בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

בדידותו של הרץלמרחקים ארוכים

I

תכף אחרי שהגעתי למוסד בּוֹרסטַל לעבריינים צעירים החליטו שם שאני אהיה רץ שדה למרחקים ארוכים. הם בטח חשבו שיש לי בדיוק המבנה המתאים, מפני שהייתי אז (ואני גם היום) גבוה ורזה לגילי, אבל האמת היא שלא היה אכפת לי כל כך, כי במשפחה שלי תמיד החשיבו ריצה, בייחוד כדי לברוח מהמשטרה. תמיד הייתי רץ טוב, אני מהיר ויש לי צעדים ארוכים. הצרה היא שלא חשוב כמה מהר אני רץ, ובאמת רצתי מהר, גם אם אני אומר את זה על עצמי, זה לא עזר לי שלא להיתפס אחרי הג'וב ההוא במַאֲפִייה.

אולי נראה לכם קצת מוזר שבמוסד לעבריינים צעירים יהיו רצי שדה למרחקים ארוכים, כי אפשר לחשוב שהדבר הראשון שרץ שדה למרחקים ארוכים יעשה ברגע שישחררו אותו בשדה או ביער יהיה לברוח משם הכי רחוק שאפשר, כל זמן שהבטן שלו מלאה בנזיד הבשר של המוסד – אבל אתם טועים, ואני אסביר למה. קודם כול, החארות האלה שאומרים לנו מה לעשות בכלל לא טיפשים כמו שהם נראים בדרך כלל; ושנית, גם אני לא מטומטם כמו שהייתי נראה אילו ניסיתי לברוח משם בריצה למרחקים ארוכים, כי לדפוק נפקדות ואחר כך להיתפס זה לא הדבר הכי חכם לעשות, ואני באמת לא קונה את זה. הערמומיות היא הדבר החשוב בחיים האלה, וגם בה צריך להשתמש באופן הכי ערמומי שאפשר. אז אני אומר לכם דוגרי: הם ערמומיים, אבל גם אני ערמומי. אם "להם" ו"לנו" היו אותם רעיונות היינו מסתדרים יופי, אבל הם לא רואים עין בעין איתנו ואנחנו לא רואים עין בעין איתם, זה המצב היום וככה יהיה תמיד. כולנו ערמומיים וזאת עובדה, ולכן אין בינינו יותר מדי אהבה. אז הם יודעים שאני לא אנסה להתרחק מהם: הם רובצים כמו עכבישים בבית האחוזה המתפורר שלהם, צופים מהגגות על כל הדרכים והשדות כמו עורבים מנופחים מרוב חשיבות, או כמו גנרלים גרמנים על צריחי טנקים. ואפילו כשאני רץ ריצה קלה מאחורי יער ואי אפשר לראות אותי, הם יודעים שבעוד שעה יראו את ראש המטאטא שלי צץ ונעלם מאחורי גדר השיחים ואני אתייצב לפני השומר בשער. בבוקר קפוא ומכוסה כפור, כשאני קם בשעה חמש ועומד על רצפת האבן והפופיק שלי רועד מקור בזמן שלכל היתר יש עוד שעה לנמנם עד שהפעמון יצלצל, וכשאני יורד בשקט במדרגות ומתגנב דרך הפרוזדורים אל דלת היציאה הגדולה, מחזיק ביד כרטיס אישור שאני אצן, אני מרגיש כמו האיש הראשון והאחרון בעולם. גם ראשון וגם אחרון, אם אתם מאמינים למה שאני אומר. אני מרגיש כמו האיש הראשון כי אני כמעט לא לובש כלום ויוצא אל השדות הקפואים בגופייה ובמכנסיים קצרים – ואפילו הממזר המסכן הראשון שזרקו אותו על כדור הארץ באמצע החורף ידע להכין לו בגד מעלים או לפשוט את העור של איזה פּטֶרוֹדַקטיל ולעשות ממנו מעיל. אבל תראו אותי, קפוא עד העצם ואין שום דבר שיחמם אותי חוץ משעתיים של ריצה למרחקים ארוכים לפני ארוחת הבוקר, אפילו בלי פרוסת לחם מרוחה באיזה זבל מגעיל. מאמנים אותי לקראת יום הספורט הגדול, כשכל הדוכסים והגבירות שנראים כמו חזרזירים מרוב שהאף שלהם מורם – שלא מבינים מהחיים שלהם והולכים לאיבוד ויורדים מהפסים אם אין להם עבדים שאפשר לתת להם פקודות בתנועת אצבע – יבואו לנאום לנו נאומים ולספר לנו שהספורט הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לחיות חיים ישרים וכדי להרחיק את קצות האצבעות הזריזות שלנו ממנעולי חנויות ומיָדיות של כספות ומסיכּות שיער לפתיחת שעוני גז. הם נותנים לנו גביע וחתיכת סרט כחול בתור פרס אחרי שאנחנו קורעים את התחת בריצה ובקפיצה כמו סוסי מרוץ, אבל ההבדל הוא שבנו לא מטפלים יפה כמו בסוסי מרוץ.

אז הנה אני עומד בפתח בגופייה ובמכנסיים קצרים, ובלי פירור יבש בבטן, מסתכל החוצה על האדמה המכוסה כפור ועל הפרחים הקפואים. אתם חושבים שזה מספיק כדי לגרום לי לבכות? אין מצב. העובדה שאני מרגיש כמו האיש הראשון בעולם היא לא סיבה ליילל. אני מרגיש טוב פי אלף מלהיות כלוא באולם השינה יחד עם עוד שלוש מאות חבר'ה אחרים. לא, דווקא כשאני עומד שם לפעמים ומרגיש כמו האדם האחרון בעולם אז אני מרגיש פחות טוב. ואני מרגיש כמו האדם האחרון בעולם כשאני מדמיין לי שכל השלוש מאות האלה שישנים להם מאחוריי כבר מתו. הם ישנים כל כך טוב שאני חושב שכל אחד מהראשים המוזנחים האלה התפגר במשך הלילה, ואני היחיד שנשאר, וכשאני מסתכל החוצה על השיחים והבריכות הקפואות יש לי הרגשה שהולך להיות קר יותר ויותר עד שהכול, כל דבר שאני רואה כולל הזרועות שלי האדומות מקור, הכול יהיה מכוסה באלף קילומטר של קרח, כל מה שעל כדור הארץ ועד השמיים, כל פיסת אדמה וים. ואז אני מתחיל לגרש את ההרגשה הזאת ולהתנהג כאילו אני האדם הראשון על פני האדמה. וזה גורם לי להרגיש טוב, וברגע שאני כבר מחומם מספיק להרגיש את ההרגשה הזאת בתוכי אני מזנק מהפתח ומתחיל לרוץ.

אני במתקן בּוֹרסטַל באֶסֶקס. זה אמור להיות מקום טוב, ככה לפחות אמר לי המנהל כשבאתי הנה מנוֹטינגהם. "אנחנו רוצים לתת בך אמון כל זמן שאתה נמצא במוסד הזה," אמר המנהל והחליק את דפי העיתון שלו בידיים לבנות כמו חבצלות, שלא ראו עבודה בחיים, ואני ניסיתי לקרוא במהופך את האותיות הגדולות של שם העיתון: 'דֵיילי טלגרף'. "אם תשחק את המשחק שלנו, גם אנחנו נשחק את המשחק שלך." ועוד אמר המנהל, "אנחנו רוצים עבודה קשה והגונה, ואנחנו רוצים גם אתלטים טובים," והוסיף גם, "אם תיתן לנו את שני הדברים האלה, אני יכול להבטיח לך שנהיה בסדר איתך ונחזיר אותך לעולם אדם ישר." נו טוב, יכולתי למות מצחוק במקום, בייחוד כשמייד אחר כך שמעתי את הקול הנובח של הרס"ר, שפקד עליי ועל עוד שניים לעמוד דום והצעיד אותנו משם כאילו היינו חיילי משמר המלכה. וכשהמנהל אמר שוב ושוב ש"אנחנו" רוצים ממך כך וכך, המשכתי לחפש את שאר ה"אנחנו" ושאלתי את עצמי כמה מהם יש פה מסביב. כמובן ידעתי שיש בעולם אלפים כאלה, אבל בחדר ראיתי רק אחד כזה. ובאמת יש אלפים מהם; הם מפוזרים בכל הארץ הדפוקה הזאת, בחנויות, במשרדים, בתחנות רכבת, במכוניות, בבתים, בפּאבים – אנשים שומרי חוק כמוכם וכמוהם, שכולם רק מחפשים עבריינים כמוני וכמונו – ורק מחפשים אותנו בפינה כדי להרים טלפון למשטרה ברגע שאנחנו עושים צעד לא נכון. ואני תמיד אהיה אחד מאלה, אני מודיע לכם כבר עכשיו, כי עוד לא גמרתי לעשות את כל הצעדים הלא־נכונים שלי, ואני בטוח שלא אגמור עד שאתפגר. ואם שומרי החוק מקווים שאני אפסיק לעשות צעדים לא נכונים, חבל להם על הזמן. הכי טוב להם להעמיד אותי אל הקיר מול עשרה רובים טעונים. זאת הדרך היחידה לעצור אותי, אותי ועוד כמה מיליונים כמוני. חשבתי הרבה מאז שהגעתי לפה. הם יכולים לרגל אחרינו כל היום וכל הלילה, לבדוק אם אנחנו מביאים ביד ואם אנחנו עושים עבודה טובה או עושים "ספורט" כמו שצריך, אבל אין להם קרן רנטגן שתגלה להם מה אנחנו אומרים לעצמנו. שאלתי את עצמי כל מיני שאלות וחשבתי על החיים שלי עד עכשיו. ואני אוהב לעשות את הדברים האלה. זה כיף. זה מעביר את הזמן, והחיים במוסד נראים הרבה פחות מחורבנים ממה שהילדים ברחוב שלי היו אומרים. והכי טוב זה הריצה הזאת למרחקים ארוכים, כי היא עוזרת לי לחשוב, וככה אני לומד דברים הרבה יותר טוב מסתם כשאני שוכב במיטה בלילה. וחוץ מזה כשאני חושב כל כך הרבה בזמן שאני רץ, אני הולך ונהיה אחד הרצים הכי טובים בכל המוסדות של בורסטל. אני עושה את השמונה קילומטרים שלי הרבה יותר טוב מכל מי שאני מכיר.

אז ברגע שאני מספר לעצמי שאני האדם הראשון שנזרק לעולם, וברגע שאני עושה את הזינוק הראשון אל העשב המכוסה כפור, על הבוקר, כשאפילו לציפורים עוד אין חשק לשיר, אני מתחיל לחשוב, וזה מה שאני אוהב. אני עושה את המסלול שלי כמו בחלום, פונה בקצה של שביל או מדשאה בלי לשים לב שאני פונה, מדלג מעל נחלים קטנים בלי לדעת שהם שם וצועק "בוקר טוב" לחלבן בלי לראות אותו. זה כיף להיות רץ למרחקים ארוכים, שיוצא אל העולם לבד בלי אף אחד שעולה לו על העצבים ואומר לו מה לעשות או שיש חנות שכדאי לפרוץ לא רחוק מפה. לפעמים אני חושב שאף פעם לא הייתי חופשי כל כך כמו בשעתיים שאני רץ על השביל שיוצא מהשער ופונה ליד האלון הזקן עם הגזע השמן שבקצה השביל. הכול מת, אבל בקטע טוב, כי זה מוות שלפני החיים, לא מוות אחרי החיים. ככה אני רואה את זה. זה לא שאני לא מרגיש קפוא ונוקשה בהתחלה, ואין לי תחושה בידיים וברגליים, כאילו אני רוח רפאים שלא יודעת שיש קרקע מתחת לרגליים שלה אם היא לא רואה אותה מפעם לפעם מתוך הערפל. ובטח יש כאלה שכותבים במכתבים לאימהות שלהם שזה סבל, הכאב הזה של הקור, אבל לא אני, כי אני יודע שבעוד חצי שעה יהיה לי חם, ועד שאגיע לכביש הראשי ואיכנס לשביל של שדה החיטה, שמתחיל בתחנת האוטובוס, כבר יהיה לי חם כמו בתנור פחמים ואני ארגיש מאושר כמו כלבלב שבע.

אלה חיים טובים, אני אומר לעצמי, אם אתה לא מוותר לשוטרים ולבוסים של בורסטל ולכל שאר שומרי החוק הבני זונות. טראח־טראח־טראח, הרגליים מכות באדמה הקשה, והריאות נושמות ונושפות בקצב, והזרועות חוטפות הצלפות משיחים ועצים. אני בן שבע־עשרה עכשיו, וכשייתנו לי לצאת מפה – אם לא אברח ולא אעשה משהו חמור מאוד – ינסו לגייס אותי לצבא, ומה כבר ההבדל בין הצבא למקום הזה שאני נמצא בו עכשיו? הם לא יכולים לעבוד עליי, הממזרים. ראיתי מחנה צבא ליד המקום שגרתי בו, וחוץ מהשומרים החמושים בשער קשה לראות מה ההבדל בין החומות הגבוהות שלהם ובין המקום שאני בו עכשיו. נכון שהחיילים יוצאים לפעמים לשתות פַּיינט של בירה, אז מה? גם אני יוצא שלושה בקרים בשבוע לריצה למרחקים ארוכים, וזה טוב פי מאה מלשתות ולהתמסטל. כשאמרו לי בפעם הראשונה שייתנו לי לרוץ בלי שומר שידווש לידי על אופניים לא האמנתי. אבל הם קוראים למוסד שלהם מקום מתקדם ומודרני, אם כי הם לא יכולים לעבוד עליי ואני יודע שהוא בדיוק כמו שאר המוסדות של בורסטל, לפי הסיפורים ששמעתי, חוץ מזה שמרשים לי לרוץ בחוץ ככה. מוסד הוא מוסד, לא משנה מה שיעשו. בכל זאת קיטרתי קצת ואמרתי שזה הזוי לשלוח אותי כל כך מוקדם בבוקר לרוץ שמונה קילומטרים על קיבה ריקה, עד שהם שכנעו אותי שזה לא נורא – מה שידעתי מהתחלה – וקראו לי בחור טוב וטפחו לי על הגב כשאמרתי שאני מסכים לעשות את זה, ואני אשתדל לזכות בשבילם בגביע הסרט הכחול (הארצי) של בורסטל לריצת שדה למרחקים ארוכים. ועכשיו המנהל מדבר איתי כשהוא בא לביקורים שלו, כמעט כמו שהיה מדבר עם סוס מרוץ יקר אילו היה לו סוס כזה.

"הכול בסדר, סמית?" הוא שואל.

"כן, אדוני," אני עונה.

הוא מעביר אצבע על השפם האפור שלו. "איך הריצה מתקדמת?"

"התחלתי לרוץ מסביב למתחם אחרי ארוחת הערב כדי לשמור על כושר, אדוני," אני מספר לו.

הממזר עם הכרס השמנה והעיניים הבולטות שמח לשמוע את זה. "יופי של גישה. אני בטוח שאתה תביא לנו את הגביע," הוא אומר.

ואני אומר לעצמי, אין מצב. לא, אני לא אביא להם את הגביע, גם אם הממזר הטיפש עם השפם הרועד תולה בי את כל התקוות שלו. כי מה המשמעות של התקווה ההזויה הזאת? אני שואל את עצמי. כל הריצה הזאת, טראח־טראח־טראח, מעל נחל ולתוך יער חשוך ששברי ענפים קפואים וחדים דוקרים אותי שם ברגליים. אין לזה שום משמעות בשבילי, רק בשבילו, והמשמעות בשבילו היא כמו שהייתה המשמעות בשבילי אילו הייתי ממלא טופס הימורים על סוס שאני לא מכיר, סוס שלא ראיתי בחיים, וגם אם ראיתי אני לא שם זין אם הוא ינצח או לא. זאת המשמעות בשבילו. אני הולך להפסיד במרוץ הזה, כי אני ממש לא סוס מרוצים, ואני גם אודיע לו לפני התחרות שאני לא מתכוון לנצח, אם לא אעוף מכאן עוד לפני זה. אני אגיד לו את זה, שככה יהיה לי טוב. כי אני בן אדם ויש לי מחשבות וסודות, ויש לי בתוכי חיים מזורגגים שאין לו מושג עליהם, והוא לא יֵדע לעולם שהם שם כי הוא אידיוט. אתם בטח צוחקים כשאני אומר שהמנהל הוא חרא טיפש אפילו שאני בקושי יודע לכתוב והוא יודע לכתוב ולקרוא ולעשות חשבון כמו פרופסור. אבל אני צודק בכל זאת. הוא אידיוט ואני לא, כי אני מבין אנשים כמוהו יותר משהוא מבין אנשים כמוני. נכון, שנינו ערמומיים, אבל אני יותר, ובסוף אני אנצח גם אם אמות בקלבוש בגיל שמונים ושתיים, כי בחיים שלי יהיה הרבה יותר כיף ואקשן מבחיים שלו. הוא בטח קרא אלף ספרים, ואולי הוא גם כתב כמה בעצמו, לך תדע, אבל ברור לי לגמרי, ברור לי בוודאות כמו שאני יושב פה, שמה שאני מקשקש פה עכשיו על הנייר שווה פי מיליון ממה שהוא היה מסוגל לכתוב. לא אכפת לי מה אומרים, אבל זאת האמת, עובדה שאי אפשר להכחיש. כשהוא מדבר אליי ואני מסתכל על הספל הצבאי שלו, אני יודע שאני חי והוא מת, מת כמו מסמר חלוד. אם הוא היה רץ, הוא היה נופל ומת אחרי עשרה מטרים. ואם הוא היה רק מתחיל לראות את מה שנעשה אצלי בִּפנים, אז הוא היה נופל מת – מרוב הפתעה. כרגע טיפוסים מתים כמוהו שולטים בטיפוסים כמוני, ואני בטוח כמעט במאה אחוז שככה זה יהיה תמיד, ובכל זאת, שככה יהיה לי טוב, הייתי מעדיף להיות מי שאני – תמיד בורח, פורץ לחנויות בשביל קופסת סיגריות וצנצנת ריבה – ולא לשלוט במישהו אחר ולהיות מת מכף רגל ועד ראש. יכול להיות שברגע שאתה משיג שליטה על אחרים אתה מת. תאמינו לי שהמשפט האחרון הזה עלה לי בכמה מאות קילומטרים של ריצה למרחקים ארוכים. לא הייתי מסוגל לומר אותו כבר בהתחלה, כמו שלא הייתי מסוגל לשלוף מהכיס שטר של מיליון. אבל תדעו לכם שזה נכון, עכשיו שאני חושב על זה עוד פעם, והיה נכון תמיד ויהיה נכון תמיד, ואני בטוח שזה נכון יותר ויותר בכל פעם שאני רואה את המנהל פותח את הדלת ואומר "בוקר טוב, חבר'ה".

כשאני רץ ורואה את הנשימה שלי יוצאת לאוויר כמו עשן, כאילו יש לי עשרה סיגרים בכל מיני מקומות בגוף, אני חושב יותר על הנאום הקצר שהמנהל נאם לי כשהגעתי למוסד. יושר. להיות ישר. בוקר אחד צחקתי כל כך עד שהתוצאה שלי ירדה בעשר דקות כי הייתי חייב לעצור עד שהכאב בצד יעבור לי. המנהל היה מודאג כל כך בגלל שאיחרתי עד ששלח אותי אל הרופא לעשות שיקוף רנטגן ובדיקת לב. תהיה ישר. זה כמו לומר תהיה מת, כמוני, ואז כבר לא יכאב לך כשתצטרך לעזוב את הבית הנחמד שלך בשכונת עוני וללכת למוסד או לכלא. תהיה ישר ותסתדר בעבודה נוחה ונעימה של שש לירות לשבוע. אפילו אחרי כל הריצות האלה למרחקים ארוכים לא הצלחתי להבין עד הסוף למה הוא התכוון בזה, אבל אני כבר מתחיל להבין – וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל. כי אחרי כל המחשבות התברר לי שזה מסתכם במשהו שלא יכול להיות נכון בשבילי, בשביל מי שנולד והתחנך כמוני. כי עוד דבר שאנשים כמו המנהל לא יבינו אף פעם הוא שאני דווקא כן ישר, ותמיד הייתי רק ישר, ותמיד אהיה ישר. נשמע מצחיק, אבל זה נכון, כי אני יודע מה זה להיות ישר לפי הדרך שלי, והוא יודע רק מה פירוש להיות ישר לפי הדרך שלו. אני חושב שהיושר שלי הוא הסוג היחיד שקיים, וגם הוא חושב ששלו הוא הסוג היחיד בעולם. זאת הסיבה שמשתמשים בבית האחוזה הגדול והמלוכלך והמגודר והמוקף חומה הזה, באמצע שום מקום, כדי לכלוא טיפוסים כמוני. ואילו הייתה השליטה בידי לא הייתי אפילו טורח לבנות מקום כזה לשים בו את כל השוטרים, המנהלים, הפרֶחות המפונפנות, הכתבנים, הקצינים וחברי הפרלמנט. לא, הייתי מעמיד אותם אל הקיר ונותן להם לאכול אותה, כמו שהם היו עושים לאנשים כמונו לפני שנים, כלומר אם הם יָדעו בכלל מה זה להיות ישר, והם לא ידעו ולא יֵדעו, שככה יעזור לי אלוהים.

הייתי במוסד של בורסטל כמעט שנה וחצי כשהתחלתי לחשוב איך לצאת משם. אני לא יכול לספר לכם איך היה שם, כי אין לי כישרון לתאר בניינים או לקבוע כמה כיסאות עלובים וכמה חלונות מטונפים יש בחדר. וגם אין לי הרבה תלונות, כי האמת היא שלא סבלתי במוסדות של בורסטל. אני עונה כמו שענה חבר אחד שלי ששאלו אותו עד כמה הוא שנא את הצבא: "לא שנאתי את הצבא. האכילו אותי שם, נתנו לי בגדים ודמי כיס, וזה הרבה יותר ממה שהיה לי אי־פעם לפני כן, אלא אם כן עבדתי כמו חמור בשביל זה, ורוב הזמן בכלל לא נתנו לי עבודה ושלחו אותי ללשכת התעסוקה פעמיים בשבוע." אז זה פחות או יותר מה שגם אני אומר. המוסד לא הכאיב לי במובן הזה, ובגלל שלא היו לי תלונות אין צורך לפרט מה נתנו לנו לאכול, ולא צריך לתאר את אולם השינה ולספר איך התנהגו איתנו. אבל במובן אחר המוסד כן עושה לי משהו. לא, הוא לא עולה לי על העצבים. אני מחורפן מהיום שנולדתי. מה שהוא כן עושה לי, הוא מראה לי איך מנסים להפחיד אותי. יש להם גם דברים אחרים, כמו כלא, ובסוף גם חבל תלייה. זה כמו שהייתי מתנפל על מישהו ומנסה להרביץ לו ולפשוט ממנו את המעיל שלו, ופתאום הוא נעצר ושולף סכין ומאיים לדקור אותי כמו חזיר אם אתקרב יותר מדי. הסכין הזה הוא מוסדות בורסטל, הכלא, החבל. אבל ברגע שראית את הסכין אתה לומד קצת קרב מגע – אתה חייב, כי לא תהיה לך ביד סכין כזאת בחיים. האמת היא שקרב המגע הזה הוא לא משהו, אבל זה מה שיש, ואתה ממשיך להתנפל על האיש הזה למרות הסכין שלו, ומקווה שתצליח לתפוס את היד שלו ביד אחת ובשנייה לתפוס אותו במרפק, ואז ללחוץ חזק עד שיפיל את הסכין.

אתם מבינים, כששלחו אותי לבורסטל הראו לי את הסכין, ומעכשיו אני יודע משהו שלא ידעתי קודם: שאני והם במלחמה. תמיד ידעתי את זה, כמובן, כי הייתי גם ב"בתי רֶמאנד" והילדים שם סיפרו לי הרבה על האחים שלהם בבורסטל, אבל אז זה נראה לא צפוי וקצת מסוכן, כמו חתלתולים, כמו כפפות אגרוף, כמו תופסת. עכשיו שהראו לי את הסכין, לא משנה אם אגנוב עוד משהו בחיים שלי או לא, אני יודע מי האויבים שלי ומהי מלחמה. מצידי הם יכולים לזרוק את כל פצצות האטום שבא להם. אני לא אקרא לזה מלחמה ולא אלבש מדים, כי אני במלחמה מסוג אחר, שהם חושבים שהיא משחק ילדים. המלחמה שהם חושבים שהיא מלחמה היא פשוט התאבדות, ואלה שהולכים ונהרגים בה – היה צריך לזרוק אותם לכלא על ניסיון התאבדות, כי זה מה שאנשים מרגישים כשהם רצים להתגייס או נותנים שיגייסו אותם. אני יודע, כי חשבתי לפעמים כמה טוב יהיה לחסל את עצמי, והדרך הכי קלה לעשות את זה, ככה נראה לי, היא לקוות שתפרוץ מלחמה גדולה ואני אוכל להתגייס ולהיהרג. אבל התגברתי על זה כשהבנתי שאני כבר במלחמה, נולדתי לתוכה, וכשגדלתי שמעתי את הקולות של "החיילים הוותיקים" שנלחמו בדארטמוּר, כמעט נהרגו בלינקולן, נלכדו בשטח ההפקר בבורסטל, והקולות האלה היו חזקים בעיניי יותר מכל הפצצות של הגרמנים. המלחמות של הממשלה הן לא המלחמות שלי. אין להן שום קשר אליי, כי המלחמה שלי היא כל מה שמעניין אותי. אני זוכר שכשהייתי בן ארבע־עשרה יצאתי לטיול מחוץ לעיר עם שלושה בני דודים שלי, כולם בערך באותו הגיל, שאחר כך הלכו לכל מיני מוסדות של בורסטל, ומשם גייסו אותם לגדודים שונים בצבא, שמהם ערקו מהר מאוד ובסוף הגיעו לכמה בתי סוהר, ולמיטב ידיעתי הם עדיין יושבים. אבל אז היינו כולנו ילדים, ובקיץ ההוא בא לנו לצאת קצת אל היערות, לשם שינוי, ולהתרחק מהכבישים עם האספלט הלוהט המסריח שלהם. טיפסנו על גדרות והלכנו בשדות ובדרך פילחנו כמה תפוחים חמוצים, עד שראינו יער במרחק קילומטר וחצי בערך. הלכנו בשביל אחד ביער ופתאום ליד קוֹלייֶרס פּאד שמענו מאחורי גדר שיחים קבוצה של ילדים שדיברו בקולות של תלמידי תיכון. התגנבנו והצצנו מבין הענפים, וראינו שהם עושים פיקניק, משהו פלצני כזה, עם סלים ובקבוקים ומגבות. הם היו שבעה בערך, בנים ובנות, שההורים שלהם שלחו אותם מהבית אחרי הצהריים. עברנו את השיחים בזחילה על הבטן, כמו תנינים, כיתרנו אותם והסתערנו פנימה, פיזרנו את המדורה ובעטנו בסלים וחטפנו כל מה שהיה לאכול וברחנו חזרה ליער דרך השדות של צֶ'רי אוֹרצ'ארד. איש אחד הופיע בזמן ששדדנו את הפיקניק ורדף אחרינו קצת, אבל הצלחנו לברוח בשלום וגם זכינו בארוחה טובה, כי היינו מורעבים עד מוות ולא יכולנו להתאפק מלנעוץ את השיניים בסנדוויצ'ים הדקים של חזיר מעושן וחסה ובעוגות העסיסיות.

כל החיים שלי תמיד ארגיש כמו שהילדים הטיפשים האלה היו צריכים להרגיש לפני שהתנפלנו עליהם. אבל הם לא חלמו אפילו לרגע שזה מה שעומד לקרות להם, בדיוק כמו שמנהל המוסד שלנו, שחופר לנו על יושר ועל כל השטויות האלה לא יודע כלום, אבל אני יודע שבכל רגע עלולה נעל גדולה לרמוס כל פיקניק נחמד שאני אעשה לעצמי ברוב טיפשות וחוסר יושר. אני מודה שהיו זמנים שחשבתי להגיד למנהל את כל זה כדי שיֵדע וייזהר, אבל ברגע האחרון התחרטתי והחלטתי שעדיף שיגלה בעצמו או שיעבור את מה שעבר עליי. אין לי לב של אבן (אפילו עזרתי פעם לכמה חברים בכסף, בעבודה, בשקר או במחסה מהגשם כשהם היו בצרות וברחו מהמשטרה), אבל יהיה מטומטם מצידי להסתכן במאסר רק כדי לתת למנהל עצה שלא מגיעה לו. כשהלב שלי מתרכך אני יודע איזה סוג של אנשים כדאי לי להציל. וכל עצה שאתן למנהל ממילא לא תעזור לו בכלל, אלא רק תכשיל אותו מוקדם יותר מאשר אם לא אגיד לו כלום, וזה כנראה מה שאני רוצה שיקרה. אבל בינתיים אשאיר את הדברים כמו שהם – עוד דבר שלמדתי בשנה־שנתיים האחרונות (טוב שאני נזכר בדברים האלה מספיק מהר כדי לכתוב אותם בזנב העיפרון הזה שאני מחזיק חזק ביד, אחרת הייתי מפסיק את כל זה לפני שבועות).

אחרי שעברתי בערך חצי ממסלול הבוקר שלי, אחרי שהשחר המוכה כפור כבר עבר ואפשר לראות טיפ־טיפה אור שמש לח על הענפים העירומים של האשורים והשקמים, וכשאני עובר את סימון אמצע הדרך שלי –אחרי הקטע הקשה של הירידה התלולה אל הגדה המכוסה שיחים ומשם אל השביל השקוע, כשאין נפש חיה בסביבה ואני לא שומע כלום חוץ מצהלה של סייח מנומר באורווה של בית שלא רואים מכאן – כשאני מגיע למקום הזה אני מתחיל לחשוב את המחשבות העמוקות והטיפשיות ביותר. המנהל היה חוטף שבץ אם היה רואה אותי מחליק למטה על הגדה, כי אפשר בקלות לשבור כאן מפרקת או קרסול, אבל אני לא יכול להתאפק כי זה הסיכון היחיד שאני לוקח וההתרגשות היחידה שלי, כשאני עף כמו אחד הפּטֶרודַקטילים האלה מהתוכנית 'העולם האבוד' ששמעתי פעם ברדיו, כמו תרנגול מסורס, שורט את עצמי לחתיכות וכמעט נותן לעצמי ליפול – אבל לא ממש. זה הרגע הכי מדליק במסלול, כי כשאני יורד אין לי בראש שום מחשבה או מילה או תמונה של משהו. הראש שלי ריק, ריק כמו שהייתי לפני שנולדתי, אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול, כנראה בגלל שמשהו עמוק־עמוק בתוכי לא רוצה שאמות או איפצע קשה. טיפשי לחשוב מחשבות עמוקות כי זה לא מביא אותך לשום מקום, אם כי אני דווקא כן נעשה עמוק אחרי שאני עובר את נקודת האמצע הזאת, כי כשאני רץ למרחקים ארוכים מוקדם בבוקר אני מרגיש שכל ריצה כזאת היא חיים – בקטנה, אני יודע, אבל חיים בכל זאת, מלאים סבל ושמחה, וקורים בהם דברים שאתה לא ממש יכול להיות מוכן להם – ואני זוכר שאחרי הרבה ריצות כאלה חשבתי שלא צריך להיות מומחה גדול כדי לומר איך החיים הולכים להסתיים אחרי שהם מתחילים כמו שצריך. וכרגיל טעיתי, בהתחלה תפסו אותי השוטרים ואחר כך הכשיל אותי המוח הרע שלי עצמי. אף פעם לא הייתי בטוח שאצליח לעוף חופשי מעל למלכודות האלה, ותמיד הסתבכתי קשות במוקדם או במאוחר, לא משנה כמה מהן הצלחתי לעבור בשלום אפילו בלי ידיעתי. במבט לאחור נדמה לי שהעצים האלה מסתירים את הפיות המגחכים שלהם בענפים וקורצים זה לזה בזמן שאני צונח במורד הגדה בלי לראות כלום.

II

אני לא אומר לעצמי, לא היית צריך לעשות את הג'וב ההוא ואז לא היית מגיע לבורסטל. לא, מה שאני מכניס לי לראש כשאני רץ הוא שלמזל שלי לא הייתה שום זכות להיעלם בדיוק כשכבר כמעט שכנעתי את השוטרים שלא עשיתי כלום. זה היה בסתיו, ובלילה ההוא היה מספיק ערפל, אז אני והחבר שלי מייק יצאנו לשוטט ברחובות במקום לשבת מול הטלוויזיה או לשקוע לתוך מושב מרופד בקולנוע, אבל אני הייתי חסר מנוחה אחרי שישה שבועות בלי עבודה. ואתם בהחלט יכולים לשאול למה הייתי מובטל כל כך הרבה זמן, כי בדרך כלל אני מוציא את הנשמה על מכונת עיבוד המתכת, יחד עם כל האחרים, אבל אבא שלי מת מסרטן בגרון ואימא קיבלה חמש מאות לירות מגניבות מהביטוח ועוד פיצוי מהמפעל שהוא עבד בו, "כדי להקל על השכול שלך," הם אמרו, או משהו כזה.

נראה לי שאימא שלי בטח חשבה שבוכטה של חמישיות כחלחלות היא לא מחזה נהדר אלא אם כן השטרות עפים לך מהיד לאיזו מגירה של מוכר בחנות, והמוכר מעביר לך בתמורה סחורה משובחת מעל לדלפק. לכן ברגע שאימא שלי קיבלה את הכסף היא לקחה אותי ואת חמשת האחים והאחיות שלי העירה והלבישה את כולנו בבגדים חדשים. אחר כך היא הזמינה טלוויזיה של עשרים ואחד אינץ', שטיח חדש – כי הישן היה מלא כתמי דם של אבא שלי שלא ירדו בכביסה – ולקחה מונית הביתה עם המון שקיות של אוכל ועם מעיל פרווה חדש. ואתם יודעים מה – לא תאמינו כשאספר לכם – עדיין נשארו לה כמעט שלוש מאות לירות בארנק המנופח שלה למחרת. אז נראה לכם שמישהו מאיתנו ילך לעבודה אחרי זה? אבא המסכן לא ראה כל כך הרבה כסף בחיים שלו, והוא זה שסבל ומת בשבילו.

לילה אחרי לילה ישבנו מול הטלוויזיה, סנדוויץ' שינקן ביד אחת ושוקולד בשנייה ובין הרגליים בקבוק לימונדה, בזמן שאימא הייתה עם איזה גבר בקומה העליונה, על המיטה החדשה שהזמינה, ובחודשיים האלה היה לנו כל הכסף שהצטרכנו ולא הייתה משפחה מאושרת מאיתנו בעולם. ואז אזל הכסף, ואני לא חשבתי על שום דבר במיוחד, סתם שוטטתי לי ברחובות – מחפש עבודה חדשה, אמרתי לאימא – בתקווה שתיפול לי ליד עוד בוכטה של חמש מאות כדי שהחיים היפים שהתרגלנו אליהם יימשכו לנצח. מפליא כמה מהר מתרגלים לחיים אחרים. קודם כול, הפרסומות בטלוויזיה הראו לנו כמה דברים בעולם אפשר לקנות שאפילו לא חלמנו עליהם, כשהסתכלנו בחלונות ראווה ולא ראינו כל מה שיש לראות, כי ממילא לא היה לנו כסף לקנות את זה. ובטלוויזיה כל הדברים האלה נראו יפים פי מאה ממה שחשבנו שהם. אפילו הפרסומות בקולנוע היו מגניבות יותר, כי עכשיו ראינו אותן גם על המסך בבית. היינו מרימים את האף כשראינו בחנויות דברים שלא זזו, אבל בטלוויזיה הם קיפצו ונצנצו על המסך, ואיזו פרחה עם פרצוף פשטידה רק רוצה להניח עליהם יד עם ציפורניים מלוטשות או לסגור עליהם זוג שפתיים צבועות בליפסטיק, לא כמו הפרסומות המתות והמתפוררות שראינו על לוחות המודעות או בעיתונים. הפרסומות האלה היו זוהרות והתרוצצו חופשי – קופסאות סיגריות ופחיות בירה חצי פתוחות, שנדמה לך שאתה רק צריך לפתוח אותן עד הסוף והן שלך, כמו לראות כספת לא נעולה דרך חלון ראווה של חנות שהמוכר שלה יצא להפסקת תה ושכח שהוא צריך לשמור על הכסף שלו. גם הסרטים שהראו בטלוויזיה היו טובים, ואנחנו לא יכולנו להוריד את העיניים מהשוטרים שרודפים אחרי שודדים עם קיטבגים מפוּצצים במזומנים, שעומדים לברוח ולבזבז אותם – עד הרגע האחרון. תמיד קיוויתי שהם יצליחו לעשות את זה ויבזבזו את כל הכסף, והתחשק לי לדחוף יד בכוח לתוך המסך (ולשבור אותו לחתיכות, לא כמו מסך קולנוע שנראה קצת כמו סמרטוט) ולתפוס את השוטר בחצי נלסון כדי שיפסיק לעקוב אחרי הבחור עם התיקים של הכסף. ואפילו כשהבחור מחסל כמה פקידים בבנק אני עדיין מקווה שלא יתפסו אותו – אדרבה, אני מקווה עוד יותר מתמיד, כי אחרת זה הסוף שלו על הכיסא החשמלי, ואת זה אני לא מאחל לאף אחד, לא משנה מה הוא עשה, כי קראתי פעם באיזה ספר שזה בכלל לא מוות מהיר, ואתה יושב שם ונצלה למוות עד שאתה מת. דווקא בקטעים האלה, כשהשוטרים רודפים אחרי הפושעים, היינו עושים כמה תרגילים טובים עם הטלוויזיה. למשל, כשאחד מהם היה פותח את הפה הגדול שלו כדי להגיד שהוא הולך לתפוס את האיש שלו, הייתי מוריד את הווֹליוּם, ואז הפה שלו היה זז כמו דג זהב או מַקרל או קרפיון שעושה חיקוי של מה שהוא באמת צריך לעשות – וזה היה מצחיק בטירוף, עד שכל המשפחה הייתה כמעט עושה במכנסיים על השטיח החדש, שאיכשהו עדיין לא הגיע אל חדר השינה. אבל הכי טוב היה כשעשינו את זה לפוליטיקאים מהמפלגה השמרנית שבאו לספר לנו כמה הממשלה שלהם הולכת להיות טובה אם רק נמשיך להצביע בשבילה: הלסתות הרפויות שלהם היו רועדות, נפתחות ונסגרות, הידיים נוגעות בשפמים הרוטטים וממששות את חורי הכפתורים כדי לוודא שהפרח לא נבל, ואז אתה מבין שהם לא מתכוונים לאף מילה שהם אומרים, בייחוד ששום רחש לא יוצא להם מהפה כי הורדנו להם את הווליום. בפעם הראשונה שהמנהל של המוסד דיבר איתי זה הזכיר לי כל כך את הפעמים האלה עד שכמעט חטפתי שבץ מרוב שניסיתי להתאפק ולא לצחוק. כן, הרצנו אז כל כך הרבה קטעים מצחיקים עד שאימא קראה לנו "כנופיית הטלוויזיה". היינו ממש טובים.

חבר שלי מייק השתחרר בערבות כי זה היה הג'וב הראשון שלו – בכל אופן הראשון שהם ידעו עליו – וגם כי הם אמרו שהוא לא היה עושה את זה בחיים אם אני לא הייתי משכנע אותו. הם אמרו שאני מאיים על נערים ישרים כמו מייק –זה מייק שמכניס את הידיים לכיסים כדי להראות כמה הם ריקים, הולך בראש כפוף קדימה כאילו הוא מחפש מטבעות על הרצפה כדי למלא אותם, בסוודר קרוע ושיער שנופל על העיניים כדי שיוכל לגשת לנשים ולבקש מהן שילינג כי הוא רעב – ושאני המוח מאחורי הג'וב, מורה הדרך הגדול, אם צריך לשכנע מישהו, אבל נשבע לכם באלוהים שאני לא כזה, עובדה שלא באמת יש לי שכל יותר מיתוש, אחרי שהחבאתי את הכסף במקום שהחבאתי. ואותי – בגלל שאני משוגע כמו שאני – שלחו לבורסטל, כי האמת היא שבבתי רמאנד כבר הייתי, אבל זה סיפור אחר, ואם אספר אותו פעם הוא בטח יהיה משעמם בדיוק כמו זה. אבל דווקא שמחתי שמייק יצא מזה, ואני רק מקווה שהוא יישאר בחוץ, לא כמוני, לא כמו האידיוט שאני.

וככה התנתקנו מהטלוויזיה בלילה הערפילי ההוא, טרקנו את הדלת אחרינו ויצאנו אל הרחוב הרחב שלנו כמו שתי ספינות גרר ששטות לאט על הנהר בצופרים מקולקלים, כי לא ידענו אפילו איפה מתחילים הבתים מרוב הערפל שהיה בכל מקום. כמעט חטפתי שבץ מרוב קור, כי אימא שכחה לקנות לי מעיל עליון בחגיגת הקניות שלה, ועד שנזכרתי להגיד לה כבר הלך הכסף. אז שרקנו את "הפיקניק של הטֶדי בּוֹיז" כדי להתחמם, ואני הבטחתי לעצמי לקנות לי מעיל גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים. מייק אמר שגם הוא חושב ככה על עצמו, והוסיף שהוא גם יקנה לו משקפיים חדשים במסגרת זהב במקום משקפי התיל שנתנו לו במרפאה של בית הספר לפני שנים. בהתחלה הוא לא הבין שיש ערפל והיה מנגב את המשקפיים שלו בכל פעם שמשכתי אותו לפני שהוא מתנגש בעמוד או במכונית, אבל כשהוא ראה שהפנסים של רחוב אַלפרֶטון נראים כמו עיניים של תמנון, הוא דחף את המשקפיים לכיס ולא החזיר אותם לאף עד אחרי שעשינו את הג'וב. לשנינו ביחד לא היו אפילו חמישה פני, וכשעברנו על יד חנויות פיש־אנד־צ'יפס הצטערנו שאין לנו אף פרוטה, אפילו שלא היינו רעבים, כי הריח הטעים של מלח וחומץ ושומן מטוגן מילא לנו את הפה ברוק. לא אכפת לי לספר לכם שעברנו את כל העיר מקצה לקצה, וכשהעיניים שלנו לא היו דבוקות למדרכה וחיפשו ארנקים ושעונים אבודים הן שוטטו על החלונות של הבתים ועל הדלתות של החנויות, אולי נראה משהו קל ששווה לפרוץ לתוכו.

אף אחד מאיתנו לא אמר שום דבר כזה לשני, אבל אני יודע בוודאות שזה מה שהוא חשב. מה שאני לא יודע – ואני בטוח לגמרי שאף פעם גם לא אדע – מי מאיתנו היה הראשון ששם עין על החצר האחורית של המאפייה ההיא. נכון, זה בסדר גמור שאני אומר לעצמי שזה הייתי אני, אבל האמת היא שאף פעם לא ידעתי אם זה היה מייק או לא, כי אני בטוח שלא ראיתי את החלון הפתוח עד שהוא תקע לי מרפק בצלעות והצביע עליו. "רואה את זה?"

"כן," אמרתי. "אז בוא נעשה משהו בעניין."

"אבל מה עם החומה?" לחש מייק אחרי שהסתכל יותר מקרוב.

"על הכתפיים שלך," התנדבתי.

המבט שלו כבר היה למעלה. "אתה בטוח שתגיע?" זו הייתה הפעם היחידה שהוא הראה סימני חיים.

"קטן עליי," אמרתי, מוכן תמיד. "מהכתפיים הרחבות שלך אני יכול להגיע לכל מקום."

מייק היה נמוך ממני, אבל מתחת לסוודר המשובץ המוזנח שלו היו לו שרירים חזקים כמו ברזל, ומי שרואה אותו הולך ברחוב עם המשקפיים עליו והידיים בכיסים לא מאמין שהוא יכול לפגוע בזבוב, אבל כשהולכים מכות לא כדאי לאף אחד להיות נגדו. הוא בן אדם מהסוג שלא מוציא מילה שבועות שלמים – יושב דבוק לטלוויזיה או קורא ספר קאובויים או סתם ישֵן – ואז פתאום בום, כמעט הורג מישהו בשביל כלום, נגיד מישהו שהשיג אותו וקנה את הגיליון האחרון של 'פוּטבּוֹל פּוֹסט' בליל שבת, או נדחף לפניו בתור לאוטובוס, או נתקל בו בדיוק כשהוא חולם בהקיץ על השכנה דולי באמבטיה. פעם ראיתי אותו מפוצץ מישהו במכות רק בגלל שההוא הסתכל עליו מוזר, ואחר כך התברר שהבחור בכלל פוזל, אבל אף אחד לא ידע כי רק באותו היום הוא בא לגור בשכונה שלנו. אבל בפעמים אחרות כל הדברים האלה לא הזיזו לו בכלל, ואני חושב שהייתי חבר שלו רק מפני שגם אני לא אומר הרבה שבועות שלמים.

הוא הרים ידיים כאילו מכוונים עליו מקלע גֶטלינג וניגש אל החומה כאילו עוד רגע קוצרים אותו בצרורות, ואני טיפסתי עליו כאילו הוא סולם מדרגות, והוא רק עמד שם, כפות הידיים שלו מתוחות ומורמות ופרושות לצדדים כדי שאוכל לדרוך עליהן כמו על ידית מתכווננת של ג'ק שמכניסים מתחת למכונית, ולא ראיתי שהוא זז מילימטר ולא שמעתי אותו אפילו פולט אוויר. בכל אופן אני לא התעכבתי, לקחתי את המעיל שהחזקתי בשיניים וזרקתי אותו על קצה החומה, שהיה זרוע שברי זכוכית (אבל הם כבר לא היו חדים כל כך אחרי שנים של אבנים אקראיות), ולפני שידעתי איפה אני כבר ישבתי על החומה, רגל פה רגל שם. קפצתי אל הצד השני והרגשתי את הרגליים שלי חוטפות מכה חזקה, כמו כשצונחים ממטוס, שחבר אחד שלי סיפר לי שזה כמו לקפוץ מחומה של שלושה וחצי מטר, בערך כמו החומה הזאת. הרמתי את עצמי מהרצפה ופתחתי את השער למייק, שעדיין חייך והיה מלא חיים כי החלק הקשה של העבודה כבר נעשה. "באתי, פרצתי, נכנסתי", כמו שאומר השיר המתחכם שהיינו שרים בבורסטל.

לא חשבתי על כלום, כרגיל, כי אני לא חושב כשאני עסוק, כשאני מרוקן כיסים, שודד תיקים, פורץ מנעולים, מרים בריחים, מפעיל ידיים גרמיות ורגליים רזות כדי להזיז דברים מהמקום, כמעט לא מרגיש את הריאות שלי מתנשפות פנימה־החוצה, ואין לי מושג אם הפה שלי סגור ומכווץ או פתוח לרווחה, לא יודע אם אני רעב, מתגרד מכינים, או שהלוע שלי פתוח ואני מקיא או יורק מילים מלוכלכות לתוך הערפל האחרון של שעת לילה מאוחרת. ואם אני בכלל לא מודע לאף אחד מהדברים האלה, איך אני יכול להגיד בביטחון שאני חושב משהו בכלל ברגעים האלה? איך אפשר בכלל לחשוב או להיות מוטרד כשאני מתלבט מה הדרך הכי טובה לפתוח חלון או לפרוץ דלת? זה מה שהאיש עם המשקפיים והמחברת לא הבין כששאל אותי אלף שאלות, ימים על ימים, מייד אחרי שהגעתי לבורסטל. ואני לא יכולתי להסביר לו אז כמו שאני יכול לכתוב היום, וגם אם הייתי מסביר לא בטוח שהוא היה קולט, כי אני לא יודע אם אני מבין את זה בעצמי אפילו עכשיו, אם כי תאמינו לי שאני ממש משתדל.

בקיצור, לפני שהבנתי מי נגד מי כבר היינו בתוך המאפייה, ומייק מרים את הקופה, אחרי שהדליק גפרור ומצא אותה, ועל הפרצוף המרובע עם התספורת הקצוצה שלו מרוח חיוך של חמישים שילינג והידיים שלו נסגרות על הקופה כאילו הוא לא יעזוב אותה בחיים. "יאללה החוצה," הוא אומר פתאום ומטלטל את הקופה עד שהיא מקשקשת. "בוא נעוף מפה."

"אולי יש פה עוד משהו," אמרתי ושלפתי החוצה כמה מגירות מהדלפק.

"לא," אמר מייק כאילו הוא כבר עשרים שנה במקצוע. "זה כל מה שיש," אמר וחיבק את הקופה, "זה הכול."

משכתי עוד כמה מגירות, כולן מלאות חשבונות, פנקסים ומכתבים. "מאיפה אתה יודע, חתיכת פסיכי?"

הוא חלף על פניי כמו שור מסתער בזירה. "ככה כי אני יודע."

צודק או לא, שנינו מוכרחים להישאר יחד ולעשות אותו דבר. הסתכלתי במותק של מכונת כתיבה, חדשה־חדשה, אבל ידעתי שיהיה קל לעקוב אחריה אז ירדתי מזה, שלחתי לה נשיקה ומיהרתי אחריו. "חכה," אמרתי לו כשסגרתי את הדלת אחריי, "אנחנו לא ממהרים."

"ועוד איך אנחנו ממהרים," אמר מייק מעבר לכתף.

"יש לנו חודשים למצוץ את הסוכרייה הזאת," לחשתי לו כשחצינו את החצר. "רק תיזהר שהשער לא יחרוק יותר מדי, או שכל השטינקרים יתחילו לזקוף אוזניים."

"אתה חושב שאני מטומטם?" שאל מייק ופתח את השער בחריקה שכל הרחוב שמע.

אני לא יודע מה חשב מייק, אבל אני התחלתי לחשוב איך נחזור בשלום דרך הרחובות כשהקופה מתחת לסוודר שלי. כי הוא זרק אותה לידיים שלי ברגע שהגענו לרחוב הראשי, מה שאולי מראה שגם הוא התחיל לחשוב, וזה רק מוכיח שאין לנו מושג מה עובר בראש של אנשים אחרים אלא אם כן אנחנו חושבים על דברים בעצמנו. אבל אם מדובר במחשבות שלי באותו הרגע, לא היה שם הרבה, רק קצת פחד שלא היה נעלם אפילו תחת מַבעֵר הלחמה לוהט: מה נגיד לשוטר שישאל לאן אנחנו הולכים עם בליטה כזאת בבטן שלי.

"מה זה?" ישאל השוטר, ואני אגיד, "גידול." "איזה מין גידול, בחור?" הוא ישאל בחשדנות של שטינקרים, ואני אשתעל קצת ואחזיק את עצמי כאילו אני מתפתל בכאבי הבטן הכי איומים בעולם, ואגלגל עיניים כאילו אני בדרך לבית החולים, ומייק יחזיק לי את היד כאילו הוא החבר הכי טוב שלי. "סרטן," אני אצליח למלמל בסוף, מה שיגרום לשטינקר עם השכל השיכור והאיטי לחשוד בדבר או שניים. "סרטן? בגילך?" ואני אפלוט עוד אנחה בתקווה שזה יגרום לו להרגיש ממזר בריון ומציק, מה שלא סביר שיקרה, אבל בכל זאת: "זה עובר במשפחה. אבא מת מזה בחודש שעבר, ואני מרגיש כאילו אני הולך למות מזה בעוד חודש." "מה, היה לו את זה בבטן?" "לא, בגרון, אבל אותי זה תפס בבטן." אנחה ושיעול. "אתה לא צריך להסתובב ככה בחוץ אם יש לך סרטן, אתה צריך להיות בבית חולים." עכשיו אני מתחיל להתרגז: "לשם אני מנסה להגיע, אם רק תפסיק להפריע ולשאול כל כך הרבה שאלות, נכון, מייק?" נחירת אישור של מייק, והשוטר מחזיר את האלה שלו למקום שלה. ואז, בדיוק בזמן, השוטר אומר לנו להמשיך. פתאום הוא נחמד ומתחשב, ואומר שמרפאות החוץ של בית החולים נסגרות בחצות, ואולי כדאי לנו לקחת מונית, לא? הוא יזמין לנו מונית, הוא אומר, ואפילו ישלם עליה, אם אנחנו רוצים. אבל אנחנו אומרים לו שלא יטרח, שהוא בחור טוב למרות שהוא שוטר, וזה בסדר, אנחנו מכירים קיצור דרך. ובדיוק כשאנחנו כמעט נעלמים לו מעבר לפינה הוא תופס פתאום בראש הגדול והאטום שלו שאנחנו הולכים בכלל בכיוון ההפוך, והוא קורא לנו לחזור. ואז אנחנו מתחילים לרוץ... נראה לכם שאפשר לקרוא לכל זה מחשבה?

כשאנחנו מגיעים לחדר שלי מייק מרסק את הקופה בפטיש ואזמל, ולפני שאנחנו מבינים מה קורה יש לכל אחד מאיתנו שבעים ושמונה לירות ועוד חמש־עשרה שילינג וכמה פרוטות, והכול מסודר יפה על המיטה שלי כמו שולחן ערוך לחג המולד: עוגה עם קישוטים, סלט וסנדוויצ'ים, עוגיות ריבה ושוקולד. הכול מחולק שווה בשווה ביני ובין מייק, כי אנחנו מאמינים בשכר שווה לעבודה שווה, בדיוק כמו הכנופיות שאבא שלי היה בהן עד שלא היה יכול יותר לעשות קופה ולא הייתה לו נשימה להתווכח על כלום. חשבתי כמה טוב שאנשים כמו האופה המסכן הזה לא מחזיקים את כל הכסף שלהם באחד הבנקים האלה עם חזיתות השיש שצצו בכל פינה בעיר, ואיזה מזל שהוא לא סומך עליהם, לא חשוב כמה מיליוני טונות של בטון וכמה סורגי ברזל וכספות השקיעו בהם, ולא משנה כמה שוטרים לא מורידים מהם את העיניים הכחולות הבולטות שלהם, ואיזה כיף שהוא מאמין בקופות כסף בזמן שבעלי חנויות רבים כל כך חושבים שזה מיושן ומנסים להיות מודרניים ולהשתמש בבנק, שלא נותן סיכוי לשני חבר'ה הגונים, ישרים, מסורים וחרוצים כמוני וכמו מייק.

עכשיו אתם בטח חושבים, וגם אני הייתי חושב, וכל מי שיש לו קצת דמיון היה חושב, שהשוטרים לא יצליחו לעלות עלינו אף פעם, כי הפעם עשינו את העבודה כמו שצריך, בגלל שהמאפייה רחוקה מהבתים שלנו לפחות קילומטר וחצי, ואף אחד לא ראה אותנו, והיה גם ערפל ולא היינו בפנים יותר מחמש דקות. אבל אם ככה אתם חושבים יש לכם טעות, וגם אני טעיתי וכל מי שהיה חושב ככה היה טועה, בלי קשר לכמות הדמיון שכל אחד מאיתנו הגריל כשנולד.

אבל בכל זאת מייק ואני לא פיזרנו את הכסף סתם ככה, מפני שאז אנשים היו תכף חושבים ששמנו יד על משהו שלא שייך לנו, וזה לא היה עוזר בכלל, כי אפילו ברחוב כמו שלנו יש אנשים שאוהבים לעשות טובות לשוטרים, אף פעם לא הבנתי למה. יש אנשים רעים כל כך שאפילו אם יש להם כמה גרושים יותר ממך והם חושבים שאתה הטיפוס שהיה לוקח להם את זה אם היה לך אפילו צל של סיכוי, הם יגרמו לך לשבת חזק אם יראו אותך תולש עופרת מבית שימוש, גם אם זה לא בית שימוש שלהם – רק כדי להרחיק אותך מהגְרושים שלהם. ולכן לא עשינו שום דבר שיסגיר שהתעשרנו פתאום. לא הלכנו, למשל, למרכז העיר וחזרנו לבושים טיפ־טופ בחליפות של טדי בּוֹיז, ולא קנינו לנו מערכת תופים כמו שעשה חבר אחר שלנו, שרוקן משרד של בית חרושת לפני שישה חודשים בערך. לא, אנחנו לקחנו את המטבעות הקטנים, ואת השטרות גלגלנו לחבילות, ואת הכול דחפנו למרזב שבחצר, ליד הדלת. "אף אחד לא יחשוב לחפש שם," אמרתי למייק. "נוריד פרופיל ונשב בשקט שבוע או שניים, ואז נוציא לנו כמה לירות כל שבוע עד שהכול ייגמר. אנחנו אולי גנבים, אבל לא פראיירים."

כמה ימים אחרי זה בא בלש בבגדים אזרחיים ודפק על הדלת ושאל עליי. הייתי עדיין במיטה, באחת־עשרה בבוקר, וכששמעתי את אימא שלי קוראת לי נאלצתי להתגלגל ולקום מהסדינים השחורים והנוחים. "איש אחד רוצה אותך," אמרה אימא. "תזדרז, לפני שהוא הולך."

שמעתי אותה מעסיקה אותו בשיחה ליד הדלת האחורית –מטרטרת לו על מזג האוויר, וכמה יפה היה עד היום ודווקא מהבוקר נראה שעומד לרדת גשם – והוא לא עונה לה חוץ מ"כן" ו"לא". משכתי עליי את המכנסיים בזריזות ותהיתי למה הוא בא – ידעתי שהוא שוטר, כי זאת הייתה אצלנו תמיד המשמעות של "איש אחד רוצה אותך" – ואילו ידעתי שבאותו הזמן הלך שוטר אחד גם אל הבית של מייק, הייתי חושב שהסיבה היא בטח חבילת ניירות של איזה מאה וחמישים לירות שמוסתרת לה במרזב שמחוץ לדלת האחורית, כמה סנטימטרים מהמגף של בלש על אזרחי. בינתיים אימא עדיין דיברה איתו במחשבה שהיא עושה לי טובה, ואני דווקא אמרתי לעצמי הלוואי שהייתה מזמינה אותו להיכנס, אם כי במחשבה שנייה זה היה נראה חשוד עוד יותר מלהשאיר אותו בחוץ, כי הם יודעים שאנחנו שונאים אותם, ואם אנחנו מנסים להיות נחמדים אליהם הם מייד מתחילים לחשוד. אימא לא נולדה אתמול, חשבתי לעצמי, וירדתי בריצה במדרגות החורקות.

כבר ראיתי אותו קודם: מין שילוב של ברנרד מבורסטל בכובע מצחייה, רונלד מבתי רֶמאנד במגפיים גבוהים, קצין המבחן פיט במעיל מקינטוש שחור, "שלושה חודשים בפנים" בחולצה עם צווארון ועניבה (כל אלה מתוך בלדת בורסטל מאולתרת שכתב החבר החדש שלי, והייתי מביא פה את כולה, אבל היא לא שייכת לסיפור), בקיצור בלש שבחיים לא היה לו בכיס הסכום שהמרזב ההוא החזיק בקנה שלו. היה לו פרצוף כמו של היטלר, ואפילו שפם קטן כמו מברשת, והעובדה שהיה בגובה מטר ושמונים לא עזרה בכלל. אבל אני יישרתי את הגב והסתכלתי לו ישר בעיניים הכחולות האנאלפבתיות שלו, כמו שאני תמיד עושה עם כל שוטר.

הוא התחיל לשאול אותי שאלות, ואימא שלי אמרה מאחור, "כבר שלושה חודשים הוא לא זז מהטלוויזיה, אז אין לכם שום דבר נגדו. כדאי לך להתחיל לחפש מישהו אחר, כי אתה מבזבז את המשכורת שלך שאני מממנת בשכר הדירה ובמס ההכנסה שלי כשאתה עומד פה ככה" – קצת לא לעניין, כי למיטב ידיעתי היא לא שילמה בחיים לא את זה ולא את זה, ואני מקווה שגם לא תשלם אף פעם.

השוטר התעלם מאימא. "אתה יודע איפה זה רחוב פּאפְּלוויק, נכון?" שאל אותי.

"זה לא יוצא מרחוב אַלפרֶטוֹן?" שאלתי בתשובה, כמו תלמיד מצטיין שרוצה רק להועיל.

"אתה יודע שיש שם מאפייה, באמצע הרחוב מצד שמאל, נכון?"

"ליד פאב, נדמה לי?" שאלתי בעניין.

הוא ענה בקוצר רוח, "לא, שום פאב." שוטרים מתרגזים מהר, ובדרך כלל לא יוצא להם מזה כלום. "אז אני לא מכיר את זה," אמרתי לו, כמו מתאגרף שהצלצול הציל אותו מנוק־אאוט.

הוא הזיז את המגף הגדול שלו במעגלים על סף הדלת. "איפה היית ביום שישי האחרון בלילה?" הנה חוזרים לזירה, אבל זה יותר גרוע מתחרות אִגרוף.

לא מצא חן בעיניי שהוא מנסה להאשים אותי במשהו שהוא לא בטוח שעשיתי. "הייתי במאפייה שאמרת? או בפאב שעל ידו?"

"אם לא תענה לי כמו שצריך תקבל חמש שנים בבורסטל," אמר הבלש והתיר את כפתורי המקינטוש, אף על פי שהיה קר במקום שהוא עמד בו.

"הייתי דבוק לטלוויזיה, כמו שאימא שלי אומרת," נשבעתי לו. אבל הוא המשיך בשאלות ההזויות שלו: "יש לכם טלוויזיה?"

השאלות האלה לא היו מבלבלות אפילו תינוק בן שנתיים, ומה עוד יכולתי לענות על השאלה האחרונה חוץ מהתשובה שנתתי לו: "מה, נפלה האנטנה? או שאתה רוצה להיכנס ולראות אותה?"

אפשר היה לראות שהוא אוהב אותי עוד פחות אחרי התשובה הזאת. "אנחנו יודעים שלא שמעת טלוויזיה ביום שישי האחרון, וגם אתה יודע את זה, נכון?"

"אולי לא, אבל בטוח הסתכלתי עליה, כי לפעמים אנחנו באמת מורידים את הווליום בשביל הצחוקים." שמעתי את אימא צוחקת במטבח, וקיוויתי שאימא של מייק עושה אותו דבר אם השוטרים באו גם אליהם.

"אנחנו יודעים שלא היית בבית." הנה הוא מתחיל להתחמם שוב, מתניע את עצמו במרץ כאילו הוא מסובב ידית התנעה. הם תמיד אומרים "אנחנו אנחנו", אף פעם לא "אני אני", כאילו הם מרגישים אמיצים יותר וחכמים יותר בידיעה שיש הרבה מהם נגד כל אחד מאיתנו.

"יש לי עדים," אמרתי לו. "אימא שלי, למשל. המאהב התורן שלה, זה כבר שניים. לא מספיק? אני יכול להביא לך עוד שתים־עשרה, אפילו שלוש־עשרה עדים, אם השוד היה אצל בעל מאפייה."

"אני לא רוצה שום שקרים," אמר הבלש. הוא לא קלט את העוקץ על התריסר של האופים.* מאיפה מגרדים את השוטרים האלה בכלל? "רק תגיד לי איפה שמת את הכסף."

אל תתרגז, אמרתי לעצמי שוב ושוב, אל תצא מהכלים. שמעתי את אימא עורכת ספלים וצלחות ושמה את המחבת על האש כדי לטגן את הבייקון. עשיתי צעד אחורה ובתנועת יד רחבה, כמו רב־משרתים, הזמנתי אותו פנימה. "בוא תעשה חיפוש בבית. אם יש לך צו."

"תשמע, בחור," אמר האיש כמו בריון נפוח מהסוג הכי פשוט. "אני לא רוצה שתתחצף יותר מדי, כי אם נביא אותך לתחנה תצא משם עם חַבּלות ופנסים שחורים." היה ברור לי לגמרי שהוא לא צוחק איתי, כי שמעתי על הטריקים האלה. הלוואי שיום אחד הוא והחברים שלו יהיו אלה שיחטפו את הבעיטות והפנסים. אי אפשר לדעת, זה יכול להיות קרוב יותר משחושבים, כמו שקרה בהונגריה.** "תגיד לי איפה הכסף ואני אוציא אותך על תנאי."

"איזה כסף?" שאלתי, כי גם את התרגיל הזה כבר הכרתי.

"אתה יודע איזה כסף."

"אני נראה לך כמו אחד שיודע משהו על כסף?" שאלתי ודחפתי אגרוף לחור בחולצה שלי.

"הכסף הגנוב, שאתה יודע עליו הכול," אמר. "אתה לא יכול לעבוד עליי. אין טעם לנסות."

"כמה זה היה, שלושה שילינג ושמונה פני עלובים?" שאלתי.

"חתיכת ממזר גנב. אנחנו נלמד אותך לגנוב כסף שלא שייך לך."

הפניתי את הראש לאחור. "אימא," קראתי, "תשיגי לי את העורך דין שלי בטלפון, בסדר?"

"חכם, אה?" אמר הבלש בנעימה לא ידידותית. "אבל אנחנו לא ננוח עד שנברר את העניין הזה עד הסוף."

"תראה," אמרתי בתחנונים, כאילו אני עומד לשפוך את נשמתי בבכי מפני שהוא מבין אותי לא נכון. "זה נחמד מאוד לעמוד ולשוחח ככה, זה כמעט כמו משחק אפילו, אבל הלוואי שהיית אומר לי על מה מדובר, כי אני נשבע לך באלוהים שרק עכשיו קמתי מהמיטה, ואתה עומד לי בדלת ומדבר איתי על הרבה כסף שגנבתי כאילו, כסף שאין לי מושג ירוק עליו."

הוא פנה אליי כאילו עכשיו הוא תפס אותי על חם, אם כי אני לא הבנתי למה הוא חושב ככה. "מי אמר משהו על כסף בכלל? לא אני. מה פתאום העלית ענייני כספים לשיחה הקלה שלנו?"

"אתה," עניתי. הייתי בטוח שהוא יורד מהפסים לגמרי ועוד רגע יתחיל לצאת לו קצף מהפה. "אתה, רק כסף יש לך בראש, כמו לכל השוטרים. וגם מאפיות."

"אני רוצה תשובה ממך: איפה הכסף?"

כל העניין התחיל כבר לצאת לי מהאף. "בוא נעשה עסקה."

לפי ההבעה על הפרצוף השמן שלו ראיתי שנדמה לו שהוא עלה על משהו טוב. "איזו מין עסקה?"

אז הסברתי לו: "אני אתן לך את כל הכסף שיש לי, שילינג וארבעה פני בסך הכול, אם תפסיק את החקירה בעינויים הזאת ותיתן לי להיכנס ולאכול ארוחת בוקר. נשבע לך, אני מת מרעב. לא אכלתי פירור מאתמול. אתה לא שומע את המעיים שלי מתגלגלים?"

הלסת שלו נשמטה, אבל הוא המשיך לטחון אותי עוד חצי שעה. בדיקה שגרתית, קוראים לזה בסרטים. אבל אני ידעתי שניצחתי בנקודות.

בסופו של דבר הוא הלך, אבל חזר אחרי הצהריים ועשה חיפוש בבית. הוא לא מצא כלום, אפילו לא פרוטה צרפתית שחוקה, אבל שוב שאל אותי שאלות ושוב לא סיפרתי לו כלום, חוץ משקרים, שקרים, שקרים, כי את זה אני מסוגל לעשות בלי סוף ובלי למצמץ. לא היה לו כלום עליי ושנינו ידענו את זה, אחרת כבר הייתי נגרר לתחנה שבבניין העירייה. ובכל זאת הוא המשיך והמשיך, רק בגלל שהייתי פעם בבתי רמאנד בגלל ג'וב פריצה שעשיתי בעבר. גם מייק עבר את אותה מטחנה, מפני שכל השוטרים המקומיים ידעו שהוא החבר הכי טוב שלי.

כשירד הערב ישבנו אני ומייק בסלון שלנו. האורות היו עמומים והטלוויזיה מכובה, מייק ישב בכיף על כיסא נדנדה ואני רבצתי על הספה, ושנינו עישנו סיגריות 'ווּד' בשרשרת. מאחורי הדלת הנעולה והווילונות המוסטים דיברנו על הכסף שדחפנו למרזב. מייק חשב שכדאי לנו להוציא אותו ולעשות גיחה לסקֶגנֶס או לקליתוֹרפּס, לחגוג על מכונות המשחק ולחיות כמו לורדים באיזה בית הארחה ליד המזח, וככה לפחות תהיה לנו חגיגה גדולה לפני שזורקים אותנו לכלא.

"תקשיב, חתיכת מפגר," אמרתי לו, "קודם כול אנחנו לא הולכים לשום כלא, ושנית נעשה חיים, אבל יותר מאוחר." כל כך חכמים היינו, מייק ואני, עד שאפילו לסרטים לא הלכנו, למרות שרצינו.

בבוקר בא פרצוף היטלר וחקר אותי שוב, הפעם יחד עם חבר שלו, ולמחרת הם באו עוד פעם ועשו מאמץ גדול להוציא ממני משהו, אבל אני לא זזתי מילימטר. אני יודע שאני משוויץ כשאני אומר את זה, אבל הוא מצא בי יריב שקול, כי אני לא נכנע לשאלות, יימשכו כמה שיימשכו. הם גם חיפשו בבית כמה פעמים, ולכן חשבתי שאולי בכל זאת יש להם משהו ביד, אבל עכשיו אני יודע שלא היה להם כלום, הכול היה סתם ניחושים באוויר. הם הפכו את הבית כמו שהופכים גרב, חרשו אותו מלמעלה למטה ומלפנים אחורה, אבל לא מצאו כלום כמובן. שוטר אחד אפילו דחף את האף שלו לתוך הארובה של הסלון (שלא הייתה בשימוש ולא ניקו אותה שנים), וכשיצא משם הוא נראה כמו אַל ג'וֹלסוֹן*** והיה צריך לשטוף את עצמו ליד הכיור בחדר שטיפת הכלים. הם חיטטו מסביב לצמח האַספּידיסטרה שסבתא השאירה לאימא, הרימו אותו מהשולחן כדי לבדוק מתחת למפה, ואחר כך שמו אותו בצד כדי שיוכלו להזיז את השולחן ולבדוק את לוחות הרצפה שמתחת לשטיח – אבל הממזרים הבורים והמטומטמים אפילו לא העלו על דעתם לרוקן את האדמה מהעציץ של הצמח, שם הם היו מוצאים את הקוּפּה המעוכה שקברנו בלילה שעשינו את הג'וב. אני מתאר לי שהיא עדיין שם, ואימא בטח תוהה מפעם לפעם למה הצמח לא מתפתח יפה כמו קודם – כאילו שהוא יכול להתפתח כשפח שחור ועבה מלופף לו על המעיים.

בפעם האחרונה הוא דפק על הדלת שלנו בבוקר גשום בשעה חמישה לתשע, ואני עדיין הייתי נפוח משינה, כרגיל, על המיטה הזרוקה שלי. אימא יצאה לעבוד לכל היום ולכן צעקתי לו לחכות רגע וירדתי לראות מי זה. והוא עמד שם, כל המטר ושמונים שלו, נוטף מים, ובפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי דבר נבזי שלא אסלח לעצמי עליו: לא הזמנתי אותו להיכנס פנימה מהגשם. אדרבה, רציתי שיחטוף דלקת ריאות דו־צדדית וימות. הוא בטח היה יכול לעבור על ידי ולהיכנס, אם התחשק לו, אבל אולי הוא כבר התרגל לשאול אותי שאלות בפתח ולא רצה להיות בנחיתות בגלל שינוי הסביבה, למרות הגשם. לא שאני לא אוהב להיות נבזי בגלל איזשהו עיקרון מוזר שיש לי, אבל הנבזות הזאת, כמו שהתברר, עלתה לי ביוקר. הייתי צריך להתייחס אליו כמו לאח שלא ראיתי עשרים שנה ולהזמין אותו לכוס תה עם סיגריה, ולספר לו על הסרט שלא ראיתי בלילה שעבר, ולשאול מה שלום אשתו אחרי הניתוח שעברה ואם גילחו לה את השפם לצורך הניתוח, ואז לשלוח אותו הביתה שמח וטוב לב מהדלת הראשית. אבל לא. אמרתי לעצמי בוא נראה מה יש לו להגיד עכשיו.

הוא עמד לפני הדלת וקצת בצד, אולי היה שם פחות רטוב ואולי הוא רצה לראות אותי מזווית אחרת, בטח נמאס לו להסתכל על אותו פרצוף שמספר לו שקרים תמיד מאותה זווית. "זיהו אותך," אמר, וטיפות נשרו לו מהשפם. "אישה אחת ראתה אותך ואת החבר שלך אתמול, והיא נשבעת שאתם אלה שהיא ראתה פורצים למאפייה."

הייתי מה זה בטוח שהוא מבלף, כי מייק ואני בכלל לא התראינו ביום שלפני כן, אבל שיחקתי אותה מודאג. "אם ככה, האישה הזאת, תהיה מי שתהיה, היא סכנה לחפים מפשע, כי המאפייה היחידה שהייתי בה בזמן האחרון היא ברחוב שלנו, כדי לקנות בהקפה לחם פרוס שאימא שלי ביקשה."

הוא לא קנה את זה, כאילו לא עניתי לו בכלל. "אז עכשיו אני רוצה לדעת איפה הכסף."

"אני חושב שאימא לקחה אותו לעבודה הבוקר, כדי שיהיה לה במה לקנות לה כוס תה בקנטינה." הגשם ירד כל כך חזק עכשיו שחשבתי שהוא ייסחף בזרם אם לא ייכנס פנימה, אבל זה לא ממש הטריד אותי ואני המשכתי: "אני זוכר ששמתי אותו בצנצנת על הטלוויזיה אתמול בלילה –זה היה שילינג ושלושה פני ששמרתי בשביל סיגריות הבוקר, וכבר חטפתי קריזה כשראיתי שהוא נעלם. בניתי עליו שיספיק לי לכל היום, כי לא נראה לי שהחיים שווים משהו בלי סיגריה, אתה לא חושב?"

הייתי בתנופה והתחלתי להרגיש טוב, וחשבתי שזאת חבילת השקרים האחרונה, ואם זה יימשך הפעם מספיק זמן אני אצליח לנצח את הממזרים: מייק ואני ניסע לחוף הים בעוד כמה שבועות ונעשה חיים משוגעים, נשחק כדורגל מטבעות**** ונמצא לנו זוג פרחות שייתנו לנו את כל מה שהן יודעות לתת. "זה לא מזג אוויר טוב לאסוף בדלים ברחוב," אמרתי, "כי הם יהיו רטובים לגמרי. אני יודע כמובן שאפשר לייבש אותם ליד האש, אבל אז אין להם ממש אותו הטעם, אתה יודע, כי מי גשם עושים להם משהו שקשה לסבול את המחשבה עליו: הם מחזירים אותם להיות זבל סוסים, רק בלי הטעם."

ברקע, מאחורי העיניים הלא־רואות והשכל הלא־מתפקד, התחלתי לתהות למה השוטר הזה לא עוצר אותי ולא אומר שאין לו זמן לשטויות האלה, אבל אז ראיתי שהוא לא מסתכל עליי בכלל, וכל המחשבות שלי על סקֶגנֶס התרסקו לחתיכות בתוך הראש כרוב שלי ושקעו עמוק בבוץ. וכשראיתי על מה העיניים שלו מסתכלות בא לי לקבור את עצמי באדמה.

הוא הסתכל על זה, על שטר מלא אהבה של חמישייה, ואני יכולתי רק להמשיך לקשקש: "הדבר היחיד הוא לעשן סיגריות אמיתיות, כי זבל סוסים חדש תמיד יותר טוב מחומר מיובש שירד עליו גשם, ואני יודע איך זה כשאתה לא מוצא כסף, חוץ משילינג ושלושה פני עלובים, שילינג ושלושה בכיס של מישהו, וכמובן שאם אראה אותו בסביבה ארים לך טלפון מחר על הבוקר ואגיד לך איפה אתה יכול למצוא אותו."

חשבתי שעוד רגע אני חוטף שבץ: עוד שלושה ירוקי גב נשטפו במים, ועוד באו אחריהם, בהתחלה שוכבים בלי לזוז אחרי הנפילה ואחר כך הרוח מטלטלת אותם בקצוות וטיפות גשם נופלות עליהם, והם נראים כאילו הם רוצים לברוח ממזג האוויר הנורא הזה ולחזור אל היובש והנעימות של המרזב, ואין לכם מושג כמה רציתי שזה יקרה. פרצוף היטלר לא הבין בהתחלה מה הוא רואה ורק המשיך להסתכל למטה, למטה, אבל אני ידעתי שכבר אבוד לי ואין מה לעשות.

"אני יודע שקשה למצוא כסף, ושטרות לא מתגלגלים על מושבים של אוטובוס ולא בפחי זבל, ולא ראיתי שום כסף במיטה שלי אתמול בלילה כי בטח הייתי יודע מזה, לא? אי אפשר לישון עם דברים כאלה במיטה כי הם קשים מדי, בכל אופן לפחות בהתחלה..." לקח לנער היטלר הרבה זמן להבין מה קורה. הכסף כבר היה די מפוזר בכל החצר ונוסף לו עוד צבע שלישי משטרות אדמדמים של עשרה שילינג לפני שהיד שלו נחתה לי בכוח על הכתף.

III

המנהל עם העיניים הבולטות והכרס אמר לחבר פרלמנט עם עיניים בולטות וכרס, שישב ליד אשתו הפרחה עם העיניים הבולטות והכרס, שאני התקווה היחידה שלו לזכות בגביע בורסטל (הארצי) ובסרט הכחול לריצת שדה למרחקים ארוכים, וזה היה נכון, מה שגרם לי לצחוק בלב, אבל לא אמרתי לאף ממזר עם כרס ועיניים בולטות אף מילה שאולי תיתן להם תקווה אמיתית, אם כי ידעתי שהמושל מפרש את השתיקה שלי כאילו הגביע כבר עומד על המדף במשרד שלו בין שאר הפרסים שמעלים שם עובש.

"יכול להיות שהוא ימשיך לרוץ באיזשהו אופן מקצועי אחרי שיֵצא מכאן." רק אחרי שהוא אמר את זה ואני שמעתי את זה באנטנות המתנפנפות שלי הבנתי שאפשר בכלל לעשות דבר כזה, לרוץ בשביל כסף, ריצה קלה בשכר, להתחיל בשילינג לנשיפת אוויר ולעלות לאט־לאט ללירה להתנשפות, ולפרוש בגיל שלושים ושתיים המופלג עם ריאות מחוררות כמו וילון תחרה, לב בגודל כדורגל ורגליים אכולות דליות שנראות כמו גבעולי אפונה. אבל תהיה לי מכונית ואישה, ושנינו נצטלם בעיתונים בחיוך גדול על פרצופים עגולים, ומזכירה מהממת תענה על ערמות המכתבים שישלחו לי כל מיני זנזונות, שיתנפלו עליי ברגע שיזהו אותי נכנס לסופרמרקט ווּלווֹֹרת'ס לקנות סכיני גילוח וכוס תה. נכון, זה דבר שכדאי לחשוב עליו, והמנהל ידע שהוא תופס אותי ברגע שהוא אמר את זה, ופנה אליי כאילו באמת צריך לשאול לדעתי בעניין הזה: "אז איך זה נראה לך, סמית בחורי?"

שורה של כרסים הסתכלו עליי בעיניים בולטות נוצצות ושורה של פיות של דגי זהב נפתחו וסנוורו אותי בשיני זהב, ולכן נתתי להם את התשובה שרצו לשמוע, ואת הקלף המנצח שמרתי לפעם אחרת: "מתאים לי מאוד, אדוני."

"בחור טוב. גישה מצוינת. תמשיך ככה. מעולה."

"טוב," אמר המנהל, "תביא לנו את הגביע היום, ואני אעשה בשבילך כל מה שאני יכול. אני אסדר לך תוכנית אימונים כזאת שתשים בכיס כל אדם בעולם החופשי." ואני דמיינתי לי בראש שלי את עצמי רץ ומנצח כל אחד בעולם, ומשאיר את כולם מאחור עד שאני רץ לבדי בשטח רחב ופתוח, במהירות נהדרת, בין סלעים ושיחים, ופתאום קראק! קראק! – קליעים שעפים יותר מהר מכל רץ בעולם באים מרובה של שוטר שתפס עמדה על עץ, משיגים אותי וקורעים לי את הבטן למרות המהירות המעולה שלי, ואני נופל.

אבל הכרסים ציפו ממני להגיד משהו אחר. "תודה, אדוני," אמרתי.

אחרי שאמרו לי ללכת ירדתי בריצה במדרגות הביתן ויצאתי לשדה, כי מרוץ השדה הגדול למרחקים ארוכים עמד להתחיל, ושני המתחרים מגַנתוֹרפּ באו מוקדם וכבר עמדו על קו הזינוק מוכנים לצאת לדרך כמו שני קנגורואים לבנים. מגרש הספורט נראה נהדר: אוהלי כיבוד גדולים מסביב, דגלים מתנופפים, יציע למשפחות – ריק, כי אף אימא או אבא לא הבינו מה זה "יום הפתיחה" – נערים שעדיין רצים במִִקצים למאה מטר, ולוֹרדים ולֵיידיז עוברים מביתן לביתן, ותזמורת כלי הנשיפה של בורסטל במדים כחולים, ועל היציעים המעילים החומים של הַקנוֹל והבלייזרים האפורים שלנו והחבר'ה של גנתורפ בשרוולים מופשלים. השמיים הכחולים היו מלאים אור שמש ולא יכול להיות יום יפה יותר, וכל המופע הגדול הזה היה כמו סצנה בסרט 'אַייבֶנהוֹ' שראינו לפני כמה ימים.

"קדימה, סמית," שמעתי את מדריך הספורט רוֹץ'. "לא כדאי שתאחר למרוץ הגדול, אה? אם כי אני בטוח שתשיג אותם גם ככה." האחרים קראו כל מיני קריאות, אבל אני התעלמתי מכולם ותפסתי מקום בין הרץ מגנתורפ ובין אחד החניכים מאֵיילשַם, כרעתי ברך ותלשתי כמה עשבים ללעוס בדרך. בשבילם זה המרוץ הגדול, והם צופים בו מיציע הכבוד תחת דגל בריטניה מתנופף, המרוץ של המנהל, שהוא מחכה לו כבר מזמן, ואני קיוויתי שהוא וכל האחרים בחבורת העיניים הבולטות מהמרים עליי בסכומים גדולים, מאה לאחד לטובתי, על כל הכסף שיש להם בכיסים, על כל השכר שהם הולכים להרוויח בחמש השנים הבאות, וככל שהם מהמרים עליי יותר ככה אני מרוצה יותר. כי הביטחון הגדול שלהם בשם שהם בנו לי הולך להתרסק, ואני עומד למות מצחוק, גם אם הצחוק יחנוק אותי. הרגשתי את האדמה הקרירה מתחת לברך, ומזווית העין ראיתי את רוץ' מרים את היד. הרץ מגנתורפ קפץ וכמעט יצא לפני שהאות ניתן. מישהו הריע מוקדם מדי. הרץ ממֶדוֵויי רכן לפנים. ואז נשמעה הירייה ואני פרצתי קדימה.

עשינו סיבוב אחד מסביב למגרש ואחר כך המשכנו בערך שמונה מאות מטר לאורך שדרת בוקיצות. לכל אורך הדרך עודדו אותי, וכשיצאנו מהשער אל מסלול הריצה הרגשתי שאני מוליך בראש, אבל לא הייתי סקרן מספיק כדי לבדוק את זה. שמונת הקילומטרים של המסלול היו מסומנים בסיד מבריק על עמודי גדר ועל גזעים ועל מדרגות ואבנים, ובכל כמה מאות מטרים עמד נער עם בקבוק מים וערכת עזרה ראשונה בשביל הנושרים או המתעלפים. בקטע הראשון, בלי להתאמץ הרבה, עדיין הייתי בין המובילים, כמעט הראשון. ואם מישהו מכם רוצה כמה עצות בענייני ריצה, אז אף פעם אל תמהרו, ואם כן – אל תניחו לאף אחד מהרצים האחרים לראות שאתם ממהרים. בריצה למרחקים ארוכים אפשר תמיד לעקוף בלי שאחרים יריחו שאתה ממהר. ואחרי שאתה עושה את התרגיל הזה ומגיע אל השניים או השלושה המובילים, אתה יכול לעשות אחר כך את הפיניש הגדול שיאפיל על המאמצים של כל האחרים, מפני שעד אז לא נאלצת למהר. נכנסתי לקצב אחיד וקבוע, ומהר מאוד כבר הייתה הריצה חלקה כל כך עד ששכחתי שאני רץ, ולא הרגשתי בכלל שהרגליים שלי עולות ויורדות והזרועות נעות קדימה ואחורה, וכמעט לא הרגשתי שהריאות שלי עובדות, והלב הפסיק לדפוק במרץ כמו שהוא עושה תמיד בתחילת ריצה. כי אני אף פעם לא מתחרה. אני פשוט רץ, ואיכשהו אני יודע שאם אני שוכח שאני בתחרות ופשוט רץ קדימה עד שאני שוכח שאני רץ, אני תמיד מנצח במרוץ. ורק כשהעיניים שלי מזהות שאני מתקרב לקצה המסלול – לפי הסימון על קורה או על פינה של בית –אני פותח בפיניש, וזאת באמת ריצה מהירה וחזקה כי אני מרגיש שעד אז לא בזבזתי אנרגיה בכלל. ואני מצליח לעשות את זה כי אני רץ וחושב. אני תוהה אם אני היחיד בעסקי הריצה שיש לו שיטה כזאת, לשכוח שאתה רץ מפני שאתה עסוק מדי במחשבות. ואני תוהה אם מישהו מהרצים האחרים יש לו תרגיל דומה, אם כי אני יודע בוודאות שאין להם. וככה אני טס כמו הרוח באותו היום אחר הצהריים לאורך השביל המרוצף באבנים והמסלול המחורץ, ועל שביל העשב השטוח בשדה, שמתאים יותר למחשבה כי הוא לא חלק מדי, ואני מרגיש כמו בבית ויודע שאף אחד לא יכול לנצח אותי בריצה, אבל מתכוון לנצח את עצמי עוד לפני שהיום הזה יסתיים. כי כשהמנהל דיבר איתי על יושר ביום שהגעתי למוסד הוא לא ידע מה פירוש המילה, אחרת הוא לא היה משתף אותי בריצה הזאת בכלל ולא היה נותן לי לרוץ ככה בשמש במכנסיים קצרים וגופייה. הוא היה שם אותי במקום שאני הייתי שם אותו אילו הייתי במקומו: במחצבה, לשבור סלעים עד שיישבר לו הגב. פרצוף היטלר, הבלש בבגדים אזרחיים, היה ישר יותר ממנו, כי הוא לפחות היה תמיד נגדי ואני נגדו. ביום המשפט שלי בא שוטר ודפק על הדלת שלנו בארבע לפנות בוקר והוציא את אימא שלי מהמיטה, הרוסה מעייפות, והזכיר לה שהיא צריכה להיות בבית המשפט בתשע וחצי בדיוק. זאת הייתה הדוגמה הטובה ביותר לרוע לב שראיתי בחיים שלי, אבל הייתי אומר שזה היה ישר, בדיוק כמו שהדברים של אימא שלי היו ישרים כשהיא אמרה לשוטר מה היא חושבת עליו, וקראה לו בכל השמות המלוכלכים ששמעה בחיים שלה, מה שנמשך חצי שעה והעיר את כל השכונה.

רצתי בשדה שהשביל השקוע נמשך לאורך הגבול שלו, הרחתי עשב ירוק ויערה והרגשתי כאילו אני בא משושלת ארוכה של כלבי רוח שאילפו אותם לרוץ על שתי רגליים אחוריות, אבל לא ראיתי שום ארנב מכני רץ לפניי ואף אחד עם אלת גומי לא רץ מאחוריי כדי לשמור על הקצב שלי. השגתי את הרץ מגנתורפ, שהגופייה שלו כבר הייתה שחורה מזיעה, ומרחוק ראיתי את פינת החורשה המגודרת, שהמתחרה היחיד שהייתי צריך עוד להשיג כדי לנצח התקרב שם לנקודת האמצע של המרוץ, אבל הוא נכנס לתוך קבוצה של עצים ושיחים ונעלם לי. עכשיו לא ראיתי אף אחד, והרגשתי את הבדידות של הרץ למרחקים ארוכים בשדה, והבנתי שמבחינתי ההרגשה הזאת היא היושר והאמיתיוּת היחידים שיש בעולם, והעובדה שאני מכיר את ההרגשה הזאת לא תשתנה אף פעם, לא חשוב מה שארגיש מפעם לפעם, ולא משנה מה מישהו אחר ינסה להגיד לי. הרץ שמאחוריי כנראה היה רחוק ממני כי הכול היה שקט כל כך, והיו אפילו פחות רעש ותנועה מבחמש בבוקר ביום חורף קפוא. היה קשה להבין את זה, וברגע ההוא ידעתי רק שאני חייב לרוץ, לרוץ, לרוץ, בלי לדעת למה, פשוט לרוץ הלאה דרך שדות שאתה לא מבין וביערות שמפחידים אותך, לרוץ על גבעות בלי לדעת שעלית וירדת, לדלג מעל פלגים שהיו עוקרים לך את הלב אילו נפלת לתוכם. ודוכן המנצחים לא יהיה הסוף, גם אם המונים יריעו לך שם, כי אתה חייב להמשיך לפני שאתה מסדיר את הנשימה שלך, והפעם היחידה שתעצור היא כשתמעד על גזע עץ ותשבור את המפרקת או תיפול לתוך באר יבשה ותישאר למות שם, בחושך, לנצח. אז חשבתי לי ככה: הם לא יצליחו להכניס אותי לקטע הזה של המרוץ, של ריצה בשביל לנצח, בשביל חתיכת סרט כחול, כי זאת לא הדרך הנכונה, גם אם כולם נשבעים שכן. אתה לא צריך לחשוב על אף אחד אלא ללכת בדרך שלך, ולא בדרך שסימנו לך אנשים שמחזיקים ספלים של מים ובקבוקי יוד כדי שאם תיפול ותיחתך הם יעמידו אותך בחזרה על הרגליים – גם אם אתה רוצה להישאר במקום שאתה – וידחפו אותך הלאה.

המשכתי הלאה, יצאתי מהיער, עברתי את הרץ המוביל בלי לשים לב שאני עושה את זה, פליפ־פלאפ, פליפ־פלאפ, צעד־צעד, שוב ושוב, עוד פעם באמצע שדה, בקצב אחיד, בסגנון גרֵייהאוּנד הלא־מאומץ שלי, בידיעה שכבר ניצחתי במרוץ אף על פי שהוא רחוק מסיום, ניצחתי אם אני רוצה, ואני מסוגל, להמשיך ככה עוד חמישה־עשר או עשרים או שלושים קילומטר אם יהיה צורך וליפול מת בסיום, שזה בסופו של חשבון אותו דבר כמו לחיות חיים הגונים כמו שהמנהל רוצה. בסופו של דבר זה היה העניין: לנצח במרוץ ולהיות אדם ישר. ואני המשכתי לרוץ, נהניתי מכל רגע, אהבתי את הריצה כי היא עושה לי טוב וגורמת לי לחשוב, אבל לא היה אכפת לי בכלל כשזכרתי שחוץ מלרוץ אני אמור גם לנצח. אחת משתיים, אני צריך לנצח במרוץ או לרוץ אותו, ואני ידעתי שאני יכול לעשות את שני הדברים כי הרגליים נושאות אותי קדימה כמו שצריך – עכשיו התקרבתי אל קיצור הדרך בירידה אל הגדה עם השיחים הקוצניים והדרך השקועה – והן יישאו אותי הלאה, כי הן כאילו עשויות מכבלי חשמל ויש להן חיים משלהן והן יודעות לחבוט בשורשים ובמכשולים, אבל אני לא הולך לנצח, כי הדרך היחידה בעיניי להגיע ראשון ולנצח תהיה אם אצליח לברוח מהשוטרים אחרי שוד הבנק הגדול ביותר בחיים שלי. אבל לנצח במרוץ היום זה ההפך הגמור מזה, וכל כמה שהם ינסו לעבוד עליי או להרוג אותי, לנצח היום זה לרוץ ישר לתוך הידיים שלהם, אל הכפפות הלבנות וספלי הפרצופים המגחכים שלהם ולהישאר שם עד סוף חיי הטבעיים הארוכים, חיים של עבודת פרך בכל זאת, אבל עבודת פרך שאני רוצה לעשות בדרך שלי ולא בדרך שהם אומרים לי לעשות.

עוד מחשבה הגונה שעולה בי היא שאני יכול לפנות שמאלה בגדר השיחים הבאה של השדה, להסתתר מאחוריה ולסגת לאט־לאט מדוכן המנצחים שבמגרש הספורט. אני יכול לעשות חמישה או עשרה או חמישה־עשר קילומטר בשדות ולחצות כמה כבישים ראשיים כדי שהם לא ידעו באיזה מהם בחרתי, ואולי באחרון שבהם, אחרי חשכה, לעצור משאית ולתפוס טרמפ צפונה עם מישהו שלא יסגיר אותי. אבל לא. אמרתי שאני לא טיפש, נכון? לא אברח כשנשארו לי רק שישה חודשים, וחוץ מזה אין שום דבר שאני רוצה להתחמק ולברוח ממנו. כל מה שאני רוצה הוא לתת מנה לשומרי החוק ולכרסים, שיֵשבו להם שם על הכיסאות הגדולים והמרופדים שלהם ויראו אותי מפסיד, וברור לי כמו שאלוהים ברא אותי שאם אפסיד הם יאכילו אותי בכל החרא הכי מלוכלך ובתורנויות מטבח אינסופיות בחודשים שנשארו עד סוף התקופה שלי. אני לא אהיה שווה פרוטה שחוקה לאף אחד כאן, וזאת תהיה כל התודה שאקבל על שהייתי ישר בדרך היחידה שאני מכיר. כי כשהמנהל אמר לי להיות ישר הוא התכוון בדרך שלו, לא שלי, ואם אנצח בשבילו במרוץ הוא ידאג לי לשישה חודשים הכי רכים ומרופדים שאפשר לתת לי. אבל בדרך שלי? לא, זה אסור, ואם אמצא דרך לעשות את זה, כמו שיש לי עכשיו, אני אשלם על זה בכל תרגיל מלוכלך שהוא יצליח לחשוב עליו. ואם אתם רואים את הדברים מהכיוון שלי, איך אפשר להאשים אותו? זאת מלחמה – כבר אמרתי, לא? – וכשאני מכה אותו במקום היחיד שהוא מכיר, הוא בטוח יחזיר לי מכה על שלא השגתי לו את הגביע ההוא אחרי שכבר שנים הוא חולם לראות את עצמו טופח לי על השכם כשאני מקבל את הגביע מלורד קרצייה או מאיזה ילד פלא חסר סנטר אחר עם שם דומה. לכן אני אכה אותו במקום שהכי כואב לו, והוא יעשה כל מה שהוא יכול להחזיר לי מידה כנגד מידה, אם כי אני איהנה מזה יותר כי אני אכה ראשון ואני מתכנן את זה יותר זמן. אני לא יודע למה נראה לי שהמחשבות האלה יותר טובות מכל מחשבה אחרת שהייתה לי, אבל ככה נראה לי ולא אכפת לי למה. אני חושב שלקח לי הרבה זמן לפתח את כל זה כי לא היה לי לא הזמן ולא שלוות הנפש בכל החיים העברייניים שלי, ועכשיו המחשבות באות לי טוב והצרה היחידה היא שלפעמים אני לא יכול להפסיק, אפילו כשהמוח שלי מרגיש כאילו יש לו התכווצות שרירים, מכת כפור ושיתוק זוחל הכול ביחד, ואני חייב לתת לו מנוחה ולגלוש למטה בלי לחשוב דרך השיחים הקוצניים אל הדרך השקועה. וכל זה הוא עוד אגרוף מסובב שאני הראשון שנותן לאנשים כמו המנהל, כדי להראות להם, אם אצליח, שבמרוץ שלו אף פעם אין מנצחים, גם אם תמיד מישהו איכשהו מגיע ראשון, ושבסופו של דבר אבוד לו, וחבר'ה כמוני יחגגו על שרידי העצמות הצלויות שלו וירקדו בטירוף על חורבות בורסטל שלו. וכך הסיפור הזה הוא כמו המרוץ, ואני לא מתכוון לספק למנהל ניצחון שמתאים לו. לא, אני אהיה ישר כמו שהוא אמר לי להיות, בלי שהוא יָדע למה הכוונה, אם כי לא נראה לי שהוא יביא אי־פעם סיפור משלו, גם אם הוא יקרא את הסיפור הזה ויבין על מי אני מדבר.

עכשיו אני עולה מהשביל השקוע, חבול ושרוט בברכיים ובמרפקים, ושני שלישים מהמרוץ כבר מאחוריי. בראש שלי אני שומע קול כמו של קריין רדיו שאומר מספיק, די להרגיש טוב כמו האיש הראשון בעולם בבוקר מכוסה כפור, ואתה כבר יודע כמה רע זה להרגיש כמו האיש האחרון בעולם בשעת אחר הצהריים של יום קיץ, אז סוף־סוף אתה יכול להיות כמו האדם היחיד על פני האדמה, שלא שם קצוץ על טוב ורע, ואתה פשוט רץ והסוליות שלך מכות באדמה היבשה הטובה שלפחות אף פעם לא תעשה לך משהו רע. עכשיו המילים כאילו באות מתוך כלי בדולח שבור, ומשהו קורה בתוך הקרביים שלי שמטריד אותי, ואני לא יודע למה ואת מה להאשים, מין שפשוף ליד הלב כאילו שקית של ברגים חלודים השתחררה בתוכי וכל צעד שאני עושה מנער אותם. מפעם לפעם אני שובר את הקצב וממשש את השכמה השמאלית שלי, מותח את זרוע ימין על פני החזה כאילו כדי לסלק את הסכין שאיכשהו נתקעה בי שם. אבל אני יודע שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי, וסביר יותר שזה נגרם בגלל יותר מדי מחשבה, שמפעם לפעם נראית לי כמו דאגה. כי לפעמים אני הדאגן הגדול ביותר בעולם, אני חושב (כמו שבטח כבר שיערתם כשפרסמתי את הסיפור הזה), וזה מצחיק בכל זאת כי אימא שלי לא יודעת מה זאת דאגה ובזה אני לא דומה לה. אבל לאבא היו דאגות קשות כל החיים שלו, עד היום שהוא מילא את חדר השינה שלו בדם חם והתפגר, בבוקר, כשאף אחד לא היה בבית. אני לא אשכח את זה, פשוט לא אשכח, כי אני הייתי זה שמצא אותו, ולא פעם אני חושב שהלוואי שזה לא הייתי אני. באותו היום חזרתי מחנות הפיש־אנד־צ'יפס, שם שיחקתי במכונת הפירות ויצאו לי שלושה לימונים, ואז יצאתי ולקחתי את השלל הביתה, אל בית מת ושקט כמו קבר. ברגע שנכנסתי ידעתי שמשהו לא בסדר. עמדתי והשענתי את הראש על הראי הקר שמעל למדף האח והשתדלתי לא לפקוח את העיניים ולראות את הפרצוף הקר כקרח שלי – כי ידעתי שהחוורתי כמו חתיכת גיר אחרי שנכנסתי, כאילו התנפל עליי ערפד דרקולה, ואפילו הפֶּנים שהרווחתי ישבו בשקט בכיס.

גנתורפ כמעט השיג אותי. ציפורים שרו בגדר החיה וכמה קיכלים התעופפו כמו ברקים בין השיחים הקוצניים. החיטה בשדה הסמוך כבר גבוהה ובקרוב יקצרו אותה בחרמשים ובמכסחות. אבל אף פעם לא רציתי להבחין ביותר מדי דברים כשאני רץ כדי שזה לא ישבש לי את הקצב, ולכן כשעברתי ליד ערמת השחת החלטתי להשאיר את הכול מאחוריי ולהרביץ ריצה, למרות המסמרים בבטן, ומהר מאוד באמת השארתי באופק הרחוק גם את גנתורפ וגם את הציפורים. עכשיו כבר לא הייתי רחוק מלהיכנס לישורת האחרונה של שני קילומטרים כמו סכין במרגרינה, אבל בשקט שהשתרר פתאום כשרצתי בין שתי גדרות עץ נפקחו לי העיניים, כמו צולל שרואה פתאום את האבנים על קרקעית הנחל, ושוב נזכרתי ביום שחזרתי הביתה כשהזקן שלי התפגר, וזה מצחיק כי לא חשבתי על זה מאז שזה קרה, ואפילו אז לא התעסקתי עם זה הרבה. מעניין למה. כנראה שמאז שהתחלתי לחשוב בזמן שאני רץ למרחקים ארוכים, כל מיני דברים עלולים לצוץ ולהציק לי בקרביים, ועכשיו שאני רואה את אבא שלי מדמם מאחורי כל עלה של עשב בדמיון הרץ המוטרף שלי אני לא בטוח שאני באמת אוהב לחשוב ושהמחשבות הן רעיון טוב כל כך. אני בולע ליחה ונזלת וממשיך לרוץ –צעד־צעד, שאיפה־נשיפה, שוב ושוב ושוב – ומקלל את מי שהקימו את בורסטל ואת מערכת הספורט שלו, שהפנו לי את הגב כבר מההתחלה הזוהרת כשתקעו לי בראש תמונות של מקרן שקופיות, שלפני כן לא היה להן סיכוי. רק אם אמשיך להתגבר על כל מה שבא בעזרת הריצה שלי אצליח להמשיך לשמור על האני הישן שלי ולהדוף אותן. ועכשיו שחשבתי על זה הרבה אני יודע שבסופו של דבר אני הולך לנצח. בכל אופן, אחרי כמה זמן התחלתי לעלות מדרגה־מדרגה בלי לחשוב איך אמצא את אבא שלי ומה אעשה כשאמצא אותו ככה. אבל עכשיו אני מפצה על זה כשאני עובר על החיים המחורבנים שאימא גררה אותו בתוכם, ועל כל הגברים שהיא הסתובבה איתם עוד כשהיה בחיים ובכושר, ולא עניין אותה בכלל אם הוא יודע או לא, ורוב הזמן הוא לא היה עיוור כל כך כמו שהיא חשבה והיה מקלל וצורח ומאיים לרסק לה את הצורה, ואני הייתי צריך להיכנס בין שניהם כדי לעצור אותו, אף על פי שידעתי שזה מגיע לה. איזה חיים לכולנו. אבל אין לי טענות, כי אחרת אולי פשוט כדאי לי לנצח בתחרות המזורגגת הזאת, מה שאני לא מתכוון לעשות, אבל אם לא אוריד מהירות אני עלול לנצח בה לפני שאני יודע איפה אני, ואיפה אהיה אז?

אפשר כבר לשמוע את הרעש והמוזיקה ממגרש הספורט, וכשאני מתקרב אל הדגלים ואל הישורת האחרונה אני מרגיש שוב את החצץ שמתחת לשרירי הברזל של הרגליים שלי. למרות שקית הברגים שמטרטרת כמו קודם אני רחוק מלהיות גמור, ועדיין אני מסוגל להרביץ זינוק גדול אחרון כמו רוח סערה אם אני רוצה, אבל הכול בשליטה ואני יודע עכשיו שאין שום רץ שדה אחר למרחקים ארוכים באנגליה שאפילו מתקרב אליי מבחינת המהירות והסגנון. המנהל העתיק הבן־אלף שלנו, הבוס הרקוב, החצי מת שלנו חלול כמו חבית דלק ריקה, ולכן הוא רוצה שאני והריצה שלי נעניק לו תהילה, נזרים לו דם בעורקים שאף פעם לא היה לו, והוא רוצה שהכרסים החברים שלו יהיו עדים ברגע שאני אגיע אל קו הסיום, כושל וחסר נשימה, והוא יוכל לומר: "בורסטל שלי זוכה בגביע, אתם רואים שאני מנצח בהימור שלי כי משתלם להיות ישר ולנסות להשיג את הפרסים שאני מציע לבחורים שלי, והם יודעים את זה וידעו את זה תמיד, ומעכשיו ואילך הם יהיו ישרים תמיד בזכותי." והחברים שלו יגידו לעצמם, אחרי הכול הוא באמת מלמד את החניכים שלו לחיות נכון. מגיעה לו מדליה, אבל אנחנו נדאג שהוא יקבל תואר סֶר. וברגע הזה עצמו, כשהציפורים חוזרות לצייץ, אני יכול להגיד לעצמי שלא אכפת לי מה חושב או אומר אף אחד משומרי החוק האלה, שאין להם סנטר ואין להם עמוד שדרה. הם ראו אותי והם מריעים עכשיו, והרמקולים שהוצבו מסביב למגרש כמו אוזניים של פילים מפיצים את הידיעה החשובה שאני מוביל בהפרש גדול ואין שום דבר שאני יכול לעשות חוץ מלהישאר בראש. אבל אני עדיין חושב על המוות שאבא שלי מת, מוות של עבריין. אחרי שהרופאים רצו שהוא יגמור בבית חולים כמו עכבר מעבדה מדמם, הוא צרח עליהם – והוא אמר להם שיעופו לו מהעיניים. הוא אפילו קם מהמיטה כדי לסלק אותם וירד אחריהם במדרגות אף על פי שהיה רק עור ועצמות. הם ניסו להגיד לו שהוא יצטרך תרופות, אבל הוא לא קנה את זה ולקח רק את משכך הכאבים שאימא ואני השגנו לו אצל מוכר עשבים ברחוב הסמוך. רק עכשיו אני מבין איזה אומץ היה לו. כשנכנסתי לחדר שלו באותו הבוקר הוא שכב על הבטן עם כל הבגדים זרוקים מסביב ונראה כמו ארנב שפשטו ממנו את העור, הראש האפור שלו נח בדיוק בקצה המיטה, ועל הרצפה היה בטח כל הדם שהיה לו בגוף, מלמטה ועד למעלה, וכמעט כל הלינוליאום והשטיח היו מכוסים בשכבה דקה וורודה של דם.

נכנסתי בריצה אל הישורת האחרונה, הלב שלי חוסם את העורקים כמו סכר בּוּלדֶר,***** שקית המסמרים מהודקת יותר ויותר כמו מלחציים של נגר, אבל כפות הרגליים שלי עדיין מרגישות כמו כנפי ציפורים והזרועות כמו טפרים וכולי מוכן לעוף על פני השדה, אבל אין לי כוונה לתת לאף אחד הצגה כזאת ולא לנצח במרוץ בטעות. אני מריח את היום החם והיבש, עכשיו שאני רץ לקראת קו הסיום, חולף על פני ערמת עשב בגובה הר שנשפך מתוך פחים מחוברים למכסחות דשא שהחברים שלי דחפו. אני קורע באצבעות חתיכת קליפה של עץ ומכניס אותה לפה, לועס תוך כדי ריצה עץ ואבק ואולי גם כמה תולעים עד שאני כמעט מקיא, אבל בולע מה שאני יכול כי ציפור קטנה לוחשת לי שאני חייב להמשיך לחיות לפחות עוד קצת, ובששת החודשים הבאים כבר לא יֵצא לי להריח עשב ולטעום קליפה מאובקת ולרוץ על השביל היפה הזה. אני שונא לומר את זה, אבל אני מרגיש שאני הולך לבכות, ובכי זה לא משהו שעשיתי מאז שהייתי ילד בן שנתיים או שלוש. עכשיו אני מאט כדי שגנתורפ ישיג אותי, ואני עושה את זה בדיוק במקום שבו הישורת האחרונה נכנסת אל מגרש הספורט – כדי שכולם יראו מה שאני עושה, בייחוד המנהל והכנופיה שלו על יציע המכובדים, ועכשיו אני מתקדם לאט כל כך עד שאני כמעט רץ במקום. אלה שבמושבים הקרובים עדיין לא תפסו מה קורה והם עדיין מריעים לי בטירוף, מוכנים לרגע שאגיע לסיום, ואני תוהה מתי לעזאזל יגיח גנתורפ מאחוריי וייכנס למגרש, כי אני לא יכול להמשיך ככה כל היום, ואני חושב, אלוהים, הלוואי שזה לא יום המזל הרע שלי וגנתורפ לא נשר מהמרוץ, אחרת אצטרך לחכות פה חצי שעה עד שיגיע הרץ הבא. אבל בשום מקרה אין לי כוונה לוותר, לא ארוץ את מאה המטרים האלה גם אם אצטרך להתיישב פה על הדשא והמנהל וילדי הפלא חסרי הסנטר שלו יצטרכו להרים אותי ולגרור אותי לשם – דבר שמנוגד לכללים שלהם ולכן אפשר להמר שהם לא יעשו את זה, כי הם לא חכמים מספיק להפר את החוקים, כמו שאני הייתי עושה במקומם, גם אם אלה החוקים שלהם. לא, אני אראה להם מה זה יושר גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים שלי, אם כי אני בטוח שהוא לא יבין לעולם, כי אם הוא וכל אלה שכמותו יפרו את החוקים שלהם זה אומר שהם בצד שלי, וזה לא ייתכן. אני אחזיק מעמד, באלוהים, כמו שאבא שלי נלחם בכאב שלו וזרק את הרופאים מכל המדרגות. אם לו היה אומץ לעשות את מה שעשה אז גם לי יש אומץ בשביל זה, וכאן אני נשאר עד שיבואו גנתורפ או איילשאם בריצה על השביל הזה ויעברו את חבל הכביסה שמתוח לרוחב קו הסיום. ואני, הפעם היחידה שאני אחצה את חבל הכביסה ההוא תהיה אחרי שאמות ויכינו לי ארון נוח בצד השני. עד אז אני רץ למרחקים ארוכים שרץ בשדה לבד, ותהיה ההרגשה רעה כמה שתהיה.

נערי אֶסֶקס צעקו בטירוף וקראו לי להתקדם, נופפו בזרועותיהם, עמדו על הרגליים ועשו תנועות כאילו הם מתכוונים לרוץ אל החבל בעצמם, ובאמת הם היו רק כמה מטרים ממנו. חבורת משוגעים, חשבתי לי, תקועים ליד קו הסיום, אבל ידעתי שהם לא מתכוונים למה שהם צועקים ובעצם הם לצידי, ותמיד יהיו לצידי, והם פשוט לא מסוגלים לשלוט בידיים שלהם ולכן הם מבלים בתחנות משטרה ותאי קלבוש. עכשיו הם חוגגים את החגיגה של החיים שלהם ומעודדים אותי ככה שהמנהל בטח חושב שהם לצידו עם כל הלב, לא משהו שהוא היה צריך לחשוב אם הייתה לו טיפת שכל. עכשיו יכולתי לשמוע גם את הלורדים והליידיז מיציע המכובדים, וגם הם עמדו ונופפו לי וצעקו "רוץ!" בקולות מפונפנים. "רוץ!" אבל אני הייתי חירש, עיוור ואידיוט ועמדתי במקום, בפה שלי נשאר עוד טעם של קליפת עץ ואני ייללתי כמו תינוק, עכשיו ייבבתי מתוך שמחה על שסוף־סוף אני מנצח אותם.

כי באותו הרגע שמעתי שאגה וראיתי את כנופיית גנתורפ זורקים מעילים לאוויר ושמעתי מאחוריי דשדוש רגליים מתקרב יותר ויותר, ופתאום עבר אותי ריח של זיעה וקול של ריאות בנשימות האחרונות שלהן והמשיך לכיוון החבל, כולו דפוק ומתנדנד מצד לצד וגונח כמו זוּלוּ שלא יודע מה עובר עליו, כמו רוח רפאים שלי כשאהיה בן תשעים ובדרך אל הארון המרופד. יכולתי להריע לו בעצמי: "קדימה, קדימה, זוז, רוץ אל הסרט," אבל הוא כבר היה שם, ולכן המשכתי גם אני ורצתי אחריו עד שעברתי את החבל והתמוטטתי, ושאגה רצחנית עלתה מסביב עוד כשהייתי בצד הלא־נכון שלו.

הגיע הזמן לעצור. אל תחשבו שאני לא רץ יותר, כי אני כן רץ, ככה או אחרת. מנהל המוסד הוכיח שצדקתי. הוא לא כיבד את היושר שלי בכלל. לא שציפיתי לזה ממנו, ולא שניסיתי להסביר לו, אבל אם הוא אמור להיות איש משכיל אז הוא בטח הבין פחות או יותר. הוא באמת העניש אותי, או חשב שהוא מעניש אותי, כי מאז הוצאתי כל בוקר את פחי הזבל מהמטבח הגדול אל קצה הגינה ורוקנתי אותם שם, ואחרי הצהריים הייתי מפזר זבל נוזלי על חלקות של תפוחי אדמה וגזר, ובערב הייתי שוטף רצפות, קילומטרים של רצפות. אבל זה נמשך רק שישה חודשים ולא היה נורא בכלל, וגם זה משהו שהוא לא יכול להבין והיה ממרר לי את החיים הרבה יותר אילו הייתה לו אפשרות, וזה היה שווה כל רגע, לאור כל החשיבה שעשיתי, ולאור העובדה ששאר החניכים אהבו את מה שעשיתי כשהפסדתי במרוץ בכוונה, והיו להם בלי סוף מילים טובות להגיד עליי ובלי סוף קללות לזרוק על המנהל (בינם לבין עצמם, כמובן).

העבודה לא שברה אותי. אדרבה, היא אפילו חיזקה אותי בכל מיני דרכים, וכשעזבתי המנהל ידע שהכעס שלו לא הביא אותו לשום מקום. אחרי בורסטל ניסו לגייס אותי לצבא, אבל לא עברתי את הבדיקה הרפואית, ואני אגיד לכם למה. מייד כשהשתחררתי, אחרי הריצה האחרונה ההיא וששת החודשים הקשים, חטפתי דלקת קרום הריאה, וזה אומר מבחינתי שאמנם הפסדתי במרוץ של המנהל אבל ניצחתי במרוץ שלי ועוד איך, כי אני בטוח שאם לא הייתי משתתף במרוץ ההוא לא הייתי חולה בדלקת קרום הריאה, שמרחיקה אותי ממדי החאקי אבל לא מונעת ממני לעשות את העבודות שהאצבעות הזריזות שלי רוצות לעשות.

אני בחוץ עכשיו ושוב בתוך המלחמה, אבל הפעם החארות לא תפסו אותי אחרי הג'וב האחרון. עשיתי קופה של 628 לירות שטרלינג, ואני עדיין חי מזה כי עשיתי את הג'וב לבדי, ואחר כך היה לי שקט לכתוב את כל זה, ויש לי מספיק כסף למשוך עד שאסיים את התוכניות להשיג בוכטה גדולה עוד יותר – תוכניות שעליהן אין לי שום כוונה לדבר עם אף אחד. פיתחתי לי שיטות ומקומות מחבוא בזמן שמשכתי סמרטוטי רצפה על הבלטות של בורסטל, ותכננתי לי חיים שייראו תמימים וישרים כלפי חוץ, אבל באותו הזמן שכללתי והשחזתי עד שלמות את המיומנויות שלי לְמה שידעתי שאצטרך לעשות אחרי השחרור, ומה שאעשה שוב אם יתפסו אותי השוטרים הבני־אלף.

בינתיים (כמו שאומרים בספר או שניים שקראתי מאז –בזבוז זמן כי כולם מסתיימים על דוכן המנצחים ולא למדתי מהם כלום) אני הולך לתת את הסיפור הזה לחבר אחד שלי ולהגיד לו שאם השוטרים יתפסו אותי שוב הוא יכול לנסות להפוך אותו לספר או משהו, כי הייתי רוצה לראות את הפרצוף של המנהל כשיקרא אותו, אם יקרא, מה שלא נראה לי שיקרה. אבל גם אם הוא יקרא אותו אני לא חושב שהוא יבין. ואם לא יתפסו אותי, האיש שאני נותן לו את הסיפור לא יסגיר אותי. הוא גר בשכונה שלנו מאז שאני זוכר אותו, והוא חבר שלי. את זה אני יודע.

* לפי חוק מימי הביניים נהגו האופים באנגליה למכור 13 כיכרות לחם במחיר של 12, ולכן "התריסר של האופים" פירושו שלושה־עשר. (כל ההערות הן של המתרגם).

** ב־1956 פרץ בהונגריה מרד נגד השלטון הסובייטי, ועד שדוכא נפגעו רבים מאנשי המשטרה החשאית.

*** זמר ושחקן יהודי אמריקאי (1950-1886) שהִרבה להופיע בפנים מושחרות.

**** משחק במטבעות של פני על שולחן, שנעשה פופולרי באנגליה החל ב־1959.

***** סכר בּוּלדֶר – כיום נקרא סכר הוּבֶר – בנהר קולורדו בארצות הברית.