בגידה סודית

ריווה עצרה מחוץ למבנה האבן בפאתיה של מה שהיתה פעם נחלה כפרית משגשגת. היא ראתה את בית האחוזה הישן בקצה שביל הגישה הארוך, חסום בקרשים, לא מאוכלס. שלט "למכירה" היה תלוי במעוקם על אחד משעריו החלודים.

אך המבנה שלפניה הוא שמשך את תשומת ליבה כשיצאה ממכוניתה אל החצר הזרועה חצץ. בית הכרכרה הישן.

המבנה הזה, שהיה פעם מתחם האורוות של האחוזה, נראה מאוכלס ביותר. מספר כלי רכב אחרים – ביניהם פורשה שחורה מבריקה – חנו בחוץ.

מצב רוחה הטוב השתפר לאין ערוך לשמע הציפורים המצייצות והשמש האביבית המאוחרת שהסתננה דרך העצים כשהיא נעלה את הרכב הקטן שלה וטופפה בלהיטות על פני החצץ. העבודה הגדולה האמיתית הראשונה שלה שבה תקבל יד חופשית! לחשוב על קונספט ולתאם בין כל הרהיטים, הצבעים והמרקמים עבור חדר מיוחד בתוך הבית הישן הנפלא הזה. איזו הזדמנות!

ידה רעדה מהתרגשות כשלחצה על פעמון הפליז המבריק. תיק העבודות שלה ככל הנראה הרשים מישהו עד כדי כך שהוא ביקש דווקא אותה, ואם היא תבצע את העבודה הזאת לשביעות רצון כולם, זה יוכל להזניק את הקריירה שלה! היא לא תצטרך להמשיך להיאבק כדי לגמור את החודש – כדי להחזיק גג הכרחי מעל ראשה. ואם היא מוערכת מספיק כדי לקבל הזדמנות להשקיע את עצמה בפרויקט כזה, ייתכן שבאחד הימים חלומותיה לנהל סטודיו משלה יהפכו למציאות, וכל הסבל שעברה בשנים האחרונות יהיה נחלת העבר.

"מאדאם דובאל?"

הבלונדינית האלגנטית בחליפה אפור פחם שפתחה לה את הדלת בחנה את לבושה הפחות קונבנציונלי של ריווה בחיוך תוהה.

"לא. מאדאם לא כאן, אבל מצפים לך. מיס סינגלמן, נכון?"

ריווה הנהנה והלכה בעקבות האישה בזרם סילוני של בושם אקזוטי כשהובלה במעלה מדרגות אל החלק העיקרי של הבית. משום שגובהה היה מטר ושישים בלבד, היא הרגישה מגומדת לצד גובהה של האישה האחרת ותהתה אם היתה צריכה לנעול עקבים גבוהים, או אפילו ז'קט, אך היא שנאה ללכת בתלם. עד שהאישה פתחה לה את הדלת, ריווה הרגישה אלגנטית בטוניקה המפוספסת שחור אפור המאובזרת בחגורה שאליה התאימה חצאית שחורה קטנה, גרביונים שחורים ונעלי עקב פשוטות.

"אם תחכי כאן..."

ריווה הביטה סביב ומצאה את עצמה לבד בסלון גדול ושמשי שמשקיף על החצר. מי שריהט את לב הבית ניחן בטעם ובסגנון, אם לשפוט לפי העיצוב המוקפד והרהיטים המופתיים. את הקירות עיטרה תערובת של הדפסים איכותיים – צילום אווירי של מספר איים טרופיים, כמה דגים ססגוניים וחוף תחום דקלים מרהיב מאין כמותו.

"תראו, תראו. זאת מיס ריווה סינגלמן."

הקול המתובל במבטא, הכהה כקטיפה, היה כה מוכר ומסוכן עד שעורר את כל עצביה.

היא הסתובבה כה מהר עד שהתיק שהשתלשל מידה חבט ברגלו של שולחן ג'ורג'יאני קטן וכמעט הפיל את האגרטל העדין אך היקר למראה שעמד עליו.

"אני מקווה שזה לא מעיד שיש לך נטייה לתאונות."

בפתח עמד איש גבוה, שחום עור, בעל תווי פנים שהיו חזקים מכדי להיחשב לנאים במובן המסורתי, לבוש חליפה כהה. הוא היה כל מה שזכרה: לבוש ללא דופי, עם שיער עורב חלק שמסורק לאחור. פניו היו תערובת מוכרת של זוויות מרשימות ומורכבות מלהיבה, החל במצחו הגבוה ועצמות לחייו המפוסלות וכלה באף היהיר ובפה הקשה והרחב שהתעקם עכשיו בלעג גלוי למראה הסרבול שלה.

"דמיאנו!"

אם הוא הופתע לראותה, הוא לא חשף זאת. כל סנטימטר בגופו הרזה והממושמע הקרין סמכותיות, ביטחון עצמי, קור רוח, וכך גם פסיעותיו הקלות כשנכנס לתוך החדר והביט בה באותן עיניים כהות חודרות ובאותה תבונה ערמומית שפעם פיתתה אותה לבטוח בו. וזה עלה לה ביוקר, הרהרה במרירות.

"חשבתי..." היא השתעשעה בחרדה בשרשרת החרוזים בצבעי השחור והאפור שנחה ממש מעל שדיה הקטנים. מה הוא עושה כאן? ממה שקראה עליו, בימים אלה ביתו באנגליה היה דירת רווקים בפרבר האופנתי ביותר של לונדון. לא הבית השקט הכפרי הזה...

"חשבת מה?" הוא שלח מבט חטוף מעבר לכתפו, עוקב אחר כיוון מבטה. "המזכירה שלי," האיר את עיניה וענה על שאלתה האילמת. "היא פשוט טיפלה בפגישה."

וקרוב לוודאי בהרבה יותר מזה, הרהרה ריווה בארסיות כשחשבה על מצעד הנשים המדהימות המפורסמות ששמן נכרך בשמו בטורי הרכילות במהלך השנים. היא זכרה כתבה אחת ספציפית באחד הצהובונים מהתקופה האחרונה. הכתבה ציטטה את אשת החברה הגבוהה, היורשת של אימפריית חנויות המכולת מג'נטה בוארינגהאם, שבתור המאהבת הזנוחה האחרונה של האיטלקי הדינמי הזה, דיווחה באריכות שגם אם הוא היה מבריק וממוקד בכל היבט אחר של חייו, בכל הנוגע לסקס, דמיאנו ד'אמיקו סבל מסף שעמום נמוך מאוד.

ריווה התעלמה מפרץ הרגשות שעוררה בה הכתבה ההיא ופלטה בתמיהה, "מאדאם דובאל..." שערה האדמוני הסתור לכד את שמש הבוקר שחדרה דרך החלון המתרומם הארוך כשטלטלה את ראשה וניסתה למצוא היגיון במצב.

"סבתא שלי," נידב דמיאנו את המידע כשטון קולו הקליל רק מעצים את בלבולה. "מסתבר שלא אמרו לך שהיא בחוץ לארץ."

"לא!" צבע חם שטף את עורה והיא שמטה את ידה במהירות כשהוא השפיל מבטו אל אצבעותיה שמיששו בעצבנות את השרשרת. סבתו היתה צרפתייה? ראשה הסתחרר. היא לא היתה בטוחה שהוא סיפר לה זאת אי פעם. "אתה ידעת?" דרשה לדעת. "אתה ידעת שאני זו שרדוודס שולחים?" שמה בוודאי עורר בו לכל הפחות התעניינות.

כתף רחב התרוממה מתחת לבד האיכותי של הז'קט שלו. "זה כן מעורר בי תהייה איך נערה שלפני כמה שנים היתה בסך הכול סוחרת בשוק," אמר מבלי לענות לה, "הצליחה להגיע למעמדה הנוכחי."

"היא עבדה!" צבע סמוק התגבר לאורך עצמות לחייה, מתחרה באש שערה. "היא עבדה, דמיאנו! וזה יותר ממה שהיא תעשה בשבילך!"

היא חלפה על פניו בכעס, ורק מודעותה לגבריותו כשזרועה התנגשה בזרועו גברה על חשדותיה ואכזבתה מהגילוי שהיא לא נבחרה לעבודה רק בגלל כישוריה.

היא רעדה מהמגע ופלטה בקול ששיקף את כל המתח שאחז בה, "אני אגיד למיז רדווד שהכול היה טעות. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני חושבת שאוכל לצאת לבד!"

התפכחותה מהאשליה נאבקה בהמון רגשות אחרים, מורכבים יותר, כשהיא התקדמה בנחישות אל המדרגות. רק הקול העמוק המתובל במבטא שמאחוריה עצר את בריחתה החפוזה לאורך המסדרון.

"אני ממש לא חושב שכדאי לך לעשות את זה, ריווה." המילים הרכות המסוכנות הללו הסוו איום מרומז בקושי.

"ל-למה אתה מתכוון?" היא הסתובבה וראתה אותו חולש על החלל הצר שמחוץ לסלון, ולמרות עשרים וארבע שנותיה היא הרגישה שהוא גדול עליה בכמה מספרים, כפי שהרגישה בתור בת תשע-עשרה אומללה שנדלקה עליו בגלל קולו, הופעתו החיצונית המהפנטת, האינטלקט שלו והקסם הקונטיננטלי הכובש שלו.

"נשלחת לכאן למטרה ספציפית, ואני מצפה ממך לכבד את המטרה הזאת. אחרת אני לא אהסס לומר למעסיקה הקשוחה ששלך שאני אעביר את העסקים שלי למקום אחר."

מנוע מכונית שנשמע בחצר מתחת לחלון הפר את הדממה המזועזעת הקטנה שהשתררה ביניהם.

מזכירתו עזבה. השאירה אותה לבד איתו, קבעה ריווה ברטט קטן בלתי מוסבר.

דמה החל לפעום, תיפוף רועם באוזניה. כמובן. הוא היה בעל ערך רב ממנה מבחינת רדוודס, הבינה. ואם היא תסרב לעבוד איתו, והוא ידווח על חוסר שיתוף הפעולה שלה, היא זו שהחברה תפטר משום שאיבדה לקוח כה יוקרתי – ולא להפך.

העיניים הירוקות שהביטו בשחור הכהה של עיניו רשפו מהאשמה. "אתה רוצה להגיד... שתגרום לפיטורי?" קולה הביע כעס, אי-אמון.

כתפו נעה שוב באותה תנועה מרומזת של חוסר אכפתיות. "זו את שתגרמי לפיטורייך, ריווה. או שלא. הבחירה בידייך."

ואם היא תבחר לא נכון, תסרב לעשות כדבריו, הוא יהרוס אותה. בדיוק כפי שהרס את אמה היקרה והפגיעה כל-כך, כי ללא התערבותו האכזרית, צ'לסי סינגלמן בוודאי היתה בחיים היום!

"תחזרי לסלון," הורה בלי להטיל ספק בכוחו.

ריווה הזכירה לעצמה כמה קשה עבדה בשביל העבודה הזאת, ומה תאבד אם תעזוב. היא חלפה על פניו והכינה את עצמה לתחושות שתקפו אותה הפעם כשהוא לא הצטדד כדי לאפשר לה לצאת בקלות וזרועה שוב התחככה בשרוול הז'קט שלו.

"אם תעשי את זה שוב, אני אבין מזה שאת לא מחפשת אצלי רק עבודה. ושנינו יודעים מה קרה בפעם האחרונה שעשית את זה, נכון?"

הוא ניצל אותה באכזריות ובדם קר כשהוא מפעיל את השילוב הקטלני הזה של קסם קליל ומגנטיות כדי להעלות אותה בחכתו. היא היתה נאיבית וחסרת ניסיון מכדי לזהות את המשחק המחושב שהוא שיחק וקלטה זאת רק בהמשך, אחרי שגאוותה וכבודה שוסעו לגזרים!

"אני לא מחפשת אצלך עבודה, דמיאנו. אתה כופה אותה עלי."

"כמו שמן הסתם שכנעת את עצמך שאני כפיתי את עצמי עלייך... מתי זה היה? ... לפני ארבע וחצי... כמעט חמש שנים?"

למרבה הפלא, התמונות הברורות שדבריו תיארו עדיין השפיעו על קצב זרימת הדם שלה, הזיכרון של אותן ידיים חמות ומיומנות על גופה מלהיט את לחייה מהשפלה ומבושה.

כי היא שמחה להניח לאותן ידיים מנוסות לכבוש אותה, מזמינה שלא ביודעים את ליטופיהן האינטימיים, מבלבלת בין רכות לחיבה, מייחסת לפיתוי הקר והמחושב שלו משמעות עמוקה יותר.

היא מלמלה בחריפות, "לא. זו היתה בסך הכול טיפשות מצדי."

ראשו הכהה נטה קלות, וחיוך נטול הומור עדיין ריצד בזוויות פיו המדהים.

"את לא יכולה להאשים אותי על הרצון שלי לרדת לחקר האמת."

"האמת? הא! לא היית מזהה את האמת גם אם היא היתה מנסה להיכרך לך סביב הצוואר!"

הוא חייך בקור לשמע המטפורה הגרפית שלה. "לא הייתי צריך. כל הראיות דיברו בעד עצמן."

כי היא שיקרה לו – בגדול! – והסתירה אפילו את העובדות האישיות ביותר הנוגעות אליה. אך רק מפני שהיא היתה נבוכה, מבוישת ביותר. הוא כעס עליה לאחר מכן, אך היא חשדה שיותר מזה כעס על עצמו. אולי הידיעה שהוא עירב בתולה בתוכניתו להרוס את צ'לסי סינגלמן רבצה על מצפונו. אם היה לו בכלל דבר כזה! חשבה ריווה בלהט. הדבר היה מוטל בספק.

עיניה הירוקות נצנצו מהמון רגשות מורכבים כשלחשה בהאשמה, "אתה הרסת את החיים של אמא שלי."

פיו של דמיאנו התעוות בחומרה. "כי בגללי היא לא התחתנה עם הדוד שלי? אם לא הייתי עושה זאת, הייתי אשם בהזנחת החובות שלי. בכל אופן, אני בטוח שהיא התגברה על זה. נשים כמו צ'לסי – ואני חושש לומר שגם כמוך, קארה – לא מתאבלות יותר מדי זמן על הזדמנות אבודה אחת. אם זה עוד לא קרה, אני בטוח שמהר מאוד היא תמצא לעצמה איזה... איך אתם האנגלים קוראים לזה?... פראייר עשיר אחר שייפול טרף לקסמיה הערמומיים."

כאב חד כהצלפת שוט פילח את ליבה של ריווה, והיא נאלצה לגייס את כל שליטתה העצמית כדי לא לזנק עליו ולסלק את הבוז מפניו היהירות והקשות.

"אמא שלי מתה!"

הזעזוע הברור שלו היה מחזה שממנו היתה נהנית אילולי היתה כה כאובה בפנים.

קול של אדם ששרק לכלבו בשביל השקט שמעבר לחצר חדר דרך החלון הפתוח. זה היה הדבר היחיד שהפריע לדממה הטעונה.

"אני מצטער."

היא היתה נאלצת להודות שהוא נראה מצטער, אלמלא ידעה שהוא לא מסוגל להרגיש רגש כה חסר אנוכיות.

"אתה לא." איך הוא יכול בכלל לומר את זה כשהוא תרם ישירות להידרדרותה הבלתי נמנעת של האישה ולייאוש שהביא בסופו של דבר למותה – ועוד בגיל כה צעיר?

"איך זה קרה?"

"מה אכפת לך?"

תווי פניו התקשחו לנוכח חוסר התגובה שלה. "תספרי לי."

היא לא רצתה. כאב לה מדי לדבר על אמה הצעירה התוססת – שהתעקשה שריווה תקרא לה צ'לסי – במיוחד עם הגבר היחיד שהיא קיוותה שלעולם לא תראה שוב.

עם זאת, כל התנהגותו אמרה סמכותיות, והיא מצאה את עצמה נכנעת לאישיותו התקיפה ואומרת, "אם אתה מוכרח לדעת, היא לקחה בטעות מנת יתר של התרופות לטיפול בדיכאון שלה." היא גם שתתה, אך היא לא סיפרה לו זאת. הרופאים אמרו שהשילוב היה קטלני.

"מתי?"

"לפני קצת יותר משנה."

הפה התקיף נחשק. "כמו שאמרתי, אני מצטער."

היא השמיעה צחוק קטן שברירי. "אל תצטער. אחרי הכול, זו היתה אשמתך שהיא שקעה בדיכאון אחרי התפרקות האירוסים שלה לגבר שהיא אהבה!"

"את מטילה עלי את האחריות לזה?"

"על ראש הגנב בוער הכובע."

"לרוע המזל, ריווה, זה לא נכון." הוא שלח מבט אל החלון, לסתו המגולחת למשעי אך הזרועה צללים כהים מעידה על גבריותו הקשה והעזה. "את יודעת טוב מאוד למה מרצ'לו ביטל את האירוסים שלו לאמך," ציין באכזריות דוגמטית. "ערכנו עליה בירור והיא נמצאה לוקה בחסר. זה תקף לגבי שתיכן."

"כן, אבל רק אתה חשבת ככה!"

"כי מרצ'לו היה מוקסם מהפנים היפות ומהעיניים הכחולות המרצדות מכדי לראות מעבר לחיוכים המתוקים השטחיים והטיוח הערמומי."

"ואתה לא, כמובן?"

"ממש לא." לסתו נחשקה כשהרחיב. "ובזמן שהדוד שלי אולי שמע גרסה מתונה של האמת מפי אמך, הוא לא היה זה שספג את השקרים הנועזים ביותר."

הוא דיבר עליה. היא התכווצה כעת מהסיפור המפורט שטוותה סביבה, סביב הרקע שלה וילדותה, נרעדת מהתמימות שבאמונתה שהוא לעולם לא יגלה. אולם דבר לא יכול היה לשנות את העבר, והיא לעולם לא תוכל לספר לו בדיוק מדוע שיקרה.

"עכשיו, אם לא אכפת לך, בואי נתקדם ונבצע את העבודה שנשלחת לכאן לבצע." זרועו המושטת דרשה ממנה להקדים אותו ביציאה מהחדר.

ריווה צייתה כי שמחה לזנוח את השיחה שלהם.

הוא עקב אחר תנועותיה כשכיוון אותה בחזרה במורד המדרגות אל החדר שהוא רצה לעצב מחדש ולא יכול היה שלא לשים לב לזווית הגאה של סנטרה המחודד ולגב הדק שהוחזק ישר כסרגל מתחת לחולצת הג'רסי הרכה.

לזכותה ייאמר שהיתה לה רוח לחימה.

הוא קלט משב מהבושם שלה, פרחוני ורענן, והרגיש בעיטה בחלציו שטלטלה אותו בעוז.

עם שערה הבוער, עורה החלבי ושדיים שלא יכלו להיקרא שופעים, היא לא היתה הטיפוס הגבוה, הבלונדיני וארוך הרגליים שאליו לרוב נמשך, אך היה בה משהו... משהו שמשך אותו ועצבן אותו בו-זמנית. הוא נאלץ להודות שעדיין חשק ביצורה הקטנה האמנותית-כביכול, כפי שחשק בה מהרגע שראה אותה לראשונה לפני שנים בווילה של דודו.

כשמרצ'לו הודיע לו שהוא מתחתן, הוא שמח כמובן. דודו – אחיו של אביו המנוח – היה אלמן כבר יותר מעשר שנים. אך דמיאנו לא יכול היה להכחיש שכאשר הגיע לווילה בעקבות הזמנתו של מרצ'לו לפגוש את כלתו החדשה, הוא הזדעזע למצוא אישה שגילה מחצית מגילו של מרצ'לו, שמלווה בבת בוגרת.

בהתחלה הוא חשב שהן אחיות. הן קראו זו לזו בשם הפרטי והיו כה שונות במבנה גופן ובגובהן, עם החצאיות הפרחוניות הרפויות שלהן ושיערן החלק הארוך – רק שבניגוד לג'ינג'ית מלאת החיים, לשנייה היה שיער בלונד פלטינום.

הוא פקפק בהן מההתחלה. מי הן היו? מאיפה הן הגיעו, עם הקטורת והחרוזים והסנדלים הביתיים שלהן, שהצעירה מבין השתיים העדיפה תכופות לזנוח? ואיזו אישה, שעדיין היתה בשנות השלושים שלה – כפי שהתברר לו לגבי המבוגרת מביניהן – תרצה לכבול את עצמה לאלמן נאה אך בכל זאת מבוגר? אלא אם כן היא נמשכה פחות אל חמימותו ונדיבות ליבו ויותר אל מעמדו כראש של אחת המשפחות הוותיקות ביותר באיטליה, עם כל הכסף וההשפעה הנלווים לכך?

העובדה שמרצ'לו קטף את שתיהן מדוכן בשוק כשמכרו תכשיטים בעבודת יד באיזה אתר נופש אנגלי על חוף הים רק תדלקה את הצורך של דמיאנו לגלות עוד על אודותיהן, מכיוון שדודו היה כה דלוק על ארוסתו החדשה עד שלא רצה בכלל לדעת או שלא היה לו אכפת.

הוא הטיל את המשימה על העובדים שלו וגמר אומר לדלות כל מידע אפשרי מהבת שהיתה מאופקת יותר אך שלדעתו היתה חומרנית באותה מידה, תוך נחישות לא לאפשר לה להשפיע עליו בשום דרך.

היא סיפרה לו שאביה היה קצין בצי המלכותי. אדם אמיץ שזכה בעיטורים על שירותו למען המדינה, ששהה הרבה הרחק מהבית במהלך שנות התבגרותה. צ'לסי, שכנעה אותו הבת, יכלה לעשות שימוש בכישוריה כאמנית מסחרית, אך בעלה הסתייג מהרעיון שהיא תחזיק בקריירה משלה כי סבר שזה משפיל שאשתו של אדם במעמדו תצטרך לעבוד. ריווה סיפרה לו בהתפעלות גלויה שאביה העניק לה את ההשכלה הכי טובה שיש, אך אז הוא נהרג בתאונת דרכים טרגית בהיותו בחופשה. הוא השאיר אותה ואת אמה עם סכום כסף נאה, מיהרה להרגיע אותו, אף שהבית היפה שבו גרו היה גדול מדי בשביל שתיהן אחרי מותו.

היא נתנה לו יותר – הרבה יותר – ממה שיכול היה לצפות, חשב בקדרות, ולא רק מבחינת מידע.

עצב רטט בלסתו כשחשב על זה, כי אפילו עכשיו עדיין הטרידה אותו הידיעה שהוא ביתק את בתוליה מתוך נחישותו להגיע לשורש האמת. עם זאת, הוא פטר את מצפונו עם הסברה שלו שהמכשפה הקטנה הערמומית נכנסה איתו למיטה מתוך אג'נדה ספציפית משלה.

הוא נרעד כעת כשחשב על ההשלכות שהיה מביא על עצמו אילו קנה את העמדת הפנים המתוחכמת והמנוסה שלה, כי הצוות שהוא העסיק כדי לבדוק את הרקע שלה ושל אמה הוכיח את צדקתו.

הן היו חריגות, משתתפות במחאות – עושות צרות, לדעתו – וכפי שחשד לכל אורך הדרך, סתם צמד של רודפות בצע. בכל הסיפורים של ריווה לא היה גרעין של אמת.

היא נולדה כילדה לא חוקית להורים שכלל לא טרחו להתחתן והגיעה מאזור מקופח, לומדת רק בבתי-ספר ממלכתיים בסיסיים ורגילים. אמה היתה רחוקה מלהיות אשת קריירה בפוטנציה. היא התקשתה להחזיק אפילו בעבודה הבזויה ביותר כדי לשלם את שכר הדירה – או לא, לפי החשק – במגוון משתנה של מקומות מגורים זולים ונחותים. הקשר היחידי של אביה לצי היתה כשהוא עבד פרק זמן מסוים בפריקת דוברות, והמדים היחידים שהוא לבש אי פעם היו בתוך אחד מבתי הכלא של הוד מלכותה, שם ישב בצדק על הונאה! פיסת האמת היחידה בכל הסיפור היתה שהוא אכן נהרג בתאונת דרכים – שנה אחרי שחרורו מהכלא, בעת נהיגה בגילופין!

דמיאנו יהיה אסיר תודה לעד על שהציל את דודו ממלתעותיהן של צמד נשים מפוקפק כזה. הוא הצטער על מה שקרה לצ'לסי סינגלמן. פר אמורה די דיו! זה היה רק אנושי להצטער! אך עצבן אותו לקלוט שאילו צ'לסי נישאה לדודו, שלמרבה הצער מת אחרי מחלה קצרה לפני שנה וחצי, ומרצ'לו היה מוריש הכול לאלמנתו האבלה, מותה המצער של צ'לסי היה מביא לכך שהאופורטוניסטית הקטנה הזאת היתה נהנית עכשיו מהיתרונות של כל עושרו של מרצ'לו ד'אמיקו!

"אז מה את חושבת?" קולו היה צורמני בגלל הכיוון שאליו פנו מחשבותיו כשראה אותה סוקרת את החלל שבסטודיו נאמר לה שמיועד להפוך לחדר אמנויות ותחביבים. "חשבנו על משהו עם אווירה יותר קונטיננטלית אולי. את כשירה למשימה?"

ריווה בחנה את העיצוב המשמים למדי ואת פריטי הריהוט הבודדים, שרובם היו מכוסים בסדינים מאובקים, מלבד כוננית גבוהה ושולחן מרובע גדול שעמדו לעומת קיר אחד. ניכר היה שהחדר עוצב כמקום מפלט פרטי, חבוי בירכתי הבית. היא שמה לב שמישהו – אולי האישה עצמה – כבר ניסה לשוות לחדר אווירה קלאסית אך הגיע לתוצאה רחוקה מהמיוחל. המאפיין המפצה היחידי היה שתי דלתות שהגיעו מהרצפה עד התקרה והשקיפו על מרפסת שקטה, אף שחלק מאבני הריצוף בה היו שבורות. עם זאת, בין העצים הציץ נוף נאה של האחוזה הישנה.

היא פגשה במבטו הגברי העוין ואמרה, "אתה שואל אותי או מודיע לי?"

"אני מבין שזה בטווח היכולות שלך?" המשיך תוך התעלמות משאלתה העוקצנית וראה את פיה הקטן המתוח נחשק.

הוא החזיק אותה במקום שבו רצה שתהיה – תחת סמכותו – והיא ידעה זאת, הבין. הוא הפיק מכך הנאה מלווה ברגשות אשמה.

"מה סבתך עושה?" היא נכנסה בהסתייגות אל מרכז החדר ובחנה את התכנון שלו, את ממדיו, את מיקומו – אם הוא פונה לשמש או לא. עם זאת, בעודה שומטת את תיקה על השולחן היא שמה לב שלא היה דבר בחדר, אפילו לא כונניות הספרים הריקות, שרמז על אופייה של האישה.

"עושה?"

"כן." היא הסתובבה לעברו וראתה אותו מקדיר פנים. "האמנויות והתחביבים שלה? מה הם?"

הוא משך בכתפיו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. "היא קוראת. היא תופרת. היא... אה... ריקאמר..."

"רוקמת?" סיפקה ריווה, כי שערה שזו המילה שפרחה מזיכרונו. "אז... היא תופרת." בחיוך פנימי קטן היא פנתה ממבטו הסוקר המטריד ומהילת המיניות העוצמתית שהוא פלט, שאפילו עכשיו – אפילו אחרי מה שהוא עשה – החלישו את ברכיה, קיצרו את נשימתה, האיצו מעט את הדופק שלה.

"החדר הזה פונה צפונה, כך שתמיד יש בו אור... אולי קיר אחד עם צבע עדין..." היא כבר החלה לתכנן והרגישה שהתלהבותה צוברת תאוצה, שלמרות הכול היא מתחילה להתרגש. כך תמיד קרה כשקיבלה פרויקט. אפילו עכשיו, כשמזמין העבודה היה האיש שהיא תיעבה יותר מכל אדם אחר בעולם. אך זו היתה העבודה שלה, והיא היתה מקצוענית. היא לא התכוונה להניח לעוינות ישנה לחבל בקריירה שלה. "אם נתעמק במוטיב הקלאסי..." היא חשבה בקול. "היא אוהבת את יוון העתיקה?"

"בהחלט."

היא העיפה בו מבט ותהתה מדוע הוא נשמע כה אדיש. אולי הוא סבר שהצורך של סבתו בחדר תפירה הוא טריוויאלי וטיפשי, הרהרה בארסיות והחליטה שהיא תעשה את המיטב כדי לשמח את האישה הזקנה, גם אם הדבר ישעמם עד מוות את נכדה המתנשא!

"דלתות הפטיו האלו מספקות די והותר אור... אבל החדר עדיין זקוק למעט קלילות." היא בחנה את החלל שמאחוריה. "הוא מספיק ארוך ורחב. אולי משהו על הקיר ההוא... משהו נועז ודרמתי..." היא החלה להיסחף אך השתתקה פתאום, זרועה מושטת באוויר. "משהו משעשע אותך?" קראה תגר בהפגנתיות.

האיש שילב זרועותיו, נשען על כוננית הספרים והתבונן בה בחוצפה לעגנית. "להפך." פיו השתפל בצד אחד. "אני דווקא מתפעל."

"מה חשבת?" ענתה כי לא היה לה חשק לנהוג באדיבות. "שזה יהיה גדול עלי?"

"כמו פעם?" הוא שחרר את זרועותיו והתנתק מהכוננית, דמות של דריכות טורפנית ואיום קריר עד שריווה העבירה את לשונה בחשש על שפתה העליונה.

אך היא סירבה להיגרר לדיון נוסף איתו בנושא הזה, או בכל נושא אחר מלבד עבודתה כאן, לכן אמרה בקצרה, "זה היה אז, דמיאנו – וזה עכשיו. ואם לא אכפת לך, אני אשמח להתקדם עם העבודה שהסטודיו משלם לי לעשות!"

היא סבה מעליו אך מפני שחמתה עדיין בערה בה, היא פנתה בחזרה והטיחה בו, "למה דווקא אני? בהתחשב במה שאתה חושב שאתה יודע עלי, אתה לא חושש שאני אחליט שהעבודה לא שווה את כל הטרחה? שאולי אני אחליט שארוויח יותר אם פשוט אסתלק עם כמה מהעתיקות היקרות שלך – או של סבתך?"

פיו התעקם בספקולטיביות כששקל את הערתה האחרונה.

"ראשית." הוא החל למנות את הנקודות. "למרות הטענה ההפוכה שלך, אני בטוח שהעבודה שלך חשובה לך הרבה יותר מדי. שנית. אין בבית שום דבר ששווה יותר מאשר שאני אספק את הסקרנות שלי. והדבר השלישי..." קולו התרכך בצורה מסוכנת. "אל תשלי את עצמך לחשוב שאני אהיה רחמן אם אצטרך לרדוף אחרייך, ריווה. את כנראה שוכחת שכבר התמודדתי איתך פעם, ולא תהיה לי שום בעיה להתמודד איתך שוב."

לא היה לה ברור למה הוא התכוון בלהתמודד איתה, אך היא בהחלט לא התכוונה להסתכן ולגלות. הוא היה יריב אכזרי – כפי שהיטיבה לדעת מהשיטות נטולות המצפון שהפעיל כלפיה בעבר כדי להכניע אותה.

הזיכרון הבעיר את לחייה כשהיא נאבקה בהר של כעס ותסכול מודחקים.

דמיאנו. היא ביררה פעם מה פירוש השם. ההגדרה היתה "אחד שמדכא ומאלף."

טוב, אתה לא תאלף אותי, מר ד'אמיקו השחצן! צרח מוחה באלם. אך לפי החיוך שריצד על שפתיו היא ידעה ששפת הגוף שלה ביטאה את מרדנותה.

"שאלת למה דווקא את?" הוא החליק יד לכיס מכנסיו המחויטים לעילא ונשען על קצה השולחן כשרגל ארוכה אחת מתוחה לגמרי והאחרת משתלשלת בחופשיות. "מלבד המובן מאליו, כשהמזכירה שלי התקשרה לסטודיו כדי להזמין ייעוץ, היא קיבלה המלצה מעולה על היכולות שלך. למעשה, היא שמעה כמה עובדות מעניינות מאוד לגבייך."

לא, בבקשה!

ליבה החל לדהור ושרירי בטנה התכווצו כמעט עד כדי הקאה. איזה עובדות פלט הסטודיו?

היא ראתה את הקמטים במצחו הגברי השזוף ותהתה אם הפאניקה שהשתלטה עליה מוטבעת בפניה.

"אני מבין שאת עובדת שם פחות משנה. לקחת קורס עיצוב מהבית ולמרות הניסיון המוגבל שלך, יש לך יותר כישרון ממה שהיה לכל הצוות של רדוודס יחד כשהם היו בשלב שלך."

ריווה שחררה את נשימתה באיטיות רבה ודובבה אותו, "עוד משהו?" היא הרגישה – ונשמעה אפילו לאוזניה שלה – כמי שרצה במהירות.

"טוב, שהצטיינת באמנות-" חיוכו היה פראי "-אבל את זה כבר ידעתי, נכון?"

כי הם שוחחו במשך כל אותם שבועות שבהם הרגישה שהיא פורחת בחברתו ונפתחה אליו מתוך מחשבה שהיא יכולה לבטוח בו. כאשר במשך כל אותו הזמן היא עזרה שלא ביודעין להרשיע את עצמה בעיניו – וגם את אמה.

"עוד משהו?" הפחד שלה ושנאתה אליו תיבלו את קולה בסרקזם. "למשל הצבע האהוב עלי? באיזה סרטים אני צופה? הדגנים המועדפים עלי בארוחת הבוקר?"

"לא דברים כאלה," הבטיח לה בשעשוע לעגני. "במיוחד לא תפריט ארוחת הבוקר. אבל מכיוון שאנחנו נעבוד יחד, אולי נוכל להתוודע מחדש ל... לפרטים הקטנים יותר באופיו של כל אחד מאיתנו במהלך השבועות הבאים."

היא התאבנה לשמע כוונתו הבלתי מוסווית. הוא אולי טיפח רעיונות אחרים, אך היא ידעה שאין סיכוי שתניח לו להיכנס לחייה הפרטיים.

"אל תחכה בנשימה עצורה, דמיאנו. מבחינתי אתה חלאת אדם. אולי אין לי ברירה לגבי העבודה אצלך, אבל יש לי עדיין זכות להחליט בחברת מי אני מבלה מחוץ לשעות העבודה – ואני אעדיף לגור עם עכברוש מאשר לבלות בחברתך!"

"רעיון מעניין מאוד." למרבה הפלא, הוא עדיין נראה מבודח – כאילו התפרצותה הסוערת לא השפיעה עליו כלל. "טוב, כמו שאמרתי..." הוא נעמד כעת, והכוח והחן של גופו ייבשו את גרונה של ריווה כשהחיוך החליק מפניו והבהירו לה כמה מסוכן יהיה להמעיט בערכו. "ניגש לעבודה?"

זהו זה? בלי שאלות נוספות? בלי גילויים מזעזעים נוספים שהסטודיו התרשל וחשף על אודותיה?

"זו הסיבה שאני כאן." החיוך המעושה שלה היה מתוח עד כאב.

הוא לא ידע! למה שהוא יידע? הצטדקה בינה לבינה בקדחתנות, וכתפיה רפו מהקלה. כעת עליה רק להשמיע את הצעותיה וכישוריה כפי שמשלמים לה לעשות, לבצע את העבודה ולהסתלק. העובדה שמיניותו העזה שהיא לא הצליחה לעמוד בפניה בעבר רק התחזקה עשרת מונים מאז ראתה אותו באחרונה היתה משהו שיהיה עליה להשלים איתו. היא ידעה שיהיה עליה להישמר מפני זה – מפניו – ולא להוריד את חומות ההגנה שלה אפילו לרגע. אחרי הכול, היא לא היתה אותה בת תשע-עשרה שנדלקה עליו ונפלה בפח. היא היתה אישה עכשיו, עם בית וקריירה ומספיק תבונה ושכל כדי לעמוד בפני גברים כמו דמיאנו ד'אמיקו.

הדבר המשמעותי היחיד היה שבדרך נסית כלשהי הוא לא ידע את הדבר החשוב ביותר עליה, והיא תעשה כל שביכולתה כדי לוודא שהוא לעולם לא יידע.