אתם, שחיים יפה כל כך
מיכל פאר
₪ 44.00
תקציר
אתם, שחיים יפה כל כך הוא רומן שנון ופרוע, המגולל את סיפורה של משפחה צעירה בשכונה בשולי תל אביב. חלקו הראשון נפתח בשלהי שנות השמונים, ביום שבו האב, קיקה ויינשטיין, נוכל רב–קסם שהסתבך בשקריו, נמלט מהארץ ומותיר מאחור את אשתו מרים ואת ילדיהם, אילזה ואסי. מכאן נע הרומן קדימה ואחורה בזמן ובמרחב, וחושף מסכת של זהויות בדויות, נדודים ושושלת פגועה אחת.
אתם, שחיים יפה כל כך כתוב בתנופה ובבשלות, וכל אחד מחלקיו מתאפיין בחותם סגנוני מובחן וייחודי. התמונות והסיפורים המצטיירים דרכו מרהיבים, אפלים וספוּגים באירוניה דקה. קריסתה של המשפחה בניצוחו של האב נפרשת במילותיה של מיכל פאר כסיפור אינטימי, ובה בעת כמהלך פטאלי וידוע מראש של התפוררות הערכים וחלוקת התפקידים שבבסיס המשפחה הגרעינית הישראלית. מיכל פאר, ילידת תל אביב, היא מרצה לקולנוע. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתב העת “מטעם”. אתם, שחיים יפה כל כך הוא ספרה הראשון.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 288
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 288
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
באור נובמבר, אולי אוגוסט, למרגלות עץ תות שפירותיו פצועים, טיפטף ללא הרף צינור גומי מפותל כנחש, וכפות רגליים יחפות — שלכלוך דבק אליהן כאילו היה קעקוע על עורן — השתכשכו בשלולית שנקוותה, התיזו טיפות בוציות לכל עבר, שם הוא נעץ שן תירס ברווח שבין שתי שינַי וצחק, לבן, צהוב, לבן. "כל הקשת בחלל הפה שלךְ," צחק. וכשצחק, הצטמצמו עיניו, אם בגלל כאב האור או משום שריר הצחוק, התאדו ממניין שנותיו עשרים וחמש שנים והוא הפך להיות בן גילי: בן אחת־עשרה.
ובקצה אותו יום, כשהוסט האור, ובחוץ רק פנס אחד דלק בגמגום בעוד חברו נותר בחשכה, הוא גילגל שתי מזוודות שחורות למרכז הבית, קיפל לתוכן ערמת חולצות צווארון בהירות, הניח חליפות חדשות תפורות בידי חייט, זוג נעליים שחורות, צעיף אנגורה שחור, מעיל ארוך שלו צווארון חיה, גם מייבש שיער שחור חדש, את הכול תחב פנימה ובעצמו לבש חולצה שכפתוריה רכוסים ומכנסיים שקפליהם מגוהצים בחומרה. עמד שם והביט ממרום מאה שמונים ושמונה הסנטימטרים שלו בילדיו — הייתי אז פרועת שיער בשיניים מרווחות — ואמר: "אני נוסע לאנגליה."
אנגליה, בחיי!
"אני נוסע לאנגליה ומסדר לנו שמה חיים חדשים."
מה יש לו לחפש שמה? רק פחם מוציאה האדמה שם, ואפילו גשר מפה לשם אין, מעֵבֶר לגבולות השמש השתרעה אנגליה שלו, אבל עקביו ננעצו בצורמנות בחלק ההוא של כדור הארץ.
"אני אתארגן שם קודם. אמצא לנו בית בשכונה יפה, בטח בלונדון, אולי בגולדרס גרין או בהמפסטד. נראה. ואסדר בית ספר טוב בשבילכם. לכל הדברים אבא דואג, ואז קורא לכם לבוא אלי. חיים חדשים נתחיל לנו בלונדון." כך דיבר על אנגליה שלו, וכמו בלחש קדום בנה מלכות שלמה עבורנו בתוך נוף הערפל, כאילו קיווה שלא־עוד מעיק עלינו עול הזיכרון של המעשים והעלילות, כל שביקש היה לעמוד על סִפּוֹ של סיפור חדש.
"לונדון? מה פתאום לונדון?" לא יכולתי לעצור בעצמי, כפות רגליים יחפות הלכו סחור־סחור סביב המזוודות לגרש את ריח העור החדש שעלה והתנדף מהן כמו רוח רפאים.
אסי הצטרף ואמר, "אני לא רוצה לונדון, אני רוצה להישאר כאן." הוא שיחק בגלגלי מכונית שפעם קיבל מהאב, מכונית משטרה שהשמיעה קול צופר לוחש, אבל אבא אמר, "אתה לא יודע, אסי? בלונדון יש נהר רחב שמתפתל בכל העיר, אפשר לשוט עליו בספינה, לא כמו אצלנו, ויש להם את קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, וארמון אמיתי עם מלכה ונסיכים. את כל הדברים הטובים יש שם."
"אני לא רוצֶה, אני רוצה להישאר כאן." נשמע לו דיבור עיקש לאסי, של אחד שיצא וראה עולם ואף על פי כן חזר וכעת תובע להישאר כאן, אלא שבכל ימי חייו לא יצא והרחיק מהשכונה: קשה למי שנולד בשכונה שלנו לצאת ממנה. כמו נלכד בקורים שטוותה, אם בגלל השם הרע שיצא לה, של שכונת עוני ובורות ופשע — כי גם אם לא באמת היה פשע, תושביה נראו תמיד כאילו היו על סף פשיעה, גנבה, מכות, אלימות או רצח — ואם בגלל שמי שחי בה נאחז במסורת של השכונה, כמו גידול כלבים אלימים, חמורים וטווסים או ציות לזמן אחר שבו מחוגים לא זזים קדימה והספירה של האחד אינה הספירה של האחר. אפילו הדיבור בשכונה היה אחר, מוחלק בכוח מהגרון, לא ממש נקרע מהגוף, לא נפרד לעולם מעולם של מטה.
אבא התיישב על הספה, כף ידו הברישה את הבלורית שלו בתנועה אוטומטית ואפשר היה להבחין ברעד שלפות בה, ולאחר שהונחה על המסעד, נפרשו אצבעותיה והוא הביט בהן, קרום צימח והתפשט ביניהן. הוא הרים את עיניו אלינו ומיד נרגז מכך שילדיו עדים לחולשתו. "אז אל תבואו ללונדון, לא צריך." הקול שלו נשמע מעונה, "עזבו, כלום אתם לא מבינים מהחיים. אני אקח לשם ילדים אחרים."
מי שהעיף באבא מבט אחד ידע מיד שהוא לא נולד בשכונה אלא הצטרף אליה כמהגר, חוקי או לא חוקי, אחד שנישא לילידת השכונה שהיא אמי. ברגע שנישאו קיבלו בית בחצר האחורית של בית ההורים, בית שקירותיו עץ, גגו אזבסט ותריסיו רופפים. בעבָר שימש הבית כמחסן ואחר כך הוסב לחדרון לסבתא־רבתא עד שזו עברה מן העולם הזה, ואז חזר החדרון לשמש כמחסן; בתצלומי אוויר הוא נראה כמו נקודה שחורה מקרית מאחורי עצי ג'ומס. עם נישואי הזוג, שופץ והורחב והתווספו לו חדר קטן ומטבחון ומקלחת. נקנו גם מיטה זוגית וארון לבגדים ושידות לילה, וכל זה למען הזוג הצעיר.
התיישבתי על ברכיו והחזקתי לו את כף היד עם טבעת הזהב. אני אבוא איתך, אבא, אל תשמע לו, הוא סתם ילד קטן, מה אתה צריך אותו? תראה אותי, אני אבוא איתך. הוא חרק בשיניו ואני המשכתי כמעט נטולת קול, נישקתי לו את הלחי, כל כך קרובה לעור שלו שיכולתי להריח את האפטר־שייב שהתיז על עצמו, אלכסנדר מוקדון או משהו כזה. אני מתעקשת: על איזה נהר תזרום שמה, אבא, באיזו ספינה תשוט, תגיד לי, כמה עמוקים יהיו המים? וכל הזמן חייכתי אליו להדגיש את שן התירס הצהובה שנעץ ברווח בין שתי שיני, שיראה ששמרתי עליה, בחיי!
"אני נוסע ומארגן לנו בית ואז קורא לכם לבוא אלי, אבל בינתיים אתה הגבר כאן. שמעת, אסי?" אבא נכנע למבט בעיניו הכחולות של אסי. "אבל תפסיק עם המכונית הזאת, של ילדים קטנים. אני אשלח לך מכונית עם שלט רחוק, בסדר?"
אמא ביקשה לחבק את אסי, אבל הוא הדף אותה ממנו, ואבא ניצל את ההזדמנות והצמיד אותו אליו, ושמעתי אותו לוחש לו, "הר של מתנות אני מביא לך. ואז אתה ואני עולים לגג. למקום הסודי שלנו שמה, בסדר? רק אתה ואני. אבל עד אז אתה השומר של הגג הזה ואתה השומר של הבית הזה, הבנת? אתה הגבר כאן עד שאבא חוזר."
אבא המשיך והעלה הבטחות על לונדון שלו, בהירוֹת ורעננות כאילו צפו על הקצף הלבן של מי הנהר ונשפכו היישר לרגלינו, ושיבץ בהן כמה מילים באנגלית וביקש מאיתנו לחזור אחריו, ואמא ניגבה את הדמעות, ואז אבא פיזם משהו כזה:
Imagine there's only heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above only sky
Imagine of all the people
I'm the only one, ahah, ahah
Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
Yoo hoo, hoo, hoo
הוא התחיל לצחוק והדביק אותנו, את אסי ואותי, ואחרינו הצטרפה אמא. זר אם היה מציץ בנו, היה רואה משפחה רגילה מכונסת איפשהו בביתה, משפחה שכל החלקים בה קיימים וסימטריים: אבא, אמא, ילד, ילדה. הוא היה מבין שמי מהם בדרכו לחוץ לארץ, וזה מפני המזוודות ומפני הבגדים המקופלים בהן למשעי, ועוד היה שם לב כי כולם נרגשים לכבוד הנסיעה, ואולי פיותיהם חולקים ציפיות משותפות. כן, כך יכולנו להיראות לאותו זר: משפחה רגילה שברגילות מכונסת יחד ומקיימת שיחה רגילה. אלא שפיו של אבא סינן פתאום קללה בשפה פרטית שהביא מהבית שלו, ולא היתה עוד אפשרות לנסיגה: הסיסמה נלחשה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו.
ליטפתי לו את הלחי כשהבטיח לשלוח כרטיסי טיסה מהר־מהר כי הוא לא יכול לחיות בלעדינו, ואז הוא התרומם וזרועותיו הניפו אותי גבוה והגוף שלי התמסר ובבת אחת איבד ממשקלו, וכשרגלַי כך, מנותקות מקרקע, לחש שהוא מכין לכבודי חדר של נסיכה בבית החדש שלנו, שישקיף לפארק ענקי או ליער, ואוכל לשבת על אדן החלון ולעקוב אחר חיות בר קטנות שמתרוצצות ומדלגות בינות לעצים, ואוכל לקטוף פתותי שלג שבטח ינשרו משמים במיוחד לכבודנו, בעדינות יתעופפו באוויר, וגם כוננית גדולה נישאה על כנפי הבטחתו, שבה כל ספרי ההרפתקאות שנכתבו אי־פעם בעולם. ומה עוד, אבא? תמשיך. תמשיך. רק לי תלחש את כל הדברים היפים, פתותי שלג נקטוף יחד! כמו כלום רציתי להישאר תלויה בין שמים לבין קרקע, אחוזה לנצח בזרועותיו, ואפילו הצמדתי את שפתַי לאוזנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, לעולם אוהב אותו.
הוא הרחיק אותי ממנו וצנחתי לרצפה.
"אני נשבע," אמר והניח את ידו על ראשו של אסי. "בראש הזה. בראש הזה אני נשבע לך, מימי, בראש של הבן שלי אני נשבע שתוך שבוע־שבועיים אתם אצלי בלונדון." הביט באמא ומבטו פיתוי ושכנועים ומערבולת של המצאות, בחיי!
ירקתי את שן התירס לכף ידי, ספוגת רוק ומתפוררת, ותחבתי אותה לכיס הז'קט שלו.
"תראי אותם, מימי. הם יהיו מאושרים בלונדון. הכול יהיה לכם. בית כמו שצריך, בית ספר ברמה גבוהה בשבילם. ילמדו אנגלית, יראו עולם, תוכלי ללכת איתם להצגות, למוזיאונים. אפילו אוויר טוב לנשום יהיה לכם שם. ולא תצטרכי לעבוד. אני מבטיח. אני אדאג לכל הדברים."
"כן, קיקה."
"שמעת מה ליזי אמרה לי? שמעת אותה? תמיד היא תאהב את האבא שלה."
"אוה!"
"מה?"
"כלום."
"את לא אומרת להם שום דבר רע על אבא שלהם. רק דברים טובים את מספרת להם."
"מה אתה חושב? אין להם עיניים?"
"נשבע לך ביקר לי, מימי. אתם באים אלי. בעוד שבוע. מקסימום שבועיים."
"בשביל מה הנסיעה הזאת? אני לא מבינה."
"אני חייב לנסוע. אל תתחילי עכשיו."
"אבל איך זה שאתה, שאתה האבא שלהם, נוסע ועוזב אותם?"
"עוזב? תגידי לי, פעם עזבתי ולא חזרתי? מה את רוצה ממני?"
"אתה משגע אותי, קיקה."
"אבל מה את רוצה?"
"חיים נורמליים. חיים כמו..."
"רוצה לחיות כל החיים שלך במקום הזה?"
"כמו כולם. כאן הבית שלי, יש לנו בית אחר? מזל שיש לנו את הבית הזה."
"זה בית?" תחב את האגודל שלו בתקרה ובן רגע ניקב בה חור. "זה נראה לך בית?"
"נכון. אתה צודק. לגמרי צודק. אבל זה מה שיש לנו."
"ולפחד כל הזמן שיבואו לזרוק אותך מכאן, מהצריף הזה? את לא רוצה בית משלך בּמקום כמו שצריך? מלכה אני אעשה אותך, מימי. המלכה שלי."
"כן."
"נקנה הכול חדש, רהיטים, כלי בית, הכול נקנה חדש. נזרוק את כל מה שיש כאן. הכול נשים מאחורינו, ונבנה שם חיים חדשים. את, אני, אסי וליזי."
"די, קיקה. בטח עוד פעם תסתבך, הרי לא נשאר מקום אחד שאתה יכול לנסוע אליו. ועכשיו זה יהיה גם אנגליה."
"את מגזימה."
"ואז מה? איפה תשים את עצמך?"
"אני שואל אותך: פעם לא חזרתי?"
"די, די."
"רק דברים חוקיים אני עושה, לא נוגע בשום דבר, נשבע לך."
"אתה אפילו נשבע ואני לא מאמינה לך. הרי את כל הדברים העקומים שאתה עושה בחוץ אתה מביא לתוך הבית. יכולת לעבוד כמו כולם, מה רע? אתה משהו מיוחד?"
"לא יכול כאן. חונקים אותי. מה יש לי כאן? את לא זוכרת שחלמנו?"
"אני לא זוכרת כלום. נהיה לי חושך, אני מוקפת בחושך, זה מה שנהיה."
"תסתכלי אלי. אני לא יכול להיות כאן יותר, למה את לא מבינה? כמו כלבי ציד הם אחרי. ניסע. נתחיל חיים חדשים. אני שולח לכם כרטיסים ואתם גם עפים מכאן ובאים אלי. לילדים יהיה טוב שם, לא בבית הזה שרק מתפרק לנו מעל הראש. בעוד כמה ימים אני מתקשר אלייך ואומר לך בדיוק מה את עושה, הבנת? את אורזת רק את מה שצריך ובאה עם הילדים."
"אני רוצה להאמין לך, קיקה. אני ממש מתאמצת לעשות את זה."
"הכול יהיה לנו שם."
"אולי אני טועה, אולי באמת אתה..."
"יהיה לנו טוב. כל מה..."
"בשביל מה קנית בגדים חדשים? לא, לא אכפת לך."
"כל מה שרצינו מימי, כל מה..."
"די. אני לוקחת הלוואות על הלוואות, לא יכולה להסתכל על הפנים של האנשים מרוב בושה, אפילו לאח שלי אני מתחננת שילווה לי קצת כסף לקנות אוכל לילדים. לאח שלי! לנעליים לחורף אין לי כסף. ואתה מוציא ומוציא ומבזבז על עצמך."
"איך את רוצה שאני אסע מכאן, קר שם, עם מה אני אסע?"
"מה עם כל הבגדים שיש לך בארון? למה היית צריך הכול חדש? אפילו לא לקחת זוג גרביים אחד מהארון, לא! הכול חדש!"
"תסתכלי עלי: דוגמן הבעל שלך, נכון?"
"אתה משגע אותי."
"תסתכלי, דוגמן, נכון?"
"אני שונאת את המעיל הזה שקנית, שחור על שחור, כאילו אתה... כאילו אתה..."
"מה יש לך? זה יפה, זה לחורף שם. מה את מבינה."
"לאן אתה באמת נוסע?"
"כמה ימים, תני לי רק כמה ימים להתארגן שם."
"אבל אנחנו, מה עלינו?"
"אני קורא לכם לבוא אלי. חשבתי על הכול, הכול מתוכנן. אֶת הכול אני מסדר בשבילכם, את תראי."
"אתה עוד פעם משקר לי. יש לך אישה שם?"
"אל תעצבני אותי. רק לכם אני דואג, בשביל מה אני עושה את זה? כל מה שחלמנו יהיה לנו. תגידי לילדים, כל מה שחלמנו, אבא דואג להכול."
"אני יודעת שיש לך אישה אחרת."
"את האחת והיחידה. למה את מזהמת את מה שיש לנו?"
"יש לך אישה שם?"
"רק את."
"יש לך?"
"אני אומר לך. ותגידי לילדים כל הזמן שאבא אוהב אותם. שום דבר רע את לא אומרת על אבא שלהם. אני אשלח לך כסף ברגע שאני מגיע לשם. בסדר?"
"..."
"בסדר?"
"אז למה לא תשאיר לי עכשיו כסף?"
"תסמכי עלי שאני שולח לך. ותזכרי, תזכרי שיש לי כאן אנשים. כל דבר שאת עושה הם מספרים לי. שלא תחשבי שאת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה."
"די, די."
"שהדברים לא יתבלבלו לך, קיבינימט, בלי שטויות, הבנת?"
"עזוב לי את היד."
"את אשתי ואני —"
"אתה מכאיב לי, די. הילדים מסתכלים, הם שומעים אותך, עזוב אותי."
"תנשקי אותי. אני אוהב אותך, מימי. אני אעשה אותך מלכה, תנשקי אותי."
הלכו והסתגרו בחדר השינה. חמקתי מהבית אל החוץ והתגנבתי לחלון שלהם. אבל התריס היה מוגף ולא יכולתי לראות דבר, רק מלמולים זלגו מבעדו על גבי נמלים שחורות, ולרגע לא הטריד אותי איך הנמלים נתלות עם הרגליים הארוכות שלהן על הקיר כשהן במדרון תלול כזה, מה מחזיק אותן מלא ליפול, לא חשבתי על הטבע בכלל. חזרתי פנימה ומצאתי את אסי מנסה להידחף לתוך המזוודה הפעורה, קימט את כל הבגדים. אז משכתי אותו ממנה ובאצבעי סימנתי לו שלא יפצה פה, והוא התבונן בשקט איך אחותו מחביאה כמה מהבגדים מתחת לספה, שוכבת על קרקעית המזוודה ואז מכסה את עצמה, אבל המזוודה היתה צרה מלהכיל חולצות, גרביים, מייבש שיער ואת הגוף שלה, אז היא יצאה ממנה, מדדה את המזוודה האחרת, נשכבה על קרקעיתה וציפתה לגזר הדין, ובדיוק אז הופיע האב.
הרמתי מעט את מכסה המזוודה והצצתי בַּפָּנים ששיחררו אנחה מהוססת, כאילו הדבר הנסתר שהתאמצו למענו — שנרקם בסודיות שבין אדם לעצמו — כבר אירע, וכעת נותר בחיל וברעדה להיווכח בתוצאותיו, והבטתי בטיפת זיעה, נשבעת שזו טיפת זיעה אחת יחידה, מה עוד זה יכול היה להיות אם לא זיעתו של אדם המבקש לברוא לו סיפור חיים חדש, שהתגלגלה במורד לחיו, התעכבה מעט כשנתקלה בזיפים צעירים ואז דילגה ברעננות לנקבוביות העור שנפערו מחום היום, והמשיכה דשנה מכל שליקטה בדרכה, עד שהתנפצה בזווית פיו לאינספור רסיסים. התרוממתי, עזבתי את המזוודה.
הוא אמר, "הנה, הגיע הזמן."
לבש את הז'קט ורכס את כפתוריו, יצא והתרחק מהבית. לא ביקש שנלווה אותו לשדה התעופה כמו שהיינו עושים לפעמים; נכנסים למונית ומלווים אותו כשהיה נוסע, הרי זאת לא הפעם הראשונה שנסע, כי אבות נוסעים, זה מה שאבות בדרך כלל עושים. והוא במיוחד נסע, היתה לו אהבה גדולה לנסיעות ולמסעות, יכול היה לצאת מהבית וכמו כלום לא לחזור ימים ושבועות. אי־אפשר היה לדעת כשיצא בבוקר אם ישוב, ואם כן מתי, ואם בכלל יהיה מדובר באותו אב עם אותו שם, כי במסעות האלה גם ליקט שמות שנטבעו בדרכונים חדשים בשביל הגוף שלו — עם כל מסע התרבו ללא הרף השמות ונאחזו לו בעור כמו פלומה, עד שאפילו הוא עצמו לא יכול היה לדעת מה השם האחד ועם איזה מהם יחזור הביתה, אם זה הוא שיחזור.
מיהרתי אחריו בצאתו לכביש, זאת אומרת לדרך הראשית כי לא נסלל כביש בשכונה, רק דרך שנחרשה תחת כפות רגלינו על אדמת הכורכר — גם כשרצנו יחפים בערבי הקיץ וחודי אבנים ננעצו בכפות רגלינו, הדמעות התאפקו, לא, לא, כי כך תחושלנה כפות רגלינו הבתולות טרם צאתן אל החיים — ונגלתה לפנַי המונית, פנסיה דולקים, ממתינה בעייפות, והנהג, גוץ שבטנו גדולה, הכניס מזוודה אחת לתא המטען, הראש שלו בקושי ביצבץ מעבר לגג המכונית, ואבא הסתכל עלי, ודחסתי את כל מה שיכולתי לתוך המבט שלי בו. הוא אמר משהו — וככל שהתאמצתי להבין מה אמר, לילות רבים אחר כך הורחקה שינה מעלי בניסיון לשחזר את תנועת אותן שפתיים שהגו מילים, מהן המילים? אולי היה שם משהו שנהגה רק בשביל הבת, זאת אומרת בשבילי, ירושה כלשהי מאב לבת שנפרטה למילים — ובאטימות קשר הנהג בחבל את המזוודה הנוספת על הגג, ותפילה נשמעה בתוכי שתיפול, שהקשירה תהיה רופפת ומייבש השיער יתרסק ויירמס תחת גלגלי מכוניות בדרך לשדה התעופה, ולעולם יסתובב הגבר בשיער סבוך ופרוע. הוא התיישב במונית, העיניים שלו הביטו מעבר לי, ואז סובב את ראשו לצד האחר, ושותקת נעלמה המונית במורד הדרך, השאירה אחריה נקב שקרעה באפלה.
בחצר בית ממול, שכֵנה בחלוק מפוהק הביטה גם היא במונית שהתרחקה, כאילו ראתה בה משהו בלתי נראה לעין, ואז רוקנה מים מדלי, וכל אותו הזמן ילד עירום דיווש ברעש סביב לה על תלת־אופן. היא אמרה לו משהו, ובתגובה עזב הילד את תלת־האופן שנפל על צדו, ורץ פנימה אל הבית. היא קראה קישטה, קישטה, קישטה, והוסיפה תנועת יד רחבה, ומתוך שקיות זבל שעמדו בקדמת הבית מתחת לתאורת רחוב ניתר חתול, עורפו פצוע ומדמם. באיזה קרב השתתף, כמה נשמות כבר ביזבז לשווא, קישטה, סילקה אותו מעליה. איש הופיע, הוליך לפניו שני כלבים שחורים רחבים ונמוכים, התכופף, אסף אבן והטיל אותה הרחק, ואז שיחרר את הכלבים מהרצועות והם הסתערו קדימה, נבחו במרץ, קדימה. באותו זמן התקדם טנדר במעלה הדרך, אלומות פנסיו רקדו, האירו במפוקפק את האדמה הזאת, וכעת התעכבה השכנה בשער החצר, וכשהתקרב הטנדר אלינו יכולתי לראות אותה מהנהנת אל הנהג והוא בתמורה האט מעט, אולי ביקש להראות לה את הספה האדומה שנשא בתא המטען, ואחרי שחלף על פנינו הביטה היישר אלי ונדה בראשה, ואני רק משכתי בכתפי, והיא פנתה ונכנסה אל ביתה. דממה ירדה. זרים פחדו לקצר את דרכם בחציית השכונה, בימים ובלילות, אף על פי שידעו שזאת דרך הקיצור היחידה שתוביל אותם ממזרח למערב וממערב למזרח, הרי יכלו למלא את המקום ולסלול דרכים חדשות על אדמת הכורכר בצעדיהם, אבל הם נרתעו מהעצים, מהכלבים, מהרכבות שדהרו הלוך וחזור למרגלותיה, מהבתים שצימחה כגושים חסרי צורה, שלא נודע כמה מתגוררים בהם, מי מתגורר בהם ומי מהם יכול לצאת עם עצבים עם אקדח עם סכין עם שיניים עם אגרופים.
ניגבתי את הפנים וקינחתי את האף בשולי החולצה, אספתי אבנים קטנות בכיס וחזרתי לחצר שלנו. זרקתי אבן על חלון השירותים המסריחים של השכנים, שהקיר האחורי של ביתם הוא האופק של החצר שלנו, ומיד אחריה עוד אחת. צליל צופר רכבת פילח את האוויר. בימים אחרים אולי הייתי רצה לאורך אדני הרכבת, הייתי חומקת אל אחד הקרונות הנחים על מסילת הפלדה בתחנה הראשית, שורקת לקטר, בבטנו ילך ויבער המנוע, יוביל את הקרונות אחריו, ובוחרת כל תחנה אחרת לרדת בה, זה הדבר, להיתקל בכל הטוב שיש לעולם להציע. אלא שאור עמום נדלק בשירותים, וראש הציץ בחלון: הבן של השכן המסריח, גדול ממני בשנתיים וטיפש כמו דלעת שקונים בשוק.
"את זרקת את זה?"
"אתה רואה כאן מישהו אחר?"
הוא שירבב את ראשו מבעד לחלון והפנה את מבטו כה וכה. "מטומטמת."
"אמא שלך מטומטמת, בן זונה," אמרתי לו. "בן זונה וכוס אמק."
ראיתי את כתפיו החשופות, בגלוי נשא אותן אל החלון, מהר רץ לכאן אם לא טרח ללבוש חולצה או שזה לא שינה לו כלום העירום הזה. תוך שנתיים־שלוש יצטרף למפעל החמוצים של הוריו, וענן ריח של שום וחומץ ירדוף אותו לעד. הלוא היה ידוע לכול שמי שנולד בשכונה לא ירחיק ממנה, וגם אם ירחיק, כמה ירחיק? בסוף תמיד יחזור לחיקה כשהוא פצוע ומושפל מהניסיון להשתלב בחוץ עם האנשים הרגילים. בקושי ידעו קרוא וכתוב הילידים של השכונה הזאת, ומיד כשהגיעו לגיל עשר או שתים־עשרה נכנסו לעבוד במפעל חמוצים או באולם חתונות או במכולת או בנגרייה או בהובלות רהיטים או בחנות צעצועים, נושאים לעד את אות הקין החלוד של השכונה.
"ותפסיק להסריח לנו את החצר."
"סתמי."
"כל מה שאתם עושים בחדר הזה אנחנו שומעים ומריחים. תמצאו לכם מקום אחר לעשות את הדברים האלה, הבנת?"
"את, חכי־חכי. אני... אני אקרע לך את הצורה."
זרקתי על הקיר את שארית האבנים שניפחו את כיסי ונכנסתי הביתה.
אמא שלי עמדה ליד החלון, אבל היא לא אמרה לי דבר. השיער שלה היה אז יפה ומלא וארוך כמעט עד המותניים, ועיניה גדולות וכחולות, שחקנית קולנוע יכולה היתה להיות, ולא הבנתי איך אבא שלי עזב ככה. מה הוא חשב לו, שימצא מישהי יותר יפה ממנה? כל גבר שהיה בסביבה תמיד רצה שתהיה שלו, אבל רק אבא שלי הצליח לגרום לה להתאהב בו ולהפוך אותה לגברת ויינשטיין, ותראו אתם מה יצא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.