בבקשה תשגיחי על אמא

1 איש אינו יודע

עבר שבוע מאז נעלמה אמא.

בני המשפחה שלךְ, שהתאספו בביתו של הְיונג-צ'וֹל, אחיך הבכור, זורקים לחלל האוויר כל מיני רעיונות. אתם מחליטים להכין עלונים ולחלק אותם במקום שבו אמא נראתה לאחרונה. כולם מסכימים על כך שקודם כול צריך לנסח עלון. עלון הוא כמובן תגובה מיושנת למשבר שכזה. אבל יש דברים מעטים שבני משפחתו של נעדר יכולים לעשות, והנעדר הוא לא אחר מאשר אמא שלך. כל מה שאתם יכולים לעשות הוא למלא טופס מסירת פרטים על נעדר, לחפש באזור, לשאול עוברי אורח אם ראו מישהי שנראית כמוה. האח הצעיר ממך, שבבעלותו חנות בגדים מקוונת, אומר שכתב באינטרנט על כך שאמכם נעדרת ותיאר את המקום שבו נעלמה; הוא העלה תצלום שלה וביקש ממי שראה אותה ליצור קשר עם המשפחה. את רוצה ללכת לחפש אותה במקומות שבהם נראה לך שהיא עשויה להיות, אבל את מכירה אותה: היא אינה מסוגלת ללכת לבדה לשום מקום בעיר הזאת. היונג-צ'ול מטיל עלייך את ניסוח העלון, מאחר שאת כותבת לפרנסתך. את מסמיקה כאילו נתפסת במעשה אסור. את לא משוכנעת שהמילים שלך יועילו למצוא את אמא.

כשאת כותבת שאמא נולדה ב-24 ביולי 1938, אבא שלך מתקן אותך ואומר שהיא נולדה ב-1936. במסמכים הרשמיים כתוב שהיא נולדה ב-1938 אבל היא כנראה נולדה ב-1936. את שומעת על כך לראשונה. אבא שלך אומר שכולם עשו את זה באותה תקופה. ילדים רבים נפטרו לפני שמלאו להם שלושה חודשים, ולכן היה נהוג לחכות עד שימלאו לילדים כמה שנים ורק אז לרשום אותם. כשאת עומדת להפוך את 38 ל-36, היונג-צ'ול טוען שצריך לכתוב 1938 כי זה התאריך הרשמי. לא נראה לך שצריך לדייק כל כך, בסך הכול מדובר בעלונים תוצרת בית ולא במשהו רשמי, אבל למרות זאת את מוחקת בצייתנות את 36 וכותבת 38, ותוהה אגב כך אם 24 ביולי הוא בכלל יום ההולדת האמיתי של אמא.

לפני כמה שנים אמרה אמא שלך, "אנחנו לא צריכים לחגוג את יום ההולדת שלי לחוד." יום ההולדת של אבא חל חודש אחד לפני זה של אמא. את והאחים שלך תמיד נסעתם לבית הוריכם בעיירה צ'וֹנג אפּ כדי לחגוג ימי הולדת ואירועים אחרים. הייתם כולכם יחד עשרים ושניים איש במשפחה המצומצמת. אמא אהבה שכל הילדים והנכדים שלה מתאספים ושהבית הומה אדם. כמה ימים לפני שכולם היו מגיעים, היא היתה מכינה קימצ'י טרי, הולכת לשוק לקנות בשר בקר ומצטיידת במלאי של משחת שיניים ומברשות שיניים. היא כבשה שמן שומשום וטיגנה וכתשה זרעי שומשום וריחן, כדי שתוכל לתת לכל אחד מילדיה צנצנת כשיחזור לביתו. כשחיכתה לבואם של בני המשפחה, התמלאה אמא שלך בהתלהבות גלויה, וכששוחחה עם שכנים או מכרים, העידו מילותיה ותנועותיה על הגאווה שחשה. בצריף שלה אחסנה אמא בקבוקי זכוכית בגדלים שונים המלאים במיץ שזיפים או תותי בר שהכינה בכל עונה. הצנצנות של אמא היו מלאות עד גדותן בדגים זעירים מותססים או בממרח אנשובי או בצדפות מותססות שהכינה כדי לשלוח לבני המשפחה שבעיר. כששמעה שבצלים טובים לבריאות, הכינה מיץ בצל, ולפני בוא החורף הכינה מיץ דלעת בתוספת ליקריץ. הבית של אמא שלך היה כמו מפעל; היא הכינה רטבים ודֶנגַ'נג1* ואורז חום, וייצרה מאכלים שיספיקו למשפחה לשנה שלמה. בשלב כלשהו הלכו ביקוריהם של הילדים והתמעטו, ואמא ואבא החלו להגיע לסיאול לעתים קרובות יותר. ואז התחלתם לחגוג את יום ההולדת של כל אחד מהם ביציאה למסעדה. זה היה קל יותר. אחר כך אמא אפילו הציעה, "בואו נחגוג את יום ההולדת שלי עם זה של אבא." היא אמרה שיהיה מעייף לחגוג את ימי ההולדת שלהם בנפרד, מאחר ששניהם נולדו בקיץ הלוהט, שבו חלים גם שני פולחני אבות בהפרש של יומיים בלבד. בתחילה לא הסכימה המשפחה אף על פי שאמא התעקשה, ואם אמא נרתעה מלהגיע לעיר, אחדים מכם נסעתם הביתה לחגוג איתה. ואז התחלתם לתת לאמא את מתנת יום ההולדת שלה ביום ההולדת של אבא, ולבסוף תאריך יום ההולדת של אמא עבר בשקט. בשידה של אמא, שאהבה לקנות גרביים לכל בני המשפחה, נערם אוסף של גרביים שהילדים שלה לא לקחו.

שם: פארק סוֹ ניוֹ

תאריך לידה: 24 ביולי 1938 (בת 69)

מראה: נמוכה, שיער מסולסל שחור שזרקה בו שיבה, עצמות לחיים בולטות. כשנעלמה לבשה חולצה בצבע תכלת, ז'קט לבן וחצאית בז' בעלת קפלים.

נראתה לאחרונה: בתחנת המרכזית של הרכבת התחתית בסיאול.

אתם לא מצליחים להחליט באיזה תצלום של אמא להשתמש. כולם מסכימים על כך שזה צריך להיות התצלום המעודכן ביותר, אבל לאיש מכם אין תצלום מעודכן שלה. את נזכרת שמתישהו החלה אמא לשנוא להצטלם. היא היתה מתחמקת, גם כשמדובר היה בתצלום משפחתי. התצלום העדכני ביותר של אמא הוא תצלום משפחתי שצולם במסיבת יום הולדתו השבעים של אבא. אמא נראתה יפה, לבושה בהאנבוק2* בצבע תכלת, עם תסרוקת שעשו לה במספרה, ואפילו מרחה שפתון אדום. האח הצעיר ממך חושב שבתצלום הזה אמא נראית אחרת לגמרי מאיך שנראתה ביום שנעלמה. הוא חושב שאנשים לא יזהו אותה כאותה אישה גם אם נבודד ונגדיל את הדמות שלה. הוא אומר שכשהעלה את התצלום הזה לאינטרנט אנשים אמרו, "אמא שלך יפה, והיא לא נראית כמו מישהו שעלול ללכת לאיבוד." כולכם מסכימים שצריך לחפש תצלום אחר של אמא. היונג-צ'ול אומר לך להוסיף עוד משהו לעלון. כשאת נועצת בו מבט, הוא אומר שתמצאי משפטים טובים יותר שיפרטו על מיתרי לבו של הקורא. מילים שיפרטו על מיתרי לבו של הקורא? כשאת כותבת, בבקשה תעזרו לנו למצוא את אמא שלנו, הוא אומר שזה פשוט מדי. כשאת כותבת, אמנו נעלמה, הוא אומר ש"אמנו" זה רשמי מדי, ושתכתבי אמא שלנו. כשאת כותבת אמא שלנו נעלמה, הוא מחליט שזה ילדותי מדי. כשאת כותבת, אנא צרו עמנו קשר אם תראו את האדם הזה, הוא נובח, "איזו מין סופרת את!" את לא מצליחה למצוא אף משפט שישביע את רצונו של היונג-צ'ול.

האח השני אומר, "אם נבטיח פרס כספי נצליח לפרוט על מיתרי לבם של האנשים."

כשאת כותבת, פרס כספי נדיב מובטח, גיסתך אומרת שאי-אפשר לכתוב ככה: אנשים מתייחסים רק אם נוקבים סכום.

"אז כמה לכתוב?"

"מיליון וון?"3*

"זה לא מספיק."

"שלושה מיליון וון?"

"אני חושבת שגם זה מעט מדי."

"אז חמישה מיליון וון."

אף אחד לא מתלונן על החמישה מיליון וון. את כותבת, אנחנו נעניק לך חמישה מיליון וון ושמה נקודה. האח הצעיר ממך טוען שאת צריכה לכתוב כך, פרס: 5 מיליון וון. והאח השני אומר שעלייך לכתוב את 5 מיליון וון בגופן גדול יותר. כולם מסכימים שצריך לשלוח לך במייל תצלום מוצלח יותר של אמא אם ימצאו כזה. את אחראית להוסיף עוד כמה דברים לעלון ולשכפל אותו, והאח הצעיר ממך מתנדב לאסוף ולחלק אותם לכל בני המשפחה. כשאת מציעה, "אנחנו יכולים לשכור מישהו שיחלק את העלונים," היונג-צ'ול אומר, "אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו; במהלך השבוע כל אחד מאיתנו יחלק אותם בעצמו ובסוף השבוע נחלק יחד."

את רוטנת, "איך נמצא את אמא בקצב הזה?"

"אי-אפשר סתם לשבת בשקט; אנחנו כבר עושים כל שביכולתנו," עונה היונג-צ'ול.

"מה זאת אומרת, עושים כל שביכולתנו?"

"פרסמנו מודעות בעיתון."

"אז לקנות מודעות בעיתון זה לעשות כל שביכולתנו?"

"אז מה את רוצה? שנתפטר כולנו מהעבודה מחר ונחרוש את העיר? אם היה אפשר למצוא ככה את אמא, כבר הייתי עושה את זה."

את מפסיקה להתווכח עם היונג-צ'ול, כי את מבינה שכמו תמיד אתם כולכם מצפים ממנו שיעשה הכול. אתם משאירים את אבא בבית של היונג-צ'ול ומתפזרים איש איש לביתו. אם לא תלכו עכשיו, תמשיכו להתווכח. זה מה שעשיתם במשך כל השבוע האחרון. נפגשתם כדי לדבר על איך למצוא את אמא ואז היה אחד מכם מזכיר פתאום איך מישהו מכם נהג לא כשורה באמא. הדברים שהודחקו, הדברים שהתעלמתם מהם רגע אחרי רגע, גדלו והתנפחו ולבסוף כולכם צעקתם והתעצבנתם ועזבתם את המקום בכעס.

כששמעת לראשונה על כך שאמא נעלמה, שאלת בכעס איך זה שאף אחד מבני המשפחה הגדולה שלכם לא נסע לתחנת סיאול לאסוף אותה ואת אבא.

"ואיפה את היית?"

אני? את משתתקת. את שמעת על היעלמותה של אמא רק ארבעה ימים לאחר מכן. כולכם האשמתם זה את זה בהיעלמותה של אמא, וכולכם הרגשתם פגועים.

כשאת יוצאת מביתו של היונג-צ'ול, את נוסעת בתחתית הביתה אבל יורדת בתחנת סיאול, המקום שבו אמא נעלמה. כל כך הרבה אנשים חולפים על פנייך ומתחככים בכתפיים שלך כשאת מפלסת דרך למקום שבו נראתה אמא לאחרונה. את מסתכלת בשעונך. השעה שלוש. השעה שבה אמא נותרה מאחור. אנשים נדחקים ונתקלים בך כשאת עומדת ברציף במקום שבו נקרעה אמא מאחיזתו של אבא. איש מהם אינו מתנצל בפנייך. אנשים חלפו כך כשאמא שלך עמדה כאן אובדת עצות.

עד כמה זוכרים בני אדם זה את זה? עד כמה את זוכרת את אמא?

מאז שמעת על היעלמותה של אמא לא הצלחת להתמקד בשום מחשבה מאחר שזיכרונות נשכחים צצו באופן בלתי-צפוי, וחרטה מלווה כל אחד ואחד מהם. לפני שנים, כמה ימים לפני שעזבת את עיירת הולדתך ועברת לעיר הגדולה, לקחה אותך אמא לחנות בגדים בשוק. את בחרת שמלה פשוטה, אבל היא הושיטה לך שמלה עם סלסולים בכתפיות ושאלה, "מה עם זאת?"

"לא," אמרת והדפת אותה ממך.

"למה לא? תמדדי אותה." אמא, שהיתה צעירה אז, פערה עיניים תמהות. השמלה המצויצת היתה רחוקה שנות אור מהמגבת המלוכלכת שתמיד היתה כרוכה סביב ראשה של אמא, מגבת שחבשה, כמו נשים כפריות אחרות, כדי להספיג את הזיעה ממצחה בעת שעבדה.

"היא ילדותית."

"באמת?" שאלה אמא, אבל המשיכה להחזיק בשמלה ולבחון אותה, כאילו לא רצתה להתרחק משם. "אני הייתי מודדת אותה במקומך."

הרגשת לא בנוח על שכינית את השמלה ילדותית, ואמרת, "אבל זה בכלל לא הסגנון שלך."

אמא אמרה, "אני דווקא אוהבת בגדים מהסוג הזה, פשוט אף פעם לא יכולתי ללבוש אותם."

הייתי צריכה למדוד את השמלה הזאת. את מתכופפת ומשתופפת במקום שבו אמא עשתה אולי את אותו דבר. כמה ימים אחרי שהתעקשת לקנות את השמלה הפשוטה, הגעת עם אמא לתחנה הזו ממש. כשחציתן את הכיכר כדי לחכות להיונג-צ'ול תחת מגדל השעון, אחזה אמא חזק בידך ופילסה דרך בים האנשים באופן שעשוי היה להבהיל אפילו את הבניין הסמכותי שהתנשא מעליכן. איך אדם כזה יכול ללכת לאיבוד? כשהפנסים של הרכבת התחתית מאירים את התחנה, אנשים ממהרים לרוץ קדימה ושולחים בך, שיושבת על הרצפה, מבט חטוף. אולי מרגיז אותם שאת מפריעה להם בדרכם.

כשהיד של אמא שלך נקרעה מאחיזתו של אביך היית בסין. בילית עם סופרים עמיתים ביריד הספרים של בייג'ין. כשאמא שלך הלכה לאיבוד בתחנה של סיאול, את דפדפת בתרגום הסיני לספר שלך באחד הביתנים.

"אבא, למה לא עצרתם מונית? זה לא היה קורה אם לא הייתם נוסעים בתחתית!"

אבא אמר שהוא חשב לעצמו, בשביל מה לעצור מונית כשתחנת הרכבת מחוברת לתחתית? יש רגעים שאדם חוזר אליהם לאחר שקורה משהו, בייחוד משהו רע. רגעים שבהם האדם חושב, לא הייתי צריך לעשות את זה. למה כשאבא אמר לאחים שלך שהוא ואמא יגיעו בכוחות עצמם לבית של היונג-צ'ול, הרשו לו האחים שלך לעשות זאת בניגוד לכל שאר הפעמים? בכל פעם שההורים שלכם היו מגיעים לביקור, תמיד היה מישהו מקבל את פניהם בתחנת הרכבת של סיאול או במסוף האוטובוסים. למה אבא, שתמיד כשבא העירה נסע במכוניתו של אחד מבני המשפחה או במונית, החליט לנסוע בתחתית באותו יום? אמא ואבא מיהרו לרכבת התחתית ברגע שהרכבת נכנסה לתחנה. אבא עלה לקרון וכשהביט לאחור אמא לא היתה שם. זה היה דווקא בשעות העומס בשבת אחר הצהריים. אמא התנתקה מאבא בהמון, והרכבת עזבה את התחנה בעוד אמא מנסה להתעשת. בשעה שאבא החזיק את התיק של אמא ואמא נשארה לבד בתחנת התחתית חסרת כול, את עזבת את יריד הספרים בדרכך לכיכר טיאננמן. זה היה הביקור השלישי שלך בבייג'ין אבל עדיין לא ביקרת בכיכר טיאננמן, אלא רק הצצת בה מבעד לחלונות האוטובוס או המכונית. הסטודנט שהדריך את הקבוצה שלך הציע לקחת אתכם לכיכר טיאננמן לפני ארוחת הערב, והקבוצה חשבה שזה רעיון טוב. מה עשתה אמא שלך לבד בתחנת סיאול כשאת יצאת מהמונית מול העיר האסורה? הקבוצה שלך נכנסה לעיר האסורה אבל יצאה מיד החוצה. האתר היה פתוח רק חלקית מפאת שיפוצים, וזו כבר היתה כמעט שעת הסגירה. בייג'ין כולה היתה בשיפוצים לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בה בשנה הבאה. נזכַּרת בסצנה מתוך "הקיסר האחרון" כשפו-יי המבוגר חוזר לעיר האסורה, שם בילה את שנות ילדותו, ומראה לתייר צעיר קופסה שהחביא בכס המלכות. כשהוא פותח את מכסה הקופסה הוא מוצא בפנים את צרצר המחמד שגידל בילדותו, עדיין חי. כשהתכוננת לצאת לכיכר טיאננמן, האם אמא שלך עמדה אבודה בלב ההמון כשאנשים דוחפים אותה? האם היא חיכתה שמישהו יבוא לקחת אותה? הכביש בין העיר האסורה לכיכר טיאננמן היה גם הוא בשיפוצים. אפשר היה לראות את הכיכר, אבל לא היה אפשר להגיע אליה אלא דרך מבוך מפותל. בזמן שאת התבוננת בעפיפונים המרחפים בשמים בכיכר טיאננמן, ייתכן שאמא שלך התמוטטה בייאוש באולם הנוסעים תוך כדי שהיא קוראת בשמך. כשאת התבוננת בשערי הפלדה של כיכר טיאננמן נפתחים ובפלוגה של שוטרים צועדת קדימה, ובשוטרים מניפים את רגליהם גבוה בדרכם להוריד את הדגל הלאומי בעל חמשת הכוכבים, ייתכן שאמא שלך שוטטה במבוך של תחנת סיאול. את יודעת שזה היה כך כי זה מה שסיפרו לך אנשים שהיו אז בתחנה. הם אמרו שראו זקנה הולכת באטיות רבה ומתיישבת מדי פעם על הרצפה או עומדת בפיזור דעת ליד המעליות. היו שראו זקנה יושבת בתחנה במשך זמן רב ואז עולה על אחת מרכבות התחתית שהגיעו. כמה שעות אחרי שאמא שלך נעלמה, נסעתם את והקבוצה שלך במונית דרך העיר הישנה אל רחוב הבילויים המואר וההומה ואז התיישבתם בצפיפות תחת האורות האדומים, טעמתם ליקר סיני בעל 56 אחוזי אלכוהול ואכלתם סרטן לוהט מוקפץ בשמן צ'ילי.

אבא ירד בתחנה הבאה וחזר לתחנת סיאול, אבל אמא כבר לא היתה שם.

"איך ייתכן שהיא הלכה לאיבוד רק כי לא עלתה על אותו קרון? יש שלטים בכל מקום. אמא יודעת לעשות שיחת טלפון פשוטה. היא היתה יכולה להתקשר מאיזה תא טלפון." גיסתך מתעקשת על כך שמשהו בטח קרה לאמא שלך, שלא הגיוני שלא הצליחה למצוא את הבית של הבן שלה רק כי לא עלתה על אותו קרון עם אבא. משהו קרה לאמא. כך חושב מי שרוצה לחשוב על אמא כעל האמא שהיא היתה פעם.

כשאמרת לה, "את יודעת שאמא יכולה ללכת לאיבוד," פקחה גיסתך את עיניה בפליאה. "את יודעת איך אמא היתה בזמן האחרון," הסברת, וגיסתך עשתה פרצוף כאילו אין לה שום מושג על מה את מדברת. אבל בני המשפחה שלך ידעו איך אמא היתה בזמן האחרון. וידעו שייתכן שלא תצליחו למצוא אותה.

*

מתי הבנת שאמא לא יודעת לקרוא?

המכתב הראשון שכתבת היה זה שאמא הכתיבה לך להיונג-צ'ול, זמן קצר אחרי שעבר להתגורר בעיר. היונג-צ'ול סיים את לימודיו בתיכון בכפר הקטן שבו כולכם נולדתם, למד בבית שנה לקראת הבחינה להסמכת עובדי מדינה ונסע העירה כשקיבל את המשרה הראשונה שלו. זו היתה הפעם הראשונה שאמא נפרדה מאחד מילדיה. בימים ההם למשפחה שלך לא היה טלפון, והדרך היחידה לשמור על קשר היתה באמצעות מכתבים. היונג-צ'ול שלח לה מכתבים כתובים באותיות גדולות. אמא שלך ידעה בחושיה מתי מגיע מכתב מהיונג-צ'ול. הדוור היה מגיע באחת-עשרה בבוקר לערך עם שק גדול התלוי על האופניים שלו. בימים שבהם הגיעו המכתבים של היונג-צ'ול היתה אמא חוזרת מהשדות או מהנחל שבו כיבסה כדי לקבל אישית את המכתב מהדוור. ואז חיכתה שתחזרי מבית הספר, הובילה אותך למרפסת האחורית והוציאה את המכתב של היונג-צ'ול. "תקראי אותו בקול רם," היתה אומרת לך.

המכתבים של היונג-צ'ול נפתחו תמיד ב"אמי היקרה". כאילו כתב על פי נוסח אחיד של ספר הדרכה לכתיבת מכתבים, היונג-צ'ול שאל לשלום בני המשפחה ואמר ששלומו טוב. הוא כתב שהוא מביא את הכביסה שלו פעם בשבוע לאשתו של הדודן של אבא ושהיא מכבסת לו, כפי שאמא ביקשה ממנה. הוא דיווח שהוא אוכל טוב ושיש לו איפה לגור מאחר שהתחיל לעשות תורנויות לילה בעבודה, וביקש ממנה שלא תדאג לו. היונג-צ'ול כתב גם שהוא מרגיש שבעיר הכול אפשרי, ושיש הרבה דברים שהוא רוצה לעשות. הוא אפילו חשף את שאיפתו להפוך לאדם מצליח ולהעניק לאמא חיים טובים יותר. היונג-צ'ול בן העשרים הוסיף באבירות, ולכן, אמי, אל תדאגי לי ובבקשה תשמרי על עצמך. כשהעפת מבט באמא מעל דפי המכתב, ראית שהיא מביטה בגבעולי הקולקס שבחצר האחורית או במדף של צנצנות החרס הגבוהות המלאות ברטבים. אוזניה של אמא שלך היו זקורות כמו אוזני ארנב, כדי שלא תחמיץ אף מילה. אחרי שסיימת להקריא לה את המכתב, הורתה לך אמא לכתוב את מה שהיא תכתיב לך. המילים הראשונות של אמא היו, "היונג-צ'ול היקר." את כתבת, היונג-צ'ול היקר. אמא לא אמרה לך לשים נקודה בסוף, אבל את עשית כן. כשהיא אמרה, "היונג-צ'ול"! את כתבת היונג-צ'ול! כשאמא השתתקה אחרי שקראה בשמו, כאילו שכחה מה רצתה לומר, תחבת כמה קווצות שיער מהתספורת הקצרה שלך אל מאחורי האוזן וחיכית בסבלנות, בעודך אוחזת בעט הכדורי בידך ומביטה בדף הנייר, שאמא תמשיך. כשהיא אמרה, "המזג אוויר קר יותר," את כתבת, מזג האוויר קר יותר. אחרי "היונג-צ'ול היקר" אמא תמיד אמרה משהו על מזג האוויר: "עכשיו כשהגיע האביב יש כבר פרחים." "עכשיו קיץ, וערוגת האורז מתחילה להתייבש ולהיסדק." "הגיעה עונת הקציר ועל גדות שדה האורז גדלות הרבה קטניות." אמא דיברה בניב המקומי שלכם למעט כשהכתיבה לך מכתב להיונג-צ'ול. "אל תדאג לשום דבר בבית ובבקשה תשמור על עצמך. זה הדבר היחיד שאמא שלך מבקשת ממך." המכתבים של אמא תמיד היו גדושים בפרץ רגשות: "אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך בכלל." בזמן שכתבת בקפידה את המילים של אמא, היא היתה מזילה דמעה גדולה. אמא תמיד סיימה את המכתב באותו אופן: "אל תדלג על אף ארוחה. אמא."

כילדה שלישית במשפחה עם חמישה ילדים היית עדה לצער ולכאב ולדאגה של אמא כששני האחים הגדולים שלך עזבו את הבית. אחרי שהיונג-צ'ול עזב, נהגה אמא מדי יום, עם עלות השחר, לנקות את המכסים של צנצנות הרטבים העשויות חמר מזוגג שניצבו על המדף בחצר האחורית. כיוון שהבאר היתה בחצר הקדמית, קשה היה להביא מים אל ירכתי הבית, אבל אמא רחצה כל צנצנת וצנצנת בנפרד. היא הסירה את כל המכסים וניקתה אותם היטב, מבפנים ומבחוץ, עד שהבהיקו. אמא שלך שרה חרש. "אם הים לא היה מפריד בינך לביני, הפרֵדה לא היתה כואבת כל כך..." בידיה העמלניות היא טבלה את הסמרטוט במים קרים, הוציאה, סחטה ומירקה את הצנצנות, אמא שרה, "אני מקווה שלא תעזוב אותי יום אחד." אם היית קוראת לה באותו רגע, היתה מסתובבת, ועיניה הגדולות התמימות מלאות דמעות.

אמא אהבה כל כך את היונג-צ'ול שהיתה מכינה לו במיוחד מרק ראמן כשהיה חוזר הביתה מבית ספר בשעת לילה מאוחרת. כעבור שנים, כשסיפרת את זה לחבר שלך יוּ-בּין, הוא אמר לך, "זה רק ראמן - מה את עושה מזה עניין?"

"מה זאת אומרת, מה אני עושה מזה עניין? ראמן היה הדבר הכי טוב שהיה לנו אז! היינו אוכלים אותו בשקט כדי שלא נצטרך להתחלק עם אף אחד!" אף שהסברת את חשיבות העניין, הוא, עירוני שכמותו, עדיין חשב שזה עניין של מה בכך.

כשהמעדן החדש הזה שנקרא ראמן נכנס לחייכם, הוא האפיל על כל תבשיל שאמא הכינה אי פעם. אמא היתה קונה אטריות ראמן ומחביאה אותן בצנצנת ריקה בשורה של צנצנות החמר כדי להכין אותן להיונג-צ'ול. אבל גם בשעת לילה מאוחרת היה ריחן של אטריות הראמן המתבשלות מדגדג בנחיריים שלך ושל האחים שלך ומעיר אתכם. כשאמא אמרה, בתקיפות, "תחזרו כולכם לישון," אתם הסתכלתם על היונג-צ'ול, שבדיוק עמד להתחיל לאכול. והוא, שריחם עליכם, הציע טעימה לכל אחד מכם. אמא היתה שואלת, "איך זה שכולכם מגיעים מהר כל כך כשמדובר באוכל?" ממלאה את הסיר במים, מכינה עוד ראמן ומחלקת אותו לך ולאחייך. הייתם מרוצים כל כך, אף על פי שבקערה שהחזיק כל אחד מכם היה יותר מרק מאשר אטריות.

אחרי שהיונג-צ'ול עזב את הבית ונסע העירה, בכל פעם שאמא נתקלה בצנצנת החמר שבה נהגה פעם להחביא את הראמן, היא היתה צועקת בקול, היונג-צ'ול! וצונחת ארצה כיוון שרגליה לא נשאו אותה. את היית מחלצת את הסמרטוט מידיה של אמא, מרימה את זרועה וכורכת אותה סביב כתפייך. אמא שלך היתה פורצת בבכי, מאחר שלא יכלה לכבוש את געגועיה העזים לבנה הבכור.

כשאמא שקעה בצער אחרי שהאחים שלך עזבו, יכולת רק להקריא לה בקול רם את המכתבים של האחים שלך ולתחוב את התשובות של אמא בתיבת הדואר בדרך לבית הספר. גם אז לא היה לך מושג שכף רגלה מעולם לא דרכה בעולם האותיות. איך זה שלא העלית על דעתך שאמא לא יודעת קרוא וכתוב אף על פי שהיא הסתמכה עלייך בילדותך, אף על פי שהקראת לה את המכתבים וכתבת במקומה את מכתבי התשובה? התייחסת לבקשה שלה כאל מטלה נוספת, כמו לצאת לגינה לקטוף חלמית או ללכת לקנות נפט. מאז עזבת את הבית כנראה לא הטילה אמא את המשימה הזאת על אף אחד, כיוון שאף פעם לא קיבלת ממנה מכתב. האם זה היה כי לא כתבת לה? זה בטח היה בגלל הטלפון. בערך בתקופה שבה עברת להתגורר בסיאול, הותקן טלפון ציבורי בביתו של ראש הכפר. זה היה הטלפון הראשון במקום הולדתך, קהילה כפרית קטנה, שעל פסי הרכבת הסמוכים לה, בין הכפר לבין השדות רחבי הידיים, חלפה מדי פעם רכבת בקול שקשוק. כל בוקר שמעו הכפריים את ראש הכפר בודק את המיקרופון ואז מודיע שפלוני או אלמוני צריכים לבוא ולקבל שיחת טלפון מסיאול. האחים שלך החלו להתקשר לטלפון הציבורי. אחרי שהטלפון הותקן, אנשים שהיו להם קרובי משפחה בערים אחרות כרו את אוזניהם כדי לשמוע את קול המיקרופון גם כשעבדו בחלקות האורז או בשדות, ותהו את מי מחפשים.

*

או שאמא ובת מכירות זו את זו היטב, או שהן זרות זו לזו.

עד הסתיו האחרון חשבת שאת מכירה את אמא שלך היטב - שאת יודעת מה אמא אוהבת, מה עלייך לעשות כדי לפייס אותה כשהיא כועסת, מה היא רוצה לשמוע. אם מישהו היה שואל אותך מה אמא עושה עכשיו, היית יכולה לענות בתוך עשר שניות: היא בטח מייבשת שרכים; מאחר שזה יום ראשון, היא בטח בכנסייה. אבל בסתיו האחרון התנפצה אמונתך זו והבנת שאינך מכירה אותה. באת לבקר אותה ללא הודעה מוקדמת וגילית שהפכת לאורחת. אמא חשה כל הזמן מבוכה בגלל החצר המבולגנת או השמיכות המלוכלכות. בשלב כלשהו מיהרה אמא לאסוף מגבת מהרצפה ותלתה אותה וכשפיסת מזון נפלה על השולחן, היא מיהרה להרים אותה. היא הציצה במה שיש לה במקרר, ואז, אף על פי שניסית לעצור בעדה, יצאה לשוק. אדם לא צריך לחוש מבוכה בחברת בני משפחה כשהוא קם מהשולחן בלי לנקות אותו והולך לעשות משהו אחר. כשהתבוננת באמא מנסה להסתיר את הבלגן שבחיי היום יום שלה, הבנת שהפכת לזרה.

אולי הפכת לאורחת עוד קודם, כשעברת לגור בעיר. אחרי שעזבת את הבית אמא כבר לא נזפה בך. קודם לכן היתה אמא נוזפת בך בקשיחות בכל פעם שעשית משהו שלא היה לרוחה. מגיל צעיר תמיד פנתה אלייך אמא במילים, "את, ילדה." בדרך כלל היא פנתה כך אלייך ואל אחותך כשרצתה להבדיל בין הבנות לבנים שלה, אבל אמא גם פנתה אלייך במילים "את, ילדה," כשדרשה שתשני את הרגלייך, כשהביעה חוסר שביעות רצון מהאופן שבו אכלת פירות, מההליכה שלך, מהלבוש שלך ומסגנון הדיבור שלך. אבל לפעמים היתה מביטה בך מקרוב בארשת רצינית ומודאגת. היא בחנה אותך בחשש כשהיתה זקוקה לעזרתך ביישור הפינות של הציפות המעומלנות, או כשרצתה שתזיני את כבשן המטבח המיושן בחומר בעירה על מנת שתוכל לבשל אורז. ערב חורפי קר אחד כשאת ואמא שלך ניקיתן דג תריסנית לפולחן האבות ליד הבאר, אמרה אמא, "את צריכה ללמוד ברצינות בבית ספר כדי שתוכלי להתקדם למקום יותר טוב." האם הבנת את דבריה אז? כשאמא נזפה בך בחופשיות, קראת לה אמא לעתים תכופות יותר. המילה "אמא" מוכרת וצופנת בחובה דרישה: בבקשה תשגיחי עלי. בבקשה תפסיקי לצעוק עלי ותלטפי לי את הראש, בבקשה תהיי לצדי, בין שאני צודקת ובין שלא. מעולם לא הפסקת לקרוא לה אמא. אפילו עכשיו, כשאמא נעדרת. כשאת קוראת בקול, אמא, את רוצה להאמין שאמא בריאה, שאמא חזקה, שאמא לא נרתעת מכלום. שאמא היא האדם שאליו את רוצה להתקשר בכל פעם שמשהו בעיר הזאת מייאש אותך.

בסתיו האחרון לא סיפרת לה שאת מגיעה. אבל לא כדי שלא תטרח לכבודך. ביקרת אז בעיר פּוֹהַנְג. בית הורייך היה מרוחק מפוהנג, שאליה הגעת בטיסת בוקר מוקדמת. גם כשקמת עם עלות השחר וחפפת את שערך ונסעת לנמל התעופה, עדיין לא ידעת שתסעי לבקר את אמא בצ'ונג-אפ. המרחק מפוהנג לצ'ונג-אפ היה גדול יותר מאשר משם לסיאול, והדרך קשה יותר. זה לא היה בתכנון שלך.

כשהגעת לבית הורייך, מצאת את השער פתוח. גם הדלת הקדמית היתה פתוחה. כיוון שקבעת עם יו-בּין להיפגש לארוחת צהריים למחרת בעיר, התכוונת לחזור הביתה ברכבת הלילה. אף על פי שנולדת שם, נעשה הכפר זר לך. הדברים היחידים שנותרו מילדותך הם שלושת עצי המיש ליד הנחל, שכבר בגרו. כשהלכת לבית הורייך, פסעת בשביל הצר המוביל לנחל שלאורכו צמחו עצי המיש במקום ללכת בדרך הרחבה. אילו היית ממשיכה ללכת בשביל ההוא, היית מגיעה ישירות לחצר האחורית של בית ילדותך. לפני זמן רב היתה שם באר משותפת, ממש מחוץ לגדר האחורית. כשהתקינו צנרת מודרנית בכל בית סתמו את הבאר, אבל את עמדת שם לפני שנכנסת הביתה. הִקשת ברגלך על הבטון הקשיח, בדיוק במקום שבו היתה הבאר השופעת ההיא, והוצפת זיכרונות. מה עושה הבאר בחושך מתחת לרחוב, הבאר שסיפקה מים לכל תושבי הסמטה ועדיין שפעה מים? לא היית כאן כשסתמו את הבאר. יום אחד באת לבקר והבאר נעלמה ומעליה נסלל כביש בטון. לא ראית במו עינייך איך סותמים את הבאר ולכן כנראה נדמה היה לך שהבאר עדיין נמצאת שם מתחת לבטון, מלאה עד גדותיה במים.

עמדת מעל הבאר זמן מה ואז נכנסת דרך השער וקראת, "אמא!" אבל היא לא ענתה. קרני השמש הסתווית השוקעת האירו את חצר הבית, שפנתה מערבה. נכנסת אל הבית כדי לחפש אותה, אבל היא לא היתה בסלון וגם לא בחדר השינה. בבית שרר תוהו ובוהו. בקבוק מים פתוח עמד על השולחן ועל קצה הכיור ניצב ספל. סל עם סמרטוטים נח הפוך על המחצלת שבסלון ועל הספה היתה תלויה חולצה מלוכלכת שזרועותיה פרושות לרווחה, כאילו אבא אך פשט אותה. קרני שמש אחרונות מילאו את החלל הריק. "אמא!" ידעת שאין שם איש, ובכל זאת קראת עוד פעם, "אמא!" יצאת מהדלת הקדמית, ושם, בחצר הבית, מצאת את אמא שוכבת על משטח העץ שבצריף חסר הדלת. "אמא!" קראת, אבל לא קיבלת תשובה. נעלת את נעלייך והלכת אל הצריף. משם אפשר היה להשקיף על החצר. לפני שנים רבות חלטה אמא לֶתֶת בצריף. הצריף היה שטח רב תועלת, בייחוד אחרי שהורחב וכלל את דיר החזירים הצמוד לו. על המדפים שאמא התקינה לאורך אחד הקירות היא אחסנה מצרכי מזון ישנים שלא נזקקה להם עוד, ומתחת להם עמדו צנצנות זכוכית ובהן המאכלים שהחמיצה ושימרה. אמא היא שהעבירה לצריף את משטח העץ. אחרי שהבית הישן נהרס ובמקומו נבנה בית חדש בסגנון מערבי, היא נהגה לשבת על המשטח ולעסוק בעבודות המטבח שלא היו נוחות לה במטבח המודרני שבבית. היא היתה טוחנת פלפלים אדומים במכתש כדי להכין קימצ'י, מחפשת פולי שעועית בין הגבעולים ומוציאה אותם מהתרמילים, מכינה ממרח פלפלים אדומים, ממליחה כרוב לקימצ'י של החורף, או מכינה מֶג'וּ.4*

המלונה שליד הצריף היתה ריקה. השרשרת של הכלב היתה מונחת על הרצפה. פתאום שמת לב שלא שמעת את הכלב כשנכנסת לבית. כשחיפשת אותו בחצר נתקלת באמא, אבל היא לא זזה. אמא כנראה חתכה קודם קישואים כדי לייבש אותם בשמש. קרש חיתוך, סכין וקישוא היו מונחים בצד, ופרוסות קישואים קטנות התערסלו בסלסילת במבוק מרוטה. בהתחלה תהית, האם אמא ישנה? ואז כשנזכרת שאמא אינה נוהגת לנמנם, הבטת בפניה. ידה של אמא לפתה את ראשה והיא נאבקה בכל כוחה. שפתיה של אמא היו פשוקות והיא הזעיפה פנים חזק כל כך, שקמטים עמוקים נחרצו בהן.

"אמא!"

היא לא פקחה את עיניה.

"אמא! אמא!"

כרעת ברך מול אמא וטלטלת אותה בחוזקה, והעיניים שלה נפקחו כדי סדק. הן היו שטופות דם ובמצחה נראו אגלי זיעה. נראה שאמא שלך אינה מזהה אותך. פניה של אמא, שהכאב הכריע אותן, נראו כפקעת של אומללות. רק פורענות סמויה מהעין יכלה לגרום להבעה שכזו. אמא שלך עצמה שוב את עיניה.

"אמא!"

מיהרת לעלות למשטח, השחלת את זרועך מתחת לבית השחי שלה כדי שראשה לא יחליק מהברכיים שלך וערסלת את פניה המעונות של אמא שלך בחיקך. איך השאירו אותה לבד במצב הזה? נמלאת זעם כאילו מישהו זרק את אמא ככה בצריף. אבל את היית זאת שעזבה את הבית ואת אמא. כשאדם מוכה הלם, קשה לו לקבל החלטות. להזמין אמבולנס? להכניס אותה הביתה? איפה אבא? המחשבות האלה התרוצצו בראשך אבל בסופו של דבר פשוט השפלת את מבטך אל אמא ששכבה בחיקך. מעולם לא ראית את פניה מעוותות ככה, בכאב כזה. היד שלה, שלחצה קודם על מצחה, צנחה רפויה על המשטח. אמא נשמה בקושי ובתשישות. גפיה היו שמוטים, כאילו לא ניסתה עוד לחמוק מהכאב. "אמא!" לבך הלם בחוזקה. פתאום הבנת שייתכן שאמא גוססת, פשוט כך. אבל אז נפקחו עיניה של אמא בשלווה והתמקדו בך. ציפית שתהיה מופתעת לראותך, אבל עיניה היו ריקות. נראה שהיתה חלשה מכדי להגיב. כעבור זמן מה היא קראה בשמך בפנים חתומות. היא מלמלה משהו בחולשה ואת רכנת קדימה.

"כשהאחות שלי מתה לא יכולתי אפילו לבכות." פניה החיוורות של אמא היו חלולות כל כך, שנאלמת דום.

ההלוויה של הדודה שלך היתה באביב. את לא הלכת להלוויה. אפילו לא ביקרת אותה, אף שהיתה חולה במשך כמעט שנה. ומה עשית במקום? כשהיית צעירה, היתה לך הדודה ממש אמא שנייה. בחופשות הקיץ התארחת אצלה, בביתה ששכן מעבר להר הסמוך. מבין כל אחייך את היית הכי קרובה לדודה, כנראה מפני שהיית דומה לאמא. הדודה שלך תמיד אמרה, "את ואמא שלך קורצתן מאותו חומר!" הדודה שלך, כאילו בניסיון לשחזר את ילדותה עם אחותה, לקחה אותך איתה להאכיל ארנבות וקלעה צמה בשערך. היא בישלה סיר שעורה עם כף אורז מלמעלה ושמרה לך את האורז. בלילה שכבת בחיקה והקשבת לסיפורים שסיפרה לך. נזכרת איך נהגה הדודה שלך להניח את זרועה מתחת לצוואר שלך בלילה כדי שזו תשמש לך כרית. אף על פי שכבר עזבה את העולם הזה, עדיין זכרת את ריחה של הדודה מאותם ביקורים בילדותך. בזקנתה השגיחה על נכדיה, שהוריהם ניהלו מאפייה. הדודה נפלה במדרגות כשנשאה על גבה ילד והובהלה לבית החולים, שם התברר שגרורות סרטן התפשטו בכל גופה וכבר אין מה לעשות בנדון. אמא שלך סיפרה לך על כך, ואמרה, "אחותי הגדולה המסכנה!"

"למה הם לא גילו את זה עד עכשיו?"

"היא אף פעם לא הלכה בכלל לבדיקה."

אמא שלך ביקרה את אחותה והביאה דייסה והאכילה את הדודה שלך בכפית. האזנת בשקט כשאמא שלך התקשרה וסיפרה, "אתמול הלכתי לבקר את הדודה שלך. הכנתי דייסת שומשום והיה לה תיאבון." את היית הראשונה שאמא התקשרה אליה כשנודע לה שהדודה שלך מתה.

"אחותי מתה."

לא אמרת כלום.

"את לא צריכה לבוא, את עסוקה."

גם אם אמא שלך לא היתה אומרת את זה, לא היית יכולה לבוא להלוויה של הדודה שלך בגלל תאריך הגשה קרוב. היונג-צ'ול, שהשתתף בהלוויה, סיפר לך שחשש שאמא תהיה הרוסה מצער, אבל אמא אפילו לא בכתה והיא אמרה לו שהיא לא רוצה ללכת לבית הקברות. באמת? שאלת. היונג-צ'ול אמר שגם לו זה נראה מוזר, אבל הוא כיבד את בקשתה.

באותו יום בצריף סיפרה לך אמא, בפנים עכורות מכאב, שלא הצליחה לבכות אפילו כשאחותה מתה.

"למה לא? היית צריכה לבכות אם רצית." אמרת לה והרגשת הקלה על כך שהיא, אף על פי שדיברה בלי לגלות כל רגש, חוזרת בהדרגה להיות האמא שאת מכירה.

אמא שלך מצמצה בשלווה. "אני כבר לא מצליחה לבכות."

לא אמרת כלום.

"הראש שלי כואב כל כך שאני מרגישה שהוא תכף יתפוצץ."

השמש השוקעת חיממה את גבך ואת הבטת למטה אל פניה של אמא המונחות בחיקך כאילו את רואה אותן לראשונה. לאמא יש כאבי ראש? והם חזקים כל כך שהיא אינה מסוגלת אפילו לבכות? עיניה הכהות של אמא, שהיו פעם נוצצות ועגולות כמו עיניים של פרה שעומדת להמליט, היו מוסתרות בקמטים. שפתיה החיוורות, העבות, היו יבשות וסדוקות. הרמת את זרועה של אמא, השמוטה על המשטח, והנחת אותה על הבטן שלה. התבוננת בכתמי השמש הכהים שעל גב כף ידה של אמא, יד הספוגה בעמל של חיים שלמים. כבר לא יכולת להגיד שאת מכירה את אמא.

*

כשהדוד שלך היה בחיים, הוא היה מבקר את אמא בכל יום רביעי. הוא בדיוק חזר אז לצ'ונג-אפ אחרי שנדד ברחבי המדינה. לא היתה סיבה מיוחדת לביקורים שלו; הוא פשוט היה רוכב על האופניים שלו, מגיע, רואה את אמא ומסתלק. לפעמים במקום להיכנס הביתה היה צועק מהגדר, "הכול בסדר אחותי?" ואז, עוד לפני שאמא שלך היתה מספיקה לצאת לחצר, היה קורא, "אני הולך עכשיו!" מסובב את האופניים שלו ומסתלק. למיטב ידיעתך אמא ואחיה לא היו קרובים כל כך זה לזה. מתישהו, לפני שנולדת, לווה הדוד שלך סכום כסף די גדול מאבא ולא החזיר לו. אמא שלך הזכירה את זה לפעמים, בטינה. היא אמרה שבגלל הדוד שלך היא תמיד הרגישה חייבת לאבא ולאחותו. אף על פי שזה היה החוב של הדוד שלך, אמא היתה מוטרדת מכך שלא החזיר את הכסף. כשלא שמעתם מהדוד במשך ארבע או חמש שנים, אמא שלך תהתה, "מעניין מה הדוד שלך עושה בימים אלה?" לא ידעת אם אמא דואגת לו או כועסת עליו.

יום אחד שמעה אמא שלך מישהו פותח בדחיפה את השער, נכנס ושואל, "אחותי, את כאן?" אמא, שישבה בפנים ואכלה איתך מנדרינות, פתחה את הדלת לרווחה ורצה החוצה. זה קרה מהר כל כך. מי הוא שהלהיב אותה כל כך? הלכת אחריה בסקרנות. אמא נעצרה במרפסת, הביטה אל השער וצעקה אל האדם שעמד שם, "אחי!" ורצה אליו למרות רגליה היחפות. זה היה הדוד שלך. אמא שלך, שיצאה בריצה כמו רוח סערה, חבטה באגרופים על החזה שלו וצעקה, "אחי! אחי!" את התבוננת בה מהמרפסת. זו היתה הפעם הראשונה ששמעת אותה קוראת למישהו "אחי". כשדיברה על האח שלה, תמיד קראה לו "הדוד שלך". לא ברור לך למה הופתעת כל כך אז כשראית את אמא רצה אל הדוד שלך וקוראת לו "אחי" בטון מאנפף ונלהב, אף על פי שתמיד ידעת שיש לה אח. פתאום הבנת, אה, גם לאמא יש אח! לפעמים צחקת לעצמך כשנזכרת איך אמא התנהגה באותו יום, האמא המזדקנת שלך ניתרה מהמרפסת, חצתה את החצר בריצה לעבר הדוד שלך כשהיא צועקת "אחי!" כאילו היתה ילדה - אמא התנהגה כמו ילדה הצעירה אפילו ממך. האמא הזאת התקבעה לך בראש. ואת חשבת לעצמך, אפילו אמא... את לא מבינה למה נדרש לך זמן רב כל כך כדי להבין דבר ברור כל כך. בשבילך, אמא תמיד היתה אמא. אף פעם לא העלית על דעתך שאמא עשתה פעם את הצעד הראשון שלה או שהיתה בת שלוש או שתים-עשרה או עשרים. אמא היתה אמא. היא נולדה אמא. עד שלא ראית אותה רצה לעבר הדוד שלך ככה, לא קלטת שגם היא יצור אנושי שחש בדיוק אותו רגש שאת חשה כלפי האחים שלך, ובזכות ההכרה הזו הבנת שגם לה היתה יַלְדוּת. מאותו יום ואילך דמיינת לפעמים את אמא כילדה קטנה, כנערה, כאישה צעירה, כנשואה טרייה, כאמא שרק ילדה אותך.

*

אחרי שראית את אמא ככה בצריף, לא הניח לך לבך להשאיר אותה לבד ולחזור העירה. אבא היה בסוֹקצ'וֹ עם כמה אנשים מהמרכז המחוזי לאמנויות הבמה המסורתיות של קוריאה. הוא היה אמור לחזור הביתה בתוך יומיים. אמא התגברה אמנם על הכאב העז, אבל עדיין לא נפטרה מכאב הראש ולא הצליחה אפילו לחייך ובטח שלא לבכות. היא אפילו לא הבינה את הצעתך לקחת אותה לבית החולים. כשעזרת לאמא להיכנס הביתה, היא הלכה בזהירות וניסתה להתגבר על הכאב. זמן רב עבר עד שעלה בידה לחזור לדבר. אמא אמרה שתמיד יש לה כאבי ראש אבל רק "מדי פעם" היא סובלת מכאבי ראש נוראיים כאלה ושהיא מסוגלת להתמודד איתם כי הרגעים האלה חולפים.

האם האחים שלך ידעו על כאבי הראש האלה? האם אבא ידע?

רצית לספר להם ולקחת אותה לבית חולים גדול ברגע שתחזרי העירה. כשכבר היתה מסוגלת ללכת בכוחות עצמה שאלה אמא, "את לא צריכה כבר לחזור?" בשלב מסוים התקצרו הביקורים שלך; היית מגיעה רק לכמה שעות וחוזרת העירה. חשבת על הפגישה שלך למחרת אבל אמרת לאמא שתישארי איתה הלילה. את זוכרת את החיוך שהתפשט על פניה.

מאחר שאף אחת מכן לא ידעה מה לעשות בתמנון החי שקנית בשוק הדגים של פוֹהנג, השארת אותו במטבח והתיישבת שם מול אמא כמו פעם ואכלתן בשקט ארוחה פשוטה של אורז ובאן-צ'אן,5* תוספות של קימצ'י, טופו מטוגן, אנשובי מוקפץ ואצות קלויות. כשאמא עטפה חופן אורז בפיסת אצה והושיטה לך, כמו שעשתה כשהייתם קטנים, לקחת אותו ממנה ואכלת. כדי לעכל את האוכל אחרי ארוחת הערב הקפתן את ואמא את הבית. זה כבר לא היה הבית שבו גדלת, אבל החצר הקדמית והחצר האחורית עדיין היו מחוברות כמו פעם. על המדף בחצר האחורית עדיין היו המון צנצנות חמר גבוהות. כשהיית ילדה, הן היו מלאות ברוטב סויה, בממרח פלפל אדום, במלח ובדֶנגַ'נג, אבל עכשיו הן היו ריקות. בשעה שהלכתן, לפעמים אמא מובילה ולפעמים מפגרת מאחור, היא שאלה אותך פתאום למה באת הביתה.

"נסעתי לפוהנג..."

"פוהנג מאוד רחוקה מכאן."

"כן."

"זה יותר רחוק להגיע לכאן מפוהנג מאשר מסיאול."

"כן, את צודקת."

"למה באת לכאן מפוהנג? בדרך כלל אין לך בכלל זמן לבקר."

במקום לענות אחזת בידה של אמא, בנואשות, כאילו ניסית לתפוס חבל הצלה בחושך כי לא ידעת איך להסביר את רגשותייך. סיפרת לאמא שמוקדם יותר הבוקר נסעת להרצות בספריית ברייל בעיר פוהנג.

"ספריית ברייל?" שאלה אמא.

"ברייל זה מה שהעיוורים קוראים באצבעות שלהם."

אמא הנהנה. כשהקפתן את הבית, סיפרת לאמא על הנסיעה שלך לפוהנג. כבר כמה שנים שמזמינים אותך לבקר בספריית הברייל, אבל תמיד כשהזמינו אותך היו לך התחייבויות קודמות ולא יכולת להגיע. בתחילת האביב הם שוב התקשרו אלייך. בדיוק פרסמת אז את היצירה האחרונה שלך. הספרן סיפר לך שהם רוצים להוציא את הספר החדש שלך בברייל. ברייל! לא ידעת הרבה על ברייל, למעט שזו שפתם של העיוורים, כפי שאמרת לאמא. הקשבת לספרן באדישות, כאילו מדובר בספר שעדיין לא קראת. הספרן אמר שהם מבקשים את רשותך. אם הספרן לא היה אומר "רשות", ייתכן שלא היית מסכימה לנסוע לספריית הברייל. המילה הזו "רשות" ריגשה אותך: אנשים עיוורים רוצים לקרוא את הספר שלך, הם מבקשים את רשותך ליצור מחדש את הספר שלך בשפה היחידה שבאמצעותה הם מסוגלים לקרוא... ענית, "בטח," והרגשת פתאום חסרת אונים. הספרן אמר שהספר יהיה מוכן בנובמבר ושיום הברייל גם הוא חל בנובמבר. הוא אמר שהם ישמחו מאוד אם תבואי באותו יום ותשתתפי בטקס ההקדשה של הספר. תהית איך המצב הגיע לכדי כך אבל כבר לא יכולת לסגת מה"בטח" שלך. מלבד זאת הוא התקשר אלייך בתחילת האביב וחודש נובמבר נראה אז רחוק מאוד. אבל הזמן עבר והאביב עבר, והקיץ בא והלך, והסתיו הגיע ועד מהרה כבר היה נובמבר. ואז הגיע היום הזה.

רוב הדברים בעולם אינם מפתיעים אם חושבים עליהם לעומק. גם כשקורה משהו שמפתיע אותנו, מתברר שאילו רק היינו עוצרים ומהרהרים בו, היינו מבינים שהוא היה אמור לקרות. את הנסיעה שלך לספריית הברייל ואת כל מה שקרה שם היית יכולה לחזות אילו באמת היית חושבת על ספריית הברייל. אבל באביב, בקיץ ובסתיו היית עסוקה. אפילו ביום שבו נסעת לספריית הברייל לא חשבת על האנשים שתפגשי שם; חששת שלא תצליחי להגיע לשם בדיוק בעשר, כמעט החמצת את הטיסה של שמונה בבוקר, ואז הגעת לפוהנג, עצרת מונית לספריית הברייל ונכנסת לחדר ההמתנה. מנהל ספריית הברייל התיישב מולך בעזרת מתנדב. הוא בירך אותך בנימוס - "תודה שבאת עד לכאן" - והושיט לך יד. את לחצת את ידו ואמרת בעליצות, בניסיון להסוות את עצבנותך, "שלום." היד שלו היתה רכה. המנהל דיבר על הספר שלך ממש עד תחילת האירוע. את חייכת והנהנת אל האיש העיוור שקרא את הספר שלך, אף על פי שלא היה מסוגל לראות אותך מחייכת או מהנהנת. באותו יום חל יום הברייל, יום החג שלהם. כשנכנסת לאודיטוריום, חיכו לך שם ארבע מאות איש, ואחרים המשיכו להיכנס פנימה מלווים במתנדבים. היו שם גברים ונשים בני כל הגילים, אבל לא ילדים. הטקס התחיל וכמה אנשים עלו לבמה בזה אחר זה ונשאו דברים בקצרה. היו שקיבלו תעודות הוקרה. הם דיברו על הספר שלך ואת עלית לבמה כדי לקבל את מהדורת הברייל שלו. הספר האחד שלך הפך לארבעה כרכים בברייל. הספרים שקיבלת מהמנהל היה עבים פי שניים מהספר שלך, אבל הם היו קלים. כשחזרת למקום מושבך עם הספרים בידייך, שמעת מחיאות כפיים. הטקס נמשך. בשעה שחולקו לוחיות לקוראים מצטיינים, פתחת את אחד הספרים. מיד נתקפת חולשה. מספר עצום של נקודות על נייר לבן. הרגשת כאילו נפלת לתוך בור שחור - כאילו עלית במדרגות שהכרת טוב כל כך עד שאפילו לא שמת לב שאת עולה בהן, ואז, כשחשבת על משהו אחר, החמצת מדרגה ונפלת. הברייל חורר את הנייר הלבן, כל אות היתה חור שנוקב במחט, מילים שלא יכולת לפענח כלל. אמרת לאמא שדפדפת בעמוד הראשון והשני והשלישי ואז סגרת את הספר. המשכת לספר כי אמא הקשיבה ברוב קשב לסיפור שלך.

בסוף הטקס נעמדת מול כולם כדי לדבר על עבודתך. כשהנחת את הספר על הדוכן והבטת בקהל, הרגשת שגופך מתקשח. כשעמדת מול ארבע מאות איש שלא מסוגלים לראות לא היה לך מושג במה להתמקד.

"אז מה עשית?" שאלה אמא שלך.

אמרת לה שחמישים הדקות שהוקצבו לך נדמו אינסופיות. את היית מסוג האנשים שמביטים בעיניו של בן שיחם. כשדיברת, נהגת לספר לפעמים את הסיפור כולו ולפעמים רק מחצית ממנו, תלוי מה אמרו לך עיניו של האדם שמולך. היו עיניים שחילצו ממך סיפורים שלא סיפרת לאיש. שאלת את עצמך, האם אמא יודעת שאני כזאת? כשעמדת מול ארבע מאות עיוורים לא ידעת במי להסתכל או איך להתחיל לדבר. כמה מהעיניים היו עצומות, כמה פקוחות למחצה ואחרות חבויות מאחורי משקפי שמש; כמה מהעיניים נראו כאילו הן מביטות ישר דרכך ורואות אותך ואת העצבנות שלך. אף על פי שכל העיניים היו מופנות אלייך, השתתקת מול עיניים שלא יכלו לראות אותך. תהית מה הטעם לדבר על הספר שלך מול אותן עיניים שלא רואות. אבל לא נראה הולם לדבר על משהו אחר, על אנקדוטות מחייך למשל. אולי דווקא הם צריכים לספר לך את סיפורי חייהם. הרגשת אבודה, ולכן הדבר הראשון שאמרת אל המיקרופון היה, "על מה אני צריכה לדבר?" כולם פרצו בצחוק. האם הם צחקו כי חשבו שהתכוונת לכך שאת יכולה לדבר על כל דבר או כדי שתרגישי בנוח? גבר באמצע שנות הארבעים השיב, "לא באת לכאן כדי לדבר על הספר שלך?" עיניו של האיש היו מכוונות אלייך אבל הן היו עצומות. התמקדת בהן והתחלת לדבר על ההשראה לכתיבת הספר, על החוויות הרגשיות שחווית כשכתבת אותו ועל התקוות שתלית בספר אחרי שסיימת. הופתעת. מבין כל האנשים שפגשת, העיוורים הם שהקשיבו לך בדריכות הגדולה ביותר. משפת הגוף שלהם הבנת שהם מקשיבים ברוב קשב. איש אחד הנהן, ואחר שלח רגל אחת קדימה, ומישהו רכן לעבר האדם שישב לפניו. אף על פי שלא הבנת מילה ממערכת הכתב שלהם, הם קראו את הספר שלך ושאלו שאלות ושיתפו אותך במחשבותיהם. סיפרת לאמא שהספר מצא חן בעיניהם, והם התלהבו ממנו יותר מכל אחד אחר שפגשת. אמא, שהקשיבה חרש, אמרה, "אבל אפילו הם קראו את הספר שלך." שתיקה קצרה השתררה בינך לבין אמא. אמא ביקשה שתמשיכי לספר. את המשכת.

כשהפסקת לדבר הצביע מישהו וביקש לשאול שאלה. אמרת לו בבקשה. "אמא, למרות שהוא עיוור, הוא אמר שהתחביב שלו זה לטייל." היית המומה. לאן יכול אדם עיוור לטייל? הוא אמר שקרא משהו שכתבת לפני הרבה זמן, סיפור שהתרחש בפרו. הדמות בסיפור נסעה למאצ'ו פיצ'ו והיתה שם סצנה שבה הרכבת נסעה לאחור. הוא אמר שאחרי שקרא את זה הוא רצה לנסוע ברכבת בפרו ושאל אם את, אישית, נסעת ברכבת הזאת. זה היה ספר שכתבת לפני יותר מעשר שנים. את, שהיה לך זיכרון גרוע כל כך, שלפעמים היית פותחת את דלת המקרר ושוכחת למה פתחת אותה ועומדת מול המקרר, אפופה בקור שנודף ממנו עד שהיית מתייאשת וסוגרת אותו, התחלת לדבר על פרו שם טיילת לפני שכתבת את הספר ההוא. על לימה; קוסקו, המכונה "טבור היקום"; תחנת סן פדרו, שם עלית לרכבת למאצ'ו פיצ'ו עם שחר, ועל הרכבת שהתחילה לנסוע ונעצרה והיטלטלה קדימה ואחורה שוב ושוב עד שיצאה למאצ'ו פיצ'ו. אמרת לאמא, "השמות של המקומות ושל ההרים ששכחתי נשפכו ממני." מאחר שחשת בידידות מצד אותן עיניים שמעולם לא ראו, עיניים שנדמה שיקבלו בהבנה כל חולשה שלך, אמרת משהו שמעולם לא אמרת על הספר ההוא. אמא שאלה, "מה אמרת?"

"אמרתי שאילו הייתי כותבת אותו שוב אני לא חושבת שהייתי כותבת אותו ככה."

"וזה באמת עניין גדול להגיד דבר כזה?" שאלה אמא.

"כן, כי פסלתי את מה שכבר קיים, אמא!"

אמא הביטה בך בחשכה ואמרה, "למה את מחביאה את המילים האלה? את צריכה להיות חופשייה, להגיד מה שאת מרגישה," ומשכה את ידה מאחיזתך ושפשפה את הגב שלך. כשהיית ילדה, היא היתה שוטפת לך את הפנים באותו אופן, בידיה הגדולות המרגיעות. "את מספרת סיפורים כל כך יפים," היא אמרה.

"אני?"

אמא הנהנה, "כן, הוא מצא חן בעיני."

הסיפור שלי מצא חן בעיניה? התרגשת. ידעת שהסיפור שלך לא היה טוב עד כדי כך אבל מצא חן בעיניה שדיברת איתה אחרת בזכות החוויה שלך בספריית הברייל. מיום שעזבת את הבית ועברת העירה נהגת לדבר אליה בכעס ולהתחצף אליה. היית אומרת לה, "מה את יודעת, אמא?" ונוזפת בה, "איך את, כאמא, עושה דבר כזה?" ולפעמים עונה לה באדישות, "למה את רוצה לדעת?" כשהבנת שאמא כבר אינה יכולה לנזוף בך, היית משיבה לה בקצרה "כי אני צריכה," כששאלה למה את נוסעת למקום זה או אחר. אפילו כשהיה עלייך לטוס כשהספר שלך התפרסם בארץ אחרת או שהיית צריכה לנסוע לחוץ לארץ לאיזה סמינר, בכל פעם ששאלה אותך, "למה את נוסעת לשם?" ענית לה ברשמיות, "כי אני צריכה לטפל שם בכמה עניינים." אמא אמרה לך להפסיק לטוס. "אם תהיה תאונה מאתיים אנשים ימותו בבת אחת." "כי יש לי עבודה," היית אומרת. אם אמא שאלה, "למה יש לך כל כך הרבה עבודה?" היית אומרת בדכדוך, "טוב, בסדר, אמא." התקשית לדבר איתה על החיים שלך, חיים שלא היה להם שום קשר אליה. אבל כשסיפרת לה שהרגשת אבודה למראה עותק הברייל של הספר שלך ועל הבהלה ההולכת וגוברת שחשת כשעמדת מול ארבע מאות עיוורים, היא הקשיבה בדריכות כאילו כאב הראש שלה נעלם. מתי בפעם האחרונה סיפרת לאמא משהו שקרה לך? בשלב כלשהו הפכו השיחות בינך לבין אמא לפשוטות, ואפילו לא נערכו פנים אל פנים אלא רק דרך הטלפון. את היית מבררת אם היא אכלה, אם היא בריאה, מה שלום אבא, ואומרת לה שתיזהר לא להצטנן ומודיעה לה ששלחת כסף. אמא היתה מספרת שהכינה קימצ'י ושלחה לך, שהיה לה חלום מוזר, שהיא שלחה אורז או דוונג'אנג, שהיא חלטה לענה כדי לשלוח לך ושלא תכבי את הטלפון כי השליח יתקשר כשיביא לך את כל הדברים האלה.

*

כשנפרדת לשלום מהאנשים בספריית הברייל כשבידך שקית נייר ובה הספרים שלך, נותרו לך עדיין שעתיים עד הטיסה חזרה הביתה. נזכרת שכשעמדת ליד דוכן הנואמים והסטת את מבטך מאותן עיניים עיוורות, ראית מבעד לחלון את הנמל מנוקד בסירות. אם יש נמל, חשבת, אז בטח יש גם שוק דגים. עצרת מונית וביקשת מהנהג לקחת אותך לשם. תמיד כשאת מבקרת במקום כלשהו לראשונה, את הולכת לשוק המקומי. שוק הדגים המה אדם אף שהיה זה יום חול. מחוץ לשוק ראית שני אנשים חותכים דג בגודל של מכונית. שאלת אם זה טונה, מאחר שהיה גדול כל כך, אבל המוכר אמר שזה דג השמש ואז נזכרת בגיבורה בספר ששמו נשכח ממך. היא התגוררה בעיירת חוף, ובכל פעם שנתקלה בבעיה, הלכה לבקר באקווריום הענקי שבעיר כדי לדבר עם דג השמש ששחה שם. היא היתה מתלוננת על אמא שלה שלקחה את כל החסכונות שלה וברחה עם גבר צעיר לעיר אחרת, אבל בסופו של דבר היא תמיד אמרה, אני מתגעגעת לאמא שלי, ורק לך, דג השמש, אני יכולה לספר את זה! שאלת את עצמך אם מדובר באותו דג. ומכיוון שנראה לך שזה שם יוצא מגדר הרגיל, שאלת, "באמת קוראים לו דג שמש?" והמוכר אמר, "אנחנו קוראים לו גם 'מולה מולה'!" לשמע המילים "מולה מולה", התפוגגה כל המתיחות שחשת בספרייה. למה חשבת על אמא כששוטטת בין ערמות מאכלי הים שמחירם זול בשליש ממחירם בסיאול: תמנונים חיים שראשם גדול מראש של בן אדם, שבלולים טריים, רצוען דק-זנב, מקרלים וסרטנים. האם היה זה דג השמש שהזכיר לך לראשונה את אמא בשוק הדגים? שהזכיר לך איך ניקית עם אמא דג תריסנית ליד הבאר? בעיני רוחך ראית את ידיה הקפואות של אמא מקלפות את הריר החום שנדבק לבשר הדג. אחר כך נכנסת לחנות שמתקרתהּ השתלשל תמנון מבושל שגודלו כגודל גוף של ילד וקנית תמנון חי בחמישה-עשר אלף וון. קנית גם קצת שבלולים - אף על פי שהיו אלה שבלולי ברכות, הם ניזונו מאצות מסוגים שונים. כשאמרת שאת נוסעת לסיאול, הציע לך המוכר לקנות צידנית תמורת אלפיים וון נוספים. כשיצאת משוק הדגים, הבנת שנותר לך עוד זמן רב עד הטיסה. עם ספרי הברייל ביד אחת והצידנית ביד השנייה נכנסת למונית אחרת ואמרת לנהג שאת רוצה לנסוע לחוף הים. הגעת לשם בתוך שלוש דקות בלבד. החוף החורפי של חודש נובמבר היה ריק למעט שני זוגות בפגישה רומנטית. החוף היה רחב; כשהלכת לעבר המים כמעט נפלת פעמיים. התיישבת על החול הדק והבטת בים. כעבור זמן מה הסתובבת והבטת בחנויות ובבנייני הדירות ששכנו מעבר לרחוב ופניהם אל הים. חשבת לעצמך, אנשים שחיים כאן יכולים לקפוץ לים בלילה חם ואז לחזור הביתה להתקלח. הוצאת בפיזור דעת את אחד מכרכי הברייל משקית הנייר ופתחת אותו. הנקודות הלבנות שעל הדפים נצצו באור השמש.

בשעה שליטפת באצבעך את אותיות הברייל הבלתי-מפוענחות, תהית מי לימד אותך לקרוא. זה היה האח השני במשפחה. את והוא שכבתם על הבטן במרפסת בבית הישן. אמא ישבה לידכם. אחיך זה, נשמה עדינה שכמותו, היה בעל האופי הנוח ביותר מבין כל אחייך. מכיוון שלא היה מסוגל לסרב לאמא שהורתה לו ללמד אותך לקרוא, הדריך אותך שוב ושוב בכתיבת מספרים ותנועות ועיצורים בהבעה משועממת. בכל פעם שניסית לכתוב ביד שמאל, שהיתה היד החזקה שלך, הצליף אחיך בסרגל במבוק על גב כף ידך, כמצוותה של אמא. העדפת להשתמש ביד וברגל שמאל שלך, אבל אמא אמרה שאם תשתמשי ביד שמאל את עוד תצטערי על כך מאוד. במטבח, כשניסית לחפון אורז ביד שמאל, היתה אמא שולפת בכוח את האורז מידך השמאלית ומעבירה אותו לימנית. אם היית מנסה בכל זאת להשתמש ביד שמאל, היא היתה חוטפת ממך את האורז וסוטרת על יד שמאל שלך ושואלת, "למה את לא מקשיבה לי?" ידך השמאלית התנפחה. ובכל זאת, כשאחיך לא הבחין, העברת במהירות את העיפרון ליד שמאל ושרטטת שני עיגולים, זה מעל זה, כדי ליצור את הספרה 8, ואז החזרת את העיפרון ליד ימין. אחיך, שלמראה ה"8" שלך ידע מיד שחיברת שני עיגולים, אמר לך להושיט את כפות הידיים והרביץ עליהן בסרגל. כשלמדת לקרוא, ישבה אמא שלך בשפיפה במרפסת והשגיחה עליכם אגב תיקון גרביים או קילוף שום. כשלמדת לכתוב את שמך ואת השם של אמא ולקרוא בגמגום ספרים לפני כיתה א', פרחו פניה של אמא כמו פרח מנטה. הפנים הללו התמזגו עכשיו עם כתב הברייל שלא הצלחת לקרוא.

קמת ומיהרת אל הכביש בלי שטרחת לנער את החול מבגדייך. החלטת שבמקום לטוס לסיאול תסעי במונית לטג'וֹן ומשם ברכבת לצ'ונג-אפ, וכל אותו זמן חשבת לעצמך שלא ראית את הפנים של אמא כבר כמעט שתי עונות.

v

את נזכֶּרת בחדר כיתה מפעם.

זה היה יום שבו מילאו כשישים ילדים טופסי הרשמה לחטיבות ביניים. מי שלא מילא טפסים באותו יום לא היה עתיד להמשיך לחטיבת הביניים. את היית אחת מהילדים שלא מילאו טפסים. לא הבנת לגמרי מה זה אומר שלא תלמדי בחטיבת ביניים, במקום זאת הרגשת אשמה.

בלילה שקדם לכך, צעקה אמא על אבא ששכב חולה במיטה, "אין לנו שום דבר, איך הילדה הזאת תסתדר בעולם הזה אם לא נשלח אותה לבית ספר?" אבא קם ועזב את הבית ואמא הרימה שולחן קטן ונמוך והשליכה אותו לחצר בתסכול. "מה זה עוזר שיש לי בית אם אי-אפשר לשלוח את הילדים לבית ספר? אני אשבור הכול וזהו!" רצית שאמא תירגע; לא היה לך אכפת לא להמשיך ללמוד. אמא לא נרגעה אחרי שהשליכה את השולחן. היא פתחה וסגרה בטריקה את דלת המרתף, תלשה את הכביסה מהחבל, קימטה אותה וזרקה לרצפה. ואז היא באה אלייך לבאר, שם ישבת שפופה, הורידה את המגבת מראשה וקירבה אותה לאף שלך. היא אמרה, "תקנחי את האף." מהמגבת נדף ריח זיעה חריף ואת לא רצית לקנח את האף, בייחוד לא במגבת המסריחה הזאת. אבל אמא חזרה ואמרה לך לקנח את האף שלך בכל הכוח. כשהיססת, היא אמרה שככה לא תבכי. את כנראה עמדת שם והבטת באמא בהבעה שהיתה על סף בכי. היא אמרה לך לקנח את האף במקום להגיד, אל תבכי. מכיוון שלא יכולת להתנגד לה, קינחת את האף במגבת. הנזלת שלך וריח הזיעה התערבבו במגבת.

למחרת באה אמא לבית הספר כשעל ראשה אותה מגבת. אחרי שדיברה עם המורה שלך, באה המורה והושיטה לך טופס הרשמה. כשהרמת את הראש והבטת מחוץ לכיתה לאחר שרשמת את השם שלך על הטופס, ראית את אמא מתבוננת בך מהמסדרון. כשמבטיכן הצטלבו היא הסירה את המגבת מראשה, נופפה בה וחייכה בעליזות.

בהתקרב מועד התשלום לחטיבת הביניים נעלמה טבעת הזהב, התכשיט היחיד של אמא, שאותה תמיד ענדה על אמת יד שמאל שלה, ובמקומה נותר חריץ שנחקק שם בשנים הרבות שענדה את הטבעת.

*

כאבי הראש תקפו את אמא בקביעות.

במהלך הביקור ההוא בבית ילדותך התעוררת מצמא באמצע הלילה וראית את הספרים שלך מתנוססים מעלייך בחשכה. כשהתכוננת לנסוע ליפן לשנה עם יו-בּין, לא ידעת מה לעשות בכל הספרים שלך. את רוב הספרים, ספרים שליוו אותך במשך שנים, שלחת לבית הורייך. ברגע שאמא קיבלה את הספרים שלך, היא רוקנה את אחד החדרים והציגה אותם שם. מאז לא הזדמן לך לקחת את הספרים חזרה. כשביקרת בבית הורייך, השתמשת בחדר ההוא כדי להחליף בגדים או לאחסן את התיקים שלך. כשנשארת ללון, פרשה לך אמא את המזרן והשמיכות בחדר ההוא.

אחרי ששתית מעט מים וחזרת לחדרך, רצית לבדוק אם אמא ישנה טוב ופתחת בזהירות את דלת החדר שלה. נראה שהיא איננה שם. קראת בקול, "אמא!" ומשלא קיבלת תשובה גיששת אחר המתג שעל הקיר והדלקת את האור. אמא לא היתה בחדר. הדלקת את האור בסלון ופתחת את דלת חדר האמבטיה אבל גם שם היא לא היתה. "אמא! אמא!" קראת כשפתחת את דלת הבית הקדמית ויצאת לחצר. רוח של שעת בוקר מוקדמת חדרה מבעד לבגדים שלך. הדלקת את האור בחצר ושלחת מבט אל עבר משטח העץ שליד הצריף. אמא שכבה שם. ירדת במדרגות בריצה והגעת אליה. אמא הזעיפה פנים בשנתה, כפי שעשתה קודם לכן, וידה היתה מונחת על ראשה. היא היתה יחפה. בהונותיה היו מקופלות תחתיה, אולי מחמת הקור. ארוחת הערב הפשוטה שחלקתן והשיחה שלכן בזמן שהקפתן את הבית יחד - התנפצו. זו היתה שעת בוקר מוקדמת של חודש נובמבר. הוצאת שמיכה וכיסית בה את אמא, הבאת גרביים וגרבת לכפות רגליה. וישבת לידה עד שהתעוררה.

*

אמא, שניסתה להשׂתכר בכל מיני שיטות מלבד חקלאות, הכניסה לצריף תבנית עץ להכנת לתת. היא הביאה לשם את כל החיטה שקצרה בשדות, כתשה אותה, ערבבה אותה עם מים והכניסה לתבנית כדי להכין לתת. כשהלתת תסס, התמלא כל הבית בריחו. אף אחד לא אהב את הריח הזה, אבל אמא אמרה שזהו ריח הכסף. באחד הבתים בכפר הכינו טופו, וכשאמא הביאה לשם את הלתת המותסס שלה, הם מכרו אותו למבשלת שיכר והעבירו לאמא את הכסף תמורתו. אמא שמה את הכסף הזה בקערה לבנה, ערמה שש או שבע קערות כאלה זו מעל זו והניחה אותן על השידות. הקערה היתה הבנק של אמא. היא הכניסה לשם את כל כספה. כשהבאת הביתה את החשבונית של שכר הלימוד, הוציאה אמא כסף מהקערה, ספרה והניחה אותו בכף ידך.

*

בהמשך אותו בוקר, כשפקחת שוב עיניים, גילית שאת שוכבת על המשטח שבצריף. איפה היתה אמא? היא לא היתה שם, אבל שמעת קולות חיתוך במטבח. קמת ונכנסת הביתה. אמא בדיוק התכוננה לפרוס צנון לבן גדול על קרש החיתוך. היא החזיקה את הסכין בהססנות שלא היתה אופיינית למומחיות ולזריזות שבה היתה חותכת בדרך כלל רצועות דקות של צנון לסלט כרוב. אמא החזיקה את הסכין ביד לא יציבה, והסכין שבה והחליקה מהצנון אל קרש החיתוך. נראה שתחתוך לעצמה את האגודל. "אמא! חכי!" חילצת את הסכין מידה. "אני אעשה את זה, אמא!" נעמדת מול קרש החיתוך. אמא היססה אבל זזה הצדה. בסלסילת הפלדה שבכיור היה מונח התמנון הרפה, המת. על כירת הגז עמד סיר אידוי מפלדת אל חלד. היא התכוננה להניח שכבה של צנון בתחתית הסיר ולאדות את התמנון. רצית לשאול אם לא צריך קודם, לפני שמאדים את התמנון, לבשל אותו קצת, אבל לא שאלת. אמא הניחה פרוסות צנון בתחתית סיר האידוי והכניסה פנימה את סלסילת הפלדה. היא הניחה את התמנון השלם בפנים וסגרה את המכסה. ככה היא תמיד בישלה מאכלי ים.

אמא לא היתה רגילה לדגים. היא אפילו לא קראה לדגים בשמותיהם הנכונים. מבחינת אמא, מקרל או זאב מים או רצוען היו פשוט דגים. אבל היא ידעה להבדיל בין סוגי קטניות: שעועית מצויה, פולי סויה, עדשים, שעועית שחורה. כשלאמא היו דגים במטבח היא אף פעם לא הכינה סאשימי ולא צלתה או טיגנה אותם קלות אלא רק המליחה ואידתה אותם. גם במקרה של דג מקרל או רצוען היא נהגה להכין רוטב על בסיס סויה עם קצת פפריקה, שום ופלפל, ולאדות את הדג על צלחת מעל אורז מתבשל. אמא אף פעם לא טעמה סאשימי. כשראתה אנשים אוכלים דג חי, היא הביטה בהם בהבעת גועל שפירושה, מה הם עושים? אמא, שאידתה תריסנית מאז גיל שבע-עשרה, רצתה גם לאדות תמנון. עד מהרה התמלא המטבח בריחות של צנון ותמנון. למראה אמא המאדה תמנון במטבח חשבת על תריסנית.

אנשים מהמחוז של אמא תמיד השתמשו בדג תריסנית לשולחן פולחן האבות שלהם. השנה של אמא סבבה סביב פולחני האבות שערכה, פעם אחת באביב ופעמיים בקיץ ובחורף. אמא היתה צריכה לשבת ליד באר ולנקות שבעה דגי תריסנית בכל שנה, אם מביאים בחשבון גם את ראש השנה ואת חג ירח הקציר. בדרך כלל היתה התריסנית שאמא קנתה גדולה כמו מכסה קדירה. כשאמא שלך הלכה לשוק וקנתה תריסנית אדומה והניחה אותה ליד הבאר, היה פירוש הדבר שבקרוב ייערך פולחן אבות. היה קשה ביותר לנקות תריסנית לפולחן האבות בחורף, במזג אוויר שהפך במהירות מים לקרח. הידיים שלך היו קטנות, וידיה של אמא מחוספסות מרוב עבודה. כשאמא חרצה את עור התריסנית בידיה האדומות הקפואות, משכו האצבעות הצעירות שלך את הקרום והסירו אותו. היה קל יותר אם העור היה מתקלף בחתיכה אחת, אבל הקרומיות ירדו פיסות-פיסות. אמא היתה חורצת עוד חריץ בדג וכל התהליך היה מתחיל מחדש. זה היה מחזה חורפי טיפוסי, את ואמא שלך יושבות שפופות ליד הבאר המכוסה קרח ומקלפות עור של דג תריסנית. ניקוי הדג חזר על עצמו כל שנה, כאילו מישהו החזיר לאחור סרט. חורף אחד כשישבת מול אמא, היא הביטה בידיים הקפואות שלך ואמרה, "למי אכפת אם לא נוריד לו את העור," וחתכה בביטחון את הדג לחתיכות. זו היתה הפעם הראשונה שעל שולחן פולחן האבות עלתה תריסנית עם עור. אבא שאל, "מה קרה לתריסנית הזאת?" אמא ענתה, "זאת אותה תריסנית, רק עם עור." אחותו של אבא רטנה, "צריך להשקיע מאמץ בהכנת המזון לפולחן האבות." "אז תנסי את לקלף אותה," השיבה לה אמא. באותה שנה בכל פעם שמשהו רע קרה, הזכיר מישהו את הדג הלא מקולף הזה. כשעץ האפרסמון לא נשא פרי; כשאחד מהאחים שלך, ששיחק במשחק המקלות, נדקר בעין ממקל שנזרק; כשאבא אושפז בבית חולים; כשהדודנים רבו - רטנה אחותו של אבא שזה קרה כי אמא לא טרחה לקלף את העור של התריסנית לכבוד פולחן האבות.

אמא הניחה את התמנון המאודה על קרש החיתוך וניסתה לחתוך אותו. אבל הסכין שבה והחליקה מידה, בדיוק כפי שקרה כשפרסה את הצנון. "אני אעשה את זה, אמא." שוב לקחת את הסכין, פרסת את התמנון החם האפוף בניחוח צנון, טבלת חתיכה ברוטב פפריקה אדומה וחומץ והושטת אותה לאמא. זה מה שאמא תמיד עשתה בשבילך. את היית מנסה לקרב לפיך את החתיכה בעזרת מקלות האכילה שלך, אבל אמא היתה אומרת, "כשאוכלים את זה עם מקלות אכילה, זה פחות טעים. תפתחי את הפה." עכשיו אמא היא שניסתה להרים את הדג במקלות האכילה שלה, ואת אמרת, "ככה זה פחות טעים, תפתחי את הפה." תחבת את חתיכת התמנון לפה של אמא. גם את טעמת חתיכה. התמנון היה חמים ומעוך ורך. תמנון לארוחת בוקר? אבל את ואמא שלך אכלתן אותו בעזרת אצבעותייך, בעמידה במטבח. כשלעסת את התמנון, התבוננת ביד של אמא כשניסתה להרים חתיכה והפילה אותה. הכנסת חתיכה לפה שלה במקומה. עד מהרה ויתרה אמא על הניסיון לאכול תמנון בעצמה וחיכתה שתכניסי את החתיכות לפיה. היד שלה נראתה לא ממוקדת. בזמן שאכלתן את התמנון, אמרת, "אמא'לה". זאת היתה הפעם הראשונה שקראת לה אמא'לה. "אמא'לה, בואי ניסע לסיאול היום." אמא שלך ענתה, "בואי נעלה להרים."

"להרים?"

"כן, להרים."

"יש מכאן שביל טיפוס?"

"אני עשיתי שביל בעצמי."

"בואי ניסע לסיאול ונלך לבית החולים שם."

"אחר כך."

"מתי אחר כך?"

"אחרי בחינות הקבלה של האחיינית שלך." היא התכוונה לבתו של היונג-צ'ול.

"אני אקח אותך לבית החולים במקום היונג-צ'ול."

"אני בסדר גמור. הכול יהיה בסדר גמור. הרופא הסיני שלי מטפל בזה. ואני גם עושה פיזיותרפיה, כי אמרו לי שמשהו לא בסדר עם הצוואר שלי."

לא הצלחת לשכנע את אמא - היא המשיכה להתעקש על כך שתלך לרופא אחר כך. ואז היא שאלה אותך מה היא המדינה הקטנה ביותר בעולם.

המדינה הקטנה ביותר? הבטת באמא, זרה ששואלת אותך שאלה אקראית: מה היא המדינה הקטנה ביותר בעולם? אמא ביקשה שאם אי פעם תגיעי למדינה הזו תביאי לה משם מחרוזת תפילות עשויה סיסם שחור.

"מחרוזת תפילה מסיסם?"

"מחרוזת תפילה מעץ סיסם שחור," אמא הביטה בך בלאות.

"את צריכה מחרוזת תפילה?"

"לא, אני פשוט רוצה מחרוזת תפילה מהמדינה הזאת." אמא השתתקה ונאנחה עמוקות. "אם תיסעי לשם פעם, תביאי לי מחרוזת כזאת."

את שתקת.

"כי את יכולה לנסוע לכל מקום."

השיחה שלך עם אמא הסתיימה שם. היא לא אמרה עוד אף מילה במטבח. אחרי ארוחת בוקר של תמנון מאודה יצאתן את ואמא שלך מהבית. חציתן כמה שדות אורז לרגלי ההרים שתחמו את פאתי הכפר ועליתן בשביל הררי. אף על פי שהדרך לא היתה בשימוש, השביל היה מבורא. שכבות עבות של עלים שנשרו מעצי אלון ריפדו את הקרקע שלרגליכן. מדי פעם בפעם הצליפו בפנייך הענפים שפלשו אל השביל. אמא, שהלכה לפנייך, הסיטה את הענפים למענך. אחרי שעברת, היא הרפתה מהם. ציפור התעופפה מבין השיחים.

"את באה לכאן לעתים קרובות?"

"אהה."

"עם מי?"

"עם אף אחד. אף אחד לא בא איתי."

אמא הלכה בשביל הזה לבדה? באמת קשה לומר שאת מכירה את אמא. זה היה שביל חשוך מכדי שמישהו ילך בו לבדו. בקטעים אחדים שלו היו שיחי הבמבוק צפופים כל כך שהשמים לא נראו מבעדם.

"למה את הולכת כאן לבד?"

"באתי לכאן פעם אחרי שהדודה שלך מתה והמשכתי לבוא."

אחרי זמן מה נעצרה אמא בראש הגבעה. כשבאת ועמדת לידה והבטת אל המקום שאליו הביטה, קראת בקול, "אה, זה השביל ההוא!" זה היה שביל ששכחת לגמרי, הקיצור לבית של אמא של אמא שלך, שבו נהגת ללכת בילדותך. גם לאחר שסללו את הכביש הרחב שעבר דרך הכפר, אנשים הלכו לעתים קרובות במעבר ההררי הזה. זה היה השביל שבו לקחת יום אחד, כשסבתא שלך היתה עסוקה בהכנות לפולחן האבות, תרנגולת חיה קשורה בחבל. בשלב כלשהו שמטת את החבל ואיבדת את התרנגולת. אף על פי שחיפשת אותה בכל מקום, לא הצלחת למצוא אותה. לאן נעלמה התרנגולת הזאת? האם המעבר הזה השתנה עד כדי כך? פעם יכולת ללכת בשביל הזה בעיניים עצומות, אבל עכשיו לולא היה זה אותו הר, לא היית יודעת שזה אותו שביל. אמא עמדה שם והביטה אל המקום שבו שכן פעם הבית של אמא שלה. אף אחד כבר לא גר שם. כל האנשים מהכפר הזה, שפעם מנה כחמישים משקי בית, עברו משם. היו שם כמה בתים ריקים שלא נהרסו, אבל אנשים הפסיקו לבוא לכפר הזה. אז אמא נהגה לבוא לכאן לבדה להסתכל על הכפר הריק שבו נולדה? כרכת את זרועך סביב מותניה והצעת שוב שתבוא איתך לסיאול. אמא לא ענתה ובמקום זאת הזכירה את הכלב. באמת שאלת את עצמך איפה הכלב, כשהבחנת בכך שהוא אינו במלונה, אבל לא היתה לך הזדמנות לשאול.

שנה קודם לכן, כשבאת הביתה בקיץ, מצאת כלב צ'ינדו6* קשור ליד המחסן. הוא סבל מחום, והשרשרת היתה קצרה כל כך שנדמה שהכלב המתנשף הזה, שלא מצליח למצוא לעצמו צל, ייפול וימות בכל רגע. ביקשת מאמא לשחרר את הכלב. אמא אמרה שאם תעשה את זה אנשים יפחדו ולא יוכלו לעבור ליד הבית. איך היא יכולה לקשור ככה כלב, בייחוד בכפר... התווכחת עם אמא על הכלב מהרגע שהגעת, לפני שטרחת אפילו להגיד שלום. "למה את קושרת את הכלב? תני לו לשוטט חופשי." אבל אמא התעקשה, "גם בכפר אף אחד לא מרשה לכלב שלו להתרוצץ חופשי. כולם קושרים את הכלב שלהם בשרשרת - אחרת הוא ילך לאיבוד." ואת ענית לה מיד, "אז את צריכה להשיג שרשרת ארוכה יותר, איך הוא אמור לשרוד בחום הזה כשאת קושרת אותו בשרשרת כזאת קצרה? את מתייחסת אליו ככה רק כי הוא לא מסוגל לדבר?" אמא אמרה שזאת השרשרת היחידה שיש לה בבית. זאת היתה השרשרת שבה היא קשרה את הכלב הקודם. "אז תקני חדשה!" אף על פי שחזרת הביתה אחרי היעדרות ממושכת ועוד לא נכנסת הביתה, נסעת חזרה העירה וחזרת עם שרשרת ארוכה כל כך שהכלב יכול היה להגיע איתה עד החצר הצדדית. ואז שמת לב שהמלונה קטנה. שוב יצאת ואמרת שאת נוסעת לקנות מלונה חדשה. אבל אמא עצרה אותך ואמרה בתוקף שיש נגר בכפר הסמוך שהיא יכולה לבקש ממנו לבנות מלונה חדשה. אמא שלך לא העלתה על דעתה לשלם תמורת בית לבעל חיים: "יש קרשים בכל מקום, וצריך רק קצת לדפוק אותם אחד לשני. מה, את רוצה לשלם על זה כסף? בטח הכסף שלך נרקב בכיסים." לפני שחזרת העירה, נתת לה שתי המחאות בסך עשרת אלפים וון כל אחת והכרחת אותה להבטיח לך שתבנה לכלב מלונה גדולה יותר. אמא הבטיחה. אחרי שחזרת לסיאול התקשרת כמה פעמים כדי לוודא שאמא בנתה את המלונה. היא יכלה לשקר, אבל אמרה בכל פעם, "אני מתכוונת לבנות אותה, עוד מעט אבנה אותה." בפעם הרביעית שהתקשרת ושמעת ממנה את אותה תשובה התפרצת בזעם.

"נתתי לך כסף לזה והכול. כפריים הם אנשים איומים. את לא מרחמת על הכלב הזה? איך הוא אמור לחיות במקום קטן כל כך, בייחוד בחום הזה? יש שם צואה בפנים והוא דרך עליה ואת אפילו לא מנקה אותה. איך כלב גדול כל כך יכול לחיות במקום קטן כזה?"

כשהשתררה דממה בקו, התחלת להצטער שאמרת שכפריים הם אנשים איומים.

קולה הכועס של אמא נורה לעברך מבעד לטלפון. "לך אכפת רק מהכלב ולא מאמא שלך. את באמת חושבת שאמא שלך היא מסוג האנשים שמתעללים בכלבים? אל תגידי לי מה לעשות! אני אגדל אותו איך שאני רוצה!" אמא ניתקה ראשונה.

את תמיד היית זאת שמנתקת ראשונה. היית אומרת, "אמא, אני אתקשר אלייך חזרה," ולא היית מתקשרת. לא היה לך זמן לשבת ולהקשיב לכל מה שאמא שלך רצתה להגיד לך. אבל הפעם אמא שלך היא שניתקה. זאת היתה הפעם הראשונה שאמא כעסה עלייך כל כך מאז עזבת את הבית. אחרי שעזבת, אמא תמיד אמרה, "אני מצטערת." היא הודתה ששלחה אותך לגור עם היונג-צ'ול כי לא היתה מסוגלת לטפל בך כמו שצריך. תמיד כשהתקשרת, אמא השתדלה ככל יכולתה להאריך בשיחה. אבל יותר מכך שניתקה, היית מאוכזבת מהאופן שבו טיפלה בכלב. שאלת את עצמך, איך הפכה אמא לאדם כזה? היא הרי נהגה לטפל בכל החיות בבית. היא היתה מסוג האנשים שמגיעים לסיאול לשהות ממושכת ואחרי שלושה ימים מתעקשים לחזור הביתה להאכיל את הכלב. איך היא מסוגלת לנהוג באטימות שכזאת עכשיו? כעסת על אמא שלך כיוון שנעשתה חסרת רגישות כל כך.

כעבור כמה ימים התקשרה אמא, "פעם לא היית ככה. אבל עכשיו את קרה. אם אמא שלך מנתקת לך ככה את אמורה להתקשר אליה חזרה, למה את כזאת עקשנית?"

זה לא שהיית עקשנית; לא היה לך ממש זמן לחשוב על זה. בכל פעם שנזכרת איך אמא ניתקה בכעס, חשבת לעצמך שעלייך להתקשר אליה, אבל תמיד, מסיבה זו או אחרת, העברת את זה לתחתית רשימת המטלות שלך.

"כל האנשים המשכילים הם כאלה?" שאלה אמא בכעס וניתקה.

בתקופת חג ירח הקציר נסעת לבית הורייך וראית שליד המחסן עומדת מלונה גדולה. על רצפת המלונה היתה מונחת שכבת חציר רכה.

כשעמדה לידך על הגבעה, החלה אמא שלך לדבר. "באוקטובר, כששטפתי אורז בכיור לארוחת בוקר, הרגשתי שמישהו דופק לי כל הזמן על הגב. כשהסתובבתי והסתכלתי לא ראיתי אף אחד. ככה זה היה שלושה ימים: כל הזמן הרגשתי שמשהו דופק עלי, כאילו קורא לי, אבל כשהסתכלתי, לא ראיתי אף אחד. זה היה בטח היום הרביעי כבר; ברגע שהתעוררתי, הלכתי לחדר האמבטיה, והכלב שכב מול השירותים. בשנה שעברה את כעסת עלי ואמרת שאני מתעללת בכלב, אבל הכלב הזה שוטט ליד פסי הרכבת, מכוסה בפריחה. ריחמתי עליו, אז הבאתי אותו הביתה וקשרתי אותו ונתתי לו אוכל. אם לא הייתי קושרת אותו הוא היה אולי הולך לאיבוד או שמישהו היה תופס אותו ואוכל אותו... באותו יום הוא לא זז. בהתחלה חשבתי שהוא ישן. הוא לא זז גם כשנגעתי בו. הוא היה מת. יום קודם הוא אכל טוב וגם כשכש בזנב, אבל בבוקר הוא היה מת ונראה רגוע. אני לא יודעת איך הוא השתחרר מהשרשרת. בהתחלה הוא היה כולו עצמות. הוא השמין והפרווה שלו התחילה להבריק. והוא היה כזה חכם. הוא היה תופס חפרפרות." אמא השתתקה ונאנחה. "אומרים שאם מכניסים הביתה בן אדם הוא בוגד בך, ואם מכניסים הביתה כלב הוא גומל לך טובה. אני חושבת שהכלב הלך במקומי."

הפעם את נאנחת.

"באביב הקודם תרמתי כסף לנזיר שעבר במקום והוא אמר שאחד מבני משפחתנו ימות השנה. כששמעתי את זה, דאגתי. שנה שלמה חשבתי על זה. אני חושבת שהמוות בא לקחת אותי, אבל בגלל שכל פעם שהוא בא שטפתי אורז בשביל לבשל לי, אז הוא לקח את הכלב במקומי."

"אמא, על מה את מדברת? איך את, שמבקרת בכנסייה, מאמינה בדבר כזה?" נזכרת במלונה הריקה שליד המחסן ובשרשרת שעל הרצפה. כרכת את זרועך סביב המותניים של אמא.

"חפרתי בור עמוק בחצר וקברתי אותו."

אמא שלך באמת תמיד סיפרה סיפורים מלאי דמיון. בלילה של פולחן האבות נהגו לבוא אליכם אחותו של אבא ודודות אחרות עם קערות אורז. האוכל היה אז בצמצום, ולכן כולם תרמו את חלקם. אחרי פולחן האבות מילאה אמא את קערותיהם של הקרובים באוכל שאותו ייקחו הביתה. בשעת הפולחן היו קערות האורז מונחות בשורה בקרבת מקום. לאחר מכן אמרה אמא שהציפורים התעופפו והתיישבו על האורז, ואז הסתלקו. כשלא האמנתם לה, היא אמרה, "ראיתי אותן! אלה היו שש ציפורים. הציפורים הן האבות שלנו, שבאו לאכול!" כל האחרים צחקו, אבל את דימית לראות את עקבותיהן באורז הלבן. פעם, כשאמא יצאה לשדות בשעת בוקר מוקדמת ולקחה איתה מעט אוכל להמשך היום, היא מצאה שם מישהו שמעשב בגו כפוף. כשהיא שאלה אותו מי הוא, הוא אמר לה שעבר במקום וכשראה כל כך הרבה עשבים עצר והתחיל לנכש אותם. אמא והזר עישבו יחד. היא היתה אסירת תודה לו ולכן חלקה איתו את המזון שהביאה. הם דיברו על דא ועל הא ועישבו את השדה, וכשירד החושך נפרדו לשלום. כשאמא חזרה מהשדה וסיפרה לאחותו של אבא שעישבה עם זר, קפאה אחותו של אבא על מקומה ושאלה אותה איך הוא נראה. "זה היה הבעלים של השדה, שמת ממכת חום יום אחד כשעישב את השדה." "אמא," שאלת, "לא פחדת להיות בשדה עם איש מת כל היום?" אמא שלך ענתה בשוויון נפש, "לא פחדתי. אם הייתי מעשבת את השדה הזה לבד, הייתי צריכה לעבוד כמה ימים, אז אני פשוט שמחה שהוא עזר לי."

*

אחרי הביקור שלך נראה לך שכאבי הראש של אמא שלך מכרסמים בה בהדרגה. עד מהרה אבדו לה אישיותה החברותית והחיוניות שלה, והיה עליה לשכב לנוח לעתים תכופות יותר. אמא שלך אינה מסוגלת להתרכז אפילו במשחקי קלפים שבהם נהגה להמר על מאה וון - אחת ההנאות היחידות בחייה, וחושיה הלכו והתעמעמו. יום אחד, אחרי שהניחה על הכיריים סיר עם סמרטוטים שרצתה להלבין, התמוטטה אמא שלך ונשכבה על הרצפה בלי שתצליח לקום. גם כשכל המים התאדו, הסמרטוטים החלו לבעור והמטבח התמלא בעשן, לא הצליחה אמא שלך להתאושש ולקום. הבית כולו היה עולה בלהבות לולא הבחין במקרה אחד השכנים בעשן המיתמר מהבית ונכנס לבדוק מה קורה.

אחותך, אמא לשלושה ילדים, דיברה איתך פעם על אמא שלכן ועל כאבי הראש התכופים שלה. "את חושבת שאמא אהבה להיות במטבח?" היא שאלה בקול שקט ורציני.

"למה את שואלת?"

"יש לי הרגשה שהיא לא אהבה את זה."

אחותך, שהיתה רוקחת, פתחה את בית המרקחת שלה כשהיתה בהיריון עם הילד הראשון שלה. גיסתך טיפלה בתינוק, אבל היא גרה רחוק מבית המרקחת. למשך זמן מה גר התינוק אצל גיסתך. אחותך, שתמיד אהבה ילדים, ניהלה את בית המרקחת אף על פי שראתה את התינוק שלה רק פעם בשבוע בגלל זה. זה היה מחזה קורע לב לראות אותה נפרדת מהתינוק שלה. לא היתה פרֵדה עצובה מזו. אבל נראה שלאחותך היה קשה הרבה יותר מאשר לתינוק. הוא הסתגל לא רע לחיים הרחק מאמו, ואילו היא החזירה אותו בבכי לגיסתך במוצאי כל סוף שבוע ובדרך חזרה הביתה לפתה את ההגה בידיים רטובות מדמעות. וביום שני היא עמדה בבית המרקחת שלה בעיניים נפוחות מבכי. זה היה עצוב כל כך ששאלת, "האם באמת כדאי לך לשלם את המחיר הזה בשביל לנהל בית מרקחת?" כשבעלה של אחותך נשלח לארצות הברית לשנתיים לצורך התמחות, סגרה אחותך את בית המרקחת, שאותו המשיכה לנהל גם אחרי שילדה את תינוקה השני. היא אמרה שנראה לה שהחיים באמריקה יהיו התנסות טובה לילדים, ואת חשבת לעצמך, כן, בבקשה, תנוחי וקחי קצת חופש. היא לא לקחה אף יום חופש מאז נישאה. היא ילדה את תינוקה השלישי בארצות הברית וחזרה. עכשיו היה עליה לבשל למשפחה של חמש נפשות. אחותך אמרה שפעם הם אכלו מאתיים דגי מוסָר-ים בחודש.

"מאתיים בחודש אחד? אכלתם רק דגי מוסר?" שאלת, והיא אמרה שכן.

זה היה לפני שהחפצים שלהם הגיעו מאמריקה והיא עדיין לא התרגלה לבית החדש והתינוק עדיין ינק, כך שלא היה לה זמן ללכת לשוק. חמותה שלחה לה ארגז של דגי מוסר קטנים, מומלחים ומיובשים קלות, והם חיסלו את הארגז בתוך עשרה ימים. אחותך צחקה ואמרה, "הייתי מכינה קוֹנגנַמוּל קוּק7* וצולה כמה דגים, ואז מכינה מרק קישואים ודג." כששאלה את חמותה איפה אפשר להשיג עוד דגים כאלה, התברר לה שאפשר להזמין אותם דרך האינטרנט. מאחר שאכלו את הארגז הראשון מהר כל כך, היא הזמינה שניים.

"כשהדגים הגיעו, שטפתי אותם וספרתי: היו שם מאתיים. שטפתי את הדגים כדי שאפשר יהיה לעטוף כל ארבעה או חמישה בניילון ולהקפיא אותם, ופתאום התחשק לי לזרוק את כולם על הרצפה," אמרה אחותך בשלווה, "ואז חשבתי על אמא. תהיתי איך אמא הרגישה כל אותן שנים כשבישלה למשפחה הגדולה שלנו במטבח המיושן ההוא? זוכרת כמה אכלנו? היו לנו שני שולחנות קטנים מלאים אוכל. זוכרת כמה גדול היה סיר האורז שלנו? והיא היתה צריכה להכין ולתת לכל אחד מאיתנו ארוחת צהריים, כולל התוספות שהכינה בעזרת כל מה שהצליחה להשיג בכפר... איך אמא עמדה בזה כל יום? אבא היה הבכור, ולכן תמיד היה איזה קרוב או שניים שגרו איתנו. קשה לי להאמין שאמא אהבה לבלות כל הזמן במטבח."

את נתפסת לא מוכנה. אף פעם לא חשבת על אמא בנפרד מהמטבח. אמא היתה המטבח והמטבח היה אמא. אף פעם לא שאלת את עצמך, האם אמא אוהבת להיות במטבח?

*

כדי להרוויח כסף גידלה אמא שלך תולעי משי וחלטה לתת וסייעה בהכנת טופו. הדרך הטובה ביותר להרוויח כסף היתה לא להוציא אותו. אמא שמרה הכול. לפעמים היתה מוכרת מנורה מרופטת, אבן גיהוץ שחוקה או כד ישן לאנשים שבאו לכפר שלנו. אם היו מגלים התעניינות בחפצים העתיקים האלה שמכרה, ואף על פי שלא היתה קשורה לאף אחד מאותם חפצים, התמקחה אמא על המחיר כמו תגרנית בשוק. בהתחלה נדמה שאמא שלך מפסידה, אבל אז היא הצליחה. אחרי שהקשיבה בשקט למה שאמרו, היא ענתה, "פשוט תנו לי את הסכום הזה," והם היו מתלוננים, "מי יקנה את החפץ חסר הערך הזה בסכום גבוה כל כך?" אמא היתה עונה להם, "אז למה אתם מסתובבים וקונים את הדברים האלה?" ולוקחת מהם את המנורה. הם רטנו ואמרו, "את יכולה להיות סוחרת טובה," ונתנו לאמא את מבוקשה.

אמא שלך מעולם לא קנתה משהו במחיר מלא. את רוב הדברים עשתה בעצמה, כך שידיה היו תמיד מלאות עבודה. היא תפרה ורקמה, והיא עיבדה את השדות ללא הרף. השדות של אמא מעולם לא עמדו ריקים. באביב היא טמנה זרעי תפוחי אדמה בתלמים ושתלה חסה ופרחי חרצית עטורה וחלמית ושום העירית ופלפלים ותירס. סמוך לחומה שהקיפה את הבית היא חפרה גומות לקישואים מסוג זוקיני, ובשדה היא שתלה שעועית. אמא גידלה גם שומשום ותות-עץ ומלפפונים, ותמיד אפשר היה למצוא אותה במטבח או בשדות או בחלקות האורז. היא אספה תפוחי אדמה ובטטות וקישואים, וגם כרוב וצנון. בעמלה הוכיחה אמא שכדי לקצור צריך לנטוע. היא קנתה רק את מה שלא יכלה לגדל מזרעים: אפרוחי ברווזים או תרנגולות שהתרוצצו בחצר באביב, חזרזירים שהתגוררו בדיר החזירים.

שנה אחת המליטה הכלבה תשעה גורים. מקץ חודש השאירה אמא שניים בבית והניחה שישה בסל, ואז, מאחר שהסל היה מלא, מסרה לך את הכלבלב האחרון. "בואי אחרי," היא אמרה. האוטובוס שבו נסעת עם אמא היה מלא באנשים שנסעו העירה למכור כל מיני דברים: שקים של פלפלים מיובשים, שומשום ושעועית שחורה; סלים כבדים מלאים בכרובים וצנונים ענקיים. כשירדו, התקבצו כולם בשורה בתחנת האוטובוס המחוזית, והעוברים והשבים נעצרו כדי לחפש מציאות. הכנסת לסל עם כל הכלבלבים המתפתלים את הכלבלב החמים שהחזקת, כרעת ליד אמא וחיכית שיימכרו. הגורים, שאמא טיפלה בהם במשך חודש, היו שמנמנים ובריאים, עדינים וידידותיים. הם כשכשו בזנבם לעבר האנשים שהתאספו סביב הסל וליקקו את ידיהם. הגורים של אמא נמכרו מהר יותר מהצנוניות, הכרוב או השעועית. אחרי שאמא מכרה את האחרון שבהם, היא קמה על רגליה ושאלה, "מה את רוצה?" את המשכת להחזיק בידה והבטת בה, באמא שלך, שרק לעתים רחוקות שאלה דבר כזה.

"שאלתי, מה את רוצה?"

"סֵפֶר!"

"ספר?"

"כן, ספר."

אמא התנהגה כאילו היא אובדת עצות. היא השפילה אלייך את מבטה ושאלה איפה מוכרים ספרים. לקחת את אמא לחנות ספרים שבכניסה לשוק, במקום שבו נפגשו חמש דרכים. אמא לא נכנסה פנימה, "תבחרי רק אחד," היא אמרה, "ותשאלי כמה זה ואז תבואי להגיד לי." גם כשקנתה כפכפי גומי, הכריחה אותך למדוד כל אחד מהם ותמיד שילמה בסוף פחות ממה שביקש בעל החנות; אבל בכל הנוגע לספר היא אמרה לך לבחור אחד, כאילו לא התכוונה להתמקח על המחיר. חנות הספרים נראתה לך פתאום כמו ישימון. לא היה לך מושג איזה ספר לבחור. רצית ספר מכיוון שהספרים שקראת הם אלה שהאחים שלך הביאו מבית הספר, אבל הם תמיד לקחו לך את הספרים לפני שהספקת להגיע לסוף. בספריית בית הספר היו ספרים שונים מאלה שהביא היונג-צ'ול הביתה. ספרים כמו "גברת סא נוסעת דרומה" או "הביוגרפיה של שִין יוֹן בּוֹק". הספר שבחרת, כשאמא חיכתה מחוץ לחנות הספרים, היה "אנושי, אנושי מדי". אמא, שלראשונה בחייה עמדה לשלם תמורת ספר שלא היה ספר לימוד, הביטה בספר שבחרת.

"זה הספר שאת צריכה?"

הנהנת במהירות שמא תשנה את דעתה. למעשה, לא היה לך מושג מה זה הספר הזה. היה כתוב שהוא נכתב בידי ניטשה, אבל לא ידעת מי זה. בחרת אותו כי הצליל של הכותרת שלו מצא חן בעינייך. אמא נתנה לך את הכסף לספר, המחיר המלא. באוטובוס הצמדת את הספר לחזה שלך, במקום את הכלבלב, והבטת מבעד לחלון. ראית זקנה כפופה מביטה בייאוש בעוברים ושבים ומנסה למכור קערה מלאה באורז דביק שנותרה בדלי הפלסטיק שלה.

*

כשעמדתן בשביל ההררי שממנו נשקף הכפר הישן של סבא וסבתא שלך, סיפרה לך אמא שאבא שלה חזר הביתה כשהיתה בת שלוש אחרי שעבר מעיירה לעיירה, כרה פחם וחיפש זהב. כשעבד באתר הבנייה של תחנת רכבת חדשה, אירעה לו תאונה. הכפריים שבאו להודיע לסבתא על התאונה הביטו באמא, ששיחקה והתרוצצה בחצר, ואמרו, "מה את צוחקת, טיפשונת, אבא שלך מת."

"את זוכרת את זה מגיל שלוש?"

"כן, אני זוכרת."

אמא שלך אמרה שלפעמים היא כועסת על אמא שלה, סבתא שלך. "אני יודעת שבגלל שהיא היתה אלמנה היא בטח היתה צריכה לעשות הכול לבד, אבל היא בכל זאת היתה צריכה לשלוח אותי לבית ספר. אח שלי למד בבית ספר בניהול יפני, אחותי גם למדה שם, אז למה אותי היא השאירה בבית? כל החיים שלי הייתי בחושך, בלי טיפת אור..."

אמא שלך הסכימה לבוא איתך לסיאול, בתנאי שלא תספרי להיונג-צ'ול. גם כשהיא יצאה איתך מהבית, היא חזרה וביקשה ממך שתבטיחי לא לספר לו.

כשעברתן מבית חולים אחד למשנהו כדי למצוא את הסיבה לכאבי הראש של אמא, אמר לך אחד הרופאים משהו מפתיע: לאמא שלך היה שבץ לפני הרבה זמן. שבץ? את אמרת שזה לא ייתכן. הרופא הצביע על נקודה במיפוי המוח שלה ואמר שזו עדות לשבץ. "איך יכול להיות שהיה לה שבץ והיא לא הרגישה בכך?" הרופא אמר שאמא שלך ללא ספק ידעה. על פי ריכוז הדם שם היא מן הסתם הרגישה את ההלם. הרופא אמר שאמא סובלת מכאבים בלתי-פוסקים. שהגוף של אמא סובל מכאבים בלתי-פוסקים.

"מה זאת אומרת, כאבים בלתי-פוסקים? אמא תמיד היתה בריאה למדי."

"אני לא חושב שזה נכון," אמר הרופא.

הרגשת כאילו מסמר שנחבא בכיס שלך קפץ בהפתעה וננעץ בגב כף ידך. הרופא ניקז את הדם שהתרכז במוח של אמא, אבל כאבי הראש שלה לא פסקו. רגע אחד היא היתה מדברת, ובמשנהו מחזיקה את הראש שלה בזהירות כאילו היה צנצנת זכוכית שעומדת להישבר, ואז היתה חייבת ללכת הביתה ולשכב על משטח העץ שבצריף.

*

"אמא, את אוהבת להיות במטבח?" אמא שלך לא הבינה למה את מתכוונת כששאלת אותה את זה פעם.

"אהבת להיות במטבח? נהנית לבשל?"

מבטה של אמא הצטלב לרגע עם מבטך. "אני לא אהבתי או לא אהבתי להיות במטבח. בישלתי כי הייתי צריכה לבשל. הייתי צריכה להיות במטבח כדי שיהיה לכם מה לאכול וכדי שתוכלו ללכת לבית ספר. מי עושה רק את מה שהוא אוהב לעשות? יש דברים שצריך לעשות ולא משנה אם אתה נהנה מהם או לא." ארשת פניה של אמא תמהה, איזו מין שאלה זו? ואז היא מלמלה, "אם תעשה רק את מה שאתה אוהב, מי יעשה את מה שאנשים לא אוהבים לעשות?"

"אז - מה - אהבת את זה או לא?"

אמא הביטה סביב, כאילו התכוונה לספר לך סוד, ולחשה, "שברתי כמה פעמים מכסים של צנצנות."

"את שברת מכסים של צנצנות?"

"הרגשתי כאילו זה לא ייגמר אף פעם. בשדה, אם זורעים באביב, קוצרים בסתיו. אם שותלים שתילי תרד, יש תרד; אם שותלים תירס, יש תירס... אבל לעבודות במטבח אין התחלה ואין סוף. אוכלים ארוחת בוקר ואז מגיעה ארוחת צהריים ואז ערב ואז שוב עולה האור ושוב ארוחת בוקר... אם הייתי מכינה כל מיני תוספות זה היה אולי עדיף, אבל תמיד שתלנו את אותם הדברים בשדות, ובגלל זה תמיד הכנתי בדיוק אותם באן-צ'אן. וכשמכינים את אותו הדבר עוד פעם ועוד פעם לפעמים נמאס מזה לגמרי. כשהרגשתי שהמטבח הוא בית סוהר, הייתי הולכת לחצר האחורית, בוחרת את הצנצנת עם המכסה הכי עקום וזורקת אותו על הרצפה הכי חזק שאפשר. דודה לא יודעת שעשיתי את זה. אם היא היתה יודעת, היא היתה אומרת שאני משוגעת, ככה לזרוק מכסים של צנצנות."

אמא שלך סיפרה לך שהיא היתה קונה מכסה חדש בתוך כמה ימים כדי להחליף את זה ששברה. "אז בזבזתי קצת כסף. כשהלכתי לקנות את המכסה החדש חשבתי שזה כל כך בזבזני והרגשתי נורא, אבל לא הצלחתי להפסיק. הצליל של המכסה הנשבר היה בשבילי כמו תרופה. הרגשתי חופשייה." אמא שלך הניחה אצבע על שפתיה ואמרה, "ששש," כדי שלא ישמעו אותה. "זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את זה למישהו!" חיוך שובב עלה על פניה. "אם לא מתחשק לך לבשל, תנסי לזרוק איזה כלי. גם אם תגידי לעצמך, אוף, איזה בזבוז, אחר כך תרגישי ממש קלילה. אבל בעצם את, בגלל שאת לא נשואה, לא תרגישי ככה בכל מקרה."

אמא שלך פלטה אנחה עמוקה. "אבל זה היה נחמד כשאתם הייתם ילדים. גם כשהייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן לקשור מחדש את המגבת על הראש שלי, כשהסתכלתי עליכם יושבים סביב השולחן ואוכלים, והכפות שלכם משקשקות בקערות, הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני רוצה. אתם הייתם כאלה ילדים נוחים. אכלתם מהקערות שלכם בשמחה כשבישלתי מרק דוונג'אנג8* פשוט עם קישואים, והפרצופים שלכם קרנו משמחה כשמדי פעם הכנתי דגים מאודים... אתם הייתם כאלה אכלנים טובים שכשגדלתם נבהלתי לפעמים. אם הייתי משאירה לכם סיר מלא בתפוחי אדמה מבושלים שתאכלו כשאתם חוזרים מבית ספר, כשהגעתי הביתה הסיר כבר היה ריק. והיו ימים שממש ראיתי איך האורז בצנצנת במרתף הולך ונגמר מיום ליום, ולפעמים הצנצנת היתה ריקה. כשהלכתי למרתף לקחת אורז לארוחת הערב והכף שלי גירדה את התחתית של צנצנת האורז, הייתי נבהלת: מה אני אתן מחר בבוקר לתינוקות שלי לאכול? אז ככה שבימים ההם השאלה לא היתה אם אני אוהבת להיות במטבח או לא. אם הכנתי סיר גדול של אורז וסיר קטן יותר של מרק, לא חשבתי על כמה שאני עייפה. הרגשתי טוב שכל הדברים האלה ייכנסו לפה של התינוקות שלי. את בטח לא יכולה אפילו לדמיין את זה היום, אבל בתקופה ההיא תמיד דאגנו מה יקרה אם ייגמר לנו האוכל. כולנו היינו ככה. הדבר הכי חשוב היה לאכול ולשרוד." אמא שלך חייכה ואמרה שאלה היו הימים היפים ביותר בחייה.

אבל כאבי הראש של אמא גנבו את החיוכים מפניה. כאבי הראש שלה דקרו בנשמתה וכרסמו בה אט-אט, כמו עכברי שדה בעלי שיניים חדות.

*

האיש שפנית אליו כדי שיעזור לך להדפיס את העלונים לובש בגדי כותנה ישנים. די להביט בו בחטף כדי לראות שמדובר בחליפה שנתפרה בקפידה רבה. אף על פי שאת יודעת שהוא תמיד לובש בגדי כותנה ישנים, אינך יכולה שלא להתבונן בהם. הוא כבר שמע על אמא שלך, והוא אומר שיעצב את העלונים לפי הדוגמה שהכנת וידפיס אותם במהירות, בבית דפוס שבו משתמשים עמיתיו. מאחר שאין בנמצא תצלומים עדכניים של אמא, את ואחייך החלטתם להשתמש בתצלום המשפחתי שפרסם אחיך באינטרנט. האיש מביט בפניה של אמא בתצלום. "אמא שלך יפה מאוד," הוא אומר.

את מעירה, בלי שום קשר, שהבגדים שלו מוצאים חן בעינייך.

הוא מחייך למשמע דברייך. "אמא שלי תפרה לי אותם."

"אבל, היא לא נפטרה כבר?"

"עוד כשהיתה בחיים."

הוא מספר לך שמאז ילדותו לא לבש דבר פרט לבגדי כותנה בגלל האלרגיות השונות שהוא סובל מהן. בכל פעם שאריג מסוג אחר נגע בעור שלו, הוא התכסה בפריחה מגרדת. מאז ילדותו לבש רק את בגדי הכותנה שאמא שלו תפרה לו. בזיכרונותיו אמא שלו תמיד תופרת. היא היתה צריכה לתפור ללא הרף כדי להכין הכול לבד, החל בתחתונים וכלה בגרביים שלו.

הוא אומר שכשפתח את ארון הבגדים שלה לאחר מותה, מצא שם ערמות של בגדים שיספיקו לו לכל חייו. שהחליפה שהוא לובש היום היא אחת מאלה שמצא בארון. איך אמא שלו נראתה? הלב שלך כואב כשאת מקשיבה לו. את שואלת את האיש שנזכר באמו האהובה. "אתה חושב שאמא שלך היתה מאושרת?"

הוא עונה בנימוס, אבל הבעת פניו מספרת שהעלבת את אמא שלו:

"אמא שלי לא היתה כמו הנשים של היום."

* מחית סויה מותססת (ידועה בשמה היפני מיסו) המשמשת להכנת מאכלים שונים.

* האנבוק - התלבושת הקוריאנית המסורתית זה אלפי שנים. ההאנבוק היה בשימוש יומיומי עד לפני מאה שנה וכיום הוא נלבש באירועים מיוחדים.

* וון קוריאני (KRW) אחד שווה 0.00321 שקלים. מיליון וון (KRW) שווה כ-3,000 שקלים (נכון ל-2011).

* קוביות סויה מיובשות המשמשות להכנת מאכלים שונים.

* באן-צ'אן - צלוחיות של מנות קטנות הכוללות ירקות מוחמצים וחריפים.

* גזע של כלב ציד שמקורו באי צ'ינדו שבדרום קוריאה.

* מרק מחית סויה ונבטים.

* דוונג'אנג - ממרח סויה.