסמאות ימין.

באותם רגעים הייתה קונוויי במצב רוח מרומם להפליא בהתחשב בכך שהיא עמדה בפני תבוסה מהדהדת, שלא לומר קטסטרופלית. דונלד טראמפ יפסיד בבחירות – בכך הייתה בטוחה – אך סביר להניח שיצליח להפסיד בפער של פחות משישה אחוזים. זהו ניצחון משמעותי. להפסד הממשמש עצמו היא התייחסה בביטול: האשם בכך הוא רֵיינס פְּריבּוּס, לא היא.

היא הקדישה חלק גדול מהיום לשיחות טלפון עם חברים ובעלי ברית בעולם הפוליטי, שבמהלכן האשימה את פריבוס. כעת היא עסקה בתדרוך של כמה מפיקים ושדרנים בטלוויזיה שאיתם בנתה קשרים חזקים – ושלאחר ראיונות אינטנסיביים עימם בשבועות האחרונים, היא קיוותה להשיג לעצמה עמדה קבועה מול המצלמה לאחר הבחירות. היא הקפידה לחזר אחרי רבים מהם מאז שהצטרפה לקמפיין של טראמפ באמצע אוגוסט והפכה לא רק לקול הלוחמני ביותר שלו, אלא גם – בזכות חיוכיה העוויתיים והשילוב המוזר בין מראה פגוע לקור רוח מופלג – לפנים הטלגניות שלו.

מעבר לכל יתר הפשלות האיומות של הקמפיין, הבעיה האמיתית לדבריה הייתה השטן שמחוץ לשליטתם: הוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית (RNC), שאותה ניהל פריבוס עם יד ימינו בת השלושים ושתיים קייטי ווֹלש ואיש יחסי הציבור שלהם שון ספַּייסֶר. מאז זכה טראמפ במועמדות בראשית הקיץ, במקום ללכת על כל הקופה הקפידה RNC, שהיא בעצם הכלי העיקרי של הממסד הרפובליקני, לפזר סיכונים. כשטראמפ היה זקוק לדחיפה, הדחיפה פשוט לא הייתה שם.

זה היה החלק הראשון בספין של קונוויי. החלק השני היה שלמרות הכול הצליח הקמפיין, ממש בציפורניים, לטפס ולהיחלץ מהתהום. הצוות שלה, שסבל מדלות משאבים חמורה וממועמד שהיה, לכל דבר ועניין, הגרוע ביותר בתולדות הפוליטיקה המודרנית – קונוויי גלגלה את עיניה או פערה אותן לרווחה בכל פעם שהוזכר שמו של טראמפ – נחל, בשורה התחתונה, הצלחה מסחררת. קונוויי, שמעולם לא הייתה מעורבת בקמפיין ברמה הלאומית, ושלפני טראמפ ניהלה חברת סקרים קטנה למערכות בחירות מקומיות, הבינה היטב שבתום הקמפיין היא תהיה אחד הקולות השמרניים המובילים ברשתות הכבלים.

למעשה, אחד מסוקרי הקמפיין של טראמפ, ג'ון מקלפלין, החל לטעון במהלך השבוע האחרון שהמספרים בכמה מדינות מפתח, שהיו מדכדכים עד כה, עשויים דווקא להשתנות לטובתו של טראמפ. אלא שגם קונוויי, גם טראמפ עצמו וגם חתנו ג'ארד קושנר – מנהל הקמפיין בפועל או לפחות המפקח הממונה עליו מטעם המשפחה – לא פקפקו לרגע בעובדה אחת ודאית: ההרפתקה הבלתי צפויה שלהם תבוא אל קיצה בקרוב.

רק סטיב באנון, בדעת מיעוט, התעקש שהמספרים עומדים להשתנות לטובתם. אך זו הייתה דעתו של באנון – סטיב המשוגע – ולפיכך לא היה בה שום דבר מרגיע, נהפוך הוא.

כמעט כל אנשי הקמפיין – עדיין חבורה קטנה להפליא – ראו בעצמם צוות שהולך אל עתידו בעיניים פקוחות, אולי יותר מאי־פעם בהיסטוריה הפוליטית. הייתה ביניהם הסכמה לא כתובה: לא רק שדונלד טראמפ לא יהיה נשיא, ככל הנראה גם לא כדאי שיהיה. למרבה הנוחות, הנחת היסוד הראשונה פטרה אותם מהתמודדות עם זו האחרונה.

ככל שהקמפיין התקרב לסופו התמלא טראמפ עצמו אופטימיות. הוא שרד את שחרור הקלטת של בילי בוש, אף על פי שהסערה הציבורית שחוללה הביאה את ה־RNC להעז וללחוץ עליו לפרוש מהמרוץ. ראש האף־בי־איי ג'יימס קומי, שאחד־עשר יום לפני הבחירות נטש את הילרי לאנחות כשהכריז כי הוא פותח מחדש את חקירת המיילים שלה, עזר למנוע ניצחון מוחץ שלה.

"אני יכול להיות האדם הכי מפורסם בעולם," אמר טראמפ בתחילת הקמפיין לסם נאנבֶּרג, האיש שכיהן כעוזרו לסירוגין.

"אבל האם אתה רוצה להיות נשיא?" שאל נאנברג (שאלה שונה מהותית מהמבחן הקיומי הרגיל שעוברים המועמדים: "למה אתה רוצה להיות נשיא?"). נאנברג לא קיבל תשובה.

העניין הוא שלא נדרשה כל תשובה, משום שהוא לא היה בדרכו לנשיאות.

ידידו הוותיק של טראמפ, רוג'ר איילס, אהב לומר שאם אתה רוצה קריירה בטלוויזיה, רוץ תחילה לנשיאות. וכעת טראמפ, בעידודו של איילס, הציף שמועות בעניין הקמתה של רשת השידור "טראמפ". העתיד נראה מבטיח.

הוא יֵצא מהקמפיין הזה, כך הבטיח טראמפ לאיילס, עם מותג חזק בהרבה והזדמנויות חסרות תקדים. "זה גדול יותר מכל מה שחלמתי עליו אי־פעם," אמר בשיחה עם איילס שבוע לפני הבחירות. "אני לא חושב על הפסד בבחירות כי לא מדובר בהפסד. אנחנו לגמרי ניצחנו." יתרה מכך, הוא כבר הניח את התשתית לתגובתו הפומבית בעקבות ההפסד בבחירות: הן היו מכורות!

דונלד טראמפ וחוליית לוחמי הקמפיין הקטנה שלו היו מוכנים להפסד באש וזעם. הם לא היו מוכנים לניצחון.

***

בפוליטיקה מישהו חייב להפסיד, אך תמיד כולם חושבים שהם יכולים לנצח. ומן הסתם אי אפשר לנצח אם לא מאמינים בניצחון – למעט בקמפיין של טראמפ.

המוטיב החוזר של טראמפ בעניין הקמפיין שלו היה שמדובר בקמפיין מחורבן ושכל המעורבים בו הם לוּזֶרים. באותה מידה הוא היה משוכנע שאנשי קלינטון הם וינֶרים מבריקים – "להם יש את הכי טובים ולנו את הכי גרועים," הוא הִרבה להגיד. מי שבילה עם טראמפ במטוס הקמפיין שלו זכה רוב הזמן לחוויית קטילה אֶפּית: כל מי שסביבו היה אידיוט.

קורי לבנדובסקי, שהיה פחות או יותר הראשון שכיהן כמנהל הקמפיין הרשמי של טראמפ, ננזף לא פעם בידי המועמד. במשך חודשים טראמפ קרא לו "הכי גרוע", וביוני 2016 הוא סוף־סוף פוטר. לאחר מכן הכריז טראמפ בכל הזדמנות כי מסע הבחירות שלו נידון לכישלון ללא לבנדובסקי. "כולנו לוזרים," היה אומר. "כל החבר'ה שלנו איומים, אף אחד לא יודע מה הוא עושה... הלוואי שקורי יחזור." עד מהרה סר גם חינו של מנהל הקמפיין השני של טראמפ, פול מנאפורט.

באוגוסט, כשפיגר אחרי קלינטון בפער של 17-12 אחוזים וספג מדי יום קיתונות של אש מהעיתונות, טראמפ לא היה יכול לדמיין אפילו תרחיש מופרך של ניצחון שלו בבחירות. באותו רגע נואש הוא מכר, במובן מהותי כלשהו, את קמפיין ההפסד שלו. המיליארדר הימני בוב מרסר, מתומכיו של טד קרוז, העביר את תמיכתו לטראמפ כשהזרים למענו חמישה מיליון דולר. מתוך אמונה שהקמפיין מתרסק המריאו מרסר ובתו רבקה במסוק מאחוזתם שבלונג איילנד אל ערב התרמה שנקבע מראש – לצד תורמים פוטנציאליים אחרים שפרשו בקצב מסחרר –בבית הקיט בהמפטונס של וודי ג'ונסון, בעלי קבוצת הפוטבול הניו יורק ג'טס ויורש אימפריית הטיפוח ג'ונסון אנד ג'ונסון.

לטראמפ לא הייתה כל מערכת יחסים אמיתית עם האב או עם בתו. הוא רק שוחח כמה פעמים עם בוב מרסר, שדיבר בעיקר במילים חד־הברתיות. את כל ההיסטוריה המשותפת של רבקה מרסר עם טראמפ אפשר לסכם בסֶלפי במגדלי טראמפ. אך כשהמרסרים הציגו את תוכניתם להשתלט על הקמפיין ולהציב בו את חייליהם, סטיב באנון וקליאן קונוויי, טראמפ לא הביע התנגדות. הוא פשוט לא הצליח להבין בשום אופן למה שמישהו ירצה לעשות זאת. "הדבר הזה," כך אמר למרסרים, "הוא פשוט דפוק לגמרי."

על פי כל אינדיקציה ראויה לשמה ריחפה מעל ל"קמפיין האפס המאופס" (כפי שקרא לו סטיב באנון) לא רק תחושה של גורל אבוד, אלא גם של מופרכות מובנית.

המועמד שמיתג את עצמו כמיליארדר – פי עשרה יותר – סירב להשקיע אפילו את כספו שלו בקמפיין. באנון סיפר לג'ארד קושנר – אשר בעת גיוסו של באנון לקמפיין שהה עם רעייתו בחופשה בקרואטיה עם אויבו של טראמפ, דיוויד גפן – שאחרי העימות הראשון בספטמבר הם יזדקקו לעוד חמישים מיליון דולר כדי לכסות את הוצאותיהם עד ליום הבחירות.

"אין מצב שנצליח לגייס חמישים מיליון אלא אם כן נבטיח לו את הניצחון," אמר קושנר בעיניים צלולות.

"עשרים וחמישה מיליון?" דחק באנון.

"אם נוכל לומר שיש אפשרות יותר מסבירה לניצחון."

בסופו של דבר המיטב שטראמפ יעשה הוא להלוות לקמפיין עשרה מיליון דולר, בתנאי שיקבל אותם בחזרה ברגע שיצליחו לגייס כסף ממקור אחר (סטיב מֶנוּצ'ין, מנהל הכספים דאז של הקמפיין, הגיע לגבות את ההלוואה עם הוראות מוכנות להעברת הכסף, כדי שטראמפ לא יוכל לבחור בבחירה הנוחה ולשכוח לשלוח את הכסף).

למעשה, לא היה קמפיין של ממש כי גם לא היה ארגון של ממש, או שבמקרה הטוב היה ארגון בלתי מתפקד בעליל. רוג'ר סטון, מנהל הקמפיין הראשון בפועל, התפטר או פוטר בידי טראמפ – כל אחד מהם טען בפומבי כי הוא זה שנפטר מהאחר. סם נאנברג, אחד מעוזריו של טראמפ אשר עבד אצל סטון, הודח ברעש רב בידי לבנדובסקי, ואז הגדיל טראמפ שבעתיים את ערימת הכביסה המלוכלכת שכיבס בציבור כשהחליט לתבוע את נאנברג. לבנדובסקי והופ היקס, אשת יחסי הציבור שגויסה לקמפיין בידי איוונקה טראמפ, ניהלו רומן שהסתיים במריבה באמצע הרחוב – תקרית שנאנברג אף הזכיר בתגובתו לתביעה של טראמפ. הקמפיין, על פניו, לא נועד להשיג שום ניצחון.

גם אחרי שטראמפ מיגר את שישה־עשר המועמדים הרפובליקנים האחרים, מופרך ככל שייראה הדבר, היעד הסופי – זכייה בנשיאות – נראה לא פחות ממגוחך.

וגם אם במהלך הסתיו נראה כי הסיכויים לניצחון סבירים מעט יותר, הרי גם הם התפוגגו עם התפוצצותה של פרשת בילי בוש. "אני נמשך אוטומטית ליפות – אני פשוט מתחיל לנשק אותן," אמר טראמפ למגיש רשת אן־בי־סי בילי בוש במיקרופון פתוח, בעיצומו של הפולמוס הלאומי המתמשך בנושא הטרדות מיניות. "זה כמו מגנט. פשוט מנשק. אני אפילו לא מחכה. וכשאתה כוכב הן נותנות לך לעשות את זה. אתה יכול לעשות כל דבר... לתפוס אותן בכוס. אתה יכול לעשות הכול."

זו הייתה חשיפה דרמטית ממש, התפתחות מבעיתה כל כך עד שכאשר ריינס פריבוס, יו"ר ה־RNC, הוזעק מוושינגטון לניו יורק לצורך פגישת חירום במגדלי טראמפ, הוא לא הצליח להביא את עצמו לצאת מתחנת פן. רק אחרי שעתיים הצליחו אנשיו של טראמפ לשדל אותו להגיע לצד השני של העיר.

"אחי," ניסה באנון המיואש לשדל את פריבוס בטלפון, "אולי לא אראה אותך יותר בחיים אחרי היום, אבל אתה חייב להגיע לבניין הזה ואתה חייב להיכנס בדלת הראשית."

***

הנחמה היחידה בהתבזות שחוותה מלניה טראמפ בעל כורחה אחרי חשיפת הקלטת של בילי בוש היא שכעת לא היה לבעלה שום סיכוי להיבחר לנשיא.

נישואיו של דונלד טראמפ הצליחו לבלבל כמעט את כל סובביו – או לפחות את כל מי שלא החזיק מטוס פרטי ושלל בתים. הוא ומלניה כמעט לא שהו זה במחיצת זה. הם יכלו להעביר ימים שלמים בלי להיות בקשר, אפילו כששהו שניהם במגדלי טראמפ. לא פעם היא כלל לא ידעה היכן הוא, או שלא התעניינה בכך. בעלה עבר בין מעונות כמו שעוברים בין חדרים. פרט לכך שלא ידעה הרבה על מיקומו, היא גם לא ידעה הרבה על עסקיו וגילתה עניין דל מאוד בכך, במקרה הטוב. טראמפ, שלא היה נוכח כאָב בחייהם של ארבעת ילדיו הראשונים, נעדר אף יותר מחייו של החמישי, בארון, בנו המשותף עם מלניה. כעת, נשוי בשלישית, הוא סיפר לחבריו שלדעתו שכלל סוף־סוף את האומנות: חיֵה ותן לחיות – "תעשה מה שבא לך."

הוא היה רודף שמלות ידוע לשמצה, ובמהלך מסע הבחירות הפך כנראה למטרידן המפורסם בעולם. בשעה שאיש לא יאמר לעולם שטראמפ היה רגיש בענייני נשים, היה לטראמפ הרבה מה לומר בשאלה איך להסתדר איתן, כולל תיאוריה שדן בה פעם עם חברים, ולפיה ככל שיש פער גילים גדול יותר בין גבר מבוגר לאישה צעירה, כך אותה אישה תיקח פחות ללב את בגידותיו.

ולמרות זאת, התפיסה שלפיה נישואיהם פורמליים בלבד הייתה רחוקה מהאמת. לעיתים תכופות הוא דיבר על מלניה כשלא הייתה בסביבה. הוא העריץ את יופייה – ולמרבה מבוכתה, הִרבה לבטא את ההערצה הזו בנוכחות אחרים. כפי שאמר לאנשים בגאווה וללא שמץ של אירוניה, היא "אשת ראווה"1. וגם אם מעולם לא חלק את חייו איתה, הוא שמח לחלוק עימה את עושרו. "אישה מאושרת היא המפתח לחיים מאושרים," הוא הדהד אמירה אהובה על גברים עשירים.

הוא גם חיפש את אישורה של מלניה (הוא חיפש את אישורן של כל הנשים סביבו, והן בחוכמתן העניקו לו אותו). ב־2014, כשהחל לראשונה לשקול ברצינות התמודדות על הנשיאות, מלניה הייתה אחת ממתֵי המעט שחשבו כי הוא יכול לנצח. זו הייתה אחת הבדיחות האהובות על בתו איוונקה, שהקפידה להרחיק את עצמה מהקמפיין. איוונקה, שמעולם לא טרחה להסתיר את סלידתה מאימה החורגת, נהגה לומר לחבריה: "כל מה שאתם צריכים לדעת על מלניה הוא שלדעתה, אם הוא ירוץ הוא בטוח ינצח."

אך עצם המחשבה שבעלה ייבחר לנשיא הייתה מבעיתה בעיני מלניה. היא האמינה שזה יהרוס את החיים המוגנים שבנתה לעצמה בקפידה –מוגנים, בחלקם הלא־מבוטל, מפני משפחת טראמפ המורחבת – שהתמקדו כמעט אך ורק בבנה הקטן.

אל תרתמי את העגלה לפני הסוסים, אמר לה בעלה המשועשע, גם כשחרש את המדינה מדי יום במסגרת הקמפיין וכיכב בכותרות. אך ייסורי האימה שלה רק גברו.

במנהטן התנהלה סביבה חרושת שמועות אכזרית וקומית ברמיזותיה, וחבריה סיפרו לה עליה. קריירת הדוגמנות שלה נבחנה בשבע עיניים. בסלובניה מולדתה פרסם מגזין ידוענים בשם 'Suzy' את השמועות עליה לאחר שטראמפ זכה במועמדות. ואז סיפק ה'דיילי מייל' טעימה מבחילה מהצפוי לקרות, כשחשף את הסיפור בפני כל העולם.

ה'ניו יורק פוסט' הניח את ידיו על קטעים מתוך צילומי עירום שבהם השתתפה מלניה בראשית קריירת הדוגמנות שלו – הדלפה שכולם, למעט מלניה, הניחו כי המקור שלה הוא טראמפ עצמו.

היא מיאנה להתנחם והתעמתה עם בעלה. האם זהו העתיד? היא אמרה לו שלא תהיה מסוגלת לסבול זאת.

טראמפ השיב בדרכו – נתבע אותם! – והקיף אותה בעורכי דין. אך שלא כהרגלו גם היה מלא חרטה. רק עוד קצת, הוא אמר לה. הכול ייגמר בנובמבר. הוא הבטיח לאשתו אחר כבוד: אין שום סיכוי בעולם שינצח. ואפילו לגבי בעל הלוקה בבוגדנות כרונית – הוא היה אומר נואשת – נראה היה שאת ההבטחה הזו הוא יקיים ללא ספק.

***

הקמפיין של טראמפ, לאו דווקא מבלי משים, שִחזר את המזימה מן 'המפיקים' של מל ברוקס. בקלאסיקה הקולנועית ההיא מבקשים גיבוריו החמדנים והמטומטמים של ברוקס, מקס ביאליסטוק וליאו בלום, למכור יותר ממאה אחוזים ממניות הבעלוּת על המופע שהם מפיקים בברודווי. מכיוון שמזימתם תיחשף רק אם המופע יהיה להיט, הם נחושים לעשות הכול כדי שהמופע יהיה כישלון מוחלט. אי לכך הם יוצרים מופע מוזר ומופרע עד כדי כך שהוא מצליח, ובכך גוזר את גורלם של גיבורינו.

מועמדים לנשיאות שניצחו – בין שהונעו מתוך היבריס, נרקיסיזם או תחושת ייעוד על־טבעית – הם ברוב המקרים אנשים שבמשך רוב הקריירה שלהם, ואולי כבר מאז גיל ההתבגרות, התכוננו לתפקיד. הם מטפסים בסולם המשרות הציבוריות; הם מלטשים את דימוים הציבורי; הם לא מפסיקים להתרשת, משום שהצלחה בפוליטיקה מבוססת במידה רבה על זהותם של בעלי הברית שלך; הם חורשים את החומר (אפילו במקרה של ג'ורג' בוש האדיש, הוא הסתמך על מקורביו של אביו שיחרשו במקומו); והם מנקים אחריהם – או לפחות משקיעים רבות בטיוח. הם מכינים את עצמם לניצחון ולשלטון.

החישוב של טראמפ, שנעשה די במודע, היה שונה. המועמד ועוזריו הבכירים האמינו שיוכלו ליהנות מכל ההטבות הכרוכות בכמעט להפוך לנשיא בלי שיצטרכו לשנות כהוא זה את התנהגותם או את השקפת עולמם הבסיסית: אנחנו לא צריכים להיות שום דבר חוץ ממי ומה שאנחנו, כי הרי ברור שלא ננצח.

מועמדים רבים לנשיאות התהדרו בכך שלא צמחו מתוך וושינגטון. בפועל, האסטרטגיה הזו פועלת אך ורק לטובתם של מושלי מדינות המתמודדים מול סנאטורים. כל מועמד רציני, גם אם "יֵרד" על וושינגטון עד מחר, עדיין מסתמך על יועצים ועוזרים מתוך עיר הבירה. אך אצל טראמפ, אין כמעט אדם אחד בתוך המעגל הפנימי שלו אשר עבד אי־פעם בפוליטיקה ברמה הלאומית – יועציו הקרובים ביותר לא עבדו בפוליטיקה כלל. לכל אורך חייו היו לטראמפ חברים מעטים מאוד מכל סוג, אך כשהחל את הקמפיין שלו לנשיאות לא היו לו כמעט חברים בפוליטיקה. שני הפוליטיקאים האמיתיים היחידים שעימם היו לטראמפ יחסי קרבה הם רודי ג'וליאני וכריס כריסטי, שניהם טיפוסים משונים ומתבודדים בדרכם; ולהגיד שהוא לא ידע דבר – שום כלום – בעניין יסודותיו האינטלקטואליים הבסיסיים של התפקיד יהיה בגדר אנדרסטייטמנט קומי. בשלב מוקדם בקמפיין, בסצנה שלא הייתה מביישת את 'המפיקים', נשלח סם נאנברג להסביר למועמד את החוקה: "כשהגעתי לתיקון הרביעי, האצבע שלו כבר נתלתה על השפה התחתונה והעיניים התגלגלו בחוריהן."

כמעט כל מי שעבד בצוות של טראמפ הגיע מצויד באיזה ניגוד עניינים מסובך שעלול לפגוע בנשיא או באנשיו. מייק פלין, לימים היועץ של טראמפ לביטחון לאומי – שנשא את דברי הפתיחה בעצרות מסע הבחירות ושטראמפ אהב לשמוע את תלונותיו על הסי־איי־איי ועל אוזלת ידם של המרגלים האמריקאים – שמע מחבריו כי לא היה זה רעיון טוב לקחת ארבעים וחמישה אלף דולר מהרוסים בשביל נאום. "טוב, זו תהיה בעיה רק אם ננצח," הוא הרגיע אותם, בידיעה שאם כך לא תהיה שום בעיה.

פול מָנאפוֹרט, הלוביסט הבינלאומי והיועץ הפוליטי ששכר טראמפ לניהול הקמפיין שלו אחרי פיטוריו של לבנדובסקי – ושהסכים לא לגבות עמלה ובכך חיזק את התהיות בדבר "יד רוחצת יד" – ייצג במשך שלושים שנה רודנים ועריצים מושחתים, צבר מיליוני דולרים והשאיר מאחוריו נתיב כספים שצד כבר מזמן את עיני רשויות החוק בארצות הברית. יתרה מכך, בעת הצטרפותו לקמפיין תועד כל צעד פיננסי שעשה כחלק ממצוד שניהל אחריו האוליגרך הרוסי אולג דֶריפַּסקָה, שטען כי מנאפורט גנב ממנו שבעה־עשר מיליון דולר במסגרת עוקץ נדל"ן ונשבע לנקום את דמו.

מסיבות די ברורות, אף נשיא לפני טראמפ, ואף פוליטיקאי למעט כמה בודדים, לא צמח מעולם מתוך עסקי הנדל"ן: שוק הנתון תחת רגולציה חזקה, מבוסס על השקעות בחוב וחשוף לתנודות שוק תכופות, תלוי לא פעם בטובות מהממשל ומשמש ערוץ מועדף להעברת כסף מזומן בעייתי – הלבנת הון. חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, אביו של ג'ארד צ'רלי, בניו של טראמפ דון ג'וניור ואריק, בתו איוונקה וגם טראמפ עצמו – כולם נעו, במסגרת עסקיהם ובמידה כזו או אחרת, בתוך מצב הביניים המפוקפק של תזרים מזומנים בינלאומי חופשי ושל הון אפור. צ'רלי קושנר, שחתנו של טראמפ היה קשור בעבותות לאינטרסים הנדל"ניים שלו, ריצה תקופת מאסר בכלא פדרלי על העלמת מס, הדחת עד ותרומות לא חוקיות לקמפיין בחירות.

פוליטיקאים ואנשי סגל בעידן המודרני מבצעים את התחקיר הנוקב ביותר על עצמם. אילו ערכו אנשיו של טראמפ בדיקה מקיפה על המועמד שלהם, הם היו מגיעים למסקנה ההגיונית שכל חקירה אתית מדוקדקת עלולה לסכן אותם בקלות. אבל טראמפ, במפגיע, לא השקיע בכך שום מאמץ. רוג'ר סטון, יועצו הפוליטי הוותיק של טראמפ, הסביר לסטיב באנון שהמבנה הנפשי של טראמפ אינו מאפשר לו להעמיד את עצמו לבחינה קפדנית כל כך. בנוסף, הוא לא מסוגל לסבול את המחשבה שמישהו אחר יֵדע עליו הרבה – וכך יחזיק משהו עליו. ובכל מקרה, מה הטעם לערוך בדיקה כזו, על כל האיום הפוטנציאלי הטמון בה, כשאלה הם הסיכויים לניצחון?

טראמפ לא רק התעלם מניגודי העניינים הפוטנציאליים שהציבו האינטרסים העסקיים ואחזקות הנדל"ן שלו, אלא אף סירב בעזות מצח לפרסם את החזרי המס שלו. מדוע שיעשה זאת אם אינו עומד לנצח?

זאת ועוד, טראמפ אף סירב לשקול, ולו ברמה ההיפותטית, את ענייני תקופת המעבר בטענה כי זה מביא "מזל רע" – אך בעצם התכוון להגיד שזה בזבוז זמן. הוא לא היה מוכן אפילו להתחיל לחשוב על אחזקותיו ועל ניגודי העניינים שלו.

הוא לא עמד לנצח! או שמא הפסד יהיה ניצחון.

טראמפ יהיה האדם המפורסם ביותר בעולם – קדוש מעונה שנפל חלל בידי הילרי קלינטון המושחתת.

בתו איוונקה וחתנו ג'ארד יהפכו מילדים עשירים אלמונים יחסית לידוענים בינלאומיים ולשגרירי מותגים.

סטיב באנון יהפוך למנהיג בפועל של תנועת מסיבת התה.

קליאן קונוויי תהיה כוכבת ברשתות הכבלים.

ריינס פריבוס וקייטי וולש יקבלו בחזרה את המפלגה הרפובליקנית שלהם.

מלניה טראמפ תוכל לחזור לארוחות צוהריים אנונימיות.

אלה היו ההתפתחויות המשחררות והמרגיעות שחיכו להם ב־8 בנובמבר 2016. הפסד ייטיב עם כולם.

קצת אחרי השעה שמונה באותו ערב, כשהמגמה הבלתי צפויה – האפשרות שטראמפ עשוי לנצח – זכתה לכאורה לאימות, סיפר דון ג'וניור לחבר שאביו (די־גֵ'יי־טי, כפי שהוא כינה אותו) נראה כאילו ראה רוח רפאים. מלניה, שקיבלה מדונלד טראמפ אותה הבטחה חגיגית, דָמעה – ולא מאושר.

בתוך פרק זמן של קצת יותר משעה, לעיניו הלא־בלתי משועשעות של סטיב באנון, התרחש שינוי בטראמפ: מבלבול הוא עבר לאי אמון, ואז לבעתה אמיתית. אך המהפך הסופי עוד היה לפניו. לפתע הפך דונלד טראמפ לאיש שהאמין כי הוא ראוי, ואף כשיר לחלוטין, להיות הנשיא של ארצות הברית.

1 Trophy wife באנגלית. אישה לראווה.