אש כוחותינו

עמי אילון הוא איש יוצא דופן. פגשתי אותו כשכיהן כראש השב"כ ואני הייתי המתאם האמריקאי המיוחד לסכסוך הערבי-ישראלי בשנות ה-90 של המאה הקודמת. ביליתי חלק ניכר מזמני בדילוגים בין ישראלים לפלסטינים, בין ארצות הברית למזרח התיכון. ובכל ביקור - במהלך כל מסע - הקפדתי להיפגש עם עמי אילון במשרדו. רציתי להשוות איתו רשמים ממפגשיי עם יאסר ערפאת ויועציו, ולקבל את זווית הראייה של השב"כ על המציאות הפלסטינית.

וכשאני אומר "של השב"כ", אני מתכוון שעמי תמיד הזמין את סגניו ואת אנשי השירות - הרכזים שבאים במגע יומיומי עם פלסטינים בשטח, והאנליסטים שמנתחים את התנהלותם ואת החברה שבה הם חיים. כמובן, דיברתי גם עם פלסטינים אחרים מלבד אלה שניהלתי איתם משא ומתן, אבל למדתי להעריך במיוחד את המידע שקיבלתי במטה השב"כ. בארגון הזה, האחראי במידה רבה לביטחון הפנים של מדינת ישראל ולמניעת טרור, גיליתי עד מהרה שאין דבר כזה "עמדת השב"כ" לגבי הפלסטינים; יש דעות וזוויות ראייה שונות.

ועמי דאג שאשמע את כולן. בתקופת המשא ומתן והטרור הפלסטיני הוא הגיב לשאלותיי ולתובנותיי, ועמיתיו הביעו דעות אחרות והציעו הסברים אחרים להתנהגות הפלסטינית. אחדים פקפקו מאוד בערפאת, בעושי דברו ובמטרותיהם. אחרים גילו אהדה רבה יותר ללחצים שבהם היו נתונים, ולהשפעה המתסיסה שנודעה לפעילות הישראלית - הקמת התנחלויות, מחסומים, מעצרים וסגרים - על העם הפלסטיני.

גיליתי שעמי ניחן לא רק בכנות אישית אלא גם בכנות אינטלקטואלית. הוא רצה לשמוע את כל הדעות, לרבות אלה שחלקו על שלו - ולא התנגד לכך שהדיון יתנהל בנוכחותי.

לכן, לא התפלאתי לשמוע שהוא כותב את סיפורו האישי שכולו חשבון נפש וגילוי לב. בדומה לאחרים שיקראו את סיפורו, למדתי הרבה על הרקע שלו ועל התפתחותו האישית. כקיבוצניק, עמי גדל בקהילה שוויונית, שהתבססה על עבודה מפרכת, הסתפקות במועט וויכוחים אידיאולוגיים. החיים למרגלות הגולן היו קשים ומפחידים. הסורים הפגיזו את הקיבוץ ואת העובדים בשדותיו ללא הרף. הקו המנחה היה "התיישבות וביטחון", במיוחד בצל הסירוב של מדינות ערב להכיר בקיומה של ישראל ופעולות הטרור נגד המדינה החדשה. גבולותיה של ישראל נקבעו על ידי נוכחותה ונכונותה להילחם עליהם, ולא על ידי הכרה של שכנותיה הערביות או אפילו מה שהקהילה הבינלאומית היתה מוכנה לעשות למענה - ובאותו זמן זה היה מעט מאוד.

כמי שגדל באווירה כזו, משוכנע בזכותו של העם היהודי להשיב לעצמו את ארץ אבותיו וב סימלתי בעיניו את הדיכוי איום הקיומי המתמשך על מדינת ישראל, עמי בחר באחד המסלולים הצבאיים המסוכנים והתובעניים ביותר, והתגייס לשייטת 13. האימונים היו קשים והמשימות בשטח האויב היו מסוכנות ביותר; הוא נפצע קשה, וחזר לפקד על השייטת. בהמשך, לאורך כשני עשורים של מסלול ארוך ביחידות המבצעיות של החיל, מונה למפקד חיל הים.

הוא גדל במציאות של להרוג או להיהרג. הוא איבד פּקוּדים וחברים, כמו חיים שטורמן - דור שלישי לחללי צה"ל. אבל גם כשפיקד על משימות או השתתף בהרג מחבלים פלסטינים בכירים ושולחיהם, כגון מייסד פת"ח אבו ג'יהאד - הוא פעל על פי קוד מוסרי והקפיד לא לפגוע בחפים מפשע. הקוד המוסרי הזה אף הניע אותו לסרב לפקודות הרמטכ"ל רפאל איתן וקצינים בכירים אחרים, שחשבו שאין כל רע ב"נזק אגבי", כי הוא לא רק מעביר את המסר שאין פעיל פלסטיני שישראל לא יכולה לשים עליו את ידה, אלא גם שאזרחים פלסטינים ישלמו מחיר כבד על פעולות טרור נגד ישראלים.

ולמרות הקוד המוסרי הזה, עמי לא פקפק לרגע בעולם סכום-אפס שבתוכו הוא פעל - עולם שבו הפתרון היחיד הוא הרג מתמשך של מחבלים. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כשכיהן כמפקד חיל הים ודיבר בקביעות עם דייגים פלסטינים, הוא בכל זאת חווה כמה רגעים מכוננים. פעם, במחנה פליטים בעזה, הג'יפ שלו נרגם באבנים והוא ראה נער לוטש בו מבט של שנאה צרופה. המבט הזה הזכיר לו את תחושותיו שלו כילד שנחשף מדי יום לאיומים על הקיבוץ וייחל להשתחרר מהם. האם כך הרגיש הנער הפלסטיני? הוא שאל את עצמו. האם אני, היושב בג'יפ, סימלתי בעיניו את הדיכוי?

אבל השינוי האמיתי בתפיסת עולמו התרחש רק כשהתמנה לראש השב"כ. הוא הגיע לתפקיד מבחוץ אחרי רצח רבין, ונאלץ להתמודד מיד עם גל של פיגועי התאבדות. בשלב זה הוא הבין היטב שלכידת מחבלים לפני שהם יוצאים למשימה אכן חיונית, אבל אינה מספיקה לחיסול הטרור. הוא התחיל לנסות להבין מה מניע את המחבלים המתאבדים, וגילה שפעמים רבות מדובר בכאלה שישראל הרגה את קרוביהם או שראו את בני משפחתם מושפלים על ידי חיילי צה"ל או מתנחלים. הוא הבין שחוסר תקווה, ייאוש וקורבנוּת יוצרים אווירה שמשרתת את חמאס והג'יהאד האסלאמי, תנועות קיצוניות שמתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, ומסייעת להן לגייס לשורותיהן טרוריסטים ומחבלים מתאבדים.

לצד המאבק הנחוש והמתמיד שעמי ניהל נגד המחבלים המתאבדים והארגונים ששלחו אותם, הוא הבין שהדרך היחידה להביס את הטרור היא אם עראפת והרשות הפלסטינית יילחמו בהם בעצמם ויביאו לירידה במעמדם. מנקודת מבטו הרחבה, הוא הבין שרבין, נתניהו וברק עשו טעויות עם ערפאת: רבין משום שהיה צריך להציב אולטימטום להפסקת התהליך המדיני במידה שערפאת לא יפעל יותר למיגור הטרור, ונתניהו וברק משום שלא הבינו שאם ערפאת לא יוכל להציג את סיום הכיבוש, היכולת שלו להילחם בחמאס תיפגע. הוא ואנשיו לא יוכלו ולא ירצו להיתפס כמי ששיתפו פעולה עם ישראל כדי להנציח את הכיבוש - ובעיניו של עמי, הצבת הדרישות הבלתי-פוסקת לפלסטינים בלי לספק תמורה רק גרמה נזק לביטחון ישראל.

במגעיי עם עמי באותה תקופה ראיתי אותו פועל על פי אמונתו ומתעקש על עמדתו גם בפני בכירים ממנו. ראיתי זאת בהתנהלותו עם נתניהו וברק, ובהתנהלותו עם ערפאת. אחרי פיגוע התאבדות בירושלים, שאלתי את ראש הממשלה דאז נתניהו אם יוכל לארגן פגישה עם ערפאת ועם ראשי הביטחון המסכל בעזה, בנוכחות הרמטכ"ל אמנון שחק ועמי, כדי לדון בנוכחותי בפתרונות אפשריים. במהלך הפגישה צפיתי בעמי מטיח בערפאת דברים קשים על מעשיה ועל מחדליה של הרשות הפלסטינית, ומתרה בו על הצעדים שעליה לנקוט. ערפאת הניח למפקדיו לענות לעמי. רובם טענו שישראל דורשת מהפלסטינים לנקוט צעדים בשעה שאין התקדמות, או אפילו תקווה להתקדמות, באפיק המדיני. על כך השיב עמי שהוא עוסק בביטחון, ולא בפוליטיקה, ושללא ביטחון לא תהיה התקדמות מדינית.

הוא היה מאוד ישיר. הוא סירב להוליך שולל את ערפאת ואנשיו, אבל גם הפיק לקחים. כשסיים את תפקידו בשב"כ, הוא החליט להעביר לציבור את המסר שישראל חייבת למלא את חלקה במאבק נגד הטרור, ולפעול להשגת שלום. הוא אף שיתף פעולה עם סרי נוסייבה בניסוח טיוטת עקרונות להסכם, שזכה לתמיכה רבה בקרב ישראלים ופלסטינים.

המסמך, בן עמוד אחד, שיקף במידה רבה את העקרונות שהציע ביל קלינטון ושהצגנו בדצמבר 2000 בקמפ דיוויד כבסיס לסיום הסכסוך. חברים במשלחת הפלסטינית שקיבלו את מסמך העקרונות הזה בבית הלבן ב-22 בדצמבר 2000, רצו לתמוך בו, אבל ערפאת סירב. אחד מנציגי המשלחת הפלסטינית שאל אותי בעצב לפני כשנה, "אתה מתאר לעצמך איפה היינו היום אם ערפאת היה מקבל את ההצעה של קלינטון?"

מסמך העקרונות שלנו התבסס על ההנחה שלשני הצדדים יש צרכים, ושהסכם שלום יצטרך לענות על הצרכים האלה. הסכם שלום ידרוש משני הצדדים להסתגל למציאות חדשה ולוותר על מיתוסים. הוא לא יחייב את הצדדים לוותר על הנרטיבים הלאומיים שלהם, אבל יאלץ אותם להשלים עם העובדה שגם לצד השני יש סיפור, ושהסיפור הזה מגדיר את ההיסטוריה ואת הזהות שלו.

גם עמי הגיע למסקנה הזאת. הוא פיתח הבנה לפלסטינים מבלי לאבד את אהדתו לאחיו הישראלים, לרבות אלה שחשבו שהאמון שהוא נותן בפלסטינים מעיד על תמימות והעבירו ביקורת קשה על מאמציו לקידום השלום.

הקוראים יראו כיצד עמי נפגש עם מבקריו כדי להקשיב להם ומנסה בפתיחות להבין את הלך המחשבה שלהם. הוא משוחח עם פנחס ולרשטיין, מראשי המתנחלים, ומבהיר כי לדעתו יש דמיון רב בין המתנחלים לבין הוריו וחבריהם הקיבוצניקים, שראו בעצמם משחררי ארץ ישראל. הוא מבין לליבם של המתנחלים שנאלצו לעזוב את רצועת עזה כתוצאה מתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, ומאמין שהישראלים חייבים לקבל אותם בזרועות פתוחות לנוכח הטראומה הכרוכה בפינוי בתים, בתי כנסת ובתי קברות.

אבל עמי לא מקדם את השלום כמטרה בפני עצמה. הוא לא עושה טובה לפלסטינים. הוא מונע על ידי מחויבותו לישראל, ועל ידי הצורך לשמר את האידיאלים הציוניים של הקמת מדינה יהודית דמוקרטית. הוא רואה את הסחף הציבורי לעבר פתרון של מדינה אחת לשני עמים - מדינה שתיאלץ לבחור בין עקרונות דמוקרטיים לעקרונות יהודיים. כך או כך, היא תאבד את אופיה ואת זהותה.

עמי צודק בנוגע למסלול שישראל נמצאת בו כרגע ובנוגע להשלכותיו. ייתכן שאני נוטה להטיל אחריות רבה יותר על ההנהגה הפלסטינית - מערפאת ועד מחמוד עבאס - שכשלה בהקמת מוסדות שלטוניים ודחתה את הצעות השלום ב-2000 (קלינטון), 2008 (אולמרט), ו-2014 (אובמה). אבל הוא בהחלט צודק בכך שמנהיגי ישראל מאז רצח רבין תרמו רבות להחלשת ההנהגה הפלסטינית, וכמעט שלא הביאו בחשבון את צרכיה.

למרבה הצער, תוכנית השלום של טראמפ, אשר עוצבה במידה רבה בידי בנימין נתניהו, נותנת מענה לצרכים הישראליים, המעשיים והפסיכולוגיים, ומתעלמת במידה רבה מהצרכים הפלסטיניים, הפוליטיים והסמליים. המדינה הפלסטינית על פי חזונו של טראמפ לא נראית כמו מדינה, ולכן הפלסטינים התחילו לוותר על רעיון שתי המדינות ולאמץ בהדרגה את עקרון המדינה האחת, עם המוטו שכבר מהדהד בזירה הבינלאומית: מדינה אחת, מנהיג אחד, קול אחד.

עמי כתב את סיפורו בניסיון "לדמיין מחדש" את עברה של ישראל, בתקווה שעוד לא מאוחר מדי לעצב את עתידה. הוא רוצה שהישראלים יאזינו ללקחים שהוא למד; הוא רוצה שהם יראו שגם הפלסטינים הם בני אדם בעלי זהות וצרכים. הוא רוצה שהישראלים ישלימו עם העובדה שזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ אבותיו איננה בלעדית. לכן הוא מאמין בפתרון שתי המדינות - ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ופלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני.

רבים מהישראלים ומהפלסטינים דוחים את החזון הזה כרגע. אין לי מושג האם ומתי חזונו של עמי יהפוך למציאות. אבל החזון הזה, והספר הזה, נכתבו בידי פטריוט ישראלי שנלחם באומץ בלתי-נתפס כחייל, וממשיך להילחם עד היום למען עתידה של המדינה שהוא אוהב.

דניס רוס

בת'סדה, מרילנד

מאי 2020