אתה יודע שאתה רוצה את זה

ילד רע

החבר שלנו הגיע בערב. הוא והחברה האיומה שלו נפרדו סוף־סוף. זאת היתה הפרידה השלישית שלו מהחברה הזאת, אבל הוא התעקש שהפעם זה סופי. הוא פסע הלוך ושוב במטבח, מנה את עשרת אלפים ההשפלות הקטנות והעינויים שסבל בחצי שנה של קשר, ואנחנו כירכרנו סביבו והשמענו קולות עידוד ועשינו פרצופים מלאי אהדה. כשהוא הפסיק רגע כדי ללכת לשירותים ולהתאושש, קרסנו זה על זה, גילגלנו עיניים והעמדנו פנים שאנחנו חונקים את עצמנו ויורים לעצמנו בראש. אחד מאיתנו אמר שלהקשיב לתלונות של החבר שלנו על פרטי הפרידה זה כמו להקשיב לאלכוהוליסט שמתלונן על הנגאובר: נכון, הוא סובל, אבל אלוהים יודע שקשה לגייס אהדה למישהו שלא מודע לגורמים של הבעיות שלו. כמה זמן מתכוון החבר שלנו להמשיך לצאת עם בחורות איומות ואז להתפלא שהן מתייחסות אליו כמו לזבל, שאלנו זה את זה. כשהוא יצא מהשירותים עירבבנו לו קוקטייל רביעי ואמרנו לו שהוא שיכור מכדי לנהוג הביתה אבל מוזמן לישון על הספה.

אחר כך, במיטה, דיברנו על החבר שלנו. התלוננו על גודל הדירה, על כך שלא נוכל לשכב מבלי שהוא ישמע אותנו. אולי כדאי שנעשה את זה בכל זאת, התבדחנו — זה יהיה הדבר הכי קרוב לסקס שהוא קיבל בחודשים האחרונים. (מניעת יחסי מין היתה אחת האסטרטגיות המניפולטיביות של החברה האיומה.) אולי זה ימצא חן בעיניו.

למחרת בבוקר, כשקמנו לעבודה, החבר שלנו עדיין ישן, ומחצית מכפתורי החולצה שלו היו פתוחים. פחיות בירה מעוכות היו פזורות סביבו, והיה ברור שהוא שתה אותן אחרי שהלכנו לישון. הוא נראה כל כך מעורר רחמים כששכב שם, עד שהרגשנו לא נעים שצחקנו עליו ברשעות כזאת בלילה. הכנו עוד קפה והגשנו לו ארוחת בוקר ואמרנו לו שהוא יכול להישאר בדירה כמה שירצה, אבל כשחזרנו בכל זאת הופתענו למצוא אותו על הספה.

הכרחנו אותו לקום ולהתקלח, ואז הוצאנו אותו לארוחת ערב ואסרנו עליו לדבר על הפרידה. במקום זה, היינו מקסימים. צחקנו מכל הבדיחות שלו והזמנו בקבוק יין שני ונתנו לו עצות לחיים. מגיעה לך מישהי שתשמח אותך, אמרנו. מערכת יחסים בריאה עם מישהי שאוהבת אותך, המשכנו, החלפנו מבטי הערכה הדדיים ושוב הפנינו אליו את תשומת לבנו במלוא הכוח. הוא היה כמו כלב קטן שרעב לחיבה ושבחים, והיה נעים לראות אותו בולע אותם בשקיקה. רצינו ללטף לו את הראש ולגרד לו מאחורי האוזניים ולראות איך הוא מכשכש בזנב.

נהנינו כל כך, שכשיצאנו מהמסעדה הזמנו את החבר שלנו הביתה. ברגע שהגענו הוא שאל אם הוא יכול לישון אצלנו שוב, וכשדחקנו אותו לפינה הוא הודה שהוא לא אוהב להיות לבדו בבית כרגע, כי הדירה מזכירה לו את חברתו האיומה. אמרנו, בטח, אתה יכול להישאר כמה שאתה רוצה, יש לנו ספה נפתחת, לזה היא נועדה. אבל מאחורי גבו החלפנו מבטים, כי למרות שרצינו להיות נחמדים, לא יכולנו לשאת לילה נוסף בלי סקס — קודם כול היינו שיכורים, וחוץ מזה, ההתנחמדות הזאת כל הערב קצת גירתה אותנו. אז הלכנו למיטה, ומן הסתם האופן שבו אמרנו לילה טוב הבהיר שאנחנו מתכוונים להזדיין. בהתחלה ניסינו לא להרעיש אבל מהר מאוד הרגשנו שהמאמצים לשמור על שקט והצחקוקים והניסיונות להסות אחד את השני רק מושכים תשומת לב, יותר מאשר אם היינו עושים את זה כרגיל, אז עשינו מה שרצינו, ויש להודות שדי נהנינו מהעובדה שהוא נמצא שם בחוץ ומקשיב לנו בחושך.

למחרת בבוקר היינו מעט נבוכים אבל אמרנו לעצמנו, הֵיי, אולי זה מה שידחף אותו החוצה מהקן ובחזרה לדירה שלו, וחוץ מזה, אולי זה יניע אותו למצוא חברה שתשכב איתו יותר מפעם בחודשיים. אבל אחר הצהריים הוא שלח לנו הודעת טקסט ושאל אם אנחנו עושים משהו הערב, ומהר מאוד הוא כבר הגיע כמעט בכל ערב.

היינו מאכילים אותו ארוחת ערב, ואז נוסעים שלושתנו לאנשהו, אנחנו מלפנים, והוא תמיד במושב האחורי. אמרנו בצחוק שניתן לו דמי כיס, שנטיל עליו מטלות. אמרנו בצחוק שנצרף אותו לחבילת משפחה בטלפון הנייד, כי אנחנו מבלים כל כך הרבה יחד. חוץ מזה, אמרנו, ככה נוכל להשגיח עליו טוב יותר ולמנוע ממנו לשלוח הודעות לאקסית האיומה שלו, כי למרות הפרידה הם שמרו על קשר, והוא כל הזמן דיבר איתה בטלפון. הוא הבטיח לנו שיפסיק, נשבע שהוא יודע שזה מזיק לו, אבל אז היה מידרדר ושוב שולח לה הודעות. אבל על פי רוב נהנינו לבלות איתו. אהבנו לכרכר סביבו ולטפל בו ולגעור בו כשהוא נהג בחוסר אחריות, למשל כשהוא שלח הודעות לאקסית האיומה שלו או לא הלך לעבודה, כי הוא נשאר ער עד מאוחר בלילה.

ולמרות שהוא גר איתנו, המשכנו לעשות סקס. בעצם, זה היה הסקס הכי טוב שלנו. זה הפך למוקד הפנטזיה המשותפת שלנו, דִמיינו אותו מצמיד את האוזן לקיר, מתפלץ מקנאה ומהתגרות ומבושה. לא ידענו אם זה נכון — אולי הוא בכלל כיסה את הראש בכרית וניסה להתעלם מאיתנו. אולי הקירות היו אטומים יותר לקול מכפי שחשבנו — אבל בינינו לבין עצמנו העמדנו פנים וערכנו מבחני אומץ, שלחנו זה את זה החוצה סמוקים וקצרי נשימה, להביא כוס מים מהמקרר ולראות אם הוא ער. אם הוא היה ער (והוא תמיד היה ער), החלפנו איתו כמה מילים ורצנו בחזרה למיטה כדי לצחוק ולהזדיין שוב, ביתר דחיפות.

נעשינו חרמנים כל כך מהמשחק שהתחלנו להעלות את הרף, לצאת חצי עירומים או עטופים במגבת, להשאיר סדק בדלת ואפילו יותר. בבקרים, אחרי לילה קולני במיוחד, הקנטנו אותו ושאלנו אם הוא ישן טוב או על מה הוא חלם, והוא היה משפיל מבט ואומר, אני לא זוכר.

המחשבה שהוא ירצה להצטרף אלינו היתה חלק מהפנטזיה, אבל משום־מה, די מהר התחלנו להתעצבן מזה שהחבר שלנו ביישן כל כך. ידענו שכדי שמשהו יקרה, אנחנו נצטרך לעשות את הצעד הראשון. קודם כול היינו שניים והוא אחד, חוץ מזה זאת היתה הדירה שלנו, ובנוסף, ככה זה פעל אצלנו: אנחנו התעמרנו בו והוא עשה מה שאמרנו לו. ובכל זאת הרשינו לעצמנו לכעוס עליו, להציק לו קצת, להאשים אותו בתשוקות הלא ממומשות שלנו ולהקניט אותו ביתר אכזריות.

מתי אתה מתכוון למצוא חברה חדשה, שאלנו אותו. אלוהים, עבר כל כך הרבה זמן, אתה בטח יוצא מדעתך. אתה לא מאונן על הספה, נכון? אנחנו מקווים בשבילך שאתה לא מאונן על הספה שלנו. לפני שהלכנו לישון, היינו נעמדים בזרועות שלובות, כאילו אנחנו כועסים עליו, ואומרים, כדאי שתתנהג יפה, זאת ספה טובה, אנחנו לא רוצים לראות שום כתם בבוקר. אפילו רמזנו לבדיחה הזאת בעקיפין בנוכחות אנשים אחרים, למשל בחורות יפות. תגיד לה, היינו אומרים. תספר לה על הספה וכמה אתה אוהב אותה, אתה אוהב לישון שם, נכון? והוא היה מתפתל ומהנהן ואומר כן, נכון.

ואז הגיע לילה שבו כולנו השתכרנו, אבל ממש, והתחלנו לפתח את הבדיחה עוד יותר, התעקשנו שהוא יודה: בחייך, אתה עושה את זה כל הזמן, נכון? אתה שוכב כאן ומתחרפן, מקשיב לנו, חתיכת סוטה, אתה חושב שאנחנו לא יודעים? קפאנו לרגע, כי זאת היתה הפעם הראשונה שאמרנו שאנחנו יודעים שהוא שומע אותנו, והרי לפני כן לא באמת התכוונו להסגיר את זה. אבל הוא לא אמר מילה, אז ירדנו עליו עוד יותר — אנחנו שומעים אותך, אמרנו ונופפנו מולו בבירות שלנו, אנחנו שומעים אותך מתנשף ואת הספה חורקת, אתה בטח עומד ליד הדלת חצי מהזמן, מסתכל עלינו, זה בסדר, כאילו, לא אכפת לנו, אנחנו יודעים שאתה נואש, אבל בשם אלוהים, תפסיק לשקר, בבקשה. ואז צחקנו, בקול רם מדי, ודפקנו עוד סיבוב של שוטים, ואז התחילה בדיחה חדשה, שאם כבר הוא צפה בנו עשרות פעמים, מן הראוי שאנחנו נצפה בו. הוא צריך להראות לנו, הוא צריך להראות לנו מה הוא עושה על הספה הזאת, על הספה שלנו, כשאנחנו לא בשטח. לעגנו לו והצקנו לו והקנטנו אותו במשך שעות, או ככה לפחות הרגשנו, והוא נראה נבוך יותר ויותר, אבל לא זז, הוא נשאר מרותק למקומו על הספה וכשהוא סוף־סוף התחיל לפתוח את רוכסן הג'ינס, שטף אותנו גל של התרגשות שלא דמה לשום דבר שהרגשנו אי־פעם. צפינו בו כל עוד היינו מסוגלים, ואז בקושי הצלחנו להגיע לחדר השינה ועשינו את זה בדלת פתוחה, אבל לא הזמנו אותו בפעם הראשונה ההיא, רצינו שהוא יצפה בנו מבחוץ, שיציץ עלינו.

למחרת בבוקר המצב היה קצת עדין, אבל עברנו את זה בשלום כי הכרזנו שהיינו נורא שיכורים, אלוהים, פשוט מחוקים. הוא יצא אחרי ארוחת הבוקר ונעלם לשלושה ימים, אבל בערב הרביעי שלחנו לו הודעה וכולנו הלכנו לסרט, ובערב החמישי הוא הגיע שוב. לא הזכרנו את הבדיחה או את מה שקרה בינינו, אבל עצם העובדה ששתִינו ביחד, רק אנחנו והוא, היתה כמו הסכמה שזה יקרה שוב. שתינו בהתמדה, ברצינות, וכל שעה חולפת הגבירה את המתח, אבל גם את הוודאות שהוא מוכן, עד שלבסוף אמרנו, "תיכנס לחדר השינה ותחכה לנו." כשהוא נכנס, המשכנו לשתות עוד זמן רב והתענגנו על כל לגימה, ואחר כך הנחנו את הכוסות ונכנסנו.

קבענו כללים לגבי הדברים שמותר או אסור לו לעשות, דברים שמותר או אסור לו לגעת בהם. באופן כללי אסור היה לו לעשות כלום. באופן כללי הוא צפה, ולפעמים לא הרשינו לו לעשות אפילו את זה. היינו רודנים: שאבנו את מרב הסיפוק מקביעת כללים ושינויים, כדי לראות איך הוא יגיב. בהתחלה, מה שקרה בלילות האלה היה דבר מוזר שלא מבטאים במילים, כמו בועה שנאחזת בקושי בשולי החיים האמיתיים, אבל אז, שבוע אחרי הפעם הראשונה, קבענו כלל ודרשנו ממנו לפעול על פיו בשעות היום, ופתאום העולם נבקע לשניים ושָפע אפשרויות.

בהתחלה אמרנו לו לעשות דברים מהסוג שציווינו עליו לעשות מלכתחילה: לקום, להתקלח, להתגלח, להפסיק לשלוח הודעות לבחורה האיומה. אבל עכשיו, כל הוראה היתה מלוּוה בקול פצפוץ חשמלי, מין רטט באוויר. הוספנו עוד: הוא צריך לקנות בגדים יפים יותר, שאנחנו נבחר. הוא צריך להסתפר. הוא צריך להכין לנו ארוחת בוקר. הוא צריך לנקות את האזור סביב הספה שעליה הוא ישן. הכנו לו סדר יום, פרסנו אותו לפלחים יותר ויותר דקים, עד שהוא ישן, אכל והשתין רק כשאמרנו לו. זה נראה אכזרי כשמנסחים את זה ככה, ואולי זה באמת היה אכזרי, אבל הוא לא מחה, ובמשך תקופה מסוימת הוא ממש פרח תחת השגחתנו.

נהנינו מזה, מהלהיטות שלו לרַצות, אבל בהדרגה, לאט־לאט, זה התחיל לעצבן אותנו. הדחף שלו לציית ללא עוררין היה מתסכל מבחינה מינית: מרגע שהתרגלנו לדפוס החדש, לא נותר זכר לחיכוך או לאי־הוודאות שאפיינו את הלילה הראשון המסחרר. מהר מאוד חזרנו להקניט אותו. חזרנו להתייחס אליו כמו הורים, ללעוג לתינוקיות שלו, להגיד לו מה מותר ומה אסור לו לעשות על הספה. התחלנו לקבוע כללים שאי־אפשר לציית להם, ונתנו לו עונשים קטנים כשהוא הפר אותם. ילד רע, הקנטנו אותו. תראה מה עשית. זה העסיק אותנו זמן־מה. היינו יצירתיים עד כדי שׂטניות בעונשים, ואז גם הם התחילו להחריף.

תפסנו אותו שולח הודעה לבחורה האיומה, וכשהחרמנו לו את הטלפון גילינו שבעצם הוא דיבר איתה כל הזמן, גם אחרי שהוא הבטיח — נשבע! — שזה נגמר. לא היה שום דבר מצחיק בכעס שחשנו כלפיו, בתחושת הבגידה האישית. הושבנו אותו מולנו ליד השולחן. תשמע, אמרנו, אתה לא חייב לגור אצלנו, אנחנו לא מחזיקים אותך כאן בכוח, תחזור לדירה שלך אם אתה רוצה, באמת, זה לא מזיז לנו.

סליחה, הוא אמר, אני יודע שהיא מזיקה לי, זה לא מה שאני רוצה. הוא בכה. סליחה, הוא חזר ואמר, בבקשה אל תכריחו אותי לעזוב.

טוב, אמרנו, אבל מה שעשינו לו באותו לילה היה מוגזם אפילו בעינינו, ולמחרת בבוקר נגעלנו מעצמנו, וכשהסתכלנו עליו נתקפנו קצת בחילה. אמרנו לו לחזור הביתה ושנודיע לו כשנרצה לדבר איתו שוב.

אבל ברגע שהוא הסתלק השתעממנו כל כך, שלא יכולנו לשאת את זה. איכשהו החזקנו מעמד יומיים, אבל כשהמבט שלו לא עקב אחרינו, הרגשנו נורא משעממים וחסרי טעם, כאילו אנחנו לא קיימים כמעט. רוב הזמן דיברנו עליו, העלינו השערות לגבי הבעיות שלו, לגבי הדפיקויות שלו, והבטחנו לעצמנו שאם אנחנו מתכוונים לחזור על זה, ולא משנה מה שזה יהיה, אנחנו נעשה את זה כמו שצריך, עם אסיפות דיירים ומילים מוסכמות ומפגשים פוליאמוריים. וביום השלישי אמרנו לו שיחזור. היינו מלאי כוונות טובות, אבל כולנו התנהגנו בנימוס מחריד והרגשנו לא בנוח, כך שבסוף, הדרך היחידה להפיג את המתח היתה להיכנס לחדר השינה ולחזור על כל הדברים שהגעילו אותנו כל כך שלושה ימים קודם לכן.

מאז המצב רק הלך והחמיר. הוא הפך למין דבר חמקמק שתפסנו באגרוף, וככל שמעכנו אותו חזק יותר, כך הוא פירפר יותר בין האצבעות שלנו. רדפנו אחרי משהו בתוכו שדחה אותנו, אבל הריח שלו הטריף אותנו, כמו כלבים. עשינו ניסויים — בכאב וחבלות, בשלשלאות וצעצועים — ואחר כך התמוטטנו בסבך של איברים לחים, מעורבבים כמו זבל שנשטף לחוף אחרי סערה. ברגעים האלה השתררה איזו שלווה, ובחדר היה שקט פרט לנשימות שלנו, שהיו מתואמות בחלקן והאטו בהדרגה, אבל אז נחלצנו מהסבך וגירשנו אותו לחדר השני כדי להישאר לבד, ועד מהרה הצורך לפרק אותו התחיל להצטבר מחדש. לא משנה מה עשינו, הוא לא התנגד. לא משנה מה אמרנו לו לעשות, הוא אף פעם, אף פעם לא סירב.

כדי להגן על עצמנו דחקנו אותו לפינה צדדית בחיינו עד כמה שיכולנו. הפסקנו לצאת איתו, הפסקנו לאכול איתו, הפסקנו לדבר איתו. חזרנו אליו בטלפון וזימַנו אותו רק בשביל סקס, מפגשים אכזריים של שלוש, ארבע, חמש שעות, שבסופן שלחנו אותו הביתה. דרשנו שהוא יהיה זמין תמיד, וזרקנו אותו הלוך ושוב כמו יו־יו: לך, בוא, לך, בוא. החברים האחרים שלנו לא שמעו מאיתנו כבר יובלות. בעבודה היינו מרחפים וישנים קצת. כשהוא לא היה אצלנו, לטשנו זה בזה מבטים מרוקנים לגמרי, והסרט הפורנוגרפי השחוק התנגן בראשינו בלולאה אינסופית.

עד שהגיע היום שבו הוא הפסיק לענות להודעות שלנו בו ברגע. בהתחלה היה עיכוב של חמש דקות, אחר כך עשר, אחר כך שעה, ולבסוף, אני לא בטוח שאני יכול הלילה, מצטער, זה ממש מבלבל אותי כרגע.

ואז באמת איבדנו את העשתונות. פשוט ירדנו מהפסים. הסתובבנו בדירה בסערת רגשות, מיררנו בבכי וריסקנו כוסות וצרחנו, מה הוא חושב לעצמו, מה הקטע שלו, הוא לא יכול לעשות לנו את זה. לא יכולנו לחזור למה שהיה פעם, רק שנינו, עם סקס קונוונציונלי תפל בחדר השינה כשאף אחד לא צופה בנו, בלי שום דבר לכרסם ולקרוע חוץ מאשר זה את זה. חיממנו את עצמנו כהוגן והתקשרנו אליו עשרים פעם, אבל הוא לא ענה, עד שהחלטנו: לא, זה לא בא בחשבון, אנחנו הולכים לשם, הוא לא יכול להסתתר מאיתנו, אנחנו נברר מה קורה פה. רתחנו מזעם, אבל נלוותה לזה גם התרגשות פראית, ריגוש כמעט, בגלל המרדף: הידיעה שמשהו נפיץ ובלתי הפיך עומד לקרות.

ראינו את המכונית שלו חונה בחזית הבניין, והאורות בחדר השינה דלקו. התקשרנו אליו מהרחוב אבל הוא שוב לא ענה, והיות שהיה לנו מפתח משוכפל לדירה שלו מהימים שבהם השקינו את העציצים שלו או הוצאנו את הדואר, נכנסנו בכוחות עצמנו.

הם היו שם, בחדר השינה, החבר שלנו והבחורה האיומה. הם היו עירומים, והוא פימפם אותה במרץ. הם נראו כל כך פשוטים ומגוחכים אחרי כל מה שעברנו, עד שלא היתה לנו ברירה אלא לפרוץ בצחוק.

היא ראתה אותנו ראשונה וצרחה בבהלה. הוא התגלגל מעליה והפה שלו נפתח, אבל שום צליל לא נשמע. הפרצוף המבועת שלו קצת הרגיע אותנו, אבל זאת היתה רק טיפה בים לעומת השריפה שבערה בתוכנו. החברה ניסתה להתכסות, ופעיות התדהמה שלה הפכו לשטף של האשמות. מה אתם חושבים שאתם עושים, היא צרחה, מה הולך פה, מה אתם עושים פה, אתם דפוקים לגמרי, הוא סיפר לי הכול, הדברים שאתם עושים כל כך דפוקים, עופו מפה, אתם לא שייכים לפה, פריקים, לכו, לכו, לכו.

תסתמי, אמרנו, אבל היא התעלמה מאיתנו.

בבקשה, התחנן בפניה החבר שלנו. בבקשה, תפסיקי. אני לא מסוגל לחשוב. בבקשה.

אבל היא לא הפסיקה. היא המשיכה לדבר, עליו, עלינו, על כל מה שקרה. עוד כשהוא דיבר איתנו עליה, הוא דיבר עלינו איתה. ועכשיו היא ידעה הכול, אפילו את הדברים שהתביישנו לדבר עליהם בינינו. חשבנו שחשפנו אותו לגמרי, אבל הוא שיקר לנו, הוא הסתיר את זה מאיתנו כל הזמן, ובסופו של דבר אנחנו נחשפנו.

תשתיק אותה, צרחנו, והפאניקה גאתה בנו. תגיד לה שתפסיק להגיד את זה, תסתום לה את הפה, תסתום לה את הפה עכשיו. איגרפנו את כפות הידיים ונעצנו בו מבט משפיל, והוא רעד, והעיניים שלו דמעו, ולבסוף הזעם שאיכל אותנו התכלה, ומשהו חזר למקומו.

תשתיק אותה, חזרנו ואמרנו —

והוא השתיק אותה.

הוא נפל עליה במלוא כובד משקלו, והם התאבקו, השתוללו ושרטו, עד שהמיטה רעדה והמנורה התהפכה על השולחן, ואז הם התייצבו והגיעו לאיזון, החזה שלו בגבה, הזרוע שלו סביב הצוואר שלה, הפנים שלה טמונות במזרן.

יפה, אמרנו. עכשיו תמשיך. תמשיך לעשות מה שעשית. אל תיתן לנו להפריע לך. אתה רוצה את זה, נכון? אתה יודע שאתה רוצה את זה. אז תמשיך. תגמור עם זה. תסיים את מה שהתחלת.

הוא בלע רוק והשפיל מבט אל הבחורה האיומה שמתחתיו, שבינתיים הפסיקה להיאבק וקפאה, בשיער סתור כמו קן זהוב סבוך.

בבקשה אל תכריחו אותי, הוא אמר.

סוף־סוף: פיסה קטנה של התנגדות. אבל זה נגמר בעוגמת נפש, כי הוא היה כל כך בזוי כששכב שם, כל כך קטן, ואילו אנחנו מילאנו את כל העולם. באותו רגע, אחרי שמצאנו את זה, יכולנו פשוט ללכת בידיעה שאנחנו מסוגלים לפצח את זה, לפצח אותו — אבל לא הלכנו. נשארנו. והוא עשה מה שאמרנו לו לעשות. מהר מאוד העור של הבחורה האיומה היה לבן כמו קלף, למעט חותם של חבלות מנומרות שהתפשטו על הירכיים שלה, והיא לא זזה אלא כשהוא הזיז אותה, והאגרוף הקפוץ שלה התרפה והאצבעות החיוורות שלה התיישרו. אבל הוא המשיך, גם כשהחדר האפיל והאור שוב חדר פנימה והאוויר התעבה מריחות, עדיין החזקנו אותו שם, והוא עשה מה שאמרנו לו לעשות. עד שאמרנו לו להפסיק, העיניים שלה כבר היו גולות כחולות, והשפתיים המיובשות היו מופשלות מעל השיניים. הוא התגלגל מעליה וגנח וניסה להתחפר בבושה מפניה, מפנינו, אבל הנחנו את הידיים על הכתפיים שלו, ליטפנו את שערו המיוזע ומחינו את הדמעות מלחייו. נישקנו אותו, וכרכנו את זרועותיו סביב גופה והצמדנו את פניו לפניה. ילד רע, אמרנו בשקט בדרך החוצה.

תראה מה עשית.