בדרך להיות אני

הקדמה

אז מתי התחיל הסרטן? מבחינה קלינית, זה לא היה שם ב־2013: אולטרסאונד של דרכי השתן, שעליו הורה האורולוג בבדיקה שנתית, העלה ציסטה רגילה בכליה השמאלית, וסי־טי ריאות שנעשה לפני ניתוח הסרת גוש שומני מהכתף הראה ריאות נקיות. אז אולי זה התחיל ב־2015-2014 והמשיך ב־2018-2017 בחגיגה מתמשכת של סוכר, קמח לבן, המון חמאה ובשר אדום בשנות השבתון המהנות בפריז ובניו יורק.

כמו תהליכים רבים, זה התחיל בחשכה, הרחק מעבר לעולם התופעות. התופעה הראשונה היתה קשריות קטנות בריאה השמאלית שהתגלו בבדיקת סי־טי במינון קרינה נמוך, שביצעתי בנובמבר 2018 כדי לשלול סרטן ריאות. וזה לאחר שאצל חברה טובה — הפסקנו יחד לעשן בשנת 2000 — התגלה סרטן ריאות. רופא הריאות לא נראה מודאג, והמליץ לחזור על הבדיקה שישה חודשים לאחר מכן. במאי 2019 חזרתי על הבדיקה, וזו העלתה כי הקשריות לא השתנו. אלא שהבדיקה גילתה הפעם גוש די גדול בכליה השמאלית, ה"מתאים", כלשון הפענוח, לסרטן כליה. באותו רגע הוגדרו מחדש הקשריות בריאה בשם המזעזע והמפחיד — גרורות בריאות.

סי־טי ופט־סי־טי אישרו את הממצאים ביוני 2019, וכך הצטרפתי למועדון האונקולוגי. לאונקולוג שלי, תוואי הפעולה היה ברור: כריתת כליה מיידית, והמשך עם טיפול "סיסטמי" אימונותרפי. היות שהרגשתי טוב, וללא כל סימפטום ידוע של סרטן הכליה, לי ולחן, אשתי, התוואי הזה לא היה כה ברור. כן היה ברור לנו שקודם לכן צריך למצות טיפולים אלטרנטיביים. תורי, בני הבכור, שכבר שנים רבות מקורב לכל מיני שיטות הילינג ורפואה טבעית, הכריז אחרי בירור מהיר: "זהו, תם עידן הסוכר והגלוטן." בהמשך הדרך, מקריאה אינטנסיבית של ספרות על תזונה למניעת מחלות וריפוין, התברר שהסרטן אכן אוהב סוכר וגלוטן עוד יותר ממני. תורי גם הכיר לנו את "שמן ריק סימפסון" — שמן קנאביס שזכה לתהילה בחוגים האלטרנטיביים־רדיקליים. החלטנו לנסות את השמן והדיאטה המגבילה המלווה אותו — לשלושה חודשים. במקביל, טיפלה בי בהילינג מהילרית רוסייה וססגונית שניסתה בביטחון רב לשכנע אותי שזה בכלל לא סרטן, והמליצה רק לא לוותר על הכליה השמאלית. בתחילת ספטמבר התחילו כאבים באזור הכליה השמאלית / גב תחתון, סימפטום ידוע של סרטן הכליה. הסי־טי הראה כי לא חל שינוי בממדי הגידול וגם לא בגרורות — הן לא גדלו אך גם לא קטנו. ב־24 בספטמבר 2019 נפרדתי סופית מכלייתי השמאלית. הגעתי לניתוח במשקל של כעשרה ק"ג פחות ממשקלי לפני שהכול התחיל, ובמצב טוב, ואכן אחרי 48 שעות שוחררתי הביתה, וההחלמה היתה מהירה ונינוחה. הבדיקה הפתולוגית הראתה שזהו אכן סרטן כליה (RCC).

האונקולוג חשב שזהו, "חזרנו למסלול", ומיהר לארגן לי את הטיפול האימונותרפי. הסתכלנו על התוצאות האפשריות של הטיפול ושוב נבהלנו. רק כמחצית המטופלים משלימים את הטיפול, ורבים מהם מפתחים תופעות לוואי בדמות מחלות אוטואימוניות. החלטתי להמשיך לנסות טיפולים אלטרנטיביים, וקיוויתי להיכלל במניין ה"אנקדוטות" — מקרים ספורים שבהם סילוק הגידול המרכזי מביא גם להיעלמותן של הגרורות. הסי־טי מינואר 2020 הבהיר, במקרה זה — לצערי, שאני לא "אנקדוטה", אך עם זאת, עדיין לא חל שינוי בגודל הגרורות בריאות ובמספרן.

בהמלצתו של חבר שהתגלה אצלו סרטן לפני שנים ספורות, התחלתי טיפול משולב של תזונה מקרוביוטית ודיקור לארבעה חודשים. האבחנה הסינית שלי היא קור ועודף לחות. מתברר שהסרטן, נוסף על אהבתו לסוכר ולגלוטן, גם זקוק לקור וללחות. מעניין שבנעוריי בתל אביב אהבתי מאוד חורף, קור וגשם ושלוליות ואת הים בחורף. תליתי זאת, בין היתר, בכך שנולדתי בינואר 1950, שנת השלג הגדול שכיסה אפילו את תל אביב. אבל בבגרותי ובהזדקנותי אני מעדיף חום והזעה בעבודה בשמש. חורף 2020 היה בסימן מאבק מתמשך בקור והתחלתי לחשוב ולתכנן מה ללבוש, דבר שהיה חדש לגמרי עבורי.

בינואר 2020 הגעתי די במקרה לסדנת צ'י קונג רפואי שהעבירו שני סינים מהמרכז לריפוי ללא תרופות בשיאן. התרגול משך אותי מאוד, והתחלתי תרגול יומי של צ'י קונג.

באפריל מגפת הקורונה סגרה את הקליניקה לתזונה ודיקור קצת מוקדם מהמתוכנן. הפט־סי־טי הראה שוב, לשמחת כולנו, על יציבות — הגרורות לא גדלו ולא התרבו, ולא זוהה מוקד חדש. בערך באותו זמן חברים סיפרו לנו על תרופה נוספת לסרטן — זריקות איסקדור. במסגרת ניסיונותיי להישאר בתחום הרפואה ההוליסטית־אלטרנטיבית, התחלתי טיפול בתרופה אנתרופוסופית זאת. במקביל חזרתי לטיפול חודשי בדיקור.

באוקטובר 2020 הגיעה הבשורה: בדיקת הפט־סי־טי העלתה שהגרורות בריאות קטנו במידה משמעותית ולא נוצרו גרורות חדשות. באפריל 2021 מגמת השיפור נמשכה ואף התחזקה: חלק מהגרורות נעלמו, חלק קטנו, ולא הופיעו גרורות חדשות.

***

ביוני 2021 חגגתי מלאת שנתיים לחברותי במועדון האונקולוגי. היו לי בחיי שנים גרועות להחריד, היו לי שנים טובות ונעימות מאוד, אבל זו היתה התקופה המשמעותית ביותר בחיי. חולי סרטן לא מעטים מדווחים על שינויים משמעותיים שחלו בחייהם בעקבות המחלה: חל שינוי בתפיסת חייהם, בערך חייהם, במידת הפתיחות, בהכרה מה באמת חשוב. שינוי זה הביא לשינויים מקבילים ודרמטיים בדרך שבה הם חיים ודואגים לבריאות גופם ונפשם במובן הרחב ביותר. יש כאלה שמכנים זאת "מתנת הסרטן". נראה שעם ההפתעה והזעזוע שמתרחש, משהו משתנה אינסטינקטיבית, מופיעה אינטליגנציה חדשה שיודעת מה לעשות, ובאורח מוזר, כל האורגניזם נכפף — לא בלי התנגדות לעיתים — לסמכותה.

אחד המרכיבים העיקריים של "מתנת הסרטן" הוא שמשהו נפתח בתוכי. משהו נפתח ונענה לקריאה, לשאלה, הקיימת תמיד אך נופלת על אוזניים חירשות: "מי אני?" וגם "מה זה כל זה?". יש צורך ללמוד כיצד להישאר פתוח אל מול השאלות, ללא מילים. עם קצת התעקשות, עולה תחושת חוסר, געגוע. תחושת חוסר זו היא המקור, זה המנוע של כל השאר, זהו הדחף לחיפוש אחר הניסיון להיות באמת: להיות אני לא כאינרציה חסרת חיים וכמכלול של תגובות אוטומטיות למציאות, אלא מצורך פנימי להיות אני אחר, נאמן למהותי, משתתף ככל יכולתי בחיים שבהם זכיתי. עצם השאלה, אם לא רק חולפת כאסוציאציה במחשבה, סודקת את האני הרגיל ומאפשרת פתיחות לעצמי, לאחרים והעיקר — לחיים עצמם. השאלה הזו, "מי אני?" עומדת בבסיס החיפוש והעבודה שלי בקבוצות גורדייף זה ארבעים וחמש שנים, אבל נעשתה ברורה וחזקה לאחר גילוי הסרטן. הרשמים המובאים להלן הם סיפורי העמידה אל מול החוסר, מול הריקות שחושפת השאלה, והנוכחות השמחה והבוטחת שממלאת את הריק.

***

הספר בנוי משבעה שערים: השער הראשון, "התחלה", כולל הקדמה כללית, סקירה קצרה על גורדייף ותורתו, תיאור הרצון לכתוב את הספר ותהליך הכתיבה. השער השני, "הגילוי וגליו", כולל את גלי ההתנסויות והמחשבות שהכו בי עם גילוי הסרטן, והתוו את חיפוש הדרך להיות וחקירתה. תחילתה של דרך זו היא בשאלה מי אני ומה אני עושה כאן על כדור הארץ. השער השלישי, "חשבון נפש", מתמקד בחשבון נפש, שהוא חלק מרכזי בשאלה מי אני. אין הכוונה בשער זה לברר את הסיבות לסרטן וגם לא להלקות את עצמי על חטאיי, אלא לברר ולהבין מספר היבטים הקשורים לכך. השער הרביעי, "מי אני?", מרחיב את החקירה בשאלה המסתורית הזאת בכיוונים שונים. השער החמישי מביא חוויות והבנות בנושא "כוחות ריפוי". ב"ריפוי" איני מתכוון רק לשינוי התזונה, צ'י קונג ואיסקדור שבהם אני משתמש, אלא בעיקר לכוחות הנוצרים מהמאמץ ומהמאבק לקיים אותם באופן יום־יומי ומהניסיון למצוא את עצמי בהם. השער השישי, "בשולי הדרך להיות", מביא התנסויות ותובנות נוספות הקשורות בניסיון הזה להיות אני. השער השביעי, "תם ולא נשלם", סוגר את הספר.

ככותב, אני תוהה מה מכל זה אכן יעבור לקורא. היטיב לנסח זאת יונג, מענקי החוקרים של נפש האדם, בסיום ספרו "האני והלא־מודע":1

"מכיר אני ויודע, שבחיבורי זה לא הצגתי תביעות רגילות להבנתו של הקורא. אמנם עשיתי כל מאמץ לסלול לו את דרך ההבנה, אבל נבצר ממני לפנות מן הדרך את הקושי הגדול, הלא הוא בעובדה, כי ההתנסויות המונחות ביסוד בירורי הן בלתי ידועות לרוב הבריות וממילא מוזרות. משום כך אין אני יכול לשער, שקוראי יעקבו אחרי כל מסקנותיי. אף כי כל מחבר שמח, כמובן, על הבנת הקהל לדבריו, הרי בעיניי חשוב פחות פשר הערותיי מן הרמיזה על תחום התנסות נרחב, נסתר מעט, שבספרי זה ביקשתי לפותחו בפני הרבים. אכן נראה לי, שבתחום זה, שהוא סתום כל כך עד היום, טמונות התשובות על כמה חידות, שפסיכולוגיית־התודעה אף לא קרבה אליהן. איני בא לטעון כי הצלחתי לנסח תשובות אלו ניסוח סופי. דיי אם חיבורי יכול להיחשב כניסיון מגשש למתן תשובה".

איני מתיימר שהקטעים שלהלן משתווים בעומקם וברמתם לאלה של החיבור של יונג: דיי אם קטעים אלה ייחשבו כניסיון מגשש להיפתחות לשאלה איך להיות מסוגל להיות, ולהרחבתה.

חן, קרול רינג, טלילה נבון ועדן (בני האמצעי) טרחו וקראו טיוטות של הספר, והערותיהם עזרו להשחזתו ולשיפור קריאותו. תודה להם מקרב לב. תודה מיוחדת לעורכת, אורנה לנדאו, שבמקצועיות ובידענות ותוך דו־שיח מפרה, הצליחה להפוך את כתב היד לספר. כמובן שהאחריות לפגמים ולחסרונות שנותרו היא עליי בלבד.

גורדייף ותורתו

ג"א גורדייף (1949-1877), רוסי ממוצא יווני־ארמני, נטל על עצמו לעורר את בני דורו במערב לצורך בהתפתחות פנימית, שתאפשר להם להיות מודעים לעצמם, ולמשמעות האמיתית של קיומם על פני כדור הארץ. בשנת 1922 השתקע בצרפת ליד פריז, ושם פתח את "המכון להתפתחותו ההרמונית של האדם", שמשך אליו מחפשים מרחבי אירופה, בעיקר מאנגליה ומרוסיה, ומארצות הברית. לאחר מותו, בהנהגתה של ז'אן דה זלצמן, תלמידתו המרכזית וממשיכת דרכו, נפתחו מרכזי עבודה וקבוצות בערים רבות ברחבי העולם. בשנת 1968 הוקמו הקבוצות הישראליות ביודפת (www.gurdjieffisrael.org), שעובדות תחת האחריות של המרכז בפריז.

הצטרפתי לקבוצות בשנת 1977. את ההיכרות עם הקבוצות אני חייב לרבקה ז"ל, ידידתי מתחילת שנות השבעים בתל אביב, שאיתה חלקתי שיחות פילוסופיות ורשמים מספריהם של הרמן הסה, קירקגור, ניטשה ואחרים והאזנה לשירי ליאונרד כהן. נפגשנו שנית בירושלים באמצע שנות השבעים, והיא המליצה לי בחום לפגוש את חברה אורי. אורי היה בעל שיער ארוך בסגנון מוצרט, שתמיד היה מסודר ומטופח. כששאלתי אותו איך הוא עושה זאת (השיער הארוך שלי היה פרוע ומרדני), הוא ענה, "צריך לעשות כמו הבנות." הענייניות של התשובה הרשימה אותי מאוד. שיחקנו יחד הרבה פינג־פונג, וניהלנו שיחות ארוכות ומרתקות. היה משהו בדבריו שהיה שונה מכל מה שידעתי וחשבתי. לעיתים הוא אפילו הציג תמונת עולם הפוכה משלי. נמשכתי לכך מאוד. ערב אחד ישנתי אצלם וביקשתי משהו לקרוא. אורי נתן לי את ספרו של אוספנסקי, "חיפוש אחר המופלא", שהוא ספר מבוא לרעיונותיו של גורדייף. קראתי אותו במשך שעות ארוכות לתוך הלילה, ואהבתי מאוד את מה שנאמר בו. זה היה חידוש מרענן ופרקטי לעומת ספרי הזן, בודהיזם והינדואיזם שקראתי אז, ונראו לי פילוסופיים מדי. בבוקר התברר לי שיש קבוצות גורדייף בארץ שמרכזן ביודפת, ושאורי חבר ותיק בהן. מכאן הדרך להצטרפות היתה קצרה. שנה לאחר מכן הצטרפה גם חן, אשתי.

הדרך שהובאה על ידי גורדייף למערב מכונה "הדרך הרביעית". הדרך הרביעית נוצרה ביום שבו האדם הבין שמשהו לא תקין בתפקודו הרגיל, והחל ללמוד את עצמו במטרה לשכלל את עצמו, לפתח את תודעתו, ולהגשים את האפשרויות הגנוזות בו. אחת האפשרויות הללו היא אלמוות. את כל הדרכים המובילות לאלמוות ניתן לחלק לשלוש קבוצות: דרך הפקיר, דרך הנזיר ודרך היוגי.2 דרך הפקיר היא דרך המאבק עם הגוף הפיזי. על ידי תרגילים פיזיים קשים וכואבים, הפקיר מפתח רצון, אך תפקודיו הרגשיים והמחשבתיים נותרים לא מפותחים. הנזיר נאבק עם עצמו בתחום הרגשות, בשעבדו את כל רגשותיו האחרים לרגש האהבה, לאמונה ולכניעה לצווי האלוהים. גופו ומחשבתו נותרים מאחור. היוגי מנסה להגשים אלמוות באמצעות פיתוח וחידוד שכלו, אך גופו ורגשותיו נשארים לא מפותחים. שלוש הדרכים דורשות פרישה מהחיים הרגילים. תחילתה של הדרך הרביעית מצויה בחיים הרגילים, במקום ובזמן שבו האדם מבין שמשהו לא תקין בתפקודו ומתחיל לחפש. מסיבה זו העבודה בדרך הרביעית יכולה לגעת בכל תפקודיו ובכל צדדיה של הווייתו. הדרך הרביעית מבוססת על הבנה. ההבנה אינה פעולה, היא מצב שבו כל התפקודים — גוף, רגש ומחשבה — משתתפים ואקטיביים.

ההיווכחות הפשוטה שמשהו בסיסי לא תקין בדרך שבה אני חי את חיי, מעבר לחוסר שביעות רצון בתחום זה או אחר, מאפיינת את כל השינויים העמוקים שעושה אדם בחייו. לדפנה אחותי הפריע כבר מגיל צעיר חוסר הצדק בעולם. משוכנעת שזו הדרך לשפר את עצמה ואת העולם, היא חזרה בתשובה. הבודהה, ממרומי כס נסיכותו, הבחין בסבל האנושי, והחליט ללמוד את סיבותיו ולמצוא דרכים להקלתו. פרנציסקוס מאסיזי ואוגוסטינוס, הרגישו שניהם שמשהו חסר בחייהם, שהם שקועים בחיי הבשר והעושר, והחליטו למכור את הכול ולקדש את העוני והפשטות — הם עברו קונוורסיה.

מהיכן צצה התחושה הזו ש"משהו בחיי לא בסדר", תחושה שהיא מעבר לאכזבות או משברים מקומיים וזמניים? היכן קיימת ההכרה של ה"בסדר", שביחס אליה עולה התחושה הזו? מיקומם של אלה הוא המצפון. המצפון טמון אי־שם בתת־מודע (הקולקטיבי, בלשונו של יונג). שם קיים הידע המדויק של מה בסדר ומה לא בסדר, ובעיקר — "הבסדר האובייקטיבי" — להיות אני. כשאני איני קיים, כשאני בטוח שאני הוא האני המדומה המתבטא במניפסטציות שלי, כשאני שוכח את עצמי ואת המקור שלי, המצפון מאותת "זה לא בסדר", וקורא לי לנסות להיות. אבל לרוב אני עסוק בדבר אחר, ולא מקשיב למחאתו ולקריאתו של המצפון, בדיוק כמו פינוקיו.

גורדייף אומר שהמצפון, בהיותו טמון עמוק בתת־מודע, נשמר טהור ונקי מהשפעותיו של הלא־מודע.3 שכניו בתת־מודע הם הדחפים הקדושים: אהבה, תקווה ואמונה. אבל לדחפים אלה קמו חיקויים ותחליפים זולים על ידי הלא־מודע המשמשים אותי בחיי, ששחקו את מקוריותם ופגמו בטוהרתם. אף שבכל דחף קיימים שלושת הדחפים, ניתן לראות את שלוש הדתות המונותיאיסטיות ("דרך הנזיר") כמבוססות על שלושת הדחפים הקדושים: הנצרות בנויה סביב אהבת הזולת. זה היה המסר העיקרי של ישו. היהדות היא כוח התקווה. התקווה שהחזיקה את היהדות במשך שנות הגלות והוכתרה כהמנון הלאומי של מדינת ישראל. האסלאם סובב סביב האמונה. המוסלמים מכנים את עצמם "המאמינים". ואולם כשם שהדחפים הקדושים עצמם אצל האדם נשחקו ונפגמו, כך גם הדתות המבוססות עליהם. אהבת ישו הנוצרי הפכה לשנאה כלפי הלא־נוצרי, קנאות ורדיפה. התקווה היהודית הפכה לחולשה, היסגרות ובדלנות, והאמונה האסלאמית הפכה למלחמה נגד הכופרים, לפונדמנטליזם ולג'יהאד. לכן, מה שנשאר להסתמך עליו אם ממשיכים בחיים הרגילים, בדרך להתקרב לבורא ולאלמוות, הוא המצפון. המצפון, לפי גורדייף, עשוי מרסיסי יגונו של הבורא. "מעשים טובים" — המאבק באגו ובתשוקותיו, המאמץ להיות מודע לעצמי והנכונות לסבול בגלל מה שאני — מקטינים את יגונו של הבורא, בעוד שכניעה לתשוקות, האמונה ההיפנוטית שהאגו הוא אני, השכחה — מגבירים את יגונו של הבורא.

כשאני משוחח עם דפנה אחותי החרדית על נושאים רוחניים, היא מציגה את עמדת הדת היהודית "הרשמית" שדי רחוקה ממני. עם זאת, במקרים רבים, אנחנו מרגישים שאנחנו מדברים על אותו דבר, רק במונחים שונים לחלוטין. אני מדבר במונחים של "דת רביעית", "דת" שיסודה במצפון והמבוססת על מצווה אחת: זכור את עצמך תמיד ובכל מקום. כשאני זוכר ויודע את עצמי, אני יודע את הבורא, אני טועם מהאלמוות.

שותפה מפתיעה ל"דת הרביעית" מצאתי באתי הילסום. ביומנה מהשנים 1943-1941 היא מתארת את חייה החיצוניים והפנימיים של אישה צעירה יהודייה באמסטרדם תחת הכיבוש הנאצי.4 חייה בתקופה זו היו חיפוש אינטנסיבי ומתמשך אחר משמעות ואנושיות, ובעיקר — אחר עצמה. נדמה שהשאלה "מי אני?" בערה בעצמותיה בצורה יוצאת דופן. המילה "אלוהים" מופיעה בכתביה כמעט בכל עמוד, והיא מנהלת איתו דו־שיח אמיץ וחודר. זה אינו אלוהֵי הדת היהודית של בית הכנסת, אלא דבר מה שהיא רואה כחלק המשמעותי שבתוכה שלו היא בוחרת לקרוא לו אלוהים. בכנות ובאומץ יוצאי דופן היא משילה מעליה את ההגנות שלה, ונותרת חשופה וחזקה במאבקה החיצוני לשרוד שפויה, ובמאבקה הפנימי לגילוי האמת וליכולת לשאתה. האני האמיתי הוא משכנה של האנושיות שבאדם. הוא גם משכנו של האלוהים.

רעיונות ה"דרך הרביעית" פזורים היום כמעט בכל הזרמים הרוחניים וה"ניו־אייג'יים" במערב, ששמו להם למטרה לשפר ולשכלל את האדם בחייו אלה. רובם מתמקדים בבעיות המציקות לצעיר המודרני: זוגיות, מיניות, יחסי הורים־ילדים, תקשורת אלימה, תקשורת מקרבת, ניהול כעסים ורגשות שליליים, אינטימיות, radical honesty, האניאגרם (התשיעון) ועוד ועוד. גורדייף אומר ש"הדרך הרביעית" לובשת ופושטת צורה לפי צורכי האנושות והיקום. ובעיקר, שצריך למצוא אותה. לפני מאה שנה קשה היה למצוא דרך זו כי ההולכים בדרך היו מעטים ומרוכזים סביב גורדייף. היום יש מרכזים ברוב הערים הגדולות, אבל קשה למצוא אותה מבעד לשפע הסדנאות, הריטריטים והאירועים שמציעים הזרמים השונים. בסופו של דבר, הכול תלוי במטרה.

הרצון לכתוב

לפני עשרים וחמש שנים בקירוב נפגשנו, קבוצה קטנה של ותיקי הקבוצות בישראל, עם מישל דה זלצמן, אז האחראי על העבודה של גורדייף במרכזים השונים בעולם, בדירתו בפריז. שוחחנו על "מצב העבודה" בתקופה ההיא ומה נחוץ כדי להפיץ את רעיונות העבודה ואת הקריאה של גורדייף לאנושות. הוא שאל אם אנחנו כותבים על רעיונות העבודה ועל חוויותינו. הצעה זו נראתה לי אז קצת הזויה: הרגשתי שההבנה שלי לא מספיק עמוקה וכוללת כדי להיכתב.

הרצון להעלות על הכתב את החוויות וההבנות שעברו עליי אחרי גילוי הסרטן נובע משתי הבנות שהבנתי כתגובה לשאלה שעלתה בי די בהתחלה: למה, בעצם, לא למות עכשיו? האחת היתה שאני יודע כה מעט על האמת — על עצמי, על האדם ועל העולם — ואני מלא תשוקה וסקרנות לדעת, להתנסות ולהבין עוד. הכתיבה מהווה כלי יעיל בחקירת השאלות והעמקתן. שנית, הבנתי כי במהלך חיי בכלל ועבודתי בקבוצות של גורדייף בפרט קיבלתי לעצמי והצטברו בי ניסיון והבנה שבאחריותי להעביר הלאה. נוצר בי הרושם שאני חוליה זמנית בשרשרת אנושית ארוכה, שבמסגרתה קיבלתי, ועתה הגיע זמני לתת. הצעתו של מישל דה זלצמן מלפני עשרים וחמש שנים נראית עכשיו הזויה פחות, יומרנית פחות, ומחייבת יותר.

המשימה הזאת מעלה בי מחשבות מה לכתוב ואיך לכתוב. היא גולשת מעבר לזמן שאני יושב לכתוב, ומופיעה בכל מיני הזדמנויות. היא משעבדת את המחשבה, כך שקשה יותר להיפתח להתנסויות אחרות. מצב זה מפריע לי. מצאתי דרך ערמומית לפעול: הבטחתי לעצמי שבכל פעם שאני מבחין שאני חושב על הספר, כולל בזמן הכתיבה עצמה, אני משתמש בכך כבתזכורת: היכן אני, היכן הגוף, היכן השקט. אני מנסה לוותר על המחשבות הללו, ומנסה לעבור להיות תחת השפעה אחרת, עדינה יותר, מאפשרת ופותחת. ההבטחה הזו מעמתת אותי לא פעם עם האמת שלי: אני כותב על "להיות" בלי להיות...

לעיתים, החוויה או ההבנה כותבת את עצמה. אני מרגיש כמו צינור המעביר משהו, והמילים נבחרות מעצמן. אבל בפעמים אחרות נראה לי שמילים כמו אני, חיים, עולם, הבורא והתעוררות, מילים המלאות בחיות, מאבדות את כוחן כשהן נאמרות או נכתבות, ובעיקר אם מרבים בשימוש בהן. אני אומר "אני" עשרות פעמים ביום, ורק לעיתים נדירות אני נותן למילה להדהד בתוכי — מי? אני מנסה להיות נוכח בזמן הכתיבה. הנוכחות היא זו שמעניקה חיות מחודשת למילים. אבל קשה להחזיק נוכחות למשך זמן.

בשלב כלשהו התבררה חזית נוספת. מצאתי את עצמי מגיב לדברים שנאמרו על ידי אחרים או לקריאה של דברים שנכתבו בידי אחרים, באמירה פנימית: "כתבתי על זה בספר". הכתיבה מעמיקה את החקירה ואת התובנות, והאגו מיד לוקח את התוצאות לעצמו, ותופס את עצמו כְּבר סמכא, המבקש להתפרסם. עולה שאלת הטבע הכפול שלי: איך להשביע את האגו ולתת לחיפוש ולשאלות לחיות בבטחה? אני נזכר בדברי ישו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים". הקיסר נחוץ לצורכי ניהול החיים, אבל נטייתו היא לעשות זאת כטירן עריץ. אני חייב להירגע, להכיר בקיומה של סמכות אחרת בתוכי. יש צורך בהפרדה־שבטעם בין האגו לבין האני האמיתי, ולאחר מכן היפרדות ממש. הראייה של עצמי כמו שאני, עוטפת את האגו, מרגיעה אותו, והוא הופך לקצת יותר שקוף, יותר פסיבי. כשהוא שקוף, קרני השמש יכולות לעבור, לחמם ולעורר את האני האמיתי לצמוח. זה קשה שבעתיים בזמן דיבור (וכתיבה היא סוג של דיבור). בפני אחרים, הקיסר נוטה לפאר את עצמו בידענותו. מתוך זה התבארה לי במקצת התופעה של מיסטיקנים, נזירים וגורואים הגוזרים על עצמם שתיקה: הם רואים שהם לא מצליחים לקיים נוכחות מתמשכת (או איך שהם קוראים למה שהם מנסים לקיים) לאורך זמן בזמן הדיבור, והאגו מתהלל ומתנפח בידענותו. אם הצורך והרצון בנוכחות מתמשכת חזקים מאוד, מתחייב צעד דרסטי: אין יותר מקום לדיבור.

לעיתים הכתיבה מלווה בסבל. הסבל נובע מההיווכחות עד כמה קשה לכתוב על חוויות פנימיות בצורה מדויקת, בלי להיגרר לסנטימנטליות ולהשטחה. השאלה החוזרת, "האם את זה אני רוצה להביע?" מביאה למחיקות וכתיבה מחדש שוב ושוב, לעיתים בתחושה חזקה ומתסכלת ש"זה עדיין לא זה". הכתיבה שלי היא חלק מהמאבק להפוך את האגו לשקוף יותר, ובכך — לאפשר צמיחה של אני ממשי, אמיתי. אפשרות הצמיחה הזאת — והחובה להמריץ אותה — משותפת לכולם, כבני אדם. מי ייתן וכתיבה זו תסייע לאחרים כשם שהיא מסייעת לי במאבקי עם הסרטן כדי להיות מסוגל להיות.

1 ק"ג יונג, האני והלא מודע, תרגום: חיים איזק, הוצאת דביר 1973, עמ' 132.

2 פ"ד אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, הוצאת שוקן, 1977, עמ' 54.

3 ג"א גורדייף, סיפורי בעל זבוב לנכדו, הוצאת שוקן, 2002, פרק 27.

4 אתי הילסום, השמים שבתוכי, הוצאת כתר, ירושלים, 2002.