בית חולים, מחלקה אונקולוגית, לפנות בוקר, 4 במרץ 2015
(נכתב בטלפון הסלולרי)
לסיפור הזה אין סוף טוב. הוא יכול היה להיות רק סיפור של אהבה שאין מופלאה ממנה. אבל בעיקר הוא סיפור על מאבק קשה ונחוש, בניסיון להתמודד וליישם בפועל את התיאוריות בהן מיכאל ואני עסקנו בעבודתנו המקצועית וביתר שאת מאז תחילת עבודתנו המשותפת. זהו סיפור של כאב, פחד וחרדה שקטעו את סיפור האהבה המיוחד כל כך ולא אפשרו לה להימשך. זהו סיפור רווי עצב, כאב, תקווה ושוב עצב.
כמי שחיה ונושמת את הפסיכולוגיה החיובית, ומתקשה להאמין שאפשר לעיתים שלא יהיה טוב – השבר עצום וקשה לזהות בו את האור והחיובי.
מצד אחר זהו גם סיפור של התמודדות, מאבק וניסיון להילחם עד הדקה האחרונה, למרות הידיעה שאולי הוא בניגוד לכל הסיכויים, ואי הידיעה האם סופו בהצלחה או בכישלון. יש רגעים בהם אני חושבת שהשנתיים האחרונות הן סיפור של כישלון לא רק של חיי האישיים, אלא גם של התיאוריות והערכים עליהם גדלתי, ובהם האמנתי, שעל כן בשעת מבחן לא עזרו לי להציל את חייו של אהוב ליבי.
בשעות אחרות, ובעיקר בשיחותיי עם הרופאים שטיפלו במיכאל, בכל זאת אני יודעת בעומק ליבי שזהו גם סיפור של הצלחה, וכי למרות המחלה, עזרתי בכל מאודי להעניק לאישי האהוב שנות חיים נוספות וברובן מצאנו גם טעם לחיים. הצלחתי לשמור על רוח אופטימית עד הרגע האחרון, ויותר מכול, עלה בידי להעביר אליו את ההרגשה שעבורי הוא מרכז וכי אעשה עבורו כל שאפשר לעשות באהבה ובמסירות לב.
הצלחה או כישלון? מי יאמר?
את הזוגיות ששררה בין מיכאל וביני אפשר להגדיר ככזו שרואים רק בסרטים. המשפחה שהקמנו הייתה ועודנה המרכז החשוב ביותר בחיינו. אלא שאני ובני המשפחה חיים ואילו הוא, האם ישרוד? ואם לאו, תחושת הכישלון היא כישלון החיים בלעדיו.
לפני המחלה היו לי זהויות שונות. הייתי תמי, אימא, סבתא, בת של, אשתו של, עובדת סוציאלית, פרופסור, דיקאן. ואילו מאז שחלה אבדו לי זהויותיי. בשבועות האחרונים אני אשתו של ה־11 ועם זאת – אני מוכנה לשמור על זהות זו, להישאר אשתו – רק לא אלמנתו.
אנחנו בחדר 11 במחלקה האונקולוגית ואני אשתו של 11. עולמי כולל כיור, מיטה, כיסא. חדר שאור עמום מאיר בו יומם ולילה, שקשה לזהות אם כבר האיר השחר, או הערב ירד, אם שבת היום או אולי יום חול. האם השמש מחממת או גשם סוחף ניתך בחוץ. נראה כאילו הכול שווה, ורק חייו של מיכאל מסמנים את קצב היום וסדריו.
הרופא הצעיר שלנו, שמלווה אותנו על פני משך הדרך המיוסרת, אמר לי שהמחלקה האונקולוגית דומה לקזינו. "היא עולם בפני עצמו, מנותק מן המתרחש מחוץ לכותלי בית החולים. ולא תמיד אפשר לזכור שקיים בכלל חוץ כלשהו."
אני לבושה בג'ינס ובחולצה פשוטה, נעליי שטוחות עקב – תלבושת שאלה המכירים אותי לא ראו אותי לבושה כך, כאשר מיכאל היה בריא ומתפקד. מי שמכיר אותי יודע שאני מקפידה על הופעתי – ואילו עכשיו אינני מתאפרת, לא מקפידה לצבוע את שערי, לא מושחת את ציפורניי בלק. כמעט שכחתי שכאשת אקדמיה אני אמורה לכתוב מאמרים, לקרוא ספרות מקצועית, ללמד. אני יושבת ליד מיטתו של אהבת חיי. מעלה ומורידה את מיטתו בהתאם לנסיבות, שיהיה לו נוח, מרטיבה את שפתיו, מורחת קרם, מיטיבה את הכרית, מנשקת את שפתיו, מלטפת את גופו. ערה לסימן שהנה עוד רגע יפתח את עיניו, ידבר אתי, יחייך בפתאומיות. ונעה מתקווה לייאוש וחוזר חלילה.
אשתו של 11. זהות כל כך מאוסה ובכל זאת, כל מה שאני רוצה הוא דווקא לשמור עליה ולהישאר אשתו. התקווה והייאוש המקננים בי ומתחלפים זה בזה ללא הרף. פעמים רבות כל כך דמיינתי את מותו, וכיצד ייראה טקס הלווייתו. פעמים רבות כל כך לא הצלחתי לדמיין כיצד אחיה את חיי בלעדיו, מתוך ודאות עמוקה שמיכאל חייב לחיות.
11 הייתה תיבת הדואר שלי בבית הספר לעבודה סוציאלית, הייתה גם תיבת הדואר של מיכאל בחוג לפסיכולוגיה, ועוד טרם נוצר בינינו קשר, לפעמים הדואר שלו היה מגיע אליי ושלי אליו. 11 הוא מספר הנפשות סביב השולחן בביתנו בארוחת הצהריים מדי שבת וחג, ואף בשעת הקפה של אחר הצהריים, כשסביבו מסבים מלבדנו גם הוריי, ילדיי, חתניי ונכדיי. 11 הוא החדר בו מיכאל אהובי שוהה מזה חודש כל ימיו ולילותיו, ואינני יכולה לדעת מה חולף בראשו. 11 ממקד סביבו את תקוותיי ההולכות ונמוגות שיקום, שיתאושש, שיחדל להיות 11. שיחזור להיות מיכאל שלי, בביתנו, אִתי, אתנו.
תקווה, עצב, ייאוש ושוב תקווה משמשות בערבוביה.
העולם המשותף לשנינו הולך ומסתיים, ואני יודעת שעולמי לא ישוב עוד להיות כשהיה, ובעוד זמן מה שאין לעצרו מיכאל ישאיר אותי לבד. לו רק יכולתי להקפיא את הדקות והשניות בהן עדיין הוא אתי ושלי!
לימור –
אשתו של 11
סיפור לא פשוט על אהבה, מחלה, מוות וההתמודדות מול המחלה ומול המערכת הרפואית. לא קל אבל ספר על החיים.
אור –
אשתו של 11
הספר המנסה לך לקורא דרך סיפורו האוטוביוגרפי כלים להתמודדות עם אהבה גדולה בצל של מחלה קשה כתוב היטב