אתם המציאות עכשיו

ראובן הציץ לתוך התיבה. שלוש מעטפות חיכו שם — אף אחת מהן לא נושאת את הבשורה. מוקדם מדי, חשב, במפורש אמרו לו בתום הבדיקה — תשובות תוך שבועיים עד שלושה. הצלקת על הכתף לא הגלידה יפה, החתך שהבטיחו שלא יכאב, כאב מאוד.

ראובן עמד ליד המיחם, סמוך למורה המקומטת שהזכירה לו את אמו. "מתים עליך, התלמידים הא?!" היא אמרה כשהכינה לעצמה כוס קפה. אם היא מפרגנת ואם היא מלגלגת, אין לו ברירה, צריך לענות. "ממש כוכב רוק!" היא צחקה. מילים, מילים, מילים — לפזר כמה, עד שתלך. הוא הביט בה מוסיפה חלב. השקית השקופה בתוך קנקן הפלסטיק נראתה לו דקה, נדבקת לעצמה, רק שלא תגמור לו הכול. היא עמדה עם הקפה שלה במטבחון והמתינה לתשובה, להתייחסות — ראובן רק חייך. אין לו מה לומר על זה. שתחשוב מה שתחשוב, היום יותר מתמיד, באמת שזה לא משנה.

בערב הוא פתח את שתי הדלתות של הארון שכינה "המזווה" והביט פנימה. הוא התענג על המחשבה שתכף יכין לעצמו אוכל, יבשל מה שרק יתחשק לו, אורז, פתיתים, פסטה ברוטב. אבל לפני הכול, הוא התיישב בפינת האוכל והוציא מהתיק את פנקס הצ'קים ואת מכתב התודה שקיבל בתחילת השבוע מטל.

הוא הניח אותם זה בצד זה ואחרי כל צ'ק שמילא, הוא זרק מבט אל המכתב. "ממרחק של שנתיים אני מבין שאני מתגעגע לשיעורים שלך, לעולם שיצרת לנו." תוגה עלתה מבין השורות, "שינית את החיים שלי." ראובן מעולם לא ענה לתלמידי עבר שכתבו אליו, אין מה לענות למכתבים הללו, הנוסטלגיים. הוא רק תייק. אבל המכתב הזה שונה, הרהר. הרי מדובר בנער יוצא דופן. רגיש, כמעט חסר עור במגעו עם העולם. אולי הפעם כן יענה? יכתוב לו כמה שורות עידוד?

ראובן קם וחזר למטבח, עמד מול המזווה בשנית. עכשיו כבר שום דבר לא נראה מפתה. אומרים שסרטן פוגע בתיאבון, חשב ומיד נזכר שהטיפולים, זה מה שפוגע בתיאבון, לא הסרטן עצמו. אין שום היגיון בהתנגדויות האלו, ראובן נזף בקיבתו ופנה להציץ שוב במקרר. יוגורט, החליט, והוציא כפית מהמגירה.

הוא הכניס את הצ'קים המוכנים למעטפה וכתב עליה "שירה" ואחר כך לקח את המכתב מטל ותייק אותו בקלסר המכתבים. צריך לזכור לתת לליהי את המעטפה מחר, הוא שרבט לעצמו פתק ותלה על המקרר. בשנים הראשונות אחרי הפרידה הרגיש שכתיבת הצ'קים היא קנס, עונש, טרחה מכעיסה, לכתוב את שמה שוב ושוב, לחזור על הסכום, לשנות את התאריך. היום, ראובן חשב, יש בהם חשיבות חגיגית.

ראובן הרגיש טוב כשהוא נכנס למיטה. הוא סיים את העמודים האחרונים של הספר "קופסה שחורה", שאותו התבקשו לקרוא השבוע במועדון הקריאה. שמרית המנחה של הקבוצה סומכת עליו שיהיה זה שיגיד דברי טעם. "אין הרבה אנשים משכילים כמותך שבאים לחוגי הקריאה של הספרייה העירונית," היא אמרה לו פעם, כשנשארו לבדם בסוף המפגש. ראובן קרא פעם שנייה את השורות הסוגרות, את המכתב האחרון בספר, הרבה ציטוטים מספר תהילים. הוא הניח אותו על הכרית, התבונן בכריכה וחשב על הטון שבו יציג את הדברים מחר. הוא יתאפק, יקשיב לכולן עד שיהיה שקט, לכאורה הדיון נגמר. ראובן התהפך על גבו, ליטף את שערות הבטן שהמאוורר פרע, משך אליו את הכר וחיבק. כן, הוא יודע איך זה יהיה. כל הפנסיונריות יגמרו להתווכח ולקשקש כהרגלן ואז יבוא הנאום שלו, המחדש, המדהים. הוא יהיה חד במידה, פוקח עיניים. "לעניות דעתי, מוצגים כאן שני מודלים של אבהות" — כך הוא יאמר, יביט סביב החדר, ישהה את המשך דבריו. מוטב שלא יישמע נוזף כשיסביר את מה שלא הבינו. כמו בבית הספר — כולם יקשיבו טוב יותר אם הוא יצליח להישמע חברי, בגובה העיניים, חולק איתם הרהור כאילו־אקראי ולא מתנשא.

אחרי שסיים ללמד את השעתיים הראשונות, ראובן יצא לחצר להתאוורר. עמדו שם שלוש תלמידות מהעבר, כנראה הוועד שמארגן את כנס המחזור השנה. הוא הביט בשלוש הנשים מרחוק, משוחחות בהתרגשות. בשבילן זה אירוע חד־פעמי, חריג על ציר הזמן, בשבילו זה עוד כנס מחזור, כינוס נוסטלגי משמים. שוב ישב בצד, יקשיב לנאומים ויחייך, יביט בכל הנשים והגברים הללו, סוקרים אלו את אלו במאמץ להסתיר עד כמה הם המומים מפגעי הזמן, באחרים, בהם עצמם.

הוא זיהה אחת מהן, זו ענת, היא נהגה לשבת ליד שירה בכיתה, בשורה הראשונה. בבת אחת הלמה בו ההבנה — זה השנתון של שירה שחוגג השנה. ענת רצה אליו בזרועות פתוחות כשראתה אותו, סומק שטף את פניו, "ראו־בן!" היא צהלה, חיבקה אותו כאילו לא היו מורה ותלמידה לשעבר אלא חברים ותיקים. הוא חיבק אותה ביד אחת, בטפיחה קלה על השכם.

"כמה שהתגעגעתי לפה, אלוהים, אתה יודע — רק כשהגעתי לאוניברסיטה קלטתי איך הלימודים בתיכון זה חממה. אחר כך בחיים האמיתיים לאף אחד לא אכפת איך קוראים לך," והיא גררה אותו, שלובי זרועות התקדמו לעבר חברותיה. הן יגידו משהו? הוא חיפש בעיניים שלהן רמז, משהו שמסגיר את מה שהן לא אומרות, על נישואיו לשירה, על הפרידה. "נבחרתן לתכנן את האירוע הגדול?" הוא שאל, הצלקת בכתף בערה. "נראה לך?" אחת מהן צחקה, "לא נבחרנו, התנדבנו!" הוא חייך, ידו נשלחה מעצמה לכתף, כדי לחבוט ביתוש לא קיים — הצלקת גירדה לו. די עם זה, מספיק, חבט בעצמו שוב, הזיעה צורבת את הפצע, חשב, הלוואי שיכולתי לתלוש את החולצה ולדחוף את הכתף מתחת לברזייה. "יו, ראובן, איזה מרגש זה יהיה," ענת שלפה מהתיק דף ועליו פרטי התוכנית האמנותית, "זה יוצא נר שני של חנוכה. יהיה המון אוכל ומלא הפתעות, אנחנו מתכננות מסיבה מאוד מיוחדת, אנחנו לא מחזור רגיל, כידוע לך."

ראובן נפרד ממנה בלבביות. כשעבר מהשמש לצל, הצלקת נרגעה. עם שירה או בלעדיה, זו תהיה מסיבה ככל המסיבות. ברכות ונאומים, הפתעות ככל ההפתעות. ואולי דווקא טוב יהיה אם שירה ובעלה יבואו. אחרי עשור של נימוס אדיב, אולי זה יהיה הולם לשבור את הקרח ככה, ישר ולעניין, עם שיחה אמיתית. עד חנוכה הוא ידע סופית מה המצב. המבוכה הרגילה ששוררת ביניהם תתפוגג מיד, כשיספר להם. הם ילכדו ראשים בדאגה משותפת, ישבו שלושתם באולם הריק וידברו ברצינות על העתיד של ליהי.

אני עומד להשאיר אותה בידיים שלהם, הוא מצמץ את הדמעות כשנכנס לבניין. ברגע שיקבל תשובה, יסדיר את ענייני הירושה, כל החסכונות, קרן הפנסיה, המכונית והדירה. הכול צריך ללכת לקטנטונת, חשב, לרפד את חייה כמה שיוכל, בלי שיהיה לצידה. אולי לא אהיה פה ללוות אותה להרשמה לתואר הראשון? מאז שעלתה לכיתה א' נהג לחשוב על היום שבו ייקח אותה לשם, לא חשוב לאיזו אוניברסיטה, הוא יראה לה כמה נפלאה היא ספרייה אמיתית, יסביר לה איך תוכל למצוא את כל מה שתצטרך לקרוא. ראובן רכן לשתות מהברזייה שמחוץ למזכירות. הוא ניגב את הטיפות מהסנטר. בסדר. אם לא יוכל ללמד אותה על שיטות קטלוג, לפחות ידאג שהיא לא תהיה מהסטודנטיות שנרדמות בשיעור בגלל שמלצרו כל הלילה.