באומגרטנר

1

בָּאוּמְגַרְטְנֶר יושב אל שולחנו בחדר הקומה השנייה הקרוי בפיו חליפות חדר העבודה שלו, לשכת ההיגוג שלו והמאורה שלו. עטו בידו, הוא באמצע משפט בפרק השלישי של המונוגרפיה שלו על הפסידונים של קירקגור, כשהוא נזכר שהספר שעליו לצטט ממנו כדי לסיים את המשפט נמצא למטה בסלון, שם השאיר אותו אמש לפני שעלה למיטה. בדרכו לאסוף את הספר עולה בדעתו גם שהבטיח להתקשר אל אחותו הבוקר בעשר, ומאחר שהשעה כמעט עשר, הוא מחליט ללכת למטבח ולהתקשר לפני שיאסוף את הספר בסלון. ואולם כשהוא נכנס אל המטבח עוצר אותו מיד ריח חריף וצורב. משהו נשרף, הוא קולט, וכשהוא נע לעבר הכיריים, הוא רואה שאחד המבערים הקדמיים הושאר דלוק, ולהבה קטנה ועיקשת מכרסמת את דרכה אל תחתית סיר האלומיניום הקטן שבו השתמש לפני שלוש שעות לבישול שתי ביצים רכות לארוחת הבוקר שלו. הוא מכבה את המבער, ואז, בלי לטרוח לקחת כרית אחיזה או מגבת, הוא מרים את הקלחת הלוהטת מן הכיריים ומסב כווייה לידו. באומגרטנר זועק מכאב. שבריר שנייה לאחר מכן הוא שומט את הסיר, וזה פוגע ברצפה בחבטה פתאומית מצלצלת, ואז, עדיין מייבב מכאב, חש אל הכיור, פותח את המים הקרים, תוחב את יד ימינו היישר מתחת לברז ומחזיק אותה שם בשלוש או ארבע הדקות הבאות, בעוד הזרם הצונן ניגר על עורו.

בתקווה שהצליח למנוע היווצרות אפשרית של שלפוחיות באצבעותיו ובכף ידו, מייבש באומגרטנר בזהירות את היד במגבת מטבח, מתעכב רגע לכופף את אצבעותיו, טופח על ידו במגבת עוד כמה פעמים, ואז שואל את עצמו מה הוא עושה במטבח. בטרם יספיק להיזכר שהוא אמור להתקשר אל אחותו, מצלצל הטלפון. הוא מרים את השפופרת וממלמל שלום מסויג. אחותו, הוא אומר לעצמו, נזכר סוף־סוף מדוע הוא כאן, ועכשיו שהשעה כבר אחרי עשר ועדיין לא התקשר, הוא משוכנע לגמרי שנעמי היא האדם מעבר לקו, אחותו הקנטרנית שוודאי תפתח את השיחה בכך שתנזוף בו על ששכח, שוב, כמו תמיד, להתקשר אליה, אבל ברגע שהאדם בקצה האחר מתחיל לדבר, מתברר שאין זו נעמי אלא גבר, אלמוני בעל קול בלתי מוכר שמגמגם מין התנצלות כלפיו על שהוא מאחר. מאחר לְמה? שואל באומגרטנר. לקרוא את המונה שלך, אומר האיש. הייתי אמור להיות אצלך בתשע, זוכר? לא, באומגרטנר אינו זוכר, לא עולה בזיכרונו אף רגע בימים או בשבועות האחרונים שבו חשב שקורא המונים מחברת החשמל מתוכנן להיות אצלו בתשע. אשר על כן הוא אומר לאיש שאין בעיה, בכוונתו להימצא בבית כל הבוקר וגם אחר הצהריים. אבל עובד חברת החשמל, שנשמע צעיר וחסר ניסיון ולהוט לרַצות, מתעקש להסביר דווקא עכשיו למה לא הגיע בזמן, אלא שהייתה לכך סיבה טובה, סיבה שלא בשליטתו, ושהוא יהיה אצלו ברגע שיוכל. בסדר, אומר באומגרטנר, אז להתראות. הוא מנתק ומסתכל ביד ימינו, שהתחילה לפעום מן הכווייה, אבל כשהוא בודק את כף ידו ואת אצבעותיו, הוא אינו מגלה כל סימן להיווצרות שלפוחיות או להתקלפות עור, רק איזו אדמומיות כללית. לא נורא, הוא אומר, אני יכול לחיות עם זה. ואז, פונה אל עצמו בגוף שני, הוא חושב: חמור מטומטם שכמוך, יש לך מזל.

עולה בדעתו שעליו להתקשר לנעמי עכשיו, בו במקום, להקדים תרופה למכה, אבל ברגע שהוא מרים את השפופרת כדי לחייג את המספר שלה, מצלצל פעמון הדלת. אנחה ממושכת נפלטת מריאותיו של באומגרטנר. כשצליל החיוג עדיין מזמזם בידו, הוא מניח את השפופרת בעריסתה ומתחיל ללכת לעבר חזית הבית, מרחיק בבעיטה זועפת את הסיר החרוך עם יציאתו מהמטבח.

מצב רוחו משתפר כשהוא פותח את הדלת ורואה שזו השליחה של יוּ־פִּי־אֵס, מוֹלי, מבקרת קבועה שזכתה במרוצת הזמן למעמד של... של מה? לא ממש חברה, אבל כבר יותר ממכרה בשלב זה, מאחר שהיא באה לדלת פעמיים או שלוש בשבוע זה חמש שנים, והאמת היא שבאומגרטנר הבודד, שאשתו מתה עליו לפני קרוב לעשור, דלוק בחשאי על האישה הגוצה הזאת בת השלושים וכמה, שאפילו אינו יודע את שם משפחתה, שכן אף כי מולי שחורה ואשתו לא הייתה כזו, יש משהו בעיניה שמזכיר לו את אנה בכל פעם שהוא מביט בה. הדבר קורה בלי יוצא מהכלל, אבל מהו בדיוק יתקשה מאוד לומר. תחושת ערנות, אם כי זה די הרבה יותר מזה, ואולי משהו שאפשר לתאר כדריכות קורנת, ואם לא זה אז במלוא הפשטות עצמיות מוארת, חִיות אנושית בכל זוהרה הנוהר מבפנים החוצה בריקוד מורכב המשלב רגש ומחשבה — משהו כזה, אולי, אם יש בכך היגיון כלשהו, אבל איך שלא תכנה את מה שהיה באנה, הוא ישנו גם אצל מולי. ובשל כך התחיל באומגרטנר להזמין ספרים — שאין לו צורך בהם ולעולם לא יפתח והוא עתיד לתרום אותם לספרייה הציבורית המקומית — למטרה האחת והיחידה של בילוי רגע או שניים עם מולי בכל פעם שהיא מצלצלת בדלת כדי למסור לו אחד מאותם ספרים.

בוקר טוב, פרופסור, היא אומרת, מרעיפה עליו את חיוכה המואר כאילו היה ברכה חגיגית. עוד ספר בשבילך.

תודה, מולי, אומר באומגרטנר, מחזיר לה חיוך כשהיא מגישה לו את החבילה החומה הצנומה. מה שלומך היום?

עדיין מוקדם — עוד אין לדעת — נכון לעכשיו, המעלות יותר למעלה ממה שהמורדות למטה. קשה להרגיש עצובה בבוקר נהדר כמו הבוקר הזה.

היום הטוב הראשון של האביב — היום הכי טוב בשנה. בואי נהנה ממנו כל עוד אפשר, מולי. אף פעם אין לדעת מה הולך לקרות.

כל כך נכון, משיבה מולי. היא צוחקת צחוק קצר של שותפות לדבר עבירה, ואז, בטרם הספיק לחשוב על תשובה שנונה או משעשעת שתאריך את שיחתם, היא מנופפת לו לפרידה וצועדת בחזרה לרכב שלה.

זה עוד אחד מהדברים שבאומגרטנר מחבב אצל מולי: היא תמיד צוחקת להערותיו הצולעות, אפילו לחלשות שבהן, לכישלונות המובהקים ביותר.

הוא הולך בחזרה למטבח ומניח את החבילה החתומה על ערימת חבילות הספרים החתומות האחרות הנדחסות אל פינת החדר הסמוכה לשולחן. המגדל הזה צמח לאחרונה לגובה כזה, עד שנדמה שתוספת של עוד אחד או שניים מהמלבנים החומים הללו תמוטט את כל העניין. באומגרטנר רושם לעצמו תזכורת מנטלית להוציא את הספרים מאריזות הקרטון שלהם מתישהו בהמשך היום ולהעביר את הספרים העירומים אל הערימה הפחות גדושה מבין ערימות הקרטונים המונחות במרפסת האחורית, שהופרשו עם ספרים נוספים למסירה לספרייה הציבורית. כן, כן, אומר באומגרטנר לעצמו, הבטחתי לעצמי לעשות את זה בפעם האחרונה שמולי הייתה כאן, וגם בפעם שקדמה לה, אבל הפעם אני מתכוון ברצינות.

הוא מציץ בשעונו ורואה שהשעה עשר ורבע. נעשה מאוחר, הוא חושב, אבל אולי לא מאוחר מדי להתקשר לנעמי ולהקדים תרופה למכה לפני שהיא תתחיל להמטיר עליו עלבונות גסי רוח. הוא שולח יד אל הטלפון, אבל ממש בשנייה שהוא עומד להרים את השפופרת, מתחיל השד הקטן לצלצל. גם הפעם הוא מניח שזו אחותו, וגם הפעם הוא טועה.

קול דק ורועד משיב להלו הממולמל שלו בשאלה כמעט בלתי נשמעת: ״מר באומגרטנר?״ את המילים אומר מישהו כה צעיר וכה מיוסר שבאומגרטנר מיד מוצף בהלה, כאילו כל איבר בגופו פועל פתאום במהירות כפולה מהרגיל. כשהוא שואל מי זה עונה הקול ״רוזיטה,״ ובבת אחת מתחוור לו שמשהו קרה בוודאי לגברת פְלוֹרֶס, האישה שהתחילה לבוא לנקות את הבית כמה ימים אחרי ההלוויה של אנה וממשיכה לבוא מאז פעמיים בשבוע לנקות את הרצפה ולשאוב את השטיחים ולטפל בכביסה שלו ובשאר מלאכות הבית, וכך מונעת ממנו לחיות בזוהמה ובאי־סדר זה תשע וחצי שנים, גברת פלורס הטובה והיציבה, השותקת על פי רוב והמסוגרת, עם בעלה פועל הבניין ושלושת ילדיה, שני הבנים הבוגרים והצעירה ביותר, רוזיטה, רזונת בת שתים עשרה עם עיניים חומות נהדרות שבאה אל הבית כל שנה בהָלוֹאין לקבל את שקית הממתקים הקטנה שלה.

מה קרה, רוזיטה? שואל באומגרטנר. קרה משהו לאימא שלך?

לא, אומרת רוזיטה, לא לאימא שלי. לאבא שלי.

באומגרטנר מחכה כמה רגעים עד שיישפכו כל דמעותיה הכבושות של הילדה בהתקף בכי חנוק, ומאחר שהקטנה נאבקת לא להתפרק ולא מרשה לעצמה להרפות לגמרי, הופכת נשימתה לרצף של השתנקויות ורעידות קטועות. באומגרטנר מבין שמאחר שגברת פלורס הייתה אמורה לבוא אל הבית אחר הצהריים, ומשום שעכשיו חופשת האביב ובתה לא בבית הספר, היא הורתה לרוזיטה לטלפן אל מר באומגרטנר ולהודיע על מקרה החירום, בזמן שהיא עצמה יוצאת להתמודד עם מה שקרה לבעלה, יהיה אשר יהיה.

ברגע שההשתנקויות והדמעות הכבושות שככו במידת־מה, שואל באומגרטנר את השאלה הבאה. מחיבור שברי הדוח שמוסרת הילדה על מה ששמעה מפי אימה, שאף היא עצמה שמעה מפי מישהו אחר, הוא מסיק שמר פלורס עסק הבוקר בעבודה של שיפוץ מטבח, וכשהיה במרתף של הלקוח וניסר קרשים של חמישה על עשרה במסור העגול שלו, הליך שביצע מאות אם לא אלפי פעמים בעבר, הצליח איכשהו לנסר שתיים מאצבעות ידו הימנית.

באומגרטנר רואה את שתי האצבעות הקטועות צונחות לתוך ערימת נסורת על הרצפה. הוא רואה את הדם הניגר מן הגדמים החשופים, פשוטי העור. הוא שומע את צעקתו של מר פלורס.

לבסוף הוא אומר: אל תדאגי, רוזיטה. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל הרופאים יודעים איך לתקן את זה. הם יכולים לחבר את האצבעות של אביך בחזרה ליד, ועד שתתחילי שוב את הלימודים בסתיו, הוא יהיה במצב מושלם.

באמת?

כן, באמת. אני מבטיח.

מכיוון שהילדה לבדה בבית, ומכיוון שנקלעה למצב מאובן של תבהלה צרופה מאז יצאה אימה אל בית החולים, ממשיך באומגרטנר לדבר איתה עוד עשר דקות. ברגע מסוים לקראת סוף השיחה הוא מצליח לחלץ ממנה משהו דומה לצחוק, וכשהם מנתקים לבסוף, אותו צחוק כביכול הוא שנשאר אצלו, וברור לו שהוא ייזכר כהישג החשוב ביותר שהשיג באותו יום.

אף על פי כן באומגרטנר עבר טלטלה. הוא מושך כיסא ומתיישב, מקבע את עיניו בעיגול שחור של כתם ישן שהותיר ספל קפה בעודו מגולל את הסצנה בתודעתו.

אנחל פלורס, נגר ותיק בן ארבעים ושמונה, בעיצומה של מלאכה שעשה בהצלחה שוב ושוב במרוצת שנים רבות, שוגה באופן פתאומי ובלתי מוסבר, ועקב רגע אחד של היסח הדעת גורם לעצמו פציעה קשה. מדוע? מה גרם לו לאבד את הריכוז ולהסיט את מחשבותיו מהמשימה המידית, משימה פשוטה אם אתה מתרכז בה, ומסוכנת אם לא? האם הסיח אחד משותפיו לעבודה את דעתו כשירד במדרגות באותו רגע? האם חדרה לראשו מבלי משים איזו מחשבה תועה? האם נחת זבוב על אפו? האם חש כאב בטן פתאומי? האם הפריז בשתייה אמש או רב עם אשתו לפני שיצא מהבית או... פתאום עולה בדעתו שאולי כרת מר פלורס את אצבעותיו בדיוק ברגע שבו הוא, באומגרטנר, חרך את ידו על הסיר. כל אחד מהם היה הגורם לסבלו, אם כי סבלו של האחד גדול הרבה יותר מזה של האחר, ועם זאת, בכל אחד מהמקרים —

פעמון הדלת מצלצל וקוטע את שטף מחשבותיו המשוטטות של באומגרטנר. לעזאזל, הוא אומר, בעודו קם לאיטו מן הכיסא ומדשדש לעבר קדמת הבית. אפילו לא נותנים לבנאדם לחשוב פה.

כשפותח באומגרטנר את הדלת הוא מוצא את עצמו מביט בפרצופו של קורא המונים, בחור גבוה וחסון בסוף שנות העשרים או תחילת השלושים לחייו, לבוש בחולצה הסטנדרטית הכחולה של חברת החשמל שהלוגו PSE&G מתנוסס על כיסה, והיישר מתחתיו שמו של האיש שבתוך החולצה: אֵד. למיטב הבחנתו של באומגרטנר, המבט בעיניו של אד חדור תקווה ומוטרד בעת ובעונה אחת. צירוף מוזר, הוא חושב, וכשאד משגר אליו חיוך מהוסס כברכת שלום, הרושם מבלבל אפילו יותר — כאילו קורא המונים מצפה כמעט שתיטרק הדלת בפניו. כדי לשכך את חרדותיו מזמין אותו באומגרטנר להיכנס אל הבית.

תודה, מר בּוּם גַרְדֶן, אומר האיש בעודו פוסע מעל המפתן. אני מעריך את זה.

משועשע יותר מנעלב בשל סירוס שמו, אומר באומגרטנר: אולי נקרא זה לזה בשמות הפרטיים? אני כבר יודע את שלך — אד — אז אולי תפסיק את עניין המר ותקרא לי סַיי.

סַיי? אנחה? תמה אד. איזה מין שם זה?

לא אנחה שיוצאת מהפה — פשוט סַיי, אֵס־וַאי. זה קיצור של סימור, השם המגוחך שנתנו לי ההורים שלי כשנולדתי. סַיי זה לא מי יודע מה, אני מודה, אבל לפחות יותר טוב מסימור.

אז גם אתה, הה? אומר קורא המונים.

גם אני, הה, מה? אומר באומגרטנר.

תקוע עם שם שאתה לא אוהב.

מה הבעיה עם אד?

אין בעיה. זה שם המשפחה שמפריע לי.

אה? ומהו?

פַּפָּדוֹפּוּלוֹס.

מה הבעיה איתו? זה שם יווני יפה.

בשביל מישהו שחי ביוון אולי, אבל באמריקה הוא מצחיק אנשים. הילדים בבית ספר צחקו ממני, כששיחקתי מגיש בייסבול בליגות הנמוכות לפני כמה שנים, כל הקהל היה צוחק כשהכריזו על השם שלי ברמקול. זה גורם לך, איך קוראים לזה, לתסביך.

אם הוא מפריע לך כל כך, למה שלא תשנה אותו?

אני לא יכול. זה ישבור את הלב לאבי.

באומגרטנר מתחיל להשתעמם. אם לא יבלום את הלהג הסתמי הזה, בקרוב יתחיל אד פפדופולוס להציף אותו בכל סיפור חייו או בהעלאת זיכרונות מהקריירה הלא מזהירה שלו בליגות הנמוכות, ולכן סַיי, קיצור של סימור, מחליף את הנושא בבת אחת ושואל את אד אם ירצה להעיף מבט במונה שבמרתף. רק אז נודע לו שזה יומו הראשון של הבחור בעבודה, ושהמונה במרתף יהיה הראשון שיקרא אי־פעם כעובד מוסמך של חברת החשמל והגז הציבורית, וזה מסביר למה לא הגיע בשעה היעודה — בכלל לא באשמתו, תבין, אלא משום שחבורה של קוראי מונים ותיקים בצוות עבדה עליו הבוקר — הבוקר הראשון שלו בעבודה! — ורוקנה את מְכל הדלק שלו, הותירה לו מספיק דלק לנסוע חצי מייל, מה שגרם לרכב שלו להיתקע בכביש הומה בשעת העומס הכבד ביותר, וזה מה שהוביל לעיכוב המביך. צר לו, הוא אומר, צר לו נורא על אי־הנוחות שהוא גורם לו. לוּ רק היה לו מספיק שכל לבדוק את מד הדלק לפני שהוא יוצא לסיבוב שלו, היה מתייצב פה בזמן, אבל הקונדסים הטיפשים האלה היו מוכרחים לעשות לו את התרגיל הזה רק בגלל שהוא הילד החדש בשכונה, ועוד חיכו לראות איך בגלל זה הוא חוטף מנה מהמפקח. עוד פישול אחד כזה וישימו אותו בתקופת מבחן. עוד שניים, ובטח יפטרו אותו.

בשלב זה באומגרטנר מוכן לצעוק. מניין הגיע הפה על גלגלים הזה, הוא שואל את עצמו, ובאיזו דרך אפשר לשים קץ לשטף המילים הבלתי נדלה שלו? ועם זאת, למרות תרעומתו הגוברת, אינו יכול שלא לחוש מידה של אהדה לכסיל טוב המזג הזה, לכן במקום לשחרר מריאותיו זעקה במלוא הגרון, מושך באומגרטנר אנחה רכה, כמעט בלתי נשמעת, ומתחיל ללכת לעבר הדלת המוליכה אל המרתף.

זה שם למטה, הוא אומר, על הקיר האחורי מצד שמאל, אבל כשהוא לוחץ על מתג התאורה, המרתף נותר באפלה. לעזאזל, אומר באומגרטנר, מתאמץ לא לאבד שליטה, כשם שהתאמצה רוזיטה לא לבכות כשדיברו קודם, הנורה למטה בטח נשרפה.

אין בעיה, אומר אד. יש לי פנס. ציוד תקני, אתה יודע.

טוב. אני בטוח שתמצא אותו.

או שכן או שלא, אומר קורא המונים הטירון. לא אכפת לך לרדת איתי ולהראות לי איפה זה, בבקשה? רק הפעם, כדי שיותר לא אבזבז את הזמן שלך.

עולה בדעתו של באומגרטנר שאד פפדופולוס מפחד מהחושך, אולי רק ממרתפים חשוכים, בייחוד בבתים ישנים כמו זה עם קורי עכביש מידלדלים מהקורות וחרקים ענקיים מקפצים על הרצפה, והשד יודע אילו חפצים בלתי נראים חוסמים את הדרך אל המונה, ולכן, אף על פי שהוא בטוח שנעמי תתקשר אליו ברגע שתיגע כף רגלו במדרגה התחתונה, מניח באומגרטנר לעצמו להשתכנע לרדת ראשון.

המדרגות למרתף רעועות ולא יציבות, זה עוד דבר שהבטיח באומגרטנר לעצמו לתקן ועדיין לא עשה זאת, אפילו לא לאחר שנים של הבטחות שניתנו באותה נימה של נחישות כנה, שכן אף פעם לא יוצא לו לחשוב על המדרגות עד שהוא מוצא את עצמו יורד אל המרתף, וברגע שהוא חוזר ועולה וסוגר את הדלת, הוא שוכח אותן לגמרי. עכשיו, בלי תאורה שתאיר את המדרגות מלמעלה, וכשמקור האור היחיד הוא אלומת הפנס של אד מאחוריו, באומגרטנר אוחז בזהירות במעקה העץ המתקלף, אלא שאך הידק את לפיתתו נדקרות כף ידו ואצבעותיו באלף מחטי רפאים — כאילו הוא נכווה שוב. הוא מושך את ידו באחת, ומכיוון שאין מעקה משמאל, אין לו עוד במה לאחוז, אבל בכל זאת, בטוח שהוא מכיר היטב את המדרגות הללו מקץ שנים כה רבות של מגורים בבית הזה, הוא מסתכן בצעד ראשון כלפי מטה, מחטיא את הקרש בסנטימטר וחצי, מאבד את שיווי משקלו בחשיכה ומתגלגל למטה עד לקרקעית, נחבל במרפק אחד, אחר כך במרפק האחר, ואז מרסק את ברכו הימנית כנגד רצפת הבטון הקשה.

בפעם השנייה באותו בוקר זועק באומגרטנר מכאב. הזעקה מתפוגגת לעווית מתמשכת של גניחות כאשר גופו הממוטט מתפתל לכאן ולכאן על הרצפה הטחובה. אין לו מושג שאיבריו מתנועעים, ואף על פי כן הוא יודע שעודנו בהכרה כי כמה וכמה מחשבות חסרות קשר מקפצות מצד לצד בתוך ראשו, אם כי המחשבות הללו עמומות ולא מובנות לו, והדבר היה פוסל אותן מלהיחשב מחשבות אמיתיות, הוא מניח ומשלח אותן לקטגוריה של כמעט מחשבות או של אי־מחשבות, אלא שאולי למרות הכאב המסתער על מרפקיו ועל ברכו הימנית, אין כאב בראשו, ומכאן עולה שגולגולתו סבלה את הנפילה בלי שום מכה רצינית, ומזה עולה עוד שאחרי ככלות הכול, התאונה לא הפכה אותו לאידיוט מברבר מזיל ריר, בָּשל להישלח לבית החרושת לדֶבֶק. עם זאת, כעבור רגע, כשאד עומד מעליו ומאיר בפנסו על פניו, אין באומגרטנר מסוגל להפיק את המילים כדי להורות לו שיזיז את האור הצידה, ותחת זאת הוא מושך אנקה נוספת ומכסה את עיניו ביד ימינו. אי־יכולתו להביע את מחשבותיו מטרידה אותו, אפילו מפחידה. לכל הפחות היא מעידה על כך שהמנגנון המוחי שלו עדיין משובש, אם לא ניזוק לצמיתות אחרי ככלות הכול, או שהוא רק תקוע לעת עתה בגלל הכאב שממשיך לקדוח בשאר איברי גופו פרט לראשו, בעיקר במרפקו הימני, שגרם לו להרגיש כאילו הוא עומד להתפרץ בלהבות כשהרים את ידו לכסות את עיניו, אותה יד ימין שכבר נכוותה הבוקר ועודנה כאובה גם עכשיו, מן הסתם משום שבלם את השלב האחרון של נפילתו בשליחת ידיו קדימה כאשר נחבט ברצפת הבטון, אף כי אינו זוכר שעשה זאת.

אוי ואבוי, אומר אד. אתה בסדר? מקץ הפוגה ארוכה מצליח באומגרטנר סוף־סוף לחלץ מפיו כמה מילים. קשה לדעת, הוא אומר. אמנם יש סיפוק בידיעה שלא איבד את כוח הדיבור, אך הכאב חזק מכדי שיוכל לעלוץ על הניצחון. לפחות אני לא מת, הוא ממשיך. זה משהו חיובי, אני מניח.

ברור, אומר איש המונים, חיובי לגמרי. אבל תגיד לי, סַיי, איפה כואב לך?

בעוד באומגרטנר מונה את המקומות החבולים בגופו, אד נכנס לתפקיד של מאמן כושר מקצועי ואומד בקפידה את הנזק האפשרי לכל שריר, גיד ועצם מוכים, וברגע שהושלמה רשימת המצאי, שואל את באומגרטנר אם יעמוד לו כוחו אם ירים אותו מהרצפה ויתמוך בו בעלייה במדרגות.

בוא נעשה ניסיון, אומר באומגרטנר. אם אני לא יכול, נדע מהר מאוד.

כך אד פפדופולוס, אדם זר שנכנס לביתו של באומגרטנר לפני לא יותר מעשר דקות, מניף את הקשיש מהרצפה בידו הימנית כשהוא מחזיק בפנס בידו השמאלית, ואז, כשזרועו הימנית מהודקת סביב גווֹ וצלעותיו של באומגרטנר, הוא פותח במבצע המאומץ של תמרונו במעלה המדרגות הצרות והרופפות. מכל המקומות הכואבים, מגלה באומגרטנר, הברך היא שכואבת ביותר, כואבת כל כך שדי בעמידה עליה לעורר כאב מהסוג המיילל, יללות שמחקות את היריבות וההמולה של ארבעים חתולי בר מצווחים, ואף על פי כן, מדורבן בהכרת הטובה כלפי דאגתו האכפתית של אד וזרועו השרירית המיומנת, באומגרטנר נחוש לעשות כמיטב יכולתו ולא להתלונן, לשאת את היללות והצרחות בדממה סטואית איתנה. לפיכך, אפילו כשאד פוצח בתיאור פציעת הברך שלו עצמו לפני ארבע שנים, קרע במניסקוס שהושיב אותו על הספסל רוב העונה ובסופו של דבר הרס את הקריירה שלו כמגיש, באומגרטנר אינו משמיע כל קול למעט נהמה אקראית, ואינו מדבר או מזדעק כאשר ממשיך אד ומספר כיצד כאשר חזר מהפציעה, איבדה ההגשה המהירה שלו את העוקץ שלה, והמסובבת — את הפלפל שלה, וזהו זה, הוא אומר, ביי־ביי צ׳רלי, היה נחמד להכיר אותך, ואפילו אז, כשבאומגרטנר נשאר לכוד בסיפורו המייגע של המגיש לשעבר על אודות חלומות שבורים וספלי קפה שלא נשתו, שנמשך לאורך ארבע הדקות שנדרשות להעפיל במדרגות, הוא אינו זוקף זאת לגנותו, ולאמיתו של דבר נצמד לדבריו של קורא המונים כהסחת דעת מרה אך ברוכה מן הכאב.

גם לאחר שהם מצליחים להגיע אל ראש המדרגות ממשיך באומגרטנר להישען על אד בעודו מדדה אל הסלון, שם מוריד אותו מגינו בעדינות אל הספה ומשעין את ראשו על צמד כריות רקומות. אנחנו צריכים לשים קרח על הברך הזאת, אומר האיש הצעיר, ולפני שמספיק באומגרטנר לומר לו שמתקן הקרח שבור, כבר נעלם אד מהחדר. באומגרטנר מטה אוזן בעוד תא ההקפאה נפתח ואחר כך נסגר. כעבור שניות מספר חוזר אד ומופיע, נראה מבולבל ומוכה צער. אין קרח, הוא אומר, מדבר בנימה הנוגה של ילד שזה עתה גילה שאין סנטה קלאוס, או של מחפש דרך מתבגר שזה עתה גילה שאין אלוהים, או של גוסס שזה עתה גילה שאין מחר.

שזה לא ידאיג אותך, אומר באומגרטנר, אני אהיה בסדר.

אני לא יודע, אומר קורא המונים, אתה נראה די חבול, סַיי. השיער שלך פרוע, המכנסיים מפויחים ומוכתמים. כדאי בטח להביא אותך לבית חולים לעשות כמה צילומים. רק לוודא ששום דבר לא שבור.

עזוב, אומר באומגרטנר. שום בית חולים, שום צילומים. כל מה שאני צריך זה קצת מנוחה, הזדמנות להתאושש. תוך זמן קצר אני אהיה על הרגליים.

טוב, איך שאתה רוצה, אומר אד, בעוד גלגלים קטנים בלתי נראים מתחילים להסתובב בתוך ראשו. לפחות תרשה לי להביא לך כוס מים, בסדר?

תודה. כוס מים תהיה נהדרת.

כעבור דקה וחצי, בשעה שבאומגרטנר לוגם את המים, מתיישב אד פתאום על הרצפה ורוכן לפנים עד שפניו כמעט נוגעים בפניו של באומגרטנר. תגיד לי, סַיי, איזה שנה עכשיו?

באומגרטנר נעצר באמצע הלגימה, בולע את המים שנצברו בפיו ואומר: איזו מין שאלה זאת?

תזרום איתי, סַיי. איזה שנה עכשיו?

טוב, אז נראה. אם נוכל לפסול את 1906 ואת 1687, יחד עם 1777 ו־1944, אז השנה צריכה להיות 2018. איך זה? מספיק קרוב?

אד מחייך ואומר: בול באמצע הצלחת.

מרוצה?

עוד שתיים-שלוש — סתם בשביל הבידור.

באנחה עמוקה של קוצר רוח שוקל באומגרטנר אם להוריד לאד אחת על הפרצוף, או להמשיך לשחק מתוך נימוס. הוא עוצם את עיניו, מתמקם בצומת שבין קוּטֶר זקן רגזן לחכם שלא מן העולם הזה, ואומר לבסוף: טוב, דוקטור, השאלה הבאה.

איפה אנחנו?

איפה? אנחנו כאן, כמובן. איפה שאנחנו תמיד — כל אחד מאיתנו כלוא בתוך הכאן שלו או שלה מרגע היוולדנו ועד יום מותנו.

נכון, אבל אני חושב יותר בכיוון של באיזה עיר אנחנו. המקום על המפה ששנינו נמצאים בו עכשיו.

טוב, אם כך אנחנו בפרינסטון, לא? פרינסטון, ניו ג׳רזי, למען הדיוק. מקום יפה אבל משמים, אבל זאת רק דעתי. מה אתה חושב?

אני לא יודע. זאת פעם ראשונה שאני כאן. לי זה נראה די נחמד, אבל אני לא גר כאן כמוך, אז אני לא יכול לקבוע.

באומגרטנר רוצה להמשיך להקניט את אד כשהם מתקדמים דרך השאלות הנותרות, אך אינו מסוגל להביא את עצמו לעשות זאת. עוצמת רצונו הטוב של האיש הצעיר גוברת על כל דחף ללעוג לו, וכאשר מסתיים החידון הקטן ואיש המונים משתכנע שלמטופל שלו אין זעזוע מוח או תסמינים מסכני חיים אחרים, באומגרטנר אומר לו שכבר גזל הרבה מזמנו ושעליו לצאת שוב לסיבוב שלו, צ׳יק צ׳ק, כי יש לו עוד מונים לקרוא היום, וזה פתאום מזכיר לאד שבכל הבלבול בעקבות נפילתו של באומגרטנר במדרגות, שכח לקרוא את המונה, והוא אוחז בפנס שלו וממהר לצאת מהחדר כדי להשלים את משימתו בתור עובד מן המניין בחברת החשמל והגז הציבורית.

בשעה שבאומגרטנר מאזין לרקיעת נעלי העבודה היורדות במדרגות המרתף, הוא מהרהר בסבך המוזר של הנסיבות שהניחו אותו על גבו עם זוג מרפקים חבולים וברך נפוחה וכואבת, שבעטייה ייאלץ לצלוע בשבועות הקרובים, אם לא עד סוף הקיץ ואולי אפילו כל שארית חייו. אין מה לעשות בקשר לזה, הוא אומר לעצמו, ואז נסבות מחשבותיו על מר פלורס המסכן והעניין המחריד של שתי האצבעות הכרותות. כמה נורא זה בוודאי לראות את עצמו עושה את זה לגוף שלו, חושב באומגרטנר, לא רק לצפות באצבעותיו הנושרות מידו אלא גם לדעת שהוא עצמו היה אחראי להטלת המום בגופו. על פי כל מה ששמע, בימינו אלה יכולים רופאים דרך שגרה לתפור בחזרה אצבעות קטועות ולהחזיר אותן לפעולה תקינה, אבל הוא אינו מכיר שום אדם שחווה שחזור ניסי כזה באופן אישי, ולכן הוא מקווה שלא שיקר לרוזיטה כשהבטיח לה שבסופו של דבר אביה יהיה שלם בגופו, שכן אסור בשום אופן לשקר לילדים, לעולם לא, בכל נסיבות שהן, הגם שכאשר מדובר במבוגרים אפשר לחרוג מן הכלל.

בשלב זה שכח לגמרי את המסה שלו על קירקגור ואת הספר שהתכוון להעלות לקומה השנייה כדי ללטש את המשפט שכתב באותו רגע. הוא שכח גם את שיחת הטלפון לאחותו ואת העובדה שיש לו בכלל אחות, שכן הרבה כל כך התרחש מאז היו הדברים הללו עניינים חשובים ודוחקים, עד שהיו יכולים בה במידה להשתייך לחייו של מישהו אחר. לפי שעה תוכניותיו היחידות הן להמשיך לנוח קצת ולחכות שאד ישוב מעיסוקו במונה למטה, ואז להודות לו על חסדיו המרובים ולשַלח אותו לדרכו. הוא עוצם את עיניו, ובדקה או שתיים הבאות ממשיכות מחשבותיו לנדוד מדבר לדבר, אולם עד מהרה אין עוד דברים, ואת מקומן של המחשבות תופס רצף של תמונות חלום, רובן של אנה כשאנה הייתה צעירה, ובזו אחר זו הוא רואה את אנה מחייכת אליו ומזעיפה פנים אליו ומסתחררת ברחבי חדר איפשהו ויושבת על כיסא איפשהו ועומדת על קצות אצבעותיה ומותחת את זרועותיה אל התקרה.

כשהוא מקיץ האור המחלחל אל החדר מעיד על כך שחלף זמן־מה. באומגרטנר מניח שמדובר בלא יותר משתים עשרה או חמש עשרה דקות, אבל כשהוא מביט בשעונו, המחוגים מראים עשרה לאחת, כלומר שהיה שרוי בלי הכרה שלושת רבעי שעה או שעה שלמה. הוא מעיף מבט אל שולחן הקפה ורואה שפתק בכתב יד מונח על ערימה של ספרים. אם ברצונו לקרוא את הפתק יהיה עליו למתוח את זרועו הימנית כדי לתפוס את הנייר בקצות אצבעותיו, מה שגם יאלץ אותו לבחון את מצב המרפק שלו. אבל אין דבר, אֱזור אומץ ילד ועשה את זה, ואז באומגרטנר עושה את זה, ואמנם המרפק דווי וכואב, אך הכאב אינו נורא מכדי להצריך יותר מאנקה קולנית.

סַיי היקר, ישנת כשעליתי למעלה. לא רציתי להפריע לך אז הלכתי. כשאסיים את העבודה אגש לחנות ואביא לך שקית קרח. זה יעזור לכאב שלך ויפחית את הנפיחות. אביא גם נורה חדשה למרתף שלך. אגיע בין שש לשש וחצי. שלך, אד פפדופולוס.

אדם זר לגמרי שיוצא מגדרו ועושה את כל זה. בעולם מלא חַרְיָאתים וברברים אנוכיים פתאום מופיע התם טוב הלב הזה כמלאך חסד, ואכן, קרח ודאי יעזור, שכן הברך רגישה עד מאוד והבשר סביב הפיקה צבֶה עכשיו, ספוג דם ורקמות פגועות או כל מה שעשוי להצטבר מתחת לעור כאשר איבר כלשהו מתחיל להתנפח.

באומגרטנר רושם לפניו להתקשר לממונה על אד בחברת החשמל והגז הציבורית ולהפליג בשבחי סגולותיו יוצאות הדופן של האיש החדש בצוות שלו.

מכשיר הטלפון היחיד בקומת הקרקע נמצא במטבח, וכאשר הוגה באומגרטנר בהליכה למטבח, הוא מבין שהוא רעב, רעב עד כדי כך שהוא מחליט שאם וכאשר יצליח להגיע עד שם, לא רק שיתקשר לחברת החשמל והגז הציבורית אלא גם יארגן לעצמו משהו לארוחת הצהריים.

הירידה מהספה קשה פחות מכפי שדמיין, אבל העמידה מתגלה כעינוי, וכך גם הנעת רגלו הימנית קדימה, בייחוד ברגע שהוא מציב את כף רגלו זו על הרצפה. ההיאנקות עוזרת קצת, אבל לא ממש, ואף שדילוג על רגלו השמאלית לעברו האחר של החדר יהיה הפתרון המושלם, הוא חושש שיאבד את שיווי משקלו וייפול, הגם שנחשב פעם לספורטאי טוב, אחד המצטיינים בבית הספר בצעירותו, אלא שזה היה לפני זמן רב, לפני חיים שלמים אם אתה עוצר לחשוב כמה שנים עברו מאז, ובאומגרטנר מבין כמה טיפשי יהיה אפילו לשקול להסתכן, אף על פי שפעם היה מסוגל לאחוז בידו הימנית בכף רגלו השמאלית ולקפוץ מעל רגלו השמאלית ברגלו הימנית בלי להרפות מכף רגלו השמאלית. זה היה הישג שעורר השתאות בקרב ידידיו ועצר את נשימתן של הבנות, שכן איש מלבדו לא היה יכול לבצע את הפעלול התמוה, המטומטם הזה, אלא שזה היה אז וכעת זה עכשיו, הוא אומר לעצמו, ולפי שעה אין לו ברירה אלא לדדות ולהיאנק כל הדרך למטבח בצעדים איטיים וזהירים ולהתפלל שלא יקרוס בטרם יגיע לשם.

הוא כמעט קורס, כמעט לא מגיע ובכל זאת מגיע, וברגע שהוא חוצה את קו הסיום הוא מותש מהמאמץ כל כך, שהוא מניח לעצמו לצנוח על אחד הכיסאות הפזורים סביב שולחן המטבח. למותר לציין, זה הכיסא הקרוב ביותר אל הדלת, אבל זה גם הכיסא היחיד שממנו נשקפת מהחלון כל החצר האחורית, ואם מסובבים את הראש מעט בכיוון אחר, נשקף גם החדר כולו. כשהוא מתנשם בכבדות, הלום ממה שעבר עליו זה עתה, יודע באומגרטנר שיידרש לו עוד זמן רב לפני שיוכל לעמוד שוב ולהשלים את המסע מן הכיסא אל המזווה ומשם אל המקרר והכיריים והכיור והטלפון התלוי על הקיר, ולעת עתה הוא רק יושב לו אפוף ערפל של כאב ואפיסת כוחות, אדיש לכיוון שאליו הוא מביט, או למה שהוא רואה, או אם בכלל הוא רואה משהו. רצה המקרה והוא נחת על הכיסא כך שראשו פונה לעבר החדר, וכאשר נשימתו נרגעת בהדרגה לקצב רגיל פחות או יותר, הוא מתחיל לסקור את החדר ובסופו של דבר קולט את הסיר החרוך על הרצפה. מפה זה התחיל, הוא אומר לעצמו, התקלה הראשונה של היום, שהובילה אל כל האחרות ביום הזה הרצוף תקלות בלי סוף, אבל בעודו מסתכל בסיר האלומיניום המושחר שבצידו האחר של החדר, נודדות מחשבותיו לאיטן מפנטומימת הנפילות של הבוקר אל העבר, אל העבר הרחוק המהבהב במחוזות הנידחים של הזיכרון, ופיסה אחר פיסה ליליפוטית הכול חוזר אליו, כל העולם האבוד של אז, והנה הוא — בגופו הכמעט גמור בן העשרים, עני מרוד, תלמיד תואר שני שנה ראשונה באַפֶּר וֵסט סַייד של מנהטן — בחיפוש אחר דברים לדירת היחיד הראשונה שלו, בדרכו לחנות הצדקה גוּדְוויל לקנות מלוא המזווה כלי בישול זולים מיד שנייה למטבחון הזערורי שלו, והמקום הסתמי הזה, שחפצים נערמים בו בערבוביה, הוא המקום שבו נחו עיניו לראשונה על אנה, הנערה בעלת העיניים הבורקות, הרואות כול, רק בת שמונה עשרה ואף היא סטודנטית שגרה בשכונה. אף מילה לא מוחלפת ביניהם, לא יותר מכמה מבטים זה לעבר זה, הם אומדים זה את זה, בודקים את הבעד ונגד של מה שעשוי או לא עשוי להתחיל לקרות, אם יתחיל לקרות משהו, חיוך קטן מצידו, חיוך קטן מצידה, אבל זה הכול, והיא יוצאת לה אל אחר הצהריים של ספטמבר, בעוד האדון ביישני עומד שם כמו הגולם שהיה אז ועודנו היום, ובסופו של דבר קונה את סיר האלומיניום הזיפְתי הזה, שעלה עשרה סנט טבין ותקילין, ונשאר איתו כל השנים הללו עד שהבוקר הקיץ עליו הקץ.

שמונה חודשים חלפו בטרם נתקל בה שוב, אבל כמובן זכר אותה, ומסיבות שמעולם לא ירד לחִקרן, גם היא זכרה אותו, ואז זה התחיל ונמשך מעט־מעט, עד שכעבור חמש שנים הם התחתנו והתחילו חייו האמיתיים, החיים שאין בלתם, ואלה נמשכו עד שהיא נכנסה אל בין משברי הים בקייפּ קוֹד לפני תשעה קיצים ונתקלה בגל המפלצתי האכזר ששבר את גבה והרג אותה, ומאז אותו אחר צהריים, מאז אותו אחר צהריים — לא, אומר באומגרטנר לעצמו, אסור לך ללכת לשם עכשיו, גוש חרא אומלל שכמוך, תתמודד ותזיז את העיניים שלך מהסיר, דגנרט, או שאני חונק אותך למוות במו ידיי.

ובכן באומגרטנר מסב את עיניו מן הסיר שעל הרצפה ומשקיף החוצה אל החצר האחורית, שאינה יותר מכברת דשא מוזנח ועץ דוֹגווּד יחיד, עדיין לא בפריחה אך מתחיל להנץ ניצנים, והנה שורו וראו, תראו מה זה, על הדשא נחת אדום חזה, מן הסתם לבדוק את השטח ולצוד תולעים, והנה, תסתכלו, מצא תולעת, והוא שולף אותה החוצה במקורו, ואז, טראח, מטיל אותה על הדשא, מניע את ראשו לצדדים להביט בדברים אחרים, ואז, פתאום, מתנפל שוב על התולעת ומטלטל אותה במקורו, נוגס ממנה נגיסה קטנה, ואז, טראח, מטיל אותה שוב על הקרקע, מקפץ עוד קצת, ואז מרכין את ראשו פעם אחרונה, לוכד את התולעת ובולע אותה בבת אחת.

באומגרטנר ממשיך לעקוב בעיניו אחר אדום החזה בעוד זה עוסק בעניינו, תופס וטורף תולעים, שכן רבים מן היצורים הקטנים הללו שוכנים מתחת לפני השטח בחצר האחורית, רבים הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, ולא יוצאת שעה ארוכה, בעוד אדום החזה ממשיך לשלוף אותם מן האדמה, ובאומגרטנר מתחיל לתהות מה טעמן של תולעים ומה מרגישים כשמכניסים תולעת חיה מתפתלת לתוך הפה ובולעים אותה.