בדרך שלהן

יציאת חירום "ילד אהוב שלי, אימא כאן, בבקשה, אל תבכה יאירי. אימא כאן," היא עטפה אותו בין ידיה, ליטפה אותו ומחתה את עקבות הדמעות מפניו. לאחר שתיקה ארוכה בנה הרים את ראשו, הביט בעיניה ואמר בכעס, "למה את לא אומרת לו ללכת מכאן? למה את לא מעיפה אותו מהבית? איך את יכולה לסבול אותו?" ילדה בן השמונה המשיך להתבונן בפניה, מבקש תשובות לשאלותיו הנוקבות. חוסר האונים שחשה אסנת אל מול הילד היה בלתי נתפס. היא ידעה שהוא צודק, היא ידעה שעליה לעצור את הטירוף שהשתלט על כל פינה בבית. באותו לילה היא ישנה עם יאיר במיטתו, מחבקת אותו, מגנה עליו בגופה ועוטפת אותו בחום ובאהבה. היא התקשתה להירדם, ראשה היה מעורפל ממחשבות ומדאגה. היא התבוננה ביאיר שישן שלו לידה, כשהיא יודעת שעל גופו, מתחת לפיג'מה הנעימה, נותרו עדויות צרובות למה שאירע כמה שעות לפני כן. היא ידעה שעליה לעשות מעשה, להציל את ילדיה, להציל את עצמה, אך לא ידעה כיצד תוכל לעשות זאת.