פרק 1
במהלך השנים שבהן טיפלה בבעלי חיים לא רצויים למדה ליידי פֶּנֶלוֹפֶּה קַמְפִּיוֹן כמה דברים.
כלבים נובחים; ארנבונים מדלגים.
קיפודים מתקפלים לכרית סיכות.
חתולים מתיישבים באמצע השטיח בחדר ההסבה ומתלקקים בחלקי גוף שאינם הולמים קהל מנומס.
תוכים מבולבלים עפים מבעד לחלונות פתוחים ומתיישבים על אדנים מחוץ להישג יד. ופני נאלצת לרכון החוצה מחלונות פתוחים בכותונת הלילה שלה כדי להציל אותם — גם אם היא מסכנת בכך את מפרקתה.
היא לא יכלה לשנות את טבעה, בדיוק כמו שהיצורים האבודים, הבודדים, הפצועים והנטושים שמילאו את ביתה לא יכלו לעשות זאת.
פֶּנִי נאחזה במשקוף החלון ביד אחת ונופפה בחטיף באחרת. "בואי, חמודה. בואי הנה. יש לי עוגייה בשבילך."
דליילה הטתה את ראשה עטוי הפלומה והביטה בחטיף, אבל לא זזה.
פני נאנחה. היא באמת יכלה להאשים רק את עצמה. היא שכחה לכסות את הכלוב במלואו בשעת השקיעה, והשאירה נר דולק עד שעה מאוחרת מדי כדי לסיים רומן נפלא. אבל היא לא העלתה על דעתה שדליילה חכמה מספיק להושיט טופר אחד בין הסורגים ולפתוח את הדלת הקטנה.
אחרי שהתוכית ברחה מהכלוב, היא יצאה מבעד לחלון.
פני כיווצה את שפתיה ושרקה. "את רואה, יקירה? זאת עוגייה נחמדה, נכון? עוגיית ג'ינג'ר."
"יפהפייה," צייצה התוכית.
"כן, יקירתי. את יפהפייה אמיתית."
דליילה נעה בהיסוס צעד הצידה. סוף־סוף, התקדמות.
הציפור התקרבה אליה...
"זהו זה. בואי, מתוקה."
קרוב יותר...
"ילדה טובה."
רק עוד כמה סנטימטרים...
לכל הרוחות.
דליילה חטפה את העוגייה מבין אצבעותיה של פני, הידסה לאחור ואז התעופפה לרגע ונחתה על אדן החלון של הבית השכן.
"לא. בבקשה. לא."
דליילה רפרפה בכנפיה ונעלמה מבעד לחלון הפתוח.
לכל השדים והרוחות.
בית וֶנדֶלבִּי הישן היה ריק במשך שנים, פרט לכמה משרתים שהשגיחו עליו, אלא שהנכס נמכר לאחרונה. הבעלים החדש והעלום עדיין לא הופיע, אבל הוא שלח אדריכל וגדוד פועלים שהעלו רעש ואבק בשיפוציהם. בית בבנייה הוא לא מקום שציפור חסרת אונים צריכה להתעופף בו בחשיכה.
פני היתה חייבת להחזיר אותה.
היא בחנה את אדן האבן שחיבר בין שני הבתים. אם תחלוץ את נעלי הבית, תטפס אל האדן, תיצמד לשפת הבטון הצרה באצבעותיה היחפות ותתקדם עקב בצד אגודל... היא תוכל להגיע לחלון הפתוח. המרחק היה רק שניים או שלושה מטרים.
תיקון: המרחק לחלון היה רק שניים או שלושה מטרים. המרחק לקרקע היה יותר משישה מטרים.
פני האמינה בדברים רבים מאוד. היא האמינה שההשכלה חשובה, שספרים הם חיוניים, שנשים צריכות לקבל זכות הצבעה, ושרוב האנשים טובים בעומק ליבם. היא האמינה שכל אחד ואחת מברואי האל — בני אנוש ואחרים — ראוי לאהבה.
אבל היא לא היתה טיפשה מספיק להאמין שהיא מסוגלת לעוף.
היא קשרה את חלוק הלילה שלה סביב מותניה, תחבה את רגליה לנעלי הבית וירדה בצעדים קלים למטבח, שם פתחה חרש את המגירה השמאלית העליונה בארון התבלינים. בדיוק כפי שזכרה, בדופן האחורית של המגירה, מודבק לקרש בגוש של שעוות נר, היה מפתח.
מפתח לדלת האחורית של בית ונדלבי.
פני ניתקה את פס המתכת הישן וגירדה את השעווה בציפורן אגודלה. משפחתה ומשפחת ונדלבי החליפו ביניהן מפתחות לפני עשרות שנים, כמנהג שכנים טובים. אי אפשר לדעת מתי יהיה מצב חירום. הרגע הזה נחשב למצב חירום. בשעה כזאת ייקח זמן רב מדי להעיר את המשרתים. דליילה עלולה לעוף ולצאת כשם שנכנסה. פני רק קיוותה שהמפתח עדיין מתאים למנעול.
היא יצאה אל הלילה. ביד אחת היא נשאה את הכלוב הריק של דליילה. באחרת היא הידקה את החלוק סביב גופה כדי להתגונן מהקור.
היא התגנבה ועברה על פני הכניסה הראשית לבית והמשיכה לצידו האחורי, לכניסת המשרתים. שם, במחסה הצללים, היא החליקה את המפתח לתוך המנעול ושידלה אותו לעבור את הפינים. אחרי שהחדירה אותו עד הסוף היא סובבה את ראשו בכוח.
המנעול הסתובב בקול נקישה. הדלת נפתחה בתנופה.
פני נעצרה במקום בנשימה כבדה וחיכתה שמישהו בפנים יתריע על הפריצה.
המקום היה דומם, פרט להלמות ליבה.
היא, שכל פעילות פלילית זרה לה, עמדה לבצע התגנבות לשטח פרטי, או הסגת גבול או אפילו פריצה — אם לא שילוב של כל השלוש.
שריקה קלושה מעל הדגישה את דחיפות המשימה.
פני סגרה את הדלת מאחוריה, הניחה את הכלוב על הרצפה, הכניסה יד לכיס החלוק שלה והוציאה את הנר והצור שהכניסה לתוכו לפני שיצאה מביתה. היא הדליקה את הנר הדק, הרימה את כלוב הפליז של דליילה בידה האחרת והמשיכה אל תוך הבית.
היא עשתה את דרכה במסדרון המשרתים ועלתה במדרגות עד שיצאה למסדרון הראשי של הבית. פני לא היתה בבית הזה כבר שנים. במשך הזמן הזה, בשל הנסיבות הקשות שמשפחת ונדלבי נקלעה אליהן, הבית הידרדר לעזובה אופיינית למעמד העליון.
עכשיו ראתה סוף־סוף את התוצאות של כמה חודשי שיפוצים.
אם הבעלים החדש רצה בית מנקר עיניים, הוא הצליח בכך. לדעתה הבית היה קר וחסר נשמה למדי. אבל היא גם לא אהבה ראוותנות. והבית הזה לא היה סתם מרהיב עין — הוא היה מסמא עיניים. מראהו של אולם הכניסה היה מקביל לתרועה של עשרים וארבע חצוצרות. פסי עיטור מוזהבים ומראות קיר גדולות שיקפו את אור הנר שלה, הטיחו את הקרניים הלוך ושוב והגבירו את האור ללהבה גדולה.
"דליילה," היא לחשה למרגלות גרם המדרגות הראשי. "דליילה, איפה את?"
"יפהפייה."
פני הרימה את הנר והביטה מעלה. דליילה עמדה על המעקה במישורת הקומה השנייה.
תודה לאל.
התוכית העבירה את משקלה מרגל אחת לאחרת והטתה את ראשה.
"כן, חמודה." פני עלתה במדרגות בצעדים שוטפים ולא נחפזים. "את יפהפייה אמיתית. אני יודעת שאת מתאבלת על גבירתך ומתגעגעת לבית שלה. אבל זה לא הבית שלך, את רואה? אין כאן עוגיות. אני אקח אותך הביתה, שם חמים ונעים, ותקבלי את כל עוגיות הג'ינג'ר שאת רוצה. אם רק תישארי... בדיוק... כ—"
ברגע שהגיעה למרחק נגיעה, הציפור נופפה בכנפיה ועלתה למישורת הבאה.
"יפהפייה."
פני הקריבה את השקט לטובת מהירות. היא עלתה בריצה במדרגות והגיעה למישורת, אבל אז ראתה את התוכית עוברת דרך פתח דלת. היא הכירה טוב מספיק את תוכנית הבית וידעה שהכיוון הזה הוא מבוי סתום.
היא נכנסה לחדר — חדר שינה שקירותיו צופו לאחרונה בבד משי ארוג יוקרתי ובמרכזו עמדה מיטת אפריון ענקית. המיטה היתה גדולה מספיק בשביל לשמש חדר בפני עצמה, והיתה סגורה בווילאות קטיפה בצבע אזמרגד.
פני סגרה את הדלת בשקט מאחוריה.
תפסתי אותך, דליילה.
בחדר אולי, אבל עדיין לא בכלוב.
הציפור הובילה אותה במרדף ברחבי החדר, עפה מעמוד מיטה לארון לעמוד מיטה לאדן האח ולעמוד מיטה — אלוהים אדירים, מדוע יש כל כך הרבה עמודי מיטה?
פני היתה קצרת נשימה מהריצה במדרגות והמרדף בחדר. אילולא היתה מסורה כל כך להצלת יצורים נטושים...
דליילה נחתה על כן הרחצה, ופני צללה להציל את הקערה והקנקן לפני שיתרסקו על הרצפה. בזמן שהחזירה אותם למקומם היא הבחינה בכמה חפצים אחרים על שולחן השיש. סבון, תער חד, מברשת שיניים ואבקת שיניים. ראיות לכך שמישהו התגורר בחדר לאחרונה.
גבר.
היא חייבת לתפוס את התוכית ולברוח.
במקום לעמוד על עמוד מיטה, דליילה עפה בטעות מתחת לאפריון. עכשיו הווילאות השופעים עיכבו את בריחתה.
פני מיהרה לעבר המיטה, זינקה גבוה והצליחה להחזיק את התוכית בכף רגל אחת קטנטנה, על ציפורניה.
זהו. תפסתי אותך.
לכידת התוכית יכלה להיות ניצחון מפואר. אבל המזל לא שיחק לפני, והיא נלכדה בעצמה.
הדלת המחברת לחדר נפתחה בתנופה. אור נר הוטל פנימה. היא איבדה את האחיזה ברגלה של דליילה, והציפור נשאה שוב כנף אל מחוץ להישג ידה — והשאירה את פני פשוטת איברים על מיטתו של זר בבגדי הלילה שלה, ובלי ציפור.
היא הפנתה את ראשה אל הדמות שבפתח, והתפללה.
הלוואי שזאת משרתת.
מובן שהמזל לא שיחק לה עד כדי כך. בפתח החדר הצמוד עמד גבר. הוא החזיק נר, ולא לבש דבר.
טוב, הוא לא עירום לגמרי, היא תיקנה את עצמה. היה עליו משהו. ה"משהו" הזה היה סמרטוט פשתן לח, תלוי באחיזה רופפת סביב אגן הירכיים שלו, כך שהיה עלול להחליק לרצפה בכל רגע — אבל אפשר היה לקרוא לו בגד.
וכולם עירומים מתחת לבגדים, נכון? המצב הזה לא שונה. למה צריך להתרגש מזה? הרי הוא לא נראה נבוך. כלל וכלל לא.
לא, הוא נראה מרהיב. מרהיב בזעמו.
"מאיפה צצת, לעזאזל?"
קולו היה כעוס, כמתבקש. הוא היה גם מטיל אימה.
פני נחלצה בתנועה כושלת מכיסוי המיטה וכמעט נפלה לרצפה. "אני השכנה. מהבית הסמוך. שם הבית שלי."
"ואני הבעלים של הבית הזה."
"לא ידעתי שהבעלים החדש נמצא."
"כן, החל מהערב אני כאן."
"כן. אני רואה."
היא ראתה הרבה מאוד. הרבה יותר מכפי שמהוגן לראות. אבל היא לא הצליחה לקרוע מעליו את מבטה.
אלוהים, איזה גבר גדול, יפהפה ופראי.
הוא היה גדול כל כך. הוא היה גבוה, רחב ובעל שרירים מפותחים. וחשוף כולו, פרט למגבת הקטנה והדקה ולשערו הכהה העבות. היה לו הרבה מאוד שיער. לא רק דבוק בתלתלים לחים לראשו, אלא גם סביב קו הלסת הנוקשה. ובתפזורת רכה על חזהו.
היו לו פטמות. שתיים.
עיניים, פני. יש לו גם שתי עיניים. תתמקדי בעיניים.
למרבה הצער, האסטרטגיה הזאת לא עזרה. עיניו היו אבני שוהם. אבני שוהם שנטבלו בדיו, ואז נעטפו בלבה שחורה, ואז כוסו בזפת, ואז נזרקו לתהום עמוקה לאין שיעור. בחצות.
"מי אתה?" היא התנשפה.
"אני גבריאל דיוק."
גבריאל דיוק.
גבריאל דיוק ההוא?
"נעים מאוד," היא אמרה מכוח ההרגל, ולו רק כי שמעה את הצקצוקים של אימה מהודו ועד לונדון.
"זה לא אמור להיות לך נעים. לאף אחד אחר לא נעים."
לא. העיתונים שפכו ים של דיו על האיש הזה, שמוצאו לא ידוע ואחז כיום בידו השפעה רבה שלא תיאמן. היו שאמרו שהוא אכזרי. אחרים אמרו שהוא חסר בושה. כולם הסכימו שהוא עשיר עד כדי חטא.
הוא לא היה בן אצולה, אבל בשל השפעתו כינו אותו דוכס החורבן.
מאי־שם למעלה פלטה דליילה שריקה חצופה, כמעט שטופת זימה. התוכית המריאה מבין וילונות המיטה ועפה לרוחב החדר כולו, עד שנחתה על פמוט ריק שהיה מחובר לקיר ממול. היא התמקמה מאחורי שכנה החדש, המרשים בגבריותו, של פני.
ציפור בוגדנית.
הוא נרתע והתכופף כשהתוכית טסה מעליו. "בשם השטן, מה זה צריך להיות?"
"אני יכולה להסביר."
אני פשוט לא רוצה.
"זאת תוכית," היא אמרה. "התוכית שלי."
"אה, כן. ומי את בכלל?"
"אני... אה..." ידיה לא הצליחו להחליט היכן להיות. הן רק הפגינו רצון עז, תשוקה קדחתנית, להיות במקום אחר.
מים נטפו מאיזה איבר נוקשה וחלקלק בגופו, ומנו את מבוכתה שנייה אחרי שנייה.
טיף, טיף, טיף.
"אני ליידי פנלופה קמפיון."
ליידי פנלופה קמפיון.
ליידי פנלופה קמפיון ההיא?
גֶייבּ הטה את ראשו וניער מתוך אוזנו את שארית מי האמבט. לא ייתכן ששמע נכון. היא ודאי התכוונה לומר שהיא משרתת בביתה של ליידי פנלופה קמפיון.
"לא יכול להיות שאת ליידי פנלופה."
"לא?"
"לא. ליידי פנלופה היא רווקה זקנה שגרה לבדה עם עשרות חתולים."
"לא עשרות," היא אמרה. "קצת יותר מתריסר כרגע, אבל רק בגלל שאנחנו באביב. זאת עונת ההמלטה, אתה יודע."
הוא לא ידע. שום היבט של המצב הנוכחי לא היה הגיוני.
ליידי פנלופה קמפיון היתה הסיבה העיקרית לכך שרכש את הנכס הזה. משפחות שעשו את הונן רק לאחרונה ישלמו סכומים מופקעים כדי לחיות בשכנות לבת אצולה, גם אם בת האצולה הזאת היא רווקה זקנה נטולת קסם.
איך בשם אלוהים האישה הזאת רווקה? היא בת של רוזן, ובלא ספק יש לה נדוניה גדולה. אם אף אחד מהבטלנים שטופי החובות והרעבים לתואר אצולה במייפייר לא מצא לנכון להציע לה נישואים, ההיגיון הפשוט אומר שחייב להיות בה דבר־מה מעורר סלידה. קול צורמני ובלתי נסבל, אולי. שן בולטת או בעיה של היגיינה אישית.
אבל הוא לא ראה בה אף אחד מהמאפיינים האלה. היא היתה צעירה ויפה, חפה מסירחון ניכר. שיניה היו סדורות כפנינים, וקולה נשמע כמו אור שמש. לא היה בה דבר שעורר סלידה, אפילו לא שמץ. היא עוררה... משיכה, בכל דרך.
אל אלוהים, הוא ימכור את הבית הזה תמורת הון עתק.
בהנחה ששמה הטוב של הליידי יישאר בעינו, כמובן.
במעמד החברתי שאליו היא משתייכת, לא יידרש הרבה כדי להמיט על שמה חורבן. אם ניקח למשל דוגמא אקראית, שמה הטוב יכול להיחרב אם תימצא לבדה בלבוש דל בחדר השינה של הנבל השנוא ביותר, ונכון לעכשיו גם העירום ביותר, בקרב האריסטוקרטיה.
"לכי מפה," הוא אמר. "מייד."
"אני לא יכולה. לפני שא—"
"חכי כאן. אני אתלבש ואז אקח אותך הביתה. בחשאי."
"אבל —"
"בלי ויכוחים," הוא נהם.
גייב חילץ את עצמו מהביבים בציפורניים ממש, הוא דרך על אצילי לונדון שחייהם נחרבו כמדרגות בדרכו למעלה. אבל הוא לא שכח מאין הגיע. הוא למד לדבר כמו האנשים שחושבים את עצמם לטובים ממנו, ולנהוג כמוהם. אבל הפרחח שנולד ברחובות הדלים עדיין חי בתוכו — כולל הקול הגס של כייס שגרם לגבירות רמות מעלה ללפות בחרדה את ארנקיהן. כאשר בחר להשתמש בקול הזה, רק לעיתים נדירות לא צייתו לו.
ליידי פנלופה קמפיון לא התרשמה במיוחד.
מבטה התמקד בדבר־מה מאחוריו, מעבר לכתפו. הוא התחיל לסובב את הראש מתוך אינסטינקט.
"עצור," היא אמרה ברוגע גמור. "אל תזוז."
הוא שמע רפרוף משונה, וכעבור רגע הדבר קרה.
ציפור נחתה על כתפו. תוכית, היא אמרה? אצבעותיה של הציפור דקרו את עורו. השריר קיפץ בדחף עז לנער אותה מעליו.
"לא, לא," היא אמרה. "אני אבוא לקחת אותה."
בדרך כלל גייב היה מסרב לקבל הוראות מגברת — או מכל אדם אחר. אבל המצב הנוכחי היה חריג במופגן.
"יפהפייה," הציפור צייצה.
גייב חשק שיניים. את חושבת שלא שמתי לב, צוצלת צורמנית?
היא התגנבה לעברו בפסיעות חרש על השטיח, צעד אחר צעד. ובזמן שהתקרבה יצאו משפתיה מילים מתוקות, כמו טיפות דבש טרי.
"כן, חומד," היא מלמלה.
השערות הדקות על עורפו הזדקרו.
"לא... לזוז... בכלל."
גם שערות אמותיו הזדקרו.
"כן," היא התנשפה. "בדיוק ככה."
עכשיו היא הפעילה גם את שערות שוקיו. לעזאזל, יש לו יותר מדי שערות. בסופו של העניין כולן יעמדו דום.
ולא רק הן.
"לא להזיז אף איבר," היא אמרה.
הוא לא יכול לדבר בשם התוכית, אבל איבריו של גייב עצמו לא צייתו. לחלק מסוים בו היתה תודעה משלו, בעיקר בכל הנוגע לנשים יפהפיות בכותונות דקות. הוא לא שכב עם אישה כבר זמן־מה, אבל גופו לא שכח.
הוא לא הצליח להתאפק. הוא הגניב מבט אל פניה. לשבריר שנייה. לא די כדי להתעמק בכל פרט מתוויה. למעשה, הוא לא הפליג מעבר לשפתיה. שפתיים עסיסיות כעלי כותרת, בצבע ורוד רך ועדין.
היא קרובה מאוד עכשיו. קרובה כל כך עד שכאשר נשם הוא שאף את ניחוחה מלוא הריאות. היה לה ריח נפלא. רעב קלוש התעורר בחזהו.
"אני יודעת שאת מרגישה אבודה. וגם מפחדת. את מתגעגעת נורא, נכון? אבל אני כאן, יקירה. אני כאן."
מילותיה העבירו בו כאב משונה שהתפשט משיניו ועד לאצבעות רגליו. מוּדעוּת מכאיבה למקומות החלולים והריקים בו.
"בואי איתי הביתה," היא לחשה. "את כל השאר נסדר ביחד."
הוא לא יוכל לשאת עוד הרבה. "בשם אלוהים, תורידי ממני את הדבר הארור הזה."
סוף־סוף, היא אספה את היצור המכונף. "הנה." היא ערסלה את התוכית בזרועותיה, נשאה אותה לכלוב וסגרה אותה בתוכו.
גייב פלט נשיפת הקלה.
"היא תירגע יותר אם אכסה את הכלוב שלה," אמרה הפולשת היפה. "יש לך אולי מגבת?"
הוא העיף מבט אל בד הפשתן שעטף את מותניו. "עד כמה את זקוקה לה?"
לחייה הסמיקו. "לא משנה. אני הולכת."
"אני אלווה אותך."
"באמת, אתה לא צריך. אני בבית הסמוך. לא יותר מעשרים צעדים ברחוב."
"עשרים צעדים יותר מדי."
גייב אולי לא פעל לפי חוקי החברה המנומסת, אבל הוא הבין אותם דיו כדי לדעת שהמצב הזה מפר לפחות שבעה־עשר מהם. וכל דבר שיפגע בשמה הטוב יפחית מהרווח שהוא צפוי לעשות מהבית הזה.
עד שימכור את הנכס שלו, ערכו כרוך בערכה.
"אני בטוח שאת רגילה שדברים נעשים כרצונך, הוד מעלתך. אבל אני המטתי חורבן על מספיק לורדים, ברונטים, אבירים וג'נטלמנים כדי למלא את כיכר בלום." הוא קימר גבה. "האמיני לי כשאני אומר שאני עקשן לא פחות ממך."
שוש טורג’מן –
גם בספר השלישי בסדרה הצליחה הסופרת לכתוב סיפור משעשע ומהנה, למרות שהוא מופרך בעיקרו. ספר קליל וכייפי לקריאה, לצורך בריחה מהמצב הקשה
אורטל מאירוב (בעלים מאומתים) –