בדואיסטן

הקדמה: כשאומרים לכם "בדואים", מה עולה לכם בראש?

הרשת החברתית הפופולרית ביותר בקרב צעירים בדואים היא טיקטוק. בכל יום עולים בה מאות סרטונים חדשים מחיי הפזורה. בטיקטוק אין הרתעה. ג'יפ צה"לי נוסע בסרטונים כשבדואים בג'יפים אזרחיים עוקפים אותו מימין ומשמאל, מסמנים תנועות גסות ובהתנגשויות קלות מנסים להראות לחיילים מי הריבון. בטיקטוק אפשר לערוך תחרויות גמלים על כביש ראשי ולסכן עוברי אורח תמימים שרוצים להגיע לביתם בשלום. בטיקטוק אפשר להראות בגלוי סחר בנשק מוברח או גנוב ובסמים, ועשרות אלפי דולרים במזומן שעוברים מיד ליד.

אבל הבעיה אינה בטיקטוק, אלא במציאות בנגב. בנגב אין הרתעה. בנגב אפשר לגדל סמים בחממות ענק, להיכנס כבעלי הבית לבסיסי צה"ל ולגנוב מכל הבא ליד, לשדוד כספת מתחנת דלק להיעלם מתחת לרדאר של מדינת ישראל, ולגבות דמי חסות מכל קבלן. ברוכים הבאים לבדואיסטן.

***

כשהתגייסתי לפלס"ר גבעתי, אי אז בשנת 2001, תהיתי אילו משימות יוטלו עליי. דמיינתי, כמובן, מלחמות ומבצעים. כמו כל לוחם סיירת צעיר רציתי לעשות הכול למען המדינה. חטיבת גבעתי פועלת בעיקר בדרום הארץ, וכל הפעילות שלנו התרכזה בנגב ובדרום מדינת ישראל, שרצועת עזה עדיין הייתה בידיה. התקדמתי בצבא, עברתי קורס קצינים, פיקדתי על צוות ולבסוף שובצתי כקצין המבצעים של הפלס"ר. הייתי אחראי על תיאום הפעולות ועל הלוגיסטיקה המורכבת של היציאה לאימונים או למבצעים, שכללו אז פעילות יומיומית של מעצרים וסיבובים ברצועת עזה המסועפת והרוחשת טרור. בקיצור, הכול היה כמו שדמיינתי עם הגיוס.

ואז, בשנת 2004, שלפו אותנו מתוך עזה ואמרו לנו ללכת למנוע הברחות בגבול השקט ורחב הידיים שמדינת ישראל חולקת עם מצרים.

היינו המומים. מה לנו ולגבול, תהינו. הגבול עם מצרים משעמם, ובדרך כלל תופסים אותו כוחות קרקל ומג"ב. מה לפלס"ר גבעתי ולכמה בטונדות מרוחקות זו מזו בין החולות? מה קרה לגבול השלו והרגוע ביותר? מדוע פתאום שולחים אליו לא רק אותנו, אלא גם את סיירת מטכ"ל?

ה"גבול" היה אז לא יותר מגדר תלתלית רעועה באזור הצפוני, ובאזור הדרומי כמה אבני מייל שמסמנות את האין־גבול באופן ספורדי. בתמונות מהימים ההם אפשר לראות חייל מצרי מהלך בין הסימונים, או קצין מצרי "חמוש" בגמל. לא הייתה שום בעיה לעבור מצד זה של הגבול אל צידו האחר. הוא היה מחורר כולו, ולא במפתיע, ההברחות פרחו וכמעט לא היה אפשר לעצור אותן. מדינת ישראל חשבה שההברחות כוללות בעיקר נשים, סמים וסיגריות, אלא שיום אחד התברר למדינה שארגוני הטרור מנצלים את קו ההברחות, שהלך והתעבה עם השנים, ומתחילים להבריח גם אמצעי לחימה.

דרך גבול מצרים עברו כלי נשק לפזורה הבדואית בנגב, ממנה לדרום הר חברון, ומשם היישר לערביי יהודה ושומרון. יום אחד נתפס טיל נ"מ במרחק קילומטרים ספורים בלבד מנמל התעופה בן־גוריון. השב"כ הבין שעניין ההברחות יצא מכלל שליטה ושהאיום על ביטחונה של מדינת ישראל מתגבר, כי שום דבר לא ניצב מולו חוץ מתלתלית נמוכה ואבני מייל אקראיות. בעקבות ההבנה הזו השתנתה מקצה לקצה ההסתכלות המדינית על הגבול הדרומי, והורדו לגבול כוחות מיוחדים רבים ובהם גם אנחנו, סיירת גבעתי.

בחודש הראשון לא תפסנו כלום, למרות אין ספור מארבים וסיורים. לאחר חודש קיבלו מפקדי החטיבה אישור מיוחד מהאלוף להוציא הנחיה חד־משמעית: איש לא נכנס יותר לחמ"ל. גם לא הגששים. עוד באותו השבוע תפסנו את הגי'פ הראשון שהיה מפוצץ במארזי סיגריות מוברחות. שבוע לאחר מכן תפס מפקד הפלנ"ט (פלוגה נגד טנקים) 38 רובי קלצ'ניקוב בתום מרדף רגלי סמוך לגבול.

כקצין מבצעים התבוננתי בממונים עליי נבוכים מול הטיפול במבריחים הבדואים: מצד אחד הם מאיימים על שלומה של מדינת ישראל, מצד שני הם אזרחים מן השורה. גם היכולת להגיע אליהם הייתה מוגבלת מאוד. בימים ההם המשטרה לא נכנסה לפזורה (כך מכונה ההתיישבות הבדואית הבלתי מוסדרת ברחבי הנגב), וכל מרדף אחר הג'יפים היוקרתיים ששימשו להברחות היה מסתיים בכביש רופף שהוביל לנתיב הימלטות. התבוננתי על הערכות המצב של המשטרה, על חוסר האונים של הצבא ועל הבתים שהמבריחים נמלטו אליהם, והבנתי שהיחס של הממסד הישראלי לבדואים שבנגב אינו אלא חור שחור אחד גדול.

רוב הציבור בישראל לא מודע לעומק הבעיה, שהיא היום אחד מהאיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל. הסיבה היא שרוב אזרחי המדינה גרים הרחק מהנגב, ושומעים עליו באופן מקוטע, מדי פעם, בלי שחלקי הפאזל יתחברו במחשבתם לתמונה אחת מטרידה.

דמיינו את עצמכם נוסעים לאילת. אתם מכינים צידנית מלאה ענבים ואבטיח, המון מים קרים, ממלאים דלק עד הקצה ומתחילים לנסוע. כשהנוף בצד הדרך מתחלף מתחילות להיראות פה ושם, מחלונות הרכב, אסופות פחונים. מדי פעם מפציעה וילה מפוארת, ועוד אחת, ולפעמים שכונת וילות שלמה. המקבצים האלה הולכים ותופסים יותר ויותר מרחב, עד שנדמה כאילו אין בנגב מקום פנוי מבדואים. אתם נעים בנפשכם בין סקרנות תרבותית ("מה קורה כאן?") ובין התחושה שכדאי שמישהו ישים לב לזה ("צריך לעשות משהו!"). אך הנסיעה ממשיכה ואתם שוכחים את מה שראיתם.

החופשה נגמרה, חזרתם הביתה. כשאומרים לכם "הפזורה הבדואית", מה עולה לכם בראש?

אגיד לכם מה עלה לי בראש לפני שהתגייסתי והתחלתי לנווט בעצמי בין "המיושבות הבדואיות", כפי שהן מכונות בשפה הצבאית. דמיינתי אוהל בדואי מבד שחור, מחצלות על הרצפה, פינג'אן עם קפה, בדואי בלבוש מסורתי, גמל בחוץ. עד היום הדימוי הרומנטי הזה רווח מאוד. בתפקידי כמנכ"ל תנועת רגבים, כשאני מזמין כתבים ופוליטיקאים לסיור בפזורה הבדואית, זו נקודת הפתיחה שלהם. יותר מזה, אחרי שבסיור הם יראו את רכבי היוקרה, את השטחים העצומים ואת וילות חמש הקומות, הם יחזרו למערכת ויכתבו על המצב כתבה מזועזעת — אבל תמונת ההמחשה שתוצמד לכתבה תציג אוהל בדואי וגמל. זה הדימוי שיש לבדואים במדינת ישראל.

כפי שנראה לאורך הספר הזה, הדימוי הזה רחוק מלשקף את האמת.

גם היום רוב הבדואים אינם אנשים אמידים כלל וכלל. עם זאת, הם גם אינם אנשי עראי שנודדים ממקום למקום עם גמל פה וכבשה שם. החברה הבדואית בישראל יצרה לעצמה במשך השנים מנגנון פנימי ייחודי שמאפשר את קיומה. מחד, היא משתמשת בזכויות שנותנת המדינה, למשל בהסתמכות על תקציבי החינוך והרווחה, לצד פניות חוזרות ונשנות לבג"ץ בנושא תשתיות, שהובילו במשך השנים לחיבור של כל פחון לצינור המים, להקמת מרכזי רפואה וחינוך חוקיים למחצה בלב הישימון, ואפילו לתשתית אינטרנט סלולרי לפזורה בעזרת שופטי בית המשפט. מאידך ממשיכים חלקים מהחברה הזו לקיים אורח חיים מנותק מהמדינה, המשלב פריעת חוק בכל תחום אפשרי: פוליגמיה, אי תשלום ארנונה, השתלטות על אלפי דונמים בבנייה בלתי חוקית, אי ציות לכללי התחבורה תוך סיכון חייהם שלהם וחיי כל הנוסעים בכבישי הדרום, גביית דמי חסות בכל הארץ, אגירת מצבורי נשק אדירים והברחת נשק, סחר בסמים וגידול סמים בשווי מיליוני שקלים על אדמת הנגב. הבעיה הזו הפכה ממטרד מקומי לאיום לאומי בלתי נסבל.

***

בשנים 2005–2006, בימי עקירת גוש קטיף והרס הבתים בעמונה, התחיל שיח אזרחי רחב על דו"ח טליה ששון, שעסק בבנייה הבלתי חוקית של יהודים במאחזים ביהודה ושומרון. בימים ההם הייתי תושב באר־שבע ואיש הנגב, ומצאתי את עצמי תופס את הראש ומנסה להבין על מה כולם מדברים. איך בכלל אפשר לדבר על בנייה בלתי חוקית של כמה מאות מתנחלים, כשבנגב יש עשרות אלפי מבנים בדואיים בלתי חוקיים?

הייתי אז משוחרר טרי מהצבא. התחלתי לדפוק על דלתותיהם של חברי כנסת, ראשי רשויות בדרום ושאר פעילי ציבור בניסיון למצוא תשובה לשאלות הללו, שלא נתנו לי מנוח. חיפשתי דרך פעולה, גם אם זה אומר להמציא את הגלגל. לאחר כמה חודשים צלצל אליי בחור צעיר ששמו בצלאל סמוטריץ', וסיפר לי שהוא וחברו יהודה אליהו הקימו את "התנועה לשמירת אדמות הלאום", שמטרתה למנוע את אובדן המשילות והריבונות בכל חלקי הארץ, ולאזן עד כמה שאפשר את התמונה המשפטית המעוותת שמצטיירת בבג"ץ.

כך התחילה בשבילי הדרך שאני עדיין הולך בה. הסיור הראשון שהובלתי בפזורה הבדואית התקיים ביום שישי, יחד עם ח"כ דאז אורי אריאל וחברי סיעתו. כמו במערכון "המכונית המגויסת" של הגשש החיוור, המכונית שנסעתי בה השתייכה לחמי ולחמותי, וזה המקום להודות להם על כך. הכבישים שהסיור נערך בהם היו דרכי הנגב הלא סלולות. היו אז שני עובדים בתנועה: רכז יו"ש איתי הראל, ואנוכי, רכז דרום. עם הזמן הבנו שרגבים אינה עוסקת בריצה למרחקים קצרים, ושצריך לבסס את התנועה כך שתתאים לטווח הארוך. גייסנו מחלקה משפטית, צמחנו והתרחבנו, והארגון שינה את פניו. בשנת 2008 החליטו סמוטריץ' ואליהו, שהבינו את גודל המעשה ואת גודל השעה, להיכנס לניהול הארגון, ולהפעיל במשרה מלאה את המערכת לשמירה על קרקעות הלאום מהערבה ועד רמת הגולן.

מאז ועד היום פועלת תנועת רגבים כדי להבין ולהסביר את המציאות כפי שהיא, למפות אותה, לנתח אותה, ובעיקר להציע לה חלופה. אנו עושים זאת באמצעות נוכחות יומיומית של רכזי השטח האזוריים, פעילות משפטית ענפה מול רשויות המדינה שמגיעה לעיתים קרובות גם לאולמות בתי המשפט, וכן קידום הצעות חקיקה, תוכניות ממשלה ופעולות ביקורת בכנסת.

בשנת 2015, עם כניסתו של סמוטריץ' לפוליטיקה, וביתר שאת לאחר מכן עם עזיבתו של אליהו, לקחתי את המושכות בידיי. מאז אני ושאר עובדי רגבים ממשיכים בעשייה הולכת וגדלה.

הידע של רוב תושבי מדינת ישראל על הפזורה הבדואית הוא אפיזודי. אנחנו יודעים מעט מביקורים ספורים, ממבט בצד הדרך, מכתבות פה ושם ומכמה קטעי חדשות שנקלטו בחצי אוזן כשנסענו לאסוף את הילדים מבית הספר. בעיניי זה דומה למשחק הילדים האהוב שבו נקודות ממוספרות פזורות על הדף, ועלינו למתוח קווים ביניהן. במבט ראשון קובץ הנקודות נדמה אקראי. רק כשמחברים את נקודה אחת לנקודה שתיים, ואותה לנקודות שלוש וארבע, מופיעה פתאום תמונה שלמה.

גם אתם זוכרים, אולי, דיווחים ששמעתם פעם על הדרום הפרוע: סחר בסמים, הברחות נשק, פריצה לבסיסי צה"ל, תאונות ביתיות איומות ועוד דברים שלא אמורים לקרות במדינה מתוקנת. הידיעות האלו הן הנקודות הקטנות שלא תמיד מצליחות להתחבר לתמונה הגדולה, החמורה, שמי שרואה אותה מבין שבמובנים רבים מדינת ישראל ויתרה על ריבונותה בנגב: שטח עצום, אסטרטגי, בעל חשיבות עליונה מבחינה ביטחונית, אזרחית והיסטורית. מטרתה של תנועת רגבים ומטרת הספר הזה היא לחבר את הנקודות, לצייר עבורכם את התמונה המלאה ולקחת אתכם לסיור בנבכי הנגב כדי להבין את המצב כמו שצריך. אתם מוזמנים להצטרף כאן למטוס הסיור שלנו ולהכיר, להכיר באמת, את המתרחש בחצר האחורית של ישראל. נביט ברקע ההיסטורי של הנגב, בטענות הבעלות הבדואיות, בניסיונות הפוליטיים לפתרון ובכישלונות המהדהדים שהביאו לפתחנו מציאות מסוכנת ביותר.

אנחנו נמצאים כיום על קו פרשת המים: האם בדרום הארץ תקום בדואיסטן, מדינה בתוך מדינה עם חוקים משלה ושפה משלה — או שמדינת ישראל תיקח אחריות על הנגב, ותשיב אליו את ריבונותה.

מאורעות תשפ"א תפסו אותנו בעצם כתיבתו של הספר. תוך כדי שאנו כותבים על הדף את העתיד הבלתי נמנע בנגב, שמתקדם לעברנו בצעדי ענק בעקבות הזנחה של שנים, רצף של טעויות, היעדר שיטור וסלחנות משפטית אין סופית — הוא הגיע והתפרץ מול עינינו במרכז הארץ ובצפונה. במקביל לפרעות בלוד, בעכו, בגליל וביפו, גם כבישי הנגב הפכו לכבישי אימה; פורעים בדואים התייצבו לצד האוכלוסייה הערבית והפגינו בהתרסה ובהזדהות לאומנית עם האויב בעת מלחמה. אוסף מקרים פזורים שאפשר לספור ולזכור הומרו בן יום למאות אירועים קשים ואלימים מרוכזים בתוך זמן קצר, שפגעו בנפש וברכוש. כתיבת הספר נמשכה תוך כדי האירועים וגם לאחריהם, במטרה להצביע על אפשרויות הפעולה במציאות הבלתי נסבלת הזאת.

לא קל לדבר על הבעיה הכרוכה בהתיישבות הבדואית. כולנו נעים קצת באי נוחות כשצריך לומר את המספרים בקול. אנחנו עלולים לספוג האשמות בגזענות או בשנאה, גם כאשר אנחנו מגישים ניתוח קר של המציאות: למשל, של־80% מתאונות הדרכים בנגב אחראים בני מגזר שמקיף רק 20% מהאוכלוסייה בו. או שהפשיעה גואה בנגב במידה חסרת פרופורציה לעומת כל אזור אחר במדינת ישראל.

בגלל האי נוחות הזו איש אינו מוכן לדבר על הגמל שבחדר, או אפילו להודות בקיומו. בין שאר הדברים שאנחנו עושים ברגבים, נדרשנו לאסוף נתונים מהביטוח הלאומי על המשפחות הפוליגמיות בנגב, שבהן גבר אחד נשוי לשתי נשים או יותר. הדבר התגלה כמשימה בלתי אפשרית כמעט, והיינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי למצוא את ההגדרה שלא תהיה "גזענית" באוזני אנשי הביטוח הלאומי, ועדיין תעניק לנו את הידע הבסיסי הנחוץ לכל מי שמבקש לדון בפוליגמיה בישראל ובסיפורם של הבדואים כאן. לצערי אנשים ומוסדות נמנעים לפעמים מלדבר על בעיות, כי הן לא נשמעות טוב ולא מצטלמות טוב.

השקט המדומה הזה רק מרחיק אותנו מתיקון המצב ופוגע בכל הצדדים. לא נכחד: לנגד עינינו, בכל היבט של הפעילות שלנו, עומדת תמיד טובתה של מדינת ישראל. לא הגענו לסיפור מהצד הבדואי שלו אלא מהצד של המדינה, שמאבדת את אדמותיה באופן סיטונאי ואת משילותה וריבונותה באופן מבהיל. עם זאת, איננו אויבי הבדואים. ההפך הוא הנכון: את פעילות תנועת רגבים מדריכה האמונה שמה שטוב למדינה טוב לאזרח, ומה שטוב לאזרח טוב למדינה. אנחנו יודעים היטב שיש יישובים בדואיים שמוצגים יפה בתקשורת ולכאורה הוסדרו בידי המדינה — אך הם למעשה עומדים שוממים וריקים ונראים כמו כל יישוב בפזורה חסרת החוק והתשתיות. דווקא לכן, הפתרונות שהצענו במשך השנים ושנציע כאן בספר הזה מיטיבים עם אוכלוסיית הבדואים פי כמה וכמה מאשר פתרונות של ארגונים ובעלי עניין אחרים, שנמנעים מלהביט במציאות הקשה או בנתונים המפחידים, אך מתיימרים להיות אלו הדורשים את טובת האזרחים הבדואים.

***

הספר הזה, כמו כל המפעל ששמו תנועת רגבים, אינו שלי. הפעילות שתקראו עליה בספר הזה היא תוצר של עבודת צוות של אנשים שהקדישו את ימיהם ולילותיהם לעבודה הנעלה הזו, ולצערי לא זוכים להוקרה המגיעה להם. תודתי לעובדי רגבים בעבר ובהווה ולבני משפחותיהם על ההתגייסות המלאה למערכה, על ימי עבודה בלתי נגמרים, על חופשות שלא יצאו לפועל ועל הקרבה אל מול אתגרים וסכנות. זה גם המקום להודות לעדינה אשתי ולבנותיי על תמיכה מלאה בעבודה שאינה שגרתית כלל ועיקר, ומדי יום מפתיעה מחדש.

אני רוצה להודות למוריה תעסן־מיכאלי, שהקדישה חודשי עבודה רבים להוציא את רעיון כתיבת הספר מן הכוח אל הפועל. בזכות היכולת שלה להעניק תשומת לב לכל הפרטים, ובמקביל לצרף אותם ולנסח מהם את התמונה השלמה, נכתב הספר שבידיכם. תודה מיוחדת לאברהם בנימין, דובר תנועת רגבים, שתרם תרומה מכרעת להשפעתה הציבורית של התנועה דרך התקשורת. ללא דחיפתו וחריצותו לא היינו מגיעים לקו הגמר של הוצאת הספר לאור.

אני מקווה שאחרי שתהפכו את העמוד האחרון בספר תרגישו, כמוני, שאין לנו אפילו דקה אחת לבזבז אם אנחנו רוצים לשמור על הנגב. אני גם מקווה שתרגישו, כמוני, שלצד התסכול והכעס על העבר — העתיד עוד פתוח וקורא לפעולה. "בנגב ייבחן העם בישראל", אמר דוד בן־גוריון. אנחנו מתכוונים לעמוד במבחן בהצלחה.

קדימה, עלו למטוס. הסיור כבר מתחיל.