במהלך הקריירה שלי כמטפלת וכפסיכולוגית, דיברתי עם מאות נערות. ספר זה מבוסס על השיחות האלה: על הסיפורים, התקוות, הפחדים, המחשבות, הרגשות, ההתנהגות, הכישלונות והניצחונות שלהן. הוא סיכום של מה שלמדתי מן ההקשבה להן ומה שהיה עלי ללמוד כדי לעזור להן; הוא צמח מתוך ההתמודדויות של הנערות האלה והצלחותיהן.
אתם לא מבינים אותי עוסק בשאלה כיצד לנווט את חייך כאישה צעירה ומספק ארגז כלים לצמיחה רגשית מתוך ביטחון ומסוגלות. בתוך דור אחד השתנה עולמן של נערות ונשים לבלי היכר. במשך עשרים וחמש שנות עבודתי כמטפלת קלינית הייתי עדה לעלייה אקספוננציאלית בהזדמנויות ובכוח הזמינים לנערות מתבגרות. אתן, הנערות, מותירות מאחור את הנערים מבחינה אקדמית; הגענו כיום לאיזון מגדרי בשיעורי הקַבּלה ללימודי רפואה ומשפטים; אנחנו רואים נערות וצעירות משתמשות בכוחן — בהקשר הפמיניסטי של metoo# ובכל הקשור בשביתות בבתי הספר סביב משבר האקלים. המהפכה הטכנולוגית פירושה שנערות בימינו הן הדור הראשון של נשים שנולדו למסכים: מיומכן הראשון האינטרנט נכח בעולמכן, ואתן מפעילות מסכים בצורה אינסטינקטיבית. השינויים האלה פירושם שרבות מכן מגיעות לסוף נערוּתן מצוידות בחֵירוּת ובפלטפורמה שנשים לא היו יכולות להעלות על דעתן לפני דור.
יש דברים שבבירור מתקדמים טוב עבורכן, אבל דברים אחרים משתבשים קשות. ברור שחירות, חופש בחירה והעצמה מביאים איתם גם אתגרים עצומים. כולנו מודעים לכך, שבעיות בריאות הנפש במגמת עלייה בקרב צעירים, אבל הסטטיסטיקות מטעות במידת מה. למעשה, שיעורי מחלות הנפש בקרב נערים וילדות צעירות יותר יציבים באופן יחסי. עם זאת, שיעור בעיות בריאות הנפש בקרב נערות מתבגרות ונשים צעירות נוסק לשמיים. פגיעה עצמית בקרב צעירות בגילי 24-16 עלתה מכ־6 אחוזים בשנת 2000 לכ־20 אחוזים כיום.
צעירות במצוקה מעין אלה הן שהגיעו לקליניקה שלי. ניסיתי להקשיב לחוויות שלהן מבעד לעדשה משולבת של ידע קליני וחוכמה קולקטיבית שצברתי במפגשים עם צעירים אחרים — בני ובנות גילן ובני ובנות הדורות שקדמו להן. אני מנסה לעזור לכל אישה צעירה להבין את עולמה הפנימי כדי שתוכל לנווט בעולם החיצוני. ולפעמים מתרחש בטיפול משהו עוצמתי: היכולת להכניס סדר בכאוס הנפשי שלה, מאפשרת לצעירה פעולה עצמאית, חשיבה שונה, שתוביל אותה להתנהג אחרת, להחליט אחרת, ועקב כך להרגיש טוב יותר.
בספר זה אחלוק איתכן את המאפיינים המשותפים של החוויות האלה, את סך חוכמתן המשותפת של אותן צעירות, בתוספת תצפיות והרהורים שלי. אספק לכן את הכלים להבין את עצמכן ולטפל בעצמכן בחמלה, להשתמש בחירוּת שיש לצעירות כיום בחוכמה ולא על חשבון בריאותכן הנפשית. אני לא רוצה עוד צעירות שמצלקות או מרעיבות את עצמן, שמשותקות מרוב חרדה, שחושבות שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיהן. די עם זה. אני רוצה צעירות חמושות בידע העצמי הנחוץ לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לשגשג. לנסוק ולעוף בבטחה ובדעה צלולה. עד שתחום העיסוק שלי יתייתר.
לכל המטופלות שלי בהווה ובעבר: ראשית, תודה לכן, תודה רבה שחלקתן איתי את הסיפורים שלכן. שנית, אף אחת מהדוגמאות שתיתקלו בה איננה שלכן. למה? מפני שניסחתי אותן באופן שישמור על פרטיותכן. האמת היא שנדרש לי זמן רב להבין איך לעשות את זה בלי לפגוע באותנטיות ובכנות של הספר. קבעתי לעצמי כלל אפוא, שאשתמש במקרה כדוגמה רק אם ישנן שתיים־שלוש מטופלות שלי שחוו את אותה הבעיה ואוכל לשלב את הסיפורים שלהן. ואז הרחקתי את כל הפרטים הלא רלוונטיים והוספתי אי־אלו פרטים חדשים בשביל הצבע. עשיתי זאת כדי לשמור על האמון שנתתן בי, ומשום שמקרי הדוגמה האלה באו להמחיש נושא רחב יותר שהוא נקודת המפתח, ולא גילכן או המראה שלכן. כך שלטובת הקוראות הרבות, עיצבתי את כל מה שלמדתי מכן בדמות נערה או אישה בדיונית.
הערה בנוגע לשפה. הספר עוסק במאפיינים המשותפים שזיהיתי במהלך העבודה עם נערות ונשים צעירות. לא כולו רלוונטי לכולן כמובן — אתן קבוצה מגוונת, וחלק ניכר ממנו רלוונטי גם לנערים ולצעירים. לא עבדתי עם מספר רב של צעירים המזדהים באופן שונה מזה או עם צעירים הנתונים בשלבי שינוי זהות, כך שאיני טוענת לידע ייחודי באשר לפסיכולוגיה שלהם. אני מקווה שהחומר כאן יתפוס משהו מזהותם של הכול. מגדר בעיני הוא קטגוריה שמובנית באופן חברתי ונקבעת בידי העצמי, ולכן ספר המכוון בלעדית לנערות ונשים צעירות מצטייר כסתירה. אלא שאני מצדיקה זאת בכך, שהנתונים שבידינו מעידים שצעירות סובלות עתה יותר מקשיים נפשיים (ומפגינות יתר עניין בלימודי פסיכולוגיה), מה שרומז על צורך בספר ממוגדר מעין זה. אני נוקטת את סגנון הדיבור של הצעירות שאני מטפלת בהן, ומחילה את המילים אמא, אבא והורה בצורה גמישה על כל האנשים שממלאים את התפקידים האלה, כולל הורים חורגים, אפוטרופוסים, הורים מאמצים וכדומה.
מובן שהספר אינו ממצה מבחינת תוכנו. מקורו בניסיון הקליני שלי ולא במחקר, ויש נושאים וסוגיות שלתחושתי אינני מספיק מנוסה בהם כדי לכתוב עליהם. במהלך הכתיבה נהייתי מודעת עד כאב לתחומים רבים שאין לי בהם די ידע וניסיון. למשל, אני יודעת הרבה על אנורקסיה, דיאטות ואכילה רגשית, אך מתברר שמעט מאוד על דימוי הגוף החיובי. למה אני מספרת את זה? מתוך תקווה שבמהלך הקריאה תרגישו פה ושם שרואים אתכן, שמכירים בכן. ואף שאינני מכירה אתכן כמובן, אולי הצלחתי לנסח להפליא את המחשבות שלכן בתחום כלשהו (וכלל לא בתחום אחר). אחד המאמרים הפסיכולוגיים האהובים עלי ביותר נקרא "לדעת מה אינך יודע", ואיני יודעת הרבה דברים. צר לי על הפערים האלה ואמשיך לנסות לצמצם אותם.
בסוף הספר מופיע הסעיף "רוצה לדעת יותר?" ובו הפניות ורעיונות לחקירה נוספת, במיוחד (אני מקווה) סביב חלק מהתחומים שאינני מבינה בהם מספיק.
לבסוף, הנושא העיקרי של ספר זה איננו מחלות נפש, אלא בריאות נפשית — הפסיכולוגיה היומיומית של נערות ונשים צעירות. הלוואי שהוא יעזור למי מכן שסובלת ממחלת נפש, והלוואי שכולכן תזהו בו משהו מעצמכן. אני מקווה שהוא יעזור לכן לנסח במילים את מה שמסתתר בנבכי נפשכן ושאותו אתן מתקשות לבטא. מעבר לכך, אני מקווה שתרגישו שמבינים אתכן.
1 ראו McManus, S. et al (2019), 'Prevalence of Non-suicide Self Harm and Service Contact in England 2000–14. Repeated Cross-Sectional Surveys of the General Population', The Lancet.
2 ראו Puckering, C. (1996) On Knowing What You Don't Know. Clinical Child Psychology and Psychiatry, 1(1), 157-160.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.