בגד מאש

לפני כמה שנים, כשנברתי באחד הארגזים החתומים שנישאו עימי מדירה לדירה מן הימים שעשיתי בירושלים, צצו לקראתי גזרי עיתונים מן השנים 1986-1983 וכרטסת שבה הועדתי למשמרת בדקדקנות יבשה ביקורות ומאמרים ספרותיים. בדיעבד חמקו ממני מניעיי. מי שכמוני גנזו פעם חדְשות עיתונים וחשו אותו רפיון רוח עם פתיחת הארגזים עשויים להבין לליבי. מן הסתם גם הם חשבו שאינם מספיקים לחיות במלוא מובן המילה את ההווה שלהם, או אולי נשאבו כליל בעולמם וחשו כבר אז ביתר תוקף במועקת הזמן החולף ביעף. מן הסתם גם הם רצו להקפיא ממדי זמן שלא הייתה להם שהות לחוות וקיוו לשוב אליהם ביום מן הימים כדי לחלץ מהם מפתח לפענח את מה שהתחולל סביבם ואפילו אותם עצמם. ואולם לא זו בלבד שהאוסף הזה, שנחשף עכשיו בקלונו כשרירותי עד אבסורד, לא הסיר את השריון שעטף אותי באותה תקופה, אפשר שבסופו של דבר ציית גם הוא ליצר מחיקה, כאילו במקום לחתור אל אָטום האמת הערמתי חידה נוספת על גבי החידה ההיא. הצצתי בשתיקה דהומה בכותרות העיתונים: ישראל בשלה לפשיזם; דוח ועדת כהן אחרי מלחמת לבנון; בגין סגור ומסוגר כבר ארבע מאות יום – לאחרונה נראה יוצא מבית החולים שערי צדק לאחר ניתוח בדרכו הביתה; ואפילו: ביקורת הטלוויזיה של השבוע מאת הדה בושס. ליאורה אהרונוב, שעימה חלקתי פעם את עקרון האספנות שלי, סיפרה לי שסבָּטו יעץ לבורחס באחת משיחותיהם שמוטב לקרוא בעיתון פעם בשנה או פעם במאה, כשקורה משהו ממש חשוב, כמו ״מר קולומבוס גילה זה לא כבר את אמריקה״. ״מה את מנסה לומר לי?״ שאלתי. ״שתשקיעי את האנרגיות שלך בדברים הנכונים.״ ״מהם הדברים הנכונים?״ ״אֶת זה תצטרכי להחליט בעצמך.״ ״מהם בשבילך?״ התעקשתי. ״אני עוד לא יודעת,״ אמרה במבוכה, ״באמת.״

עמדתי לעבור שוב דירה והייתי נחושה להיפטר מן המשקל העודף של כל אותם עיתונים, חוברות, אלפי דפים כתובים ומודפסים וכרכי ספרים שלא פתחתי יובלות, שהלכו ותפחו מִצְבירי אבק והעיקו עליי כדרך ללא מוצא. שיכורה מעצם אפשרות הפקרתם חדלתי לעקוב ברגע מסוים אחרי מה שזרקתי, כאילו אין לזה סוף ומה שאני משליכה החוצה, ביסודו של דבר, אינו מעלה ואינו מוריד. הרקתי מסות של נייר לתוך שקיות אשפה, כרעתי תחת ארגזי קרטון, טיפסתי לדירה החדשה ששכרתי וגלשתי למטה כשׂשׂה אלי קרב, מתמסרת לתשוקה להניח את עֲברי לגורלו בין שיניה הטורפות של משאית הזבל מבלי להותיר שיירים. באחת הגיחות למטה, בדיוק הופיעה המשאית. שני פועלים דילגו למדרכה והשליכו את הארגזים פנימה. אחד מהם בלש בדריכות אחר פרטי החומרים שכבר חוללו במכונה לפני שהחלה לגרוס. הייתי בדרכי לכיוון חדר המדרגות כששמעתי את קולו. הוא שלף מן המשאית אלבום תמונות, ״את בטוחה שאת רוצה לזרוק את זה?״ קרא לעברי. הסתובבתי והתקרבתי באי־רצון. בתוך האלבום היו תצלומים של ליאורה ושלי. נטלתי אותו לידי נרעשת (לחשוב שאפשר להיפטר מזיכרונות כמו שנפטרים מלכלוך). בצד הפנימי של הכריכה ליאורה רשמה את המילים ״בכנות רבה״, מסוככת במטבע לשון רשמי ומרוחק על פרץ משאלה נדיר להשאיר עקבות. שבתי לדירה ורוקנתי את כל הארגזים שנותרו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי.

כשסיימתי לכתוב את עבודת המאסטר שלי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית על וידויה של עמנואל (מנו) פנסון, שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה השש־עשרה, ליאורה כבר לא הייתה בין החיים. כתבתי לזכרה הקדשה מוצפנת, לל״א, מנציחה את שמה בראשי תיבות כמו פרטיים המופנים ככלות הכול רק אליי. רציתי להותיר ברבים רמז מוסווה, שגם אם הניח מחשבה תחילה, הגיח מתוכי בחטף ועתיד היה להסתתר אפילו מפניי, שכן הסתכנתי בכך שהמחווה תיהפך לריקה ושברבות הימים לא תהיה נפש חיה, כולל אני עצמי, שתוכל לזהות את מה שהיה בה. ייעדתי לליאורה תפקיד משני בשולי חיי, חשוף לעיניי בלבד, לאותו חלק ממני שכאילו כלה ונגוז עימה, ושעשוי היה לצוף פתאום רק בשל אותה שכבה רפלקסיבית סמויה מהעין, המלווה אפילו את אותם אירועים שאך נדמה לנו שחווינו באטימות מסוימת, או שהתאמצנו למהר מהם והלאה. לימים עתידים מישהו או מישהי שהבזיקו בצידי הדרך לגלם ואף לתמצת עבורנו תקופה ואולי מעבר לה, מהות החורגת מכבלי הזמן. אני קְרבה עכשיו לגילה של ליאורה במותה ונדמה לי שגם לפניי לא נותרו עוד שנים רבות. צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה. לא הבאתי לעולם ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה. אלא שהיא, במהלך אותם חודשי חורף של היכרותנו שבהם הלכה והתעוורה, ביקשה להיכנס לאותם פרוזדורים, לפתוח את אותן דלתות, לתלות את מעילה על אותו קולב, לשבת על אותם כיסאות, לישון על אותה מיטה, חוששת, בחרדת העלטה שהשתררה עליה, שללא החזרה תהיה נידונה להיוותר בישימון הלא־כלום. האם כשתחדל לראות תחדלנה גם דמעותיה, שאלה אותי ערב אחד, עורה המחוטט אפור מתמיד.