באומץ ובנחישות – סיפורו של גרשון זלקינד

פרק ראשון יוסף לבית זלקינד

בשנת 1991, בעיצומו של משבר קשה ביחסים עם חברת החשמל שהיווה איום הן על מפעל חייו והן על שמו הטוב שכה היה חרד לו, נאלץ גרשון זלקינד, לראשונה וגם לאחרונה בחייו, להתראיין לטלוויזיה. נכונותו לעשות זאת ביטאה את עומק השבר ואת גודל האִיום. לאחר שצפה עם הקרובים לו בריאיון, אמר גרשון בפליאה: "חמישים שנה אני בארץ ולא העליתי על דעתי שיש לי אקצנט גרמני כל כך חזק". המשבר עם חברת החשמל היה עבורו חוויה מטלטלת, שחייבה אותו לתובנות חדשות לגבי המשך דרכו כתעשיין וכאיש עסקים. האקצנט ה"יקי", מסימני ההיכר המובהקים שלו נותר ללא שינוי עד יומו האחרון, אולי כביטוי להשפעה המכרעת שהיתה ל"תבנית נוף מולדתו" על כל חייו, אישיותו ועשייתו.

לאורך שנים הרבה חיו בני זלקינד בעיירה שְקְלוֹב,1 במחוז מוהילב שבמזרח בלארוס, על גדות הדנייפר. אבות אבותיו של גרשון קבעו שם את משכנם לאחר נדודים במזרח אירופה. מיקומה של העיירה על קו הגבול שבין האימפריה הרוסית לפולין, כמו גם קרבתה לנהר, לעיר המחוז מוהילב, והיותה תחנה בקו רכבת מרכזי בין אורשה ומוהילב - כל אלה הפכו אותה לאטרקטיבית ליהודים שביקשו להתפרנס ממסחר ואף מתעשייה קלה.

הוריו של יוסף-יצחק זלקינד, סבו של גרשון, כבר לא נאלצו להתמודד עם מחסור בפת לחם. בית העץ שלהם היה מרווח יחסית: שלושה חדרים, חצר גדולה, עצי פרי, ומשק-עזר. בחצר האחורית פיתחו בית מלאכה, שהפך לימים לעיקר פרנסתם. הבן הבכור, יוסף, שנולד ב-1859, היה מופנם ושתקן. בגיל שלוש נשלח לחדר "מסורתי",2 וכשהגיע לגיל בר מצווה החליטו הוריו שלא ימשיך בחדר מתקדם יותר, כמקובל, אלא בגימנסיה העברית שבעיר המחוז מוהילב.

החלטה זו מעידה על השקפת עולמם "המשכילית" של משפחת זלקינד. קהילת יהודי שקלוב היתה דתית אורתודוקסית, והשתייכה ברובה לזרם המתנגדי-ליטאי. לימוד התורה פרח בעיירה. בתוך אוכלוסייה של כ-2,500 יהודים נמנו 30 חדרים ובתי מדרש ו-27 בתי כנסת. העיר נודעה ברבניה ובלמדניה, חלקם ממקורבי הגאון מווילנה, ביניהם רבי יהושע לייב דיסקין, ששימש כרבהּ הראשי של העיר, ור' ברוך משקלוב. רבבות צעירים הגיעו לשקלוב מרחבי "תחום המושב" לצקת מים על ידיהם של רבני העיר.

בית זלקינד התרחק מהעולם האורתודוקסי והתחיל לנהות לעולם הערכים החדש שהביאה עמה תנועת ההשכלה, אשר התפתחה באירופה במהלך המאה ה-19. אנשי תנועת ההשכלה היהודים קיבלו את ערכיה והתאימו אותם לאמונתם ולאורח חייהם. היה ברור להם כי החברה היהודית, במוקדם או במאוחר, תיאלץ לעבור תהליכי מודרניזציה. לשם כך היה עליה לאמץ ערכים מהתרבות הכללית ולהנחיל לבניה את כל יסודות המדע והתרבות הכלליים, בתנאי שאלה אינם פוגעים בערכי היסוד של הדת והתרבות היהודיות.

הוריו של יוסף זלקינד דבקו בדרך שהתוותה תנועת ההשכלה. כמו יתר המשכילים היהודים, הם סיגלו לעצמם סממנים וגינונים תרבותיים אירופאים, בלי שוויתרו על הצטרפות לתנועת "חיבת ציון", התנועה הלאומית היהודית הראשונה, ושלחו את בנם יוסף לתיכון יהודי-כללי.

יוסף סיים את הגימנסיה בהצטיינות, והוריו שלחו אותו לבית ספר גבוה להנדסה בברלין, בירת גרמניה, כשלב מתבקש בהכשרתו של בנם לחיים יצרניים, המבוססים על השכלה גבוהה וידע טכנולוגי.

כחמש שנים שהה יוסף בברלין. הוא סיים שם את המכון הטכנולוגי3 והוסמך כמהנדס מכונות. בברלין פגש את רעייתו לימים, נדיה-נחמה לבית וילנסקי (גריגור בשם הרוסי), אישה חזקה ונחושה, בת למשפחת רבנים וגאונים, שלמדה באוניברסיטת ברלין. יוסף פנה בברלין לעסקנות בתנועת "חיבת ציון", שהוריו, כאמור, היו חברים בה בשקלוב. בתנועה פגש צעירים אינטלקטואלים ובהם לייב מוצקין, שמריהו לוין, אביגדור (ויקטור) יעקובסון ולייב סירקין. יוסף הושפע מהם רבות, והחזיק באידיאולוגיה של "חובב ציון" עד לסוף ימיו.

* * *

בסיום לימודיהם חזרו יוסף ונחמה זלקינד ל"תחום המושב", הפעם למינסק, בירת בלארוס. הבירה הבלארוסית היתה אז בתנופת התרחבות. היא הפכה לצומת רכבות חשוב ולמרכז ייצור תעשייתי. לקראת תחילת המאה ה-20 נמנו בעיר 58 מפעלים, שהעסיקו אלפי פועלים. בנוסף, העיר התברכה במוסדות תרבות מפותחים, בתיאטראות, בראינוע, בעיתונים ובבתי ספר לכל הגילים. קהילת היהודים במינסק היתה מהחשובות שבמזרח אירופה. כשנחמה ויוסף הגיעו לעיר, בסוף המאה ה-19, היו בה כמעט 50 אלף יהודים, קצת מעל מחצית ממספר תושביה. בעיר התגוררו רבנים מפורסמים, והיו בה אף רובעי יוקרה שבהם גרו יהודים בלבד. באופן טבעי, גם תנועת "חובבי ציון" תקעה יתד בעיר.

יוסף, שכבר עשה כברת דרך כעסקן ציוני בברלין, השתלב בתנועה עם חברים נוספים, בני המעמד הבורגני, והפך לאחד מפעיליה הבולטים. הוא אף נבחר על ידי חברי האגודה במינסק כציר לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), אם כי לבסוף לא השתתף בו. הוא גם הצליח, יחד עם חבריו, לכַנס במינסק, ב-1902, ועידה ציונית מוצלחת במיוחד, שבה נכחו 526 צירים, ושבה התקבלו החלטות מהפכניות הקשורות למהות הציונות ולתפקידה התרבותי וההיסטורי.

לזוג זלקינד נולדו שלושה ילדים: הבכורה, לודמילה (לימים הוף), זאב ("ווליה") ואלכסנדר ("סניה"), אביו מולידו של גרשון, שנולד במינסק, ב-8 בפברואר 1900.

יוסף זלקינד שקד על ההתבססות הכלכלית של משפחתו. כמו אבותיו, שהפעילו בית מלאכה בחצר הבית שבשקלוב, פנה גם הוא לדרך של יזמות תעשייתית, תוך שהוא מנצל את הכשרתו כמהנדס. ב-1894 הקים בית מלאכה מכני, שם ייצר כלי ברזל. בהמשך הרחיבוֹ והפך אותו לבית חרושת, ולידו בית ממכר לתוצרתו. בהדרגה החל לייצר גם מוצרים שונים מברזל, ששירותי הרכבות נזקקו להם, בעיקר קרונות ופסים. נחמה, רעייתו, שהיתה פצצת מרץ, חדורת חדוות חיים ואופטימית ללא תקנה,4 פיתחה קריירה משלה וניהלה את בית הספר העברי בעיר.

את בניהם כבר לא שלחו הזוג זלקינד ל"חדר" המסורתי-האורתודוקסי, אלא לבית ספר יסודי יהודי-כללי, שם התחנכו על פי ערכי ההשכלה והציונות.

פסי הייצור בבית החרושת של יוסף זלקינד הורחבו כאמור, ובראשית העשור הראשון של המאה ה-20 כבר הועסקו בו כ-200 עובדים. בשל כך החליט, לאחר 20 שנות ישיבה במינסק, לעבור למוסקבה. הבירה הרוסית שיוועה לפיתוח תעשייתי מהיר ואינטנסיבי, ויוסף היה משוכנע כי בידיו כלים וידע מתאימים להשתלב בתהליך זה. תעשיית הרכבות, כך העריך, תזדקק לעוד ועוד מוצרים כדי לספק את צורכי התחבורה של הארץ הענקית, ובהתאם לכך תכנן להרחיב את בית החרושת שלו. מוסקבה אמנם היתה מחוץ ל"תחום המושב", אך יהודי שיכול היה להוכיח לשלטונות העיר כי ברשותו הון מינימלי של 1,000 רובל, הורשה להתיישב בה. יוסף לא התקשה להוכיח כי ברשותו הון כזה.

ב-1915, לאחר שאלכסנדר סיים את בית הספר הריאלי במינסק, עברה משפחת זלקינד למוסקבה, שם המשיך אלכסנדר בלימודים בבית ספר תיכון יוקרתי. בשנים הבאות המשיך יוסף בתנופת הפיתוח של בית החרושת, שהפך לימים לאחד הגדולים מסוגו ברוסיה. השנים הארוכות של מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914, רק תרמו לשגשוגו. הצבא נזקק לרכבות שיסיעו את חייליו אל החזית דרך מרחביה העצומים של רוסיה. מפעלו של יוסף זלקינד סיפק עוד ועוד קרונות ופסים לחברת הרכבות הרוסית. אבני היסוד של הצלחתו של יוסף היו חזון, ראייה לטווח ארוך, אומץ וכושר ביצוע משולב בידע טכנולוגי מתקדם. לימים ניתן יהיה לזהות נדבכים אלו גם אצל אלכסנדר, אביו של גרשון, ואצל גרשון עצמו.

הרווחה החומרית, שהגיעה עם ההצלחה העסקית, ניכרה בחיי המשפחה. יוסף השתקן, איש המעשה, ונחמה הכריזמטית והסוחפת, היו סוג של power couple כבר בקהילת מינסק, וגם ביתם המרווח במוסקבה הפך לסלון תרבותי שוקק חיים ולאבן שואבת לנכבדי העיר. נחמה ניצחה ברוב תושייתה וכישרונה על המלאכה. כמו בברלין ובמינסק, המשיך יוסף להיות פעיל מרכזי בתנועת "חיבת ציון" בעיר, ומיטב עסקני התנועה הגיעו לביתם. לצדם התארחו מעת לעת אנשי רוח, דוגמת שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק ואנשי רוח יהודים אחרים, רובם ככולם משכילים, המחוברים בטבורם לא רק לתרבות היהודית אלא גם להוויה ולתרבות הרוסית. השיחה התנהלה לרוב בשפה הרוסית, על האידיש כמעט שוויתרו. נושאי השיחה לא היו שונים מן המקובל בסלונים אחרים במוסקבה של בני "התרבות הגבוהה", ככינויָם בחברה הרוסית.5 הצצה לסלון של הזלקינדים במוסקבה מתאפשרת דרך תיאורו של הסופר והעסקן הציוני, שמריהו לוין, שהיה חברם ואורח-קבע בביתם לאורך שנים:

"עוד ברוסיה נתפרסם לשבח שמה של נדיה בת גריגור (נחמה - י"ג), וזאת על שום השכלתה הרבה ועל שום דעותיה, דעות של אמנציפציה (הכוונה: לדעות משוחררות מן התפיסה השמרנית-הריאקציונית השגורה ברוסיה), (...ובסלון שפתחה) הגיעו הוויכוחים לידי מדרגה גבוהה של התלהבות (...) הגברת זלקינד היתה שומרת על רמת הוויכוחים, שלא יתגלגלו חלילה במורד, אלא יתעסקו בעניינים העומדים ברומו של עולמנו. היא היתה קוראת עמודים שלמים על פה מיצירותיהם של גדולי המשוררים והסופרים".6 יוסף היה שקוע רובו ככולו בפיתוח בית החרושת, ובשעות הפנאי שנותרו לו הקפיד להיות פעיל בתנועה הציונית, במיוחד מאז שהותר לה לפעול באופן חוקי במרס 1917, והוא אף נבחר לשמש כחבר בוועד הציוני המרכזי של ציוני רוסיה.

שני הבנים, זאב ואלכסנדר, המשיכו בלימודים גבוהים בהנדסת חשמל (במונחים של היום: הנדסת אלקטרוניקה) במוסד הטכנולוגי Polytechnic Institute, מהיוקרתיים שבמוסדות הלימוד במוסקבה. שניהם היו מוכשרים מאוד, אך אלכסנדר בלט במיוחד, והאגדה המשפחתית, שניתן להטיל בה ספק, מספרת שכאשר הגיע זאב לסיום לימודיו, אלכסנדר ניגש במקומו לבחינות הגמר...7 כמו הוריהם, גם ילדי זלקינד היו בעלי תודעה ציונית מפותחת והיו פעילים מאוד בתנועה הציונית.

* * *

חייהם הטובים של בני זלקינד נקטעו באחת עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ב-7 בנובמבר 1917, חיסולו של משטר הצאר ועליית הקומוניסטים לשלטון. בורגנים ובעלי אמצעי הייצור, כמו יוסף, היו בעיני השלטון החדש אויבי העם, שיש להחרים את רכושם ולסלקם מהחברה, אם לא להמיתם, שכן הם נחשבו למנצלי הפרולטריון הרוסי. גם עובדת היותו של יוסף פעיל ציוני לא סייעה לו, והיה ברור לו כי במוקדם או במאוחר משפחתו תיאלץ לעזוב את ברית המועצות, אלא ששני הבנים למדו עדיין והוא ביקש להרוויח זמן, לפחות עד שיסיימו את לימודיהם.

בתוך כל אלה, בית החרושת המשיך לפעול במלוא המרץ, שהרי אפילו הקומוניסטים צריכים רכבות. אלא שהפעם ניהל אותו יוסף כשכיר ולא כבעלים. בתוך כך הוא ונחמה עשו מאמצים רבים למכור את רכושם, ולחפש את עתידם מחוץ לברית המועצות. בקיץ 1919, נסע יוסף עם בנו זאב, שבינתיים סיים את לימודיו, לארץ-ישראל כדי לבדוק אם העתיד נמצא אולי ב"ארץ הנידחת". מי שאחראי לכך שהבולשביקים התירו ליוסף ולבנו, שהוגדרו כמו רבים אחרים על ידי המשטר הקומוניסטי החדש כאויבי העם וכנטולי זכות קיום, לצאת מגבולות ברית המועצות ולתור אחר אופק חדש, היה המהנדס פנחס רוטנברג, אבי חברת החשמל הישראלית, שהיה מפּעילי המפלגה הקומוניסטית ומכרו של יוסף עוד מתקופת לימודיו בברלין. למרות השתייכותו למפלגה, סומן רוטנברג באותן שנים כאויב המשטר, והוא החליט בשל כך לבדוק אפשרות להגר לארץ-ישראל. הוא הצליח לחלץ משלטונות המהפכה אישור יציאה בנימוק כי בכוונתו לתכנן מפעלים חשמליים הידראוליים בארץ-ישראל, מה שאמור לסייע גם לקומוניזם העולמי להשיג דריסת רגל במזרח התיכון. את יוסף וזאב הוא לקח עמו כיועצים מקצועיים.

באביב 1919 הגיעו השלושה לארץ-ישראל. כוונתם היתה לערוך סקר מקורות מים, ולהציע תוכניות מקיפות לפיתוח מפעלי מים, בעיקר לשם ייצור חשמל. תוצאות הסקר היו מוצלחות ומבטיחות, ובעוד שיוסף חזר למוסקבה, נשאר זאב בארץ-ישראל עוד כמה חודשים על פי בקשתו של רוטנברג, כדי להכין תוכניות פיתוח לתחנת כוח חשמלית בירדן. שבע שנים אחר כך, נחנכה בנהריים, תחנת הכוח החשמלית הראשונה בישראל.

אלכסנדר סיים את לימודיו במוסקבה וקיבל תואר של "אינג'ינר מדופלם" במקצועות החשמל. מי שדחף לבסוף את משפחת זלקינד למהר ולהגיע להחלטה לגבי המשך דרכם היו הבולשביקים עצמם. ב-23 באפריל 1920 נעצרו יוסף ושלושת ילדיו, לודמילה, זאב ואלכסנדר, יחד עם עוד כמה עשרות חברי התנועה הציונית שנאספו במוסקבה לכנס "המועצה הציונית".8 הם נכלאו במרתפי המשטרה החשאית, הועברו לכלא "בוטירקי" הידוע לשמצה בתנאי הכליאה הנוראיים ששררו בו,9 ושוחררו רק לאחר כחודשיים. ואם לא די בכך, כמה חודשים לאחר שחרורו נאסר יוסף בפעם השנייה, גם הפעם באשמת פעילותו הציונית.

* * *

זה כבר היה יותר מכפי שיכלה משפחת זלקינד לשאת. ב-1922, עזבה את מוסקבה ופניה לברלין, בירת הרפובליקה של ויימאר. נחמה ויוסף חזרו לעיר שבה הכירו זה את זה. את דרכם אל החופש הם נאלצו לשחד. יוסף אף הותיר מאחוריו את בית החרושת המשגשג. עם זאת היו לו כבר כמה רעיונות חדשים, והוא החל לחפש דרכים למימושם. אלכסנדר, צעיר הילדים, התקבל לעבודה כמהנדס אלקטרוניקה בחברת AEG, תאגיד גרמני ענק למוצרי חשמל שנוסד ב-1883 על ידי התעשיין והיזם היהודי-גרמני אמיל רתנאו, כך שייתכן שיהדותו של אלכסנדר סייעה לו להתקבל לעבודה זו. רתנאו היה אביו של שר החוץ הראשון של רפובליקת ויימאר, ולתר רתנאו, שנרצח ב-1922 על ידי צעירים מחוגי הימין הקיצוני בגרמניה.

חיידק היזמות, שאפיין את אלכסנדר כמו את אביו וסבו, לא הניח לו לשבת זמן רב כשכיר בחיקו המרופד של התאגיד הענקי. שנתיים לאחר שהחל לעבוד בו, שכנע את אביו ואחיו, זאב, לפתוח בית מלאכה עצמאי בברלין, ושוב חזר על עצמו סיפור ההצלחה הזלקינדי. עד מהרה הפך בית המלאכה לבית חרושת בשם Radio Rekord A.G. בשלב ראשון ייצרו בו מוצרי אלקטרוניקה דומים לאלה שיוצרו ב-AEG, דוגמת רדיו ופטיפון. בהדרגה השתכלל בית החרושת ופיתחו בו גם מוצרים אלקטרו-מכניים מורכבים יותר, שאותם שיווקו בתחילה ברחבי גרמניה ובהמשך גם ברחבי אירופה. לצד ברלין, הפכו גם פריז ולונדון למרכזי שיווק למוצרי בית החרושת של משפחת זלקינד. בסוף שנות ה-20, כמה שנים לאחר שהגיע ממוסקבה לברלין והחל את חייו העסקיים מחדש, כבר נחשב יוסף, הפעם יחד עם בנו אלכסנדר, לתעשיין עשיר.

באביב 1927 פקד אסון כבד את המשפחה. לודמילה, בתם הבכורה של יוסף ונחמה, נפטרה בעת לידת בתה, מילכה. התינוקת אומצה על ידי סבה וסבתה, והם גידלו אותה כהורים לכל דבר, ואין ספק כי מלאכת הטיפול בה הקלה על האבל העמוק.

כמו במוסקבה, גם בברלין שימש בית זלקינד המפואר כסלון תרבותי-חברתי לחברה היהודית הגבוהה; בית ועד לאנשי רוח ותרבות. נחמה היתה, כרגיל, הרוח החיה בייסוד הסלון ובפעילותו, בעוד יוסף, כאיש תרבות רחב אופקים שהתעניין בתחומים מגוונים, הותיר לאשתו, בדרכו המופנמת והשקטה, את מרכז הבמה.

המשפחה כולה המשיכה להיות פעילה בתנועה הציונית גם בעת שהותה בברלין. יוסף הקים עם כמה חברים את ארגון "תעשיית הבית בארץ-ישראל",10 שחרת על דגלו פיתוח תעשייה ביישוב העברי הצעיר בארץ-ישראל בכלל ובתל אביב בפרט. בכספי התרומות שאסף הארגון הוקמו כמה בתי מלאכה וחרושת בתל אביב ובסביבותיה. התעשייה היתה ערך אידיאולוגי עבור יוסף זלקינד. לעומת קידוש החקלאות בידי מנהיגי הציונות באותה עת, הוא סבר כי אסור שייגרע חלקה של התעשייה. במאמר פרוגרמטי ארוך, שפרסם בעיתון הציוני "העולם" ב-1931, פירט יוסף כיצד יסייע פיתוח התעשייה לשגשוגו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.11

* * *

הדור הבא בשושלת זלקינד המשיך את דרכו של יוסף. אלכסנדר, המהנדס הצעיר והמבטיח שהקים עם אביו ואחיו מפעל משפחתי משגשג, פגש בברלין את אשתו לעתיד - פלורה דיסלר, בת להורים אמידים מקובנה, ליטא. אביה שימש כנציג חברת המכוניות "מרצדס" הגרמנית ברחבי הארצות הבלטיות. פלורה, יפהפייה וברוכת כישרונות, הפליאה לנגן בפסנתר. בגיל שמונה-עשרה שלחו אותה הוריה ללמוד רפואה באוניברסיטת יינה שבגרמניה. כשאלכסנדר פגש אותה בברלין היא כבר עבדה כרופאת ילדים בבית החולים הממשלתי בעיר. הם נישאו בתחילת 1928, כשנה לאחר מותה הטרגי של לודמילה, אחותו של אלכסנדר.

ב-16 באוקטובר 1928 נולד לאלכסנדר ולפלורה זלקינד בנם הבכור, גיאורג, אשר לעתים נקרא גם ג'ורג'12 ולימים הפך לגרשון. גיאורג-גרשון זלקינד הגיע לעולם של רווחה ורחבוּת בחומר וברוח. חיי המשפחה כולה, תחת הרפובליקה הוויימארית, היו נוחים וטובים. בית החרושת המשפחתי הלך מחיל אל חיל. ביתם של אלכסנדר ופלורה היה בית יהודי מרכז-אירופאי טיפוסי, ולמרות מוצאם המזרח-אירופאי (אוסט-יודן), הנחוּת על פי הסולם המעמדי של יהודי גרמניה, נחשבו בני הזוג לבני אצולת ה-West-Juden (יהודי המערב). בבית דיברו עדיין רוסית ואידיש, אך לאט ובהדרגה השתלטה השפה הגרמנית על לשון המשפחה, ועמה גם שאר סממני התרבות הגרמנית. לצד דוסטויבסקי, פושקין ולרמונטוב, ניצבו עתה בספריית הבית גם גתה, שילר והיינה. בדומה לסביבתם היהודית, הם ראו עצמם חלק בלתי-נפרד מן התרבות הגרמנית השלטת. זהו מן הסתם שורש מבטאו ה"יקי" של גרשון, שליווה אותו כל חייו ושכה התמיה אותו כאשר שמע את עצמו לראשונה בריאיון ששודר בטלוויזיה. לימים ביקש הנער גרשון מסבו יוסף שילמדוֹ רוסית, כולל כתיבה באותיות קיריליות, דבר המעיד יותר מכול על שינוי הזהות התרבותי שעברה המשפחה בזמן קצר יחסית, מרוסית לגרמנית.

גרשון גדל בבית מרווח בן עשרה חדרים, מרוהט בפאר ומלא בחפצי אמנות יקרים. הוריו פינקו אותו ומילאו בנדיבות את כל צרכיו. הם אמנם נעדרו מן הבית, כל אחד בשל עיסוקיו הרבים, אך גרשון היה עטוף בחמימות משפחתית והִרבה לבלות עם חבריו למשחק - מילכה (לימים בן ארי) בת דודתו, המבוגרת ממנו בשנתיים, שגדלה כזכור אצל הסב והסבתא יוסף ונחמה, ויגאל (לימים וגנר), בנו של זאב דודו. בזיכרונות של כולם מתוארים ימי ילדותם המוקדמת בברלין כ"נפלאים" ו"מלאי אושר".13

* * *

האידיליה בברלין לא נמשכה זמן רב. עליית הנאציזם וניצחונו של אדולף היטלר בבחירות דמוקרטיות היוו עבור בני משפחת זלקינד אות ברור לצורך דחוף בשינוי מיידי של חייהם. הכרזותיו של מנהיג גרמניה החדש, ששָׁטח את תורת הגזע שלו במיין קאמפף והבהיר בכל צורה שהיא כי ליהודים מבחינתו אין מקום על פני האדמה והוא יעשה הכול כדי לממש זאת, לא הותירו ספק בלב המשפחה כי יש לקום ולעשות מעשה - ומהר ככל הניתן. לא כל חבריהם חשבו כך. חלק מן היהודים הבורגנים עדיין האמינו כי היטלר הוא תופעה חולפת וקצרת ימים, שכן הוא לא היה אהוד על ידי בני התרבות הגרמנית "הגבוהה",14 אך בני משפחת זלקינד הבינו כי אסון מתרגש ובא על היהודים. אמו של גרשון, פלורה, אף קיבלה סימן מוחשי ביותר שאכן אלה הם פני הדברים. ב-1933, במהלך עבודתה בבית החולים, פנה אליה המנהל והציע לה שלא לבוא למחרת לעבודה, שכן משלחת נאצית רמת דרג עומדת להגיע לביקור בבית החולים, וכיהודייה, כך אמר, עדיף לה, ולבית החולים, שלא להפגין נוכחות.15 היא שבה הביתה, פגועה עד עמקי נשמתה, ולא חזרה לבית החולים לעולם.

המשפחה החליטה אפוא כי הגיעה העת לעשות מעשה וכי אסור להתעכב עוד. בהתייעצות משותפת הוחלט לחסל במהירות את עסקי המשפחה ולעלות לארץ-ישראל. משפחת זלקינד קיבלה משלטונות המנדט הבריטי רישיון עלייה (סרטיפיקט) לארץ-ישראל מסוג A1 (Capital certificate), שיועד לבעלי הון שהיה באפשרותם להשקיע בארץ לפחות אלף לירות שטרלינג.

וכך, באביב 1933, שתים-עשרה שנים לאחר שהבולשביקים הניסו אותם ממוסקבה, הנה המנוולים הנאצים עושים זאת שוב. יוסף ונחמה, עם מילכה נכדתם וזאב בנם ומשפחתו, עזבו את גרמניה בדרכם לארץ-ישראל, דרך טרייסט. פלורה כלתם יצאה עם גרשון בן החמש לבית הוריה שבקובנה, והמשיכה לעיירה ז'ואן לה-פן שבריביירה הצרפתית, שם המתינו לאלכסנדר עד שיחסל את עסקי המשפחה בברלין, בטרם ישימו פעמיהם לארץ-ישראל.

* * *

ב-1933 הגיעו אלכסנדר, פלורה ובנם לארץ. שמו של גיאורג הוחלף מיד לגרשון. ההורים יוסף ונחמה כבר "ותיקים" בארץ אך מצבם אינו פשוט. אמנם תל אביב נמצאת בתקופה של התפתחות ויצירה, אך בהיותם בני למעלה משבעים, בארץ חדשה וזרה ושונה לחלוטין מן המקום ממנו באו, הם חוו את קשיי העקירה וההגירה במלואם. למרות זאת, הם לא וויתרו וניסו לבנות לעצמם, גם בארץ החדשה, חיים של תוכן ועשייה.

לאחר מגורים קצרים אצל קרובת משפחתם, ברחוב שבזי שבשכונת נווה צדק, מצאו נחמה ויוסף דירה צנועה משלהם ברחוב שינקין, ונחמה שוב פתחה את ביתם בפני העלית התרבותית בארץ. רבים מהם הפכו עד מהרה לבאי הבית. רחובות בתל אביב כיום קרויים על שמם של אנשים בשר ודם, שאותם פגשה מילכה בן-ארי בילדותה בסלון הדירה שבשינקין. גם ח"נ ביאליק, הזכור מן הסלון שבמינסק, היה אורח בביתם של יוסף ונחמה בתל אביב. מילכה כינתה אותו "דוד קֶצֶר", משום שאהב מאוד מכשירי חשמל חדשניים למיניהם (גאדג'טס במונחי היום), שאותם ניסה להדגים לנוכחים, ובדרך כלל גרם לקצר חשמלי בדירה. ביום הולדתו של ביאליק אולצה מילכה על ידי סבתה לשנן את מילות שירו "אל הציפור". היא הועמדה על שולחן האורחים ודקלמה לכבודו את השיר, וזאת בלי שהבינה עדיין אף לא מילה אחת בעברית. זה היה יום הולדתו האחרון של המשורר. בית זלקינד, כך זוכרת מילכה, היה תמיד מלא חיים ואנשים, והשיחות סביב השולחן הגדול שנסובו על ספרות, תרבות וציונות, עלו לא פעם לטונים גבוהים. נחמה הקפידה כמיטב יכולתה שהרוחות לא יתלהטו יתר על המידה. את שמריהו לוין זוכרת מילכה כגבר נאה עם זקנקן קטן ומטופח. פעם אחת, כאשר פנה אל סבתה בקול רם מאוד, התפרצה עליו מילכה והזהירה אותו שלא יעז עוד לצעוק עליה. היא רק לא ידעה שלוין הוא כבד שמיעה, ולכן דיבר תמיד בקול רם מהרגיל.

לסלון הגיעו גם ראשי מפלגת "הציונים הכלליים" (מסיעה ב') בארץ, הקרובים לתעשייה. בלט בהם מנהיגם, יהושע סופרסקי.16

יוסף עצמו פיתח בארץ פעילות ציבורית ופוליטית לטובת היישוב, כשהוא מיישם את אמונתו בחשיבותה של התעשייה. כך, למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה, ייסד אגודה פילנטרופית בשם "ע-מ-ל" (עבודה, מלאכה לפליטים), שהקימה רשת של מדריכים שהקנו לפליטים היהודים, שהגיעו לארץ במהלך המלחמה, ידע וציוד ביתי למלאכות יד, במטרה לספק להם מקורות פרנסה. אגודת "ע-מ-ל" היא הגרעין שממנו צמחה רשת בתי הספר המקצועיים "עמל" של ההסתדרות, שמחנכת עד היום דורות של בני נוער למקצועות הטכנולוגיה והתעשייה.

למרבה הצער, מבחינה אישית, יוסף זלקינד, בגילו המבוגר, חווה לראשונה בחייו כישלון כתעשיין. הוא הקים מפעל בשם "פלדה" לייצור מוצרי ברזל, אך נאלץ לסגור אותו17 בשל סגירת שערי הארץ ליבוא במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר הביאה לצמצום הביקושים למוצרי המפעל.

יוסף כבר לא חזר לתעשייה שהיתה מטה לחמו וליבת חייו מימים ימימה. משהו בו כבה, והמרץ והחזון שאפיינו את כל תחנות חייו הלכו ודעכו. לאחר כישלון המפעל, נאלץ להסתפק במעין פנסיה שמפלגת הציונים הכלליים העמידה לו באמצעות הסוכנות היהודית. עד מלחמת העולם השנייה הוא גם נתמך בידי חתנו, דויד הוף, אביה של מילכה אשר נישא בשנית. הוא ורעייתו החדשה וילדם נרצחו בידי הנאצים. דודהּ של מילכה, אחיו של דויד, שהצליח להימלט לברזיל, שמע על המצב הכלכלי המעורער שבו חיה עם סבה וסבתה, והעביר להם בשלב מסוים קצבה חודשית, אך זו לא הספיקה למחייתם, וכדי להגדיל את הכנסתם הזעומה, נאלצו להשכיר, כמקובל באותם ימים, חדר בדירתם בת שלושת החדרים.

שנות חייהם האחרונות של יוסף ונחמה זלקינד בארץ-ישראל היו מהפחות מאושרות בחייהם, בעיקר בגלל השבר הכלכלי, ובוודאי בהשוואה לעברם. בזקנתם הם התחרדו. נכדתם מילכה אומרת כי לא הרגישה בכך בעודם בחיים, אך כשהעלתה זיכרונות בחברתו של גרשון, הפנה הוא את תשומת לבה לכך. יוסף הלך יום-יום לבית מדרש קטן ליד הבית, ואף חבש מגבעת קטנה לאחר שכל חייו הלך בגילוי ראש. הילד בוגר ה"חדר", שנשלח על ידי הוריו לתיכון כללי ברוח ההשכלה, חזר במידה מסוימת לשורשיו האורתודוקסיים. מילכה מעריכה כי היה לכך גם מניע חברתי. היא מעידה כי סבתה הקפידה לאורך שנים לשמור על מנהגי החגים, ומברלין אף הביאה עמה כף עץ ונוצה - ציוד חובה לטקס בדיקת חמץ. הם צמו לא רק ביום כיפור אלא גם בתשעה באב והתהלכו בבית בנעלי התעמלות וישבו על כיסאות נמוכים.

* * *

יוסף ונחמה זלקינד האריכו ימים. יוסף נפטר ביוני 1950, בן שמונים ושבע במותו, ורעייתו נחמה נפטרה חמישה חודשים אחריו. בחייהם עתירי התחנות והגלגולים, כגורלם של יהודים רבים בני הדור ההוא, ניתן למנות את אבני היסוד המובהקות של המשפחה: תשוקה לתעשייה ולטכנולוגיה, נועזות ויזמות, חזון וראייה ארוכת טווח, חוש עסקי ומסחרי מפותח, כושר התגברות על משברים וקשיים, וכמובן אהבת תרבות, סקרנות אינטלקטואלית ולהט של עשייה ציונית. אין ספק כי כל אלה נטבעו עמוק בדי-אן-איי המשפחתי ויקבלו ביטויים מגוונים בדורות ההמשך. ניתן לזהות דפוס ברור נוסף, שהנחילו יוסף ונחמה לילדיהם: שמירה על המשפחה כיחידה מלוכדת. יוסף ושני בניו שמרו על לכידות אישית ועסקית לאורך כל השנים. הם הקימו תעשייה יחד, קיבלו החלטות קובעות-חיים יחד, וניהלו משפחתיות קרובה וחמה. דפוס זה יאפיין גם את צאצאיהם של יוסף ונחמה בדורות הבאים.