בהיקלט עם

התחלה

יום או יומיים לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה, חזרתי אל משפחתי בתל־אביב מירושלים הנצורה של שנת 1948. שהיתי בירושלים, או יותר נכון — בכביש לירושלים, במשך כשבעה שבועות. הגעתי שמה בשיירה האחרונה בשליחות ציבורית־אזרחית שהיה לה גם קשר אל הפעולות המלחמתיות. כאשר הוברר לי שהדרך לתל־אביב חסומה עברתי למעלה החמישה ובמשך כמה שבועות עבדתי בחפירת המקלט הגדול לילדים. עם כיבוש גבעת הראדאר על־ידי הלגיון ואחרי שראינו מרחוק את העשן העולה מרכס ישובי גוש עציון שעלו באש, בו ביום שהוכרז על הקמת המדינה בתל־אביב, נפתחה ההתקפה הגדולה של הלגיון על מעלה החמישה ועל בסיס גדוד "הפורצים", הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. הצטרפתי לגדוד זה שהיה חסר רופא ואשר הנפגעים בו הלכו ורבו. הגדוד, או יותר נכון, שרידי הגדוד, שעלה להרי ירושלים רק חודש לפני כן, החזיק בשארית כוחותיו מול גבעת הראדאר המאיימת וסוללות התותחים שבסביבתו הגבוהה. כוחותינו לא יכלו, בשל מחסור בנשק ובתחמושת, להגיב על ההפגזות הקשות והבלתי פוסקות של הלגיון. מספר הנפגעים היה רב והגשת העזרה הרפואית נתקלה בקשיים חמורים. לא יכולנו להעביר את הפצועים לטיפול בבתי החולים בירושלים בגלל מחסור בדלק. היה עלינו למלא את הרכב במספר רב של פצועים כדי להצדיק נסיעה העירה. שררה אווירה של דיכאון עד כדי יאוש. לא מעט גרמו לכך המפלות בקרבות לטרון, שבעקבותם נתבדו התקוות לפריצת הדרך לירושלים. קרן אור יחידה האירה לנו בבואה של קבוצת אנשי גח"ל נושאי נשק ותחמושת, שפילסה את דרכה, בשבילים־לא־שבילים בדרך לא סלולה, זו שנתכנתה אחרי כן "דרך בורמה".

יום אחד בתחילת יוני עמדתי בצד הכביש ליד בניין משטרת אבו־גוש והתבוננתי בשיירת ג'יפים שעשתה את הכנותיה בדרכה לשפלה, כשעל כל ג'יפ 4-3 פצועים, מהם נכים. אחד ממפקדי השיירה, שהכיר אותי מעבודתי האזרחית, הציע למפקד השיירה, בחור כבן 19, חבוש כובע של שוטר בריטי, "לקחת את הרופא" עם השיירה. אולי יהיה צורך בי בדרך המסוכנת. רק הנהגים היו שלמים ובריאים וכל שאר הנוסעים היו פצועי הקרבות על ירושלים ועל הדרך אליה. וכך קרה, לגמרי במקרה, שעל גבי הג'יפ האחרון בשיירה, ולאחר לילה שלם של תלאות, הגעתי בבוקר לתל־אביב תשוש ועייף עד מוות. חלפו קרוב לחודשיים מאז שעלה בידי להעביר איזו ידיעה לאשתי ולאמי.

כעבור שישה שבועות גויסתי רשמית לצה"ל ונקראתי לשרת במטה השירות הרפואי הצבאי, קודמו של חיל הרפואה.

תקופת שהותי הלא קלה בדרך לירושלים, במעלה החמישה, ניתוקי המקרי מן הבית לרגלי שליחותי, אי־הידיעה על הנעשה בארץ ובתל־אביב, גרמו לכך שלא יכולתי להסתגל לתנאי השירות. בתוך המוני אנשים בעלי מקצועות שונים שנתקבלו לשירות הרפואי הצבאי הייתה לי, לעיתים, הרגשה שרבים רבים אינם יודעים מה הם עושים ואין מי שמשליט סדר. הכול היה מאולתר ובלתי מבוסס. כיום ברור לי שזה היה בעיקרו רושם אישי שלי, הרגשה של מי שראה איך שם, בשדה, בהרי יהודה, נותר מכל שלושה חיילים — אחד בלבד. זמן רב לא יכולתי להתרגל למראה ההמונים שהסתובבו בבניין המטה, כאילו ללא טעם ומטרה. פילסתי לי דרך לעבודה אדמיניסטרטיבית רגילה וניסיתי לעבוד לפי מיטב הבנתי, מבלי לצפות להוראות או להערות. למסתכל מן הצד על הנעשה בעבודת השירות הרפואי הצבאי, היה ברור כי מתרוצצות בו שתי מגמות או מערכות של מנהגים המעוגנות בניסיון העבר; זו של "ההגנה" וזו של יוצאי הצבא הבריטי.

היום, מתוך פרספקטיבה נכונה של הזמן שחלף אפשר לומר שבדרך־כלל, מה שהועתק מניסיון הצבא הבריטי בשטח הרפואה הצבאית, היה יפה לצרכים שלנו ושל מלחמתנו ונקלט היטב. מאידך רוב האלתורים שבהם הצטיינה "ההגנה" לא החזיקו מעמד במרוצת הימים. למעשה, צריך היה לחזור לדרך הסלולה ועשירת הניסיון של הצבא הבריטי, ולהתאימה לתנאים המקומיים. וקיים היה כמובן, עוד גורם, הלא הוא המוסד הרפואי האזרחי היחידי שהיה ראוי לתואר זה: קופת חולים הכללית. לקופ"ח היו קשרים קרובים במשך עשרות שנים עם "ההגנה" ובשטח הרפואי הייתה קופת חולים כעין שלוחה של "ההגנה". אף־על־פי־כן, בשל הבדלי גישות ואף מטעמים אישיים, הייתה תהום פעורה בין השירות הרפואי הצבאי ובין הנהלת קופת חולים, גם אם היחסים האישיים בשדה בין אנשי הרפואה ה"צבאית" וה"אזרחית" היו טובים למדי.

על רקע זה של צורכי שעה דחופים, של ניגודים בין העושים לבין עצמם ושל "בלגן" אדמיניסטרטיבי למופת, הגיעה אליי בספטמבר או אוקטובר, קריאה מאת ד"ר אברהם ניסן ז"ל, מנהלו הכללי של משרד הבריאות, שאך זה הוקם. הוא הציע לי לעבור מצה"ל לשירות הרפואי לעולה, לעבודה במחיצתו של מנהלו, הפרופסור תיאודור גרושקה המנוח. השירות היה ידוע לי רק בשמו ולא ידעתי דבר על בעיותיו. הייתי חייל ממושמע הנתון למרוּת הממונים עליי והשארתי את ההכרעה בידיהם. לתימהוני, עברו יותר מארבעה חודשים ולא נרמז לי דבר. להיפך, באחד הימים נקראתי אל מי שהיה מיועד להיות מפקדו החדש של השירות ובפיו הצעות מפתות מאוד ובלבד שאחתום על המשך שירותי הצבאי. את ההצעות דחיתי בו במקום, אולי בשל זיכרונותיי מתקופת שירותי הארוכה בצבא הבריטי. גם לא יכולתי, משום־מה, לראות את עצמי משרת קבע במסגרת רפואית של הצבא היהודי. יחד עם זאת לא תפסתי מדוע לא באה הצעתו של ד"ר ניסן לידי מימוש.

מסתבר שבאותם הימים, ימי סוף מלחמת השחרור, משנסתמן הניצחון באופק, החל מאבק על המשך קיומו של השירות הרפואי של צה"ל ועל הרחבת היקף פעולתו גם בשטחים אזרחיים, כגון קליטת העלייה ההמונית. האסכולה ששלטה באותה תקופה גרסה שהצבא ישרת אזרחים. שירותי הרפואה של הצבא יענו על כל הצרכים האזרחיים. הצעתם זו של ראשי השירות הצבאי לא נתקבלה והוחלט להטיל את המשימות הממלכתיות על מוסדות אזרחיים, כלומר על משרד הבריאות. ואכן כיום, הקטע הצבאי של שירותי הרפואה, עם כל חשיבותו הרבה וייחודו המבצעי, מוגבל ומוגדר מאוד בתפקידיו, ואת עיקר שירותי האבחנה והטיפול מגישים לחייל השירותים האזרחיים, ההיפך ממה שרצה אז השירות הרפואי של הצבא.

רק בסוף ינואר 1949 קיבלתי הודעה שעליי לעבור לעבודה במשרד הבריאות, במחיצתו של ד"ר גרושקה. לא יכולתי לשער אז מה יקרים היו החודשים הרבים שחלפו מאז שהוצעה לי העבודה בשירות הרפואי לעולה, ואיך הלכו והסתבכו העניינים מיום ליום ואיזה מחיר יקר יהיה על העולים לשלם במרוצת הזמן על הפיגור.

בתחילת פברואר הגעתי, עודני במדי צבא, לקריה בתל־אביב, לצריף בו שכנו משרדי השירות הרפואי לעולה והנהלתו הארצית. מצאתי את עצמי בעולם אחר, שונה תכלית שינוי מקודמו, מטה השירות הרפואי הצבאי. והמעבר הזה היה קשה לי יותר מן המעבר מ"בית פפרמן" שבהרי ירושלים והווי הקרבות על הדרך לירושלים — אל העבודה המשרדית ביפו. דיכאון שלט בכול, בכמה חדרים קטנים ואפלים בבית גרמני של תושב שרונה לשעבר, עבדו כמה אנשים, וכפי שהתברר אחר כך היו אלה עובדים מצוינים, בעלי שיעור קומה וד"ר גרושקה בראשם. האיש האציל ובעל שאר הרוח היה במבוכה קשה עד כדי יאוש. מעיניו בצבץ סבל רב של אדם אחראי מטבעו, דייקן ופדנט המרגיש שאינו יכול להתגבר על הקשיים שנערמו בפניו. הוא לא היה מסוגל אפילו לנסח את מחשבותיו... נוסף על השירות הרפואי לעולה, היה ד"ר גרושקה אחראי לאגף הרפואה הסוציאלית במשרד הבריאות, שטיפל במחלות נפש, שחפת, מחלות מקצועיות ועוד.

השירות הרפואי לעולה הוקם ביוזמת הסוכנות היהודית בגמר מלחמת העולם השנייה. תפקידו המוצהר היה להגיש את מלוא הטיפול הרפואי להמוני העולים, לשרידי השואה של יהדות אירופה. היה הכרח להקים מוסד מיוחד, מחוץ למוסדות הקיימים, כגון קופת חולים הכללית, שיגיש סעד רפואי ושיקום גופני ונפשי לעולים פליטי החרב הנאצית. על הבעלות על מוסד זה, שהיה אז בבחינת רעיון בלבד, התחרו "הדסה" וקופת חולים. מלכתחילה לא היה ספק שהמועמד המתאים ביותר הוא "הדסה", בשל זיקתה ליהדות אמריקה ולגורל שרידי השואה. ואכן בתחילת 1946 החלה "הדסה" בפעולתה בבית החולים המפואר שעל הר הצופים. אולם התקוות לעלייה גדולה לא נתגשמו אז בשל המדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה למכסָה של 1,500 סרטיפיקטים לחודש, כלומר 18,000 עולים לשנה. "הדסה" דאגה כמובן לזרם העולים המצומצם. מחנה עולים קטן הוקם ברעננה שנפתח עם בוא 500 תינוקות שנולדו בקפריסין עם הוריהם. אברהם ציגל, שהפך במרוצת השנים הבאות לראש וראשון במעשה הקליטה, היה מנהלו, ורופאים היו באים לעיתים מזומנות מירושלים לבקר בו וכך התנהלו העניינים על מי מנוחות. הישוב לא השלים עם גזירת העלייה, וספינות מעפילים החלו מגיעות לחופי הארץ ואל מחנות העצורים בקפריסין, שם נאספו כ־40,000 עולים במשך שלוש שנים. עם ההכרזה על חלוקת הארץ בסוף 1947 והקמת המדינה התפתחו העניינים במהירות מסחררת. קרבות פרצו בכל הארץ. "הדסה" נותקה מבסיסה שעל הר הצופים, עובדים בכירים של "הדסה" ובראשם מנהלה, ד"ר ח. יאסקי ז"ל, נרצחו. ירושלים נותקה מיתר חלקי הארץ. ד"ר גרושקה שעמד בראש השירות הרפואי לעולה מטעם "הדסה" נמצא אז בתל־אביב. באוגוסט ובספטמבר פרצה העלייה בזרם אדיר, כ־10,000 ויותר עולים בחודש. היה זה מפנה מהפכני וידה של "הדסה" קצרה, והיא נאלצה להסתלק מאחריותה לשירות הרפואי לעולה, וזאת על־פי ההסכם עם הסוכנות היהודית. תוך חודש ימים הפסיקה "הדסה" את פעולתה, ושר האוצר אליעזר קפלן ולוי אשכול, גזבר הסוכנות היהודית, נחלצו למצוא פתרון מהיר לבעיה הבוערת. הממשלה קבעה כי מבחינה ארגונית ואדמיניסטרטיבית יפעל השירות הרפואי לעולה "ליד" משרד הבריאות, אם כי למעשה עוד לא היה בנמצא משרד כזה באותם ימים. שר האוצר וגזבר הסוכנות התחייבו, איש־איש בשם מוסדו, להקציב 25,000 לירות לחודש לשירות הרפואי לעולה במשך חצי שנה. אבל רק אליעזר קפלן קיים כל חודש בדייקנות את התחייבותו והעביר למשרד הבריאות את חלקו. גזבר הסוכנות היהודית לא הכניס לקופה אפילו פרוטה אחת... גלים עצומים של עלייה הגיעו לארץ. הצרכים היו עצומים והסכום שבידי גזבר משרד הבריאות (25,000 ל"י לחודש) הספיק רק כדי תשלום משכורות הרופאים והאחיות. כך נמשך המצב במשך חמישה חודשים גורליים. אין פלא שד"ר גרושקה עשה רושם של איש מיואש שאחריות ללא נשוא רובצת עליו. גם משרד הבריאות עדיין לא פעל בימים ההם, ורק ד"ר גרושקה הוא שסימל את השיתוף עם משרד הבריאות בכך שהיה, נוסף למנהל השירות הרפואי לעולה, גם ראש האגף למחלות סוציאליות. בתקופת חצי השנה של קיומו נטשו את המשרד שני מנהלים כלליים ואת מקומם מילא ממלא מקום זמני. כמה אנשים צעירים, ובעיקר ד"ר מ. יהל וד"ר פ. יקותיאל עשו מאמצים בלתי פוסקים כדי לנווט את הספינה בין הגלים הסוערים, אבל מפעלי בריאות אין מקימים ביום אחד והארץ הייתה נתונה במלחמת קיום אכזרית. כל משאביה של יהדות התפוצות הופנו להקמת צבא יהודי בתוך אש הקרבות של מלחמת הקוממיות. צרכים אזרחיים, גם הלגיטימיים וההכרחיים ביותר לא עמדו במקום הראשון. רק כך אפשר לפרש את ה"מימון" המשונה — לצרכים חיוניים בשדה הרפואה. צרכים של הרבה רבבות של עולים חדשים...

כאשר התחלתי להשתלב בעבודה היום־יומית הבחנתי עד מהרה בתופעות משונות. בתוך הצוות הקטן במשרד שלטו דפוסי עבודה שהועתקו מעולם אחר ומתנאים אחרים לחלוטין: הרגלים ביורוקרטיים שמקורם במשרד הבריאות הצ'כי, בו כיהן ד"ר גרושקה לפני המלחמה כמנהל מחלקה, או שיטות עבודה של ארגון מכובד וקפדני אשר כל מקורותיו הכספיים הם מגביות וחובה עליו להגיש דינים וחשבונות מפורטים לתורמים. מחד־גיסא — שעת חירום גדולה, עלייה המונית ומאידך־גיסא הרגלי עבודה משונים, כאילו אין כל קשר בין המציאות לבין הדרכים והשיטות הנהוגות.

פעם כתבתי מכתב באיזה עניין פעוט וחתמתי את שמי. להפתעתי העירה לי המזכירה שבשירות הרפואי לעולה נהוג שכל מכתב היוצא בשמו, רק איש אחד רשאי לחתום עליו והוא המנהל. פתרתי את ה"בעיה" בכך שהוספתי עותק אל ד"ר גרושקה, אבל לא הרגשתי בנוח באווירה זו. לא יכולתי לצאת על דעת עצמי "אל השדה", אל מחנות העולים, כדי ללמוד ממראה עיניי ומִפגישה עם העובדים והמוני העולים. חייב הייתי לנסוע יחד עם ד"ר גרושקה ולשמוע הסברים מפיו והוא — היה טרוד מאוד, וכך עברו כמה שבועות עד ליציאתי הראשונה ל"ארץ הרחוקה", שאכן הייתה רחוקה במובנים רבים מאוד ומכאיבים ממש... לפרדס חנה. לא עמד אז לרשות השירות שלנו אף כלי רכב אחד ונחוצה הייתה "פרוצדורה" שלמה כדי להזמין מונית לצורך נסיעה אל מחוץ לעיר.

אחרת לחלוטין הייתה התמונה במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. השתלבתי במהירות במנגנון זה, על אף השתייכותי למסגרת ארגונית ותקציבית אחרת. מן הימים הראשונים למדתי להעריך את האנשים שם ולהבין לרוחם. ד"ר גיורא יוספטל, ד"ר אמי לבנטל, העובדת הסוציאלית, ויבל"א אברהם ציגל קיבלוני ללא גינונים, כאחד משלהם. במרוצת השנים לא תמיד שררה בינינו אידיליה מלאה ולא על הכול הסכמנו בלא ויכוחים או סכסוכים. אלא שידענו להבליג ולהתגבר, כי נר לרגלינו היה השירות לעולים, ורק בזה נמדד פועלו של אדם ושל המוסד. הצרכים היו כה אדירים, שלא הייתה כל דרך אחרת אלא לעבוד בצוותא, גם אם דבר זה או אחר אינו לפי רוחך. במחלקת הקליטה לא היו נוהגים נוקשים. הדבר שאפיין אותה זו הגמישות הרבה, כש"המוח היהודי" מוצא ללא הרף פתרונות מאולתרים לבעיות שצצו יום־יום מחדש.

כישרונו הרב ואנושיותו העמוקה של ד"ר יוספטל היו למקור השראה לעובדי המחלקה בכל הדרגים. באותם הימים הוא היה "פקיד בכיר" ולא נבחר הציבור. שנות חייו הקצרות, שנות העבודה בקליטת העלייה היו גם הגדולות בחייו, והוא שימש מופת במסירותו. בחדרי המחלקה שברחוב נחלת בנימין בתל־אביב שררה אז מין מהומה בלתי פוסקת. עולים חדשים לרוב, ועובדים שהתרוצצו במסדרונות התערבבו אלו באלו באופן חופשי. בכל פינה ובכל מעבר עמדו "קליינטים" וניהלו שיחות עם עובדי המחלקה, על תביעות, על עוולות ועל קיפוחים. הכול היה דחוף ולא סבל דיחוי. ואכן, הייתה דינמיות רבה בכל המשרדים האלה. העלייה הגדולה הטביעה חותמה על האנשים שפעלו שם ועם כל הקשיים והצרות, ניכר היה הרצון הטוב לבוא לעזרה. מערבולת גדולה זו של המוני בני האדם בתנועה בלתי פוסקת ובמתח נפשי רב שהורגש בכול, טובה הייתה בעיניי מן השקט הרב ששרר בחדרי משרד הבריאות והשירות הרפואי לעולה. אני נמשכתי אל האנשים האלה. הרגשתי, עוד לפני שלמדתי זאת מניסיוני, שכאן שולטת אווירה מעשית בריאה ולא אווירת היאוש ואוזלת־היד שבמשרדים ההם. רצוני ללמוד ולהכיר מקרוב את העניינים עורר כנראה תגובות חיוביות אצל האנשים הטרודים האלה. ייתכן שהופעה קבועה של רופא במשרדים אלה, רופא המדבר בלשון פשוטה, יידיש או עברית, היא שהפילה מחיצות מן הרגע הראשון. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בימים של עלייה גדולה, הייתה רק בחלקה בעלת ניסיון בקליטה. בין אנשי הקליטה היו כאלה שליוו את העלייה שנים ארוכות, מסוף מלחמת העולם השנייה. במחנה היחיד ברעננה היה המנהל אברהם ציגל, שהתבלט בעבודתו זו ובמרוצת הזמן ריכז את כל מחנות העולים המפוזרים בארץ, שבשנות השיא בעלייה הגיע מספרם לשלושים ושבעה. לאנשי קליטה אלה לא היה מגע רב עם ענייני בריאות ורפואה עד בוא העלייה הגדולה בסוף 1948, כאשר במקום אלף וחמש מאות עולים לחודש הגיעו רבבות. מה גם שבימי העלייה המצומצמת היה לאנשי הקליטה "קבלן" נכבד לבריאות, "הדסה", שמילאה בקפדנות ובנדיבות את המוטל עליה. משהסתלק ה"קבלן" נשארו אנשי הקליטה המטפלים הבלעדיים בעלייה ההמונית ללא שותף רפואי. יתרה מזה, עם כל תבונת החיים הרבה של אנשים אלה, לא הייתה להם וגם לא יכלה להיות להם ההכרה והידיעה שדווקא בשטח הבריאות טמונות סכנות וצפויים אסונות חמורים בקרב רבבות העולים החיים במחנות ארעיים. שיווי המשקל והיציבות היחסית שהיו משיגים עובדי המחנות במאמץ כה רב עלולים היו להתערער בגלל מגפה או, למשל, עקב חוסר יכולת לאשפז תינוקות. ורק למיעוטם של אנשי הקליטה היה ניסיון במלאכה. רובם הגדול של עובדי המחנות היו עולים שזה מקרוב דרכו על אדמת הארץ.

בפברואר ובמרס שררה עדיין רגיעה, אבל עין מנוסה כבר יכלה להבחין במה שעתיד להתרחש כעבור שלושה חודשים בקיץ 1949.

אחת השאלות הדחופות והבוערות שלחצו על מחלקת הקליטה הייתה הכנת מחנות הצבא המתפנים לקליטת העולים. עם סיום קרבות מלחמת השחרור החל משרד הביטחון להעמיד את המחנות לרשות מחלקת הקליטה. הקליטה התרכזה עד אז בגוש המחנות בפרדס חנה, בסביבת חדרה, נתניה, באר יעקב ובמחנה קטן מדרום לרחובות. התקנת מחנות גדולים לעולים בבית ליד, בראש העין, במחנה ישראל ובעין שמר נמסרה זה עתה לידיהם הזריזות של אנשי הקליטה. היה הכרח לבצע עבודות מרובות ומקבילות תוך זמן קצר: הקמת צוותי עובדים, הכנת ציוד מגוון, מזון ולבוש ועוד. המשימה העיקרית הייתה הפיכתו של מחנה צבאי בריטי רגיל ולעיתים מוזנח מאוד למקום קליטה של המוני עולים אזרחים על זקניהם וטפם. הצטרפתי לעבודות התכנון ונתקבלתי ברצון. האנשים הרגישו ודאי כי טוב שרופא יטול חלק בעבודה ויתרום את חלקו. משנות שירותי בצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השנייה, הכרתי היטב את המחנה הצבאי הרגיל והמצוי, על החיוב והשלילה שבו.

יום־יום בשעה מוקדמת הייתה אוספת אותי מכוניתו של ציגל והיינו יוצאים לדרך ומפות המחנה בידינו, בלא שידענו כמה עולים ואיזה עולים יופנו לכל מחנה. לעיתים היה המחנה מפונה רק בחלקו מהצבא וכבר התחלנו בהתקנתו לקליטת עולים. בין העושים במלאכה היה המהנדס א. נוימן ז"ל מחיפה, שעבד לפני כן בהקמת המחנות הבריטיים והכירם היטב. הוא היה אדם מכונס, שתקן ומחוספס בהופעתו החיצונית. מגבלות תקציביות קשות תרמו לא מעט להיווצרו של רושם כזה אצל העובדים במחיצתו. האמת היא שעמדה בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית. פעמים רבות היה נאלץ לענות בשלילה על תביעות צודקות. בפסקנות נהג לקטוע את דברי הטוענים והתובעים. רק בשטח אחד היה משתנה צליל דבריו, והיענותו ורצונו למצוא פתרונות טובים ביותר היו מעבר למותר לפי התקציב: להקמת מוסדות לילדים. הוא היה מוכן לעשות הכול למען הילדים. אחרי יום גדוש עבודה של דיונים, של עיון במפות והליכה מבניין לבניין בכל שטח המחנה, לאחר קביעת מיקום של המטבח, חדר האוכל, המחסנים, המרפאה וחדרי החולים, היינו מקדישים תשומת לב מיוחדת לקביעת מוסדות לילדים בריאים וחולים ולהתאמת המבנים הקיימים לצרכים החדשים. יום העבודה הארוך היה חולף במהירות ומר נוימן נותן הוראות לעוזריו, מתווה קווים לביצוע העבודה ללא השהיות.

למחרת בבוקר הייתי מספר לד"ר גרושקה על היום שחלף והיינו משוחחים על הנחוץ לצורכי השירות הרפואי במחנה החדש העומד לקום. בעיניו העצובות ראיתי דאגה לעתיד וחשש מפני קוצר ידינו למלא את המינימום הדרוש לקדם את פני הקשיים. בעיני רוחו צפה האיש את הקטסטרופה המתקרבת ובאה — והוא שתק.

בנסיעות הרבות למדתי להכיר את האנשים העוסקים במלאכה, את שיטות העבודה ויותר מזה — את תורת הקליטה, זו שנלמדה מן הניסיון הרב שהצטבר בשנים שקדמו להקמת המדינה ולמלחמת השחרור. ועיקרה הגדול של התורה היה — שיש לפעול ולקלוט בכל התנאים. ואת התנאים קובעת למעשה העלייה בממדיה, באיכותה, בבעיותיה ובמועד שהיא מגיעה ארצה. אנשי הקליטה נטלו על עצמם לעשות ולהכין לפי מיטב יכולתם ולמעלה מזה, בלא שהייתה בידיהם הבחירה.

עם כל המצוקה והמועקה שהייתה באותם ימי תכנון וקביעת התנאים הפיסיים של המחנות העומדים לקום ולצמוח במהירות מסחררת, היו לי הימים ימי התרוממות רוח, כי עמדתי מקרוב בפני עולם חדש של בעיות והייתה לי הרגשה שאני נוטל חלק בתהליך היסטורי, שאולי אזכה לספר לבתי הקטנה מה פעלנו בימים ובלילות הרבים שהייתי נעלם מן הבית ומחברתה.

לפני שנפתחו שערי הארץ לרווחה בפני רבבות העולים מנה הישוב היהודי קצת יותר משש מאות אלף נפש והיה בכוחו לקלוט את מכסת שמונה עשר אלפי העולים בשנה, בעזרת יהודי התפוצות ובאמצעות המוסדות והמתקנים הרפואיים שעמדו לרשותו. ללא ספק הייתה זו קליטה מעולה, כמעט "דה לוקס" בהשוואה לעתיד להתרחש. והנה פרצה העלייה בזרם אדירים. תקוות הישוב נתגשמו, אך ספק אם איש היה יכול לנחש מה צפוי בשטח הקליטה.

במחצית השנייה של שנת 1948 עלו יותר מ־100,000 עולים. בשנת 1949 הייתה צפויה עלייה של 240,000 נפש. בחודש שיא, בפברואר אותה שנה, עלו שלושים ושלושה אלף נפש. מספרים מדהימים!

עד סוף 1949 — כלומר תוך 18 חודשים גדל הישוב היהודי בארץ ביותר מחמישים וחמישה אחוזים! בשנתיים הבאות, 1951-1950, נוספו יותר מ־340,000 עולים. הישוב היהודי גדל אפוא במשך שלוש וחצי שנים במאה וחמישה עשר אחוזים והישוב הוותיק הפך למיעוט בתוך האוכלוסיה הכללית.

המספרים בלבד, ככל שהיו פנטסטיים, רחוקים מלבטא את גודל הבעיות שהצמיחה הקליטה הגדולה. והעולים — אינם עדה אחת. אכן יהודים — אך בני עדות רחוקות במהותן זו מזו. מה בין אורח חייו של עורך־דין מקובנה ומושגיו של רוכל מקוצ'ין, או מלמד בחדר שבמרקש? השוני במנהגים ובהרגלי יום־יום היו לא פעם מקור לאי־הבנות בשטח ההיגיינה האישית והכללית, ביחס אל הרפואה, אל הרופאים והאחיות, לשאלות אשפוז בבתי חולים ולניתוק מהמשפחה, ביחס אל זקני המשפחה ואל האישה ההרה.

בתחילה בלטו בין העולים שתי קבוצות גדולות: שרידי השואה, יוצאי מחנות העקורים בגרמניה, ולעומתם העולים מבולגריה. תהום הייתה פעורה בין שתי קבוצות אלה של יוצאי אירופה. מצד אחד שברי אדם, אודים מוצלים אכולי זיכרונות זוועה, חולים וסובלים שנדמה היה להם כי איש אינו יכול להבינם, חשדנים בלי גבול ורואים עוול בכול, משפחות חדשות שהוקמו על חורבן משפחות קודמות — לכאורה אנשים שאינם ניתנים כלל לשיקום.

לעומתם, שבט יהודי שניצל כמעט בשלמותו, בריא ותוסס, מסתגל בנקל לתנאים החדשים ומאמין אמונה שלמה שיוכל לקשיים האובייקטיביים. שבט זה — יהדות בולגריה — יקל לו למצוא את מקומו, ומה שחשוב יותר — ואז לא תפסנו זאת — ישמור על הצביון ועל הייחוד שלו, ודווקא כך יתרום את חלקו להכרה הישראלית החדשה ולקיבוץ הגלויות. המשותף לשתי קבוצות עולים אלה היה הרצון להקדים ולצאת מן המחנות ולמצוא דיור ופרנסה. שרידי יהדות אירופה היוו בעיה רפואית סבוכה בגלל הסבל הגופני והנפשי שעבר עליהם. נצביע על עובדה חשובה אחת אשר היו לה השלכות קשות ולעיתים קורעות לב. למשפחות היו לרוב ילדים קטנים או ילד אחד, לעיתים רק תינוק. האימהות היו מבוגרות, בדרך־כלל בגיל שלא היה להן יותר סיכוי ללדת, והתינוק היה בשבילן הציר שעליו סבבו חיי המשפחה, ואם חלילה חלה התינוק, וזה קרה לעיתים קרובות מדי בתנאי המחנה ההמוני, טבעי הדבר שמתח רב נגרם בשל כך. ואם קרה אסון, מי יכול היה לנחם?

יוצאי בולגריה, עדה בריאה ונמרצת, המשפחות בהרכב מלא, בעלי מקצוע רבים, משכילים. גם הם הביאו עמם בעיה קשה ומיוחדת: באחת האוניות שהביאה עולים מבולגריה, הגיע בית זקנים שלם ובו עשרות רבות קשישים מופלגים — ממוסד של קהילת סופיה. הזקנים הובאו ברובם לפרדס חנה. עשרות־עשרות גברים ונשים, "מיטה של הסוכנות" ליד מיטה, אנשים שנעקרו מהתנאים הטבעיים שלהם, תשושים מנסיעה בים, חיוורים וחולים — אינם תופסים מה קרה להם ולאן הובאו. תמונה מדכאת עד מאוד. תוך זמן קצר יחסית הצליחה מחלקת הקליטה והאגף הסוציאלי שלה להקים מוסד לזקנים בפרדס חנה עצמה, מוסד ראוי לשמו. אבל המעשה — טיפה בים של צרכים. ובאותם הימים הגיעה אלינו שמועה שבעקבות חיסול גולת בולגריה עומדים השלטונות שם להעלות את כל חולי הנפש היהודים מבתי החולים. המדובר היה בכמה מאות. פניתי אל השר שפירא שהיה גם שר הבריאות, וביקשתי שיפעל למען דחיית עלייתם לזמן בלתי מוגבל. והדבר אכן נעשה.

שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע. זרם העלייה גובר ללא תקדים, ומשנה תוך זמן קצר עד לבלי הכר את הנוף האנושי והפיסי. שבוע אחר שבוע צצים מחנות ענקיים של עולים ובהם רבבות בני אדם. והעולים — מארצות ומיבשות קרובות ורחוקות. תחילה העלייה מצפון אפריקה, המזרח הקרוב, פרס והודו. ואחריהן, בסוף אותה שנה, העלייה המיוחדת במינה מתימן והעלייה הגדולה של יהודי בבל. ובעלייה מתימן קשור פרק מיוחד במינו של סבל אנושי ושל כמעט שואה מבחינה רפואית.

בגבור זרמי העלייה עמדנו לעיתים בפני שאלות רפואיות שעד אז ידענו עליהן רק מתוך ספרים. כל ארץ מוצא ובעיותיה המיוחדות: המבנה החברתי של האוכלוסיה היהודית, מנהגיה, הרגליה, מחלותיה וסבלותיה. כל תהליך של עלייה וקליטה, גם בתנאים הפיסיים והפיננסיים הנדיבים והנוחים ביותר, הוא בעיקרו גם תהליך עקירה של בני אדם חיים משורשיהם.

אידיאה גדולה כמו שיבת ציון, יצירת עם מחדש והשרשתו באדמתו, חינוך ממושך וחלומות של דורות רבים, הבאים לידי ביטוי בתפילה ובמסורת עשירה של מנהגים, יכולים אולי להקל על ההתחדשות במולדת, כאשר מדובר בעלייה סלקטיבית של צעירים, נבחרים מעטים מתוך מיליונים רבים, חלוצים שנבחרו והוכנו במשך שנים רבות לדרך הקשה. אפילו להם קשים הצעדים הראשונים של קליטה והניסיונות הראשונים של השתרשות בארץ החדשה, ורבים הם הכישלונות ולא מעטים הם מקרי הירידה גם בעלייה סלקטיבית זו. ואילו כאן מדובר בעלייה גדולה, השונה שוני מהותי, לא רק מבחינת ההיקף העצום, אלא מבחינות איכותיות מובהקות. ההיקף הענקי הוא בעיה כשלעצמה, גם מבחינת ההשלכות על היחיד ועל התא החברתי היסודי, המשפחה. קיימת סכנה בלתי פוסקת שבראותך, כעובד קליטה, כעובדת סוציאלית או כעובד רפואה, את ההמונים, את הרבבות, בנוף הקודר והמדכא של המחנה, אתה עלול שלא לראות את היחיד ובעיותיו, משאלותיו וצרכיו האינדבידואליים. העלייה הגדולה הזו היא אנטי־סלקטיבית, ניגוד גמור לסלקציה שידענו בימי העלייה החלוצית, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההרכב המשפחתי אף הוא אינו רגיל. משפחות מרובות ילדים מחד, וזקנים ואנשים בודדים ללא בנים תומכים מאידך. חולים ונכים, עיוורים ומקרים סוציאליים קשים למכביר. עלייה כזו, כאשר היא מנתקת את שורשיה מן העבר ובאה לארץ חדשה, מה גדול הזעזוע והסבל הבאים עליה בפגישתה עם המציאות החדשה והתנאים הקשים ללא גבול של הקליטה. כל עולה, ויהיו תנאי קליטתו טובים ביותר, אפילו בחיק משפחתו השופעת רצון טוב, פוקד אותו בראשית צעדיו משבר מסוים. ומכאן נובעות רבות מאי־ההבנות וזה גם מקור למחדלים גורליים הנובעים מהתעלמות ממצבו הנפשי של העולה. לא הטבות חומריות הניתנות בשפע לעולה ישחררוהו מבדידות, מזכר השואה. גם היום, בתנאי קליטה של שפע יחסי אנו עדים לקשיים מרובים, לכישלונות, לטענות ולטענות שכנגד. דירה, פרנסה ואף לימוד השפה הם רק חלק מתהליך הקליטה, ולא תמיד מכריע. ההשתרשות בחברה ויצירת קשרים עמה כחלק אורגני, כתא בתוך הרקמה החברתית החיה, הוא המבחן הקובע לאורך ימים. ובסופו של דבר, עם כל גורמי החוץ, מכריעים יכולתו ורצונו של היחיד ומשפחתו אם התוצאה היא חיובית. מאידך, טיבה ורמתה של החברה הקולטת — מחזקות או מחלישות את רצונו ויכולתו של היחיד.

אחת הדוגמאות האופייניות לקשיי הקליטה הוא כישלון חדרי האוכל הגדולים שהוכנו במחנות. במאמץ כביר תוכננו אולמות גדולים ומרווחים, וגם נוחים למדי, בשביל אלף ויותר סועדים, בשתיים או שלוש משמרות אפשר היה להאכיל את אלפי תושבי המחנה במהירות ובנוחיות יחסית. אנשי הקליטה ציפו שכך גם יישמרו לא רק הסדר והניקיון, אלא שגם האוכל יהיה חם, טרי וטעים. אין צורך להדגיש מה חשוב עניין המזון, בתנאי מחנה רב אוכלוסין, ללא תעסוקה ממשית וללא ידיעה ברורה כמה זמן ישבו בו כשהם צופים לעתיד. סכומים גדולים הושקעו בהתקנת חדרי האוכל והתאמתם לשירות אופטימלי. גם אנו, הרופאים, תמכנו בתוכנית, ראינו בכך ניסיון רציני מבחינה רפואית, לשמירה על בריאותם של העולים ודרך רצויה למניעת מחלות קיבה, בייחוד בתנאי הקיץ הישראלי. גם סילוק שיירי האוכל מארוחות של אלפים, שהוא מקור לבעיה תברואתית חשובה, נראה היה יעיל יותר בשיטה זו. רבה הייתה האכזבה, כאשר התוכנית כולה נכשלה כישלון חרוץ. רק אנשים בודדים השתמשו בחדרי האוכל והם עמדו ריקים. העולים נהגו לבוא וליטול את מנות האוכל שלהם, והיו נושאים אותן למקומות מגוריהם, כלומר לאוהלים, שלפעמים היו משותפים לשתי משפחות, ושם היו סועדים את לבם. תחילה ניסינו להבין מעשים אלה באי־רצון לשבת עם אנשים זרים ליד שולחן אחד או בניסיון להתאים את טעמו של התבשיל להרגלי המשפחה. אבל הסיבה העיקרית הייתה כנראה בכך שהמשפחה, בייחוד זו של יוצאי ארצות המזרח חשה באורח אינסטינקטיבי, שבאכילה בין המוני אנשים בחדר האוכל ציבורי היא חושפת את עצמה לפגיעה במבנה החברתי שלה. הלא לפחות בזמן הארוחות, באוהל השייך להם, ובמיוחד בליל שבת וחג, נשמרה עמדתו של ראש המשפחה, כאשר האם מכינה את הסעודה המשפחתית המסורתית שבה קיימים יחסים קבועים וסדרים מקובלים מימים שעברו. המשפחה התגוננה, כביכול, מפני הרוחות החדשות שעמדו לפגוע בה ולשנות את סדרי חייה. ואכן, היה זה סימן בריא ונכון להתאוששות מן הדיכאון הפוקד כל עולה בזמן הראשון לעלייתו. חבל שלא היינו מסוגלים אז להבין סימנים אלה. לו היו מצויים עמנו אז סוציולוגים ופסיכולוגים היו ודאי מבחינים בסימנים חשובים כאלה, ואז היו נמנעים אכזבות וכישלונות רבים מעובדי הקליטה ומן העולים עצמם. כמה פעמים נכשלו הניסיונות להקים גופים התיישבותיים מעורבים מעדות שונות, עד שנקבעה הדרך הברורה כי מוטב ליישב בכפר אחד בני עדה אחת בלבד ואם אפשר, אפילו יוצאי עיירה או סביבה אחת.

בתחילת הקליטה נמצא העולה במצב של רגישות רבה, כשהוא נקרע בין שני עולמות, בין העבר וזיכרונותיו ובין העתיד המעורפל. אין פלא כי רב היה המקום לפגיעות בנפש האנשים בתהליך האכזרי של הקליטה, בתנאי העלייה הגדולה. זכורה לי פגישה עם רופא צעיר, שנים רבות לאחר עלייתו מבבל בתוך הזרם הגדול והבלתי צפוי של העלייה המוטסת שבעקבותיה נתחסלה כמעט לגמרי גולת בבל, מן העתיקות שבכל הגלויות. הרופא, אשתו וילדו הקטן, נעקרו לפתע ממסגרתם הקבועה וללא הכנה נפשית וחינוכית הועלו למטוס ונמצאו יום אחד בארץ החדשה. מכל התלאות והצרות, שנים רבות אחרי כן, הוא נזכר בחלחלה רק במעשה אחד: בבוא המשפחה לשדה התעופה של לוד, ולאחר הסידורים הראשונים, הועלתה המשפחה עם עולים אחרים לרכבת והוסעו לחיפה, אל מחנה "שער העלייה" לבדיקה רפואית ולמיון. הנסיעה המייגעת ארכה, לפי דבריו, כחמש שעות. פרט זה אין הוא מוכן לסלוח או לשכוח. הדבר פגע בכבודו ובכבוד משפחתו. וגם לאחר שנים רבות, כשהצליח האיש הצלחה רבה בהתבססותו בארץ, בעבודתו ובפרנסתו, לא נשכח אותו עלבון...

באותם ימי ראשית של פעולות הקליטה היו צורכי הגוף והקיום הפיסי קודמים לכול. לא תמיד ניתן לשים לב ליחיד ואפשר היה לאבד אותו בנקל. והדבר נגע גם בילדים קטנים. במרוצת הזמן הוקמו מוסדות ילדים רבים בתוך המחנות. את העבודה ריכזה, בשם מחלקת הקליטה, האחות אהובה גולדפרב, בעזרת מתנדבות מארגוני הנשים, ארגון אימהות עובדות וּויצ"ו. מרץ רב והתלהבות, אהבה והתמסרות לילדים, השקיעו הנשים בהתנדבות, שרחוקה הייתה מלהיות המונית. בכל זאת היו ההישגים גדולים ומי כאנשי הרפואה ידעו להעריכם ולהיות אסירי תודה על כך שבעבודת המוסדות הוחזקו הילדים בבריאות טובה ולרוב לא נדרש להם אשפוז. אכן, מוסדות הילדים שבמחנות לא הקיפו ולא יכלו להקיף את כל הילדים, שמספרם היה עצום. עם זאת, רב היה מספרם בתוף המוסדות. העובדים והמטפלות, לרוב בלתי מקצועיים, לא היו רבים, ולא היה קל להשיגם. לא היו אז תקנים, כך וכך ילדים לעובדת, סדרי משמרות ועוד − למרבה המזל לא פקדה אז את הארץ מכת השביתות. העובדות לא התלוננו כמעט על עומס נוסף בעבודה וממילא לא עסקו בעניינים של תמורה חומרית. הן עבדו קשה מאוד ללא חשבון של שעות עבודה ומתוך דאגה ואחריות לכל הילדים, על עדותיהם השונות ומגוון נוהגיהן.

באחד המוסדות היומיים סיפרה לי המטפלת על מקרה אופייני שקרה לה: בין עשרות רבות של ילדים קטנים, שקשה היה להבחין ביניהם ולעמוד על תביעותיהם, כי הילדים התחלפו לעיתים קרובות בגלל יציאת משפחותיהם מן המחנה, היה נחוץ מאמץ מיוחד והרבה אהבה ודאגה כדי לעקוב אחריהם. המטפלת שמה לב לעובדה כי שניים או שלושה ילדים חיוורים ועצובים ואינם משתתפים בשמחה הכללית, לאחר שעקבה אחריהם נתברר לה עד מהרה שילדים אלה לא טעמו מן האוכל המוגש, ובעיקר מן הדייסות, שהיו בדרך־כלל ממותקות. הם לא העיזו לספר על כך ומצאו דרך משלהם להיפטר בצנעה מן האוכל המאוס עליהם וסבלו רעב. המטפלת פתרה כמובן את העניין ללא קושי ואותם ילדים קיבלו תבשילים לפי טעמם. מקרים מסוג זה היה להם ערך חינוכי, כי הדבר סופר, בגאווה מוצדקת, בכל המוסדות, ודרבן ליתר דאגה ולזהירות.

וה"דאגות הגדולות" שלטו כמובן בכול: מציאת קורת גג להמוני העולים הזורמים לארץ, מזון, בגד, מים לרחצה, מאור בערבים, עזרה רפואית מינימלית ועוד. איך הושגו כל הדברים האלה אז, יקשה היום להבין.

היו ימים שאונייה עמדה להגיע למחרת ולא היה לאן להביא את העולים. אז נפתח מחנה בית ליד הראשון, שלא היו בו כל תנאים לקליטה מינימלית. עם הזרם הבלתי פוסק של עולים אל המחנה וממנו, כשאלה המסוגלים לצאת או אלה שנמצא עבורם סידור בחוץ עזבו, גדל במחנה מספר המשפחות המטופלות בנכים ובחולים כרוניים, משפחות שלמות שהן מקרים סוציאליים קשים. לאנשי הקליטה ולאנשי הרפואה הוברר כי השארית שאינה זזה ואינה יכולה לזוז מהמחנה, הולכת וגדלה בכמותה ועלולה להוות את עיקר האוכלוסיה של המחנה. ואכן, כעבור שנתיים מתחילת העלייה הגדולה, היו רובם של כמאה ועשרים אלף יושבי המחנות "מקרים סוציאליים" — דבר שהישוב הוותיק בארץ, שהיה פרי עלייה סלקטיבית בעיקרה, לא ידע מהו.

בעלי המום והנכים הרבים יכלו להחזיק מעמד ולהאריך ימים הודות לדאגתה של המשפחה היהודית ומוסדות הקהילה, בצורות שונות של תמיכה ועזרה, אך עד מהרה התבלטה בעיה מיוחדת שנתלוותה אל העלייה הגדולה והייתה התוצאה שלה; קרע ופירוק של משפחות יהודיות. לראשונת נתגלה הדבר עוד במחנות העקורים בגרמניה. לשלטונות ההגירה בארצות־הברית היו חוקי בריאות חמורים ונוקשים מאוד. חולה שחפת או חולה נפש לא יכול היה בשום פנים לצפות לרשיון הגירה. מה עשו המועמדים? הבריאים נרשמו וקיבלו את הרשיון המיוחל ואילו את החולים במשפחה הפנו אל הג'וינט כדי שיסייע בידם לעלות לארץ־ישראל. כך היה שהורים זקנים לא מעטים עלו לישראל ובניהם הצעירים היגרו לאמריקה. והמשפחות הגיעו לא שלמות, לפעמים הרוסות. למען האמת, יש להדגיש שרק חלק מן המשפחות נהג כך וקשה להעריך את מספרן, אבל כל מקרה כזה הכביד על תהליך הקליטה שהתנהל בתנאים חמורים בלאו הכי.

להפתעת רבים מאתנו, נתגלה תהליך זה של פירוק המשפחה לקראת עלייתה גם בקרב יהודי צפון אפריקה וארצות המזרח, פרט ליהודי תימן. משפחה בת עדות המזרח, שלכאורה הייתה חזקה ויציבה ושהיה נדמה כי מאורעות התקופה החדשה לא ערערו אותה, גם היא לא עמדה בפני הפיתוי של חיים נוחים וקלים יותר, כאשר הצעירים, הבריאים ובעלי המקצוע עברו ממרוקו ומתוניס לצרפת ולאיטליה, והחולים והזקנים הגיעו אל המחנות בארץ. העלייה מארצות אלו הייתה ממילא משופעת במקרים סוציאליים מרובים ופירוק מלאכותי ומכוון של חלק מהמשפחות הוסיף הכבדה על תנאי הקליטה. עובדה ידועה הייתה שחלק לא מבוטל מבעלי האמצעים מבין המועמדים לעלייה, מצא את דרכו לארצות אחרות, בעיקר לארצות־הברית וקנדה. דבר זה אפיין בעיקר את עולי בבל.

ועוד קו אופייני נתגלה אז בגלי העלייה השונים. שלטונות פולין, הונגריה, צ'כיה ורומניה נהגו, בהתחדש מדי פעם זרם העלייה, שראשוני העולים יהיו החולים הקשים, הכרוניים. השלטונות שם דאגו לפינוי המיטות התפוסות על־ידי חולים יהודיים אף הבטיחו הבטחות ורודות על "סנטוריום" ובתי החלמה המצפים לחולים בישראל. לעיתים קרובות עמדנו חסרי אונים מול אנשים חולים מאוד הזקוקים לאשפוז כלאוויר לנשימה, בשל התנהגות מכוערת זו של שלטונות אותן ארצות.

היו אמנם ארצות שלא הייתה לנו כל גישה אליהן והיינו נאלצים להיכנע לתכתיביהן, אך היו גם מקרים שמוסדותינו לא ידעו דרכם. באחד הימים ב־1951 הגיעה למשרד הבריאות הידיעה על אוניית עולים היוצאת מתוניס ובה 181 עיוורים. כאשר ניסינו לברר את העובדות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לא קיבלנו תשובה ברורה! זה היה, אגב, הנוהג המקובל במחלקה זו. ומכיוון שהורגלנו בסגנון זה הבינונו שהידיעה אכן נכונה ופנינו אל מוסד התיאום. מוסד זה הוקם לתיאום בין פעולות העלייה והקליטה והיה משותף לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית. היו לו תפקידים רבים, אבל עיקר פעולתו היה בקביעת המדיניות לגבי העלייה מארצות שונות, ובמיוחד בקשר לחולים ואפשרויות קליטתם בארץ. עד כמה שייראה הדבר משונה, מוסדות הקליטה בארץ, בימי העלייה הגדולה, אשר נשאו בעול העיקרי של קליטה והתישבות, לא הייתה להם כל זכות להביע דעה בעניין הרכב העלייה, עיתויה והקצב שלה. האיש שחלש על המפעל הענקי של הקליטה ושהצטיין בעוז רוחו ואומץ לבו, גיורא יוספטל, לא העז, על אף התוצאות החמורות, להביע את דעתו ואת התנגדותו לדרכי עבודתה של מחלקת העלייה בראשותו של מר יצחק רפאל. היה כעין "פיצול אישיות" בין מדיניות העלייה והקליטה. לַיד הקולטת לא היה כל מעמד בענייני עלייה ולעיתים נוצר מצב ללא נשוא, כאשר העולים עצמם היו הקורבנות העיקריים. קולו של משרד הבריאות נשמע בוויכוח בין חירשים־אילמים, והתערבותנו הייתה רצויה כמובן לאנשי מחלקת הקליטה בלבד. אנשי מחלקת העלייה האזינו לנו באי־רצון בולט. בעול הוויכוח הקשה והמייגע נשא מתחילת 1951 ד"ר חיים שיבא ז"ל. הוא היה בא לישיבות המוסד לתיאום, מצויד בעובדות, ומתדיין עם אנשי מחלקת העלייה. חברי המוסד לתיאום, בראשות ראש הממשלה, חיפשו דרכים לקביעת עקרונות והנחיות לפיהם תתנהל העלייה. מהלכים מיוחדים נקבעו כאשר דובר בחיסול גולה מסוימת, ודרכים אחרות כאשר רק חלק מהישוב היהודי באותה ארץ היה עולה והקהילה היהודית שם המשיכה להתקיים. ליד שולחן הדיונים הפכו לא פעם הדיונים לסערות ממש לאור העובדות שהעלינו. למעשה לא הועילו כל מאמצינו, ועל אף החלטות מפורשות והתחייבויות שנתקבלנו במוסד לתיאום, המשיכה מחלקת העלייה בשלה. לא הייתה תקנה לחוסר תיאום זה, ואותנו האשימו לא פעם, אם כי לא בפומבי, בהתנגדות, אם לא באיבה גלויה, לעלייה. מה שביקשנו אנחנו ותבענו — רווח זמן לקליטת החולים והנכים ואת העלאתם בצורה שתאפשר לנו שהות מינימלית להכנת סידורים הכרחיים ואלמנטריים ביותר לקליטתם. ובהיעדר גורם אחר שימנע את פירוק המשפחות בחוץ לארץ, נטלנו על עצמנו תפקיד זה. תבענו שתיעשה פעולה נמרצת למניעת החלוקה בין אנשים בריאים, בעלי מקצוע ובעלי אמצעים במשפחה, המתכוונים להגר לארצות הרווחה, ובין הזקנים, החולים והנכים שנשלחו לארץ הקודש על חשבון עם ישראל. חייהם של שליחי העלייה לא היו קלים. הבעיות לגופן היו אמנם חמורות מאוד, אבל היו לנו הוכחות שבמקרים מסוימים אפשר היה לנהוג לא כפי שנהגו אנשי מחלקת העלייה, שלא התחשבו במצב ששרר אז בארץ, והאמצעי הנהוג בידיהם היה בדרך־כלל, העמדה בפני עובדה מוגמרת. דחיית עלייתה של קבוצת נכים בשנה או אפילו בחצי שנה, הייתה לה אז, בתנאים של אותם ימים, חשיבות מרובה. אלא שאנשי מחלקת העלייה לא סברו כך. גם בפרשת 181 העיוורים, למשל, בניגוד לאינפורמציה שמסר למוסד לתיאום מנהל מחלקת העלייה, הודיע מנהל הג'וינט בפריז בפירוש שמוסדו מוכן לעכב את עלייתם ולדאוג לעיוורים ולבני משפחותיהם המתלווים אליהם, במשך תקופה די ארוכה ובאמצעים מעטים בלבד. אך ללא הועיל. על אף החלטת המוסד לתיאום והתחייבות אנשי מחלקת העלייה, לא חלף זמן רב והם הגיעו כולם לנמל חיפה. גם במקרים אחרים, ובמיוחד אצל חולי שחפת הריאות, כשראש המשפחה היה החולה, ביקשנו לדחות את העלייה עד שנוכל להבטיח אשפוז — אך ללא הועיל.

קרו אז גם דברים חמורים ביותר. באחת המשפחות היה המפרנס חולה ריאות. דרשנו כי עליית המשפחה כולה תידחה מטעמים רפואיים לזמן מסוים. יום אחד ביקרתי במחנה "שער העלייה" בחיפה, הוא המחנה שהועד לבדיקה רפואית של העולים ולמיון החולים. נכנסתי בשיחה עם האנשים שעמדו בתור לבדיקה ולהפתעתי נתגלתה לי כל המשפחה בלי החולה. נודע לי שהלה הורד מן האונייה בעזרת אנשים שזהותם לא נתגלתה, ולא הגיע כלל ל"שער העלייה" כדי שלא תתגלה מחלתו ושלא ייוודע על הברחתו על־ידי המשפחה. יש להניח שזה לא היה מקרה בודד ויוצא דופן. על חלקה של מחלקת העלייה בעניין זה אפשר לשפוט על־פי "החלוקה המדויקת" בין המשפחה שהובאה ל"שער העלייה" ובין החולה שעזרו לו להימנע מביקורת במחנה...

היו מקרים, אמנם לא רבים, שהעולים לא נעזרו כלל במחלקת העלייה. באחת התקופות הקריטיות בקליטת העלייה, עמדה להגיע לחופי הארץ אונייה ועלייה מאות רבות של עולים מארץ מוסלמית לא ערבית במזרח התיכון. לאנשי הקליטה לא היה ידוע דבר על אונייה זו לפני לכן. הקהילה היהודית באותה ארץ החליטה לארגן עלייה על דעת עצמה ולא לחכות לפעולת המוסדות. עשירי הקהילה שכרו אונייה בכספם והעלו עליה את כל העניים והחולים, ככל שיכלה האונייה להכיל, ושלחוה לארץ. אנשי הקליטה הועמדו בפני חיזיון יחיד במינו, עלייה יהודית "בלתי לגלית" בימיה הראשונים של מדינת היהודים. ברגע האחרון ממש נעשו הסידורים להורדת העולים בנמל חיפה ולהעברתם למקום קליטה ראשוני במחנה על־ידי תוספת מספר רב של אוהלים.

אנו, אנשי הרפואה, כרענו תחת עול בעיות הקליטה ההמונית. סכנה מתמדת ארבה לנזקקים וגם לעוסקים בבעיות הרפואיות, שבתוך הים הגדול של הקשיים יבולע ליחיד והוא עלול להיפגע בבריאותו ואף בחייו. לא יכולנו להקיף את כל הבעיות ולמצוא להן פתרון מתקבל על הדעת ולו המאולתר ביותר.

בתוך כל הבעיות הבוערות נתעוררו גם שאלות פוליטיות שנדרש להן פתרון מיידי. סין העממית התקדמה בצעדי ענק לקראת כיבוש עיר הנמל הגדולה שנחאי שהייתה בה קהילה יהודית, מפליטי המהפכה ברוסיה. מי שהיו לו אמצעים כספיים וקשרים מצא לו דרך להימלט. חלק גדול מיהודי שנחאי נדד לארצות־הברית וחלק אחר הגיע לארץ. אבל נותרו שם ישישים, חולים ונכים ואת אלה הוחלט להביא לארץ. אונייה גדולה יצאה אז משנחאי, הקיפה את כדור הארץ, ודרך תעלת פנמה עברה וחצתה את האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון והביאה על סיפונה לחופי הארץ מטען אנושי גדול, כולו סבל ויסורים. זכורני, באותה שבת, בעגון האונייה בחיפה, ביקרתי בביתו של גיורא יוספטל בקיבוץ גלעד שבהרי אפרים. בעיות הקליטה שהעסיקו את שנינו לא נתנו לנו מנוח. יוספטל לא חדל לחשוב על האונייה העוגנת בנמל חיפה, שאפשר היה לעלות על סיפונה רק עם צאת השבת. החלטנו לנסוע לחיפה. בצאת השבת עלינו אל סיפון האונייה הגדולה והמפוארת, שהייתה מצופה עץ יקר וריהוט מרופד קטיפה אדומה. עובדי האונייה וקציניה נעו בלבוש צחור ואלגנטי עם קישוטי זהב. תכונה רבה הייתה בכל פינה. לא התערבנו במהלך העבודה הקדחתני של עובדי הקליטה בנמל ועברנו בחדרים. עשרות חולי נפש, חולים ונכים רבים ויותר מהם ישישים ערירים תוהים וחרדים לעתידם. ניגוד גמור למסגרת הפאר של האונייה.

בימים ההם הגיעו לארץ עולים שהיו חולים כרוניים קשים. שום מקום בעולם לא היה מוכן לקבלם ורק הארץ הקטנה הזאת הייתה להם כתובת יחידה. במרוצת השנים נמסר הפיקוח הרפואי על העלייה ועל העולים למשרד הבריאות, לאחר שנתקבלה החלטה על כך במוסד לתיאום. לפני כן עסקו בכך כמה רופאים שעבדו מטעם משרד העלייה ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. תפקידיהם לא היו מוגדרים ולרוב שימשו כיסוי לאנשי מחלקת העלייה להעלאת אנשים שאנו ביקשנו לדחות את עלייתם לזמן מסוים. כעבור שנים, כאשר הוברר המצב לאמיתו, הועבר אלינו תפקיד הפיקוח הרפואי על העלייה, ואנו התחלנו לפעול בשטח זה, נוסף על העבודה במחנות העולים בארץ, וגם שלחנו רופאים ואחיות לכמה ממרכזי העלייה בחוץ לארץ. הוקם מחנה מעבר גדול במרוקו לפני ההעברה למחנה במרסיי שבצרפת, בעיקר לעולים מצפון אפריקה, מחנה בפרס, וכן נעשתה פעולה מיוחדת להעלאת יהודי קוצ'ין מהודו.

היה זה כבר בסוף גל העלייה הגדול. יותר מדי זמן נתבזבז כדי להתגבר על הגורמים הסמויים והגלויים והרגלים מסוימים ששלטו אז במחלקת העלייה של הסוכנות. למזלה הגדול של העלייה ושל קליטתה, טיפלה למעשה מחלקת העלייה רק בחלק מן העלייה הגדולה. ואילו בשני קטעים גדולים וחשובים כמו עליית יהודי בבל והפלא הגדול של עליית יהודי תימן, כמעט ולא הייתה לה יד. בראשונה לא היה לה כל חלק, ובשנייה — "השתתפה" רק במשגיח יחיד, חברו של מנהל המחלקה, אשר "רשם" את העולים, ורעייתו הרופאה שקיבלה את משכורתה מהנהלת הג'וינט. הארץ הקטנה והדלה במשאביה לא הייתה מוכנה לקלוט את גל העלייה הגואה. היינו זקוקים באותם ימים לשירותים סוציאליים מתאימים לצורכי הקליטה, לשירותי רפואה ובריאות, בהיקף הרבה יותר גדול מאלו שעמדו לרשותנו. הרפואה המודרנית שאחרי מלחמת העולם השנייה הייתה ביסודה מלאכת שיקום המונית. לשיקום ההמונים שנעקרו משורשיהם היינו זקוקים לאמצעים לשתילתם בארץ החדשה. היינו בראשיתו של תהליך שאת סופו איש לא ידע: קיבוץ הגלויות. איש לא ידע מה לחבר ולהרכיב, מה למנוע או לקטוע, מה מוקדם ומה מאוחר. העלייה הגדולה לא הייתה מאורע רציונלי. הקולטים, כלומר הישוב הוותיק, נמצא באותה תקופה בתוך מלחמה אכזרית על קיומו. מאות רבות ואולי אלפי משפחות נפגעו, נתייתמו, שכלו את יקיריהן ונזקקו לשיקום. רבבות צעירים עמדו להשתחרר בתום המלחמה ועדיין לא נמצאו להם שיכון ופרנסה. בהם רבים מאנשי גיוס־חוץ לארץ (גח"ל) שעם שחרורם לא היה להם לאן לפנות והיכן להניח את ראשם בלילה, באין להם כל קשרי משפחה בארץ. צעירים אלה, שנענו לקריאה אל הדגל ואשר יצאו מן האונייה אל שדות הקרב, נמצאו במצב קשה במיוחד אחרי השחרור. אמנם לזמן־מה נמצאו להם בתים ודירות שנעזבו על־ידי בעליהם הערביים בשלהי מלחמת השחרור ואחריה, אך אלה לא הספיקו.

עניין זה של החזרת רבבות חיילים משוחררים לחיים אזרחיים, של שיקומם, היה בו בלבד כדי להעסיק עד למעלה ראש את הישוב הקטן בן שש מאות אלף הנפש. אין לתמוה אפוא שלא נתפנה להתמסר לבעיות העלייה הגדולה. לאחר שנות המתח חלה התפרקות שסימניה היו חוסר עניין ושוויון נפש אל העלייה. גם המתנדבות מטעם ארגוני הנשים שיצאו לעזרה במחנות העולים לא היה בכוחן לשנות את עובדת היסוד: הישוב, רובו ככולו, עמד מן הצד. מחנות העולים, התחנות העיקריות בזרם העלייה המתפרץ, גם אם היו פתוחים לרווחה בפני כל מתנדב, היו עולם סגור ומסוגר של סבל המוני ובעיות קשות שפתרונן הוטל על שכם עובדי מחלקת הקליטה. ואלה נשאו בעול הכבד, כשגם רבים מהם הגיעו לא מזמן לחופי הארץ, ושורשיהם לא היו עדיין עמוקים ויציבים בה. והמחסור שלט אז בארץ. חסרו מצרכי מזון פשוטים, הלבשה והנעלה, תרופות וחומרי לימוד לבתי ספר. הארץ נכנסה לתקופה קודרת של קיצוב, שעל אף הכוונות הטובות גרם לתוצאות חמורות. ואם רב היה המחסור במצרכי יום־יום, גדול יותר היה הקושי בהשגת חומרי בניין, ציוד לבתי חולים ולתעשייה. לכל אלה נדרשו זמן רב וסבלנות. אבל זרם העלייה לא יכול היה להיחלש. היא זרמה יום־יום, שבוע־שבוע וחודש־חודש במשך ארבעים חודשים מאז הכרזת המדינה, ולמעשה לא הייתה לאיש שליטה עליה. והעוסקים במלאכת הקליטה עובדים וחיים מהיום למחר, ממש מן היד לפה, ללא תוכנית לטווח ארוך ובחיפוש פתרונות לשעה. אין איש מסוגל להבין היום כיצד אז, ב־1949—1950, החזיק המפעל ההיסטורי של שיבת ציון מעמד ולא התמוטט בקטסטרופה מחרידה של רעב ומגפות, של זעם המוני והתפרצות של יאוש. בתוך קדחת הפעולה היום־יומית להצלת נפשות, בלטו עדות שהיו מסוגלות להטות שכם, לגלות יוזמה של עזרה הדדית. אבל מרבית העולים הפכו בעקב התלאות, בהיעקרם מקרקע גידולם ובתהליך ההסתגלות האכזרי לתנאים החדשים — לאבק אדם. במשך עשרות חודשים חיו בתנאים־לא־תנאים וכזו הייתה בהכרח פגישתם הראשונה עם החברה החדשה והמולדת החדשה. ומי יודע כמה ערכים נפשיים, חברתיים ותרבותיים נפגעו באותו פרק זמן של הצלה פיסית! ואותם עולים שיצאו שלמים מבחינה גופנית, עד כמה ניזוקו מבחינה רוחנית, כמה נפגעה גאוותם האנושית והעדתית; אולי כאן יש לחפש את ראשוני הניצנים לתהליכים החברתיים השליליים שאנו עדים להם בעשור האחרון?

גיורא יוספטל, אמי לבנטל, אברהם ציגל ורבים מעוזריהם חשו אז בסכנה המרחפת על כולנו. הם היו עובדים סוציאליים במהותם, ללא "מחקרים" וללא כלים מודרניים. הם שיננו וחזרו ושיננו באוזני העובדים את החובה העליונה לדבר עם העולה ולא אל העולה, לשוחח עמו, לדובבו, ולא להתנהג כמין "מנהל" או "בוס". כל עובד במחנה, ביודעין או שלא ביודעין, יכול היה לתרום את חלקו למפעל הגדול של תחילת שיקומו של עם שלם. תורה ודרך מגובשות ובנויות על יסוד ניסיון של אחרים — לא היו. אך נמצאו לנו מקורות של אהבת אדם, של יחס כבוד אליו וכוח לשמור על צלם האדם היחיד שלא יאבד בתוך ההמון. ואכן, הכול התנהל ברוח זו.

לאחר ש"הדסה" הסתלקה מן האחריות ומן הניהול של "השירות הרפואי לעולה" בספטמבר 1949, עמדו האחראים לשירות בפני שוקת שבורה: מבחינה נפשית וארגונית. קשה היה להתאושש ולהתאים את העבודה לתנאים המשתנים בסערה גדולה. אנשי מחלקת הקליטה, קבוצה קטנה של אנשים מסורים ובעלי ניסיון בעבודה, מצאו דרכים מהירות ולא שגרתיות לפעולה. במנהיגותו המופלאה של גיורא יוספטל, הם פעלו תמיד במירוץ קדחתני נגד הזמן כדי למנוע מפולת איומה. שירותי הרפואה החלו לצמוח, אך להקמת מבנה אורגני על כל מרכיביו המקצועיים והאנושיים, נדרשים זמן רב והכנה, בייחוד לקראת שעת חירום הנוגעת לרבבות ולמאות אלפי בני אדם. המשענת היחידה של השירות היה משרד הבריאות שהוא עצמו היה בחיתוליו. בפרוץ העלייה הגדולה מנה המשרד רק חודשים ספורים לקיומו. השירות שלנו "התקיים" ליד משרד הבריאות, ואיש לא טרח להגדיר את היחסים ביניהם. השירות היה כבן חורג ליד אב שלא הכיר בבנו וממילא לא יכול היה לעזור לו. כבר סיפרתי על ההסכם בין שר האוצר וגזבר הסוכנות היהודית, שלפיו יישא כל צד בהוצאה חודשית קבועה של עשרים וחמישה אלף לירות לקיום השירות הרפואי לעולה. ההסכם קוּים כזכור רק בחלקו: רק משרד האוצר מילא את התחייבותו, והעלייה זרמה למרות הכול. באותה תקופה, עד שחל שינוי יסודי בענייני התקציב במאי 1949, הגיעו לישראל לא פחות ממאתיים אלף עולים. אין אפוא פלא שהיה פער גדול בין כל הפעולות המסועפות הרבות של מחלקת הקליטה ובין פעולת השירותים הרפואיים. בחודשים הראשונים של 1949 לא הייתה עדיין כתובת ציבורית שתדון בשאלות. השירות הרפואי לעולה הופקר למעשה! פרט לתמיכה הכספית החודשית של משרד האוצר לא קיבל דבר. ומחלקת הקליטה טבעה בים של תביעות וצרכים ולא יכלה ליטול על עצמה את האחריות.

בתוצאות הקשיים הנ"ל אפשר היה להבחין לעת ביקור במחנה עולים. מחנה אפרורי, המוני אנשים בטלים מכל עבודה, צובאים על אשנבים, ממתינים בתור לפני חדרו של עובד המחנה. רבים אחרים שוכבים סתם ליד הצריפים המוזנחים, ילדים מתרוצצים ומחפשים עניין במשחק, גם הם לרוב בבגדים מרופטים ומלוכלכים. בכבישים הסתובבו אנשים וחבורות ללא מטרה, לכלוך ועזובה שררו בכול. כבסים רטובים התלויים במקומות שונים ומשונים לייבוש, העידו על איזו פעילות. האימהות שמרו על צלם המשפחה והכביסה הייתה הביטוי המוחשי של הפעילות היומית. העבודה במרפאות המחנה התנהלה לכאורה. המוני אנשים צבאו על פתחיהן. והרופאים והאחיות בחלוקים עובדים, בודקים ומטפלים. אבל המרפאה עלובה ועזובה. העין המנוסה מבחינה שמראה זה אינו אופייני למצב שאחרי יום עבודה עמוס, אלא הינו תוצאה של תנועה גדולה של אנשים במשך כל שעות היום ושהבית זועק לניקיון ולהשלטת סדר יסודי.

העובדים במרפאה נראו עצובים, כאילו עושים הם את מלאכתם מחוסר ברירה, בשגרה אפורה. עיניהם הביעו חרדה, כי יכולתם האלמנטרית הייתה מוגבלת ביותר. אמנם היו במקום כמה חדרי חולים, אבל למען האמת היו אלה בתי מחסה לחולים קשים ביותר, למקרי נכות מסובכים — תוצאות הנדודים והאסונות בערבות סיביר ובמחנות הרצח של אירופה. על התנאים והאפשרויות במחנות תעיד העובדה שבשום מחנה ב־1949 לא הייתה אפילו מעבדה קלינית קטנה אחת. בכל המחנות לא נמצא אפילו מיקרוסקופ אחד. באספקה הרפואית השתמשו מכל הבא ליד ומקניות בבתי מרקחת פרטיים תמורת תשלום במזומנים. מרבית ריכוזי העולים היו בפרדס חנה ובאזור חדרה, מקומות שהיו אז מרוחקים ביותר ממרכזי האשפוז המעטים בחיפה ובאזור תל־אביב. בימים ההם לא הייתה בין תל־אביב וחיפה אפילו מיטה אחת לאשפוז חולים. כאשר הושג מקום לחולה אנוש באחת הערים, נוספו קשיי הקשר הטלפוני, לאזעקת אמבולנס יחיד של "מגן־דוד־אדום" מתחנתו בחדרה.

אין פלא שמצב זה הטיל פחדו על העובדים, שלא היה ביכולתם לפעול כראוי ולעזור. המרפאה, שכמעט לא הייתה מרפאה, האמבולנס שכל־כך קשה היה להשיגו והמיטה בבתי החולים הרחוקים — כך פעלו האנשים במסגרת הרפואית של המחנה. והפער בין הצרכים והיכולת הלך וגבר בזרום עולים חדשים למחנה ובקצב המואט של היציאה ממנו. בעקב גידול מספר העולים, רבו החולים, הנכים והמקרים הסוציאליים שנזקקו לסידורים מיוחדים כדי שיוכלו לצאת מן המחנות למקומות קבועים. המרפאה היא אחד היסודות במערכת כוללת של בתי חולים, מכונים ועוד. אין היא יכולה למלא את תפקידיה כשהיא מנותקת מן המערכת כולה. מלבד המרפאה היו בכל המחנות רק שני ניצנים של יחידות רפואיות אחרות — בית היולדות בכפר ברנדיס ליד חדרה ויחידת אשפוז קטנה לילדים בפרדס חנה. המרפאות, בכל המחנות המרובים, לא התנהלו אז על־ידי אנשים מתוכם, אלא מבחוץ, על־ידי הרופא האזורי של השירות הרפואי לעולה בצפון, שמושבו היה בחיפה.

עד כמה שייראה הדבר מוזר — הנה באותם ימים קשים של תחילת 1949, פעל מוסד רפואי ארצי נוסף באותם מחנות עולים עצמם, והוא קופת החולים הכללית. באחד המקומות הקשים ביותר, במחנה נתניה, פגשתי רופא מטעם קופ"ח שעסק בבדיקת העולים, בעזרת אחות ופקיד שרשמו את התוצאות. ולשם מה? לשם קביעת המגבלות הרפואיות בקבלת האנשים לחברות בקופת חולים! היה זה אבסורד בתנאים הנוראים של אז. המכונה האדירה של קופת חולים פעלה במלוא היעילות מבלי להתחשב באנשים וביסוריהם. הלא עזרה רפואית הייתה דבר יקר המציאות אז והצרכים עצומים, ורופאי קופת חולים הופעלו כדי להבטיח שהמוסד לא ייכשל חס וחלילה בקבלת חבר ובמתן זכויות שאינן מגיעות לו לפי תקנות קופת חולים! וזאת, כאשר רוב הנבדקים לא היו מסוגלים להבין על מה ולמה מחתימים אותם וכמה סבל מיותר ייגרם להם בעתיד בעטיו של רישום פזיז ולא מבוסס. ואכן, אצל כמה עולים נפגע האמון במוסדות הארץ וביושרם...

במשרד הבריאות הקפיד הגזבר שלא תוצא אף פרוטה מעל ההקצבה החודשית, אותן 25 אלף ל"י, חלקו של המשרד. וכך נתבצע מפעל העזרה הרפואית לעלייה הגדולה, בתקופה ההיסטורית של קיבוץ הגלויות, בתקופת העלייה החופשית הראשונה לארץ, בתוך כתונת כפייה אכזרית. ובתוך הצרכים שהלכו וגברו, הסבל והקורבנות בין העולים מצד אחד, והכבלים הכספיים מאידך, היו החודשים הראשונים של עבודתי קשים מנשוא. פניתי אל כל מי שיכולתי להגיע ובמקום לעבוד, עסקתי בהסברים ובתחנונים. בראש רשימת ה"כתובות" עמד גיורא יוספטל. אל כל הצרות הרבות, שהיו בלאו הכי מנת חלקו יום־יום, הייתי מצרף את צרות השירות הרפואי לעולה. והוא היה נענה תמיד אבל לעזור ממש לא יכול היה. עד שביום אחד במחצית מאי, הודיע לי: "שר האוצר, אליעזר קפלן, מוכן לדון אתך על ענייני התקציב. רק אתך. אין הוא מסכים לפגישה מורחבת". והוסיף יוספטל ואמר: "אני יודע כמה פוגעת הודעה זו בך ובלויאליות שלך כלפי ד"ר גרושקה. עליך להחליט בעצמך. אינני בטוח אם הפגישה הזאת תביא את הישועה, אבל זו הזדמנות שלא צריך להחמיצה. על־כל־פנים, ההחלטה נתונה בידך ואיש לא יעזור לך. אם תהיה החלטתך חיובית, יש להכין חומר מדויק לדיון ועליך להיות מוכן למאבק קשה". במצב רוח קשה באתי אל הצריף שלנו שבקריה, עיכבתי את ראובן פלד ואת גב' ליגום מאנשי המשרד, ועד שעות הערב המאוחרות עבדנו על הכנת הצעת תקציב לשירות רפואי לעולה במתכונת חודשית. לא יכולתי לספר לחבריי את כל האמת, אך ביקשתי שלא יגלו דבר. חזקה עליי הייתה דרישת שר האוצר, שאפעל על דעת עצמי. עבודת ההכנה שעשיתי ריככה את אי־הנעימות והקלה על החלטתי. הודעתי ליוספטל שאני מקבל עליי את הדין. הוא בירך אותי ואמר שיתפלל להצלחתנו, כלומר להצלחת הטיפול בעולים. למחרת היום באתי לפגישה בבניין הכנסת דאז, בקולנוע "קסם" בתל־אביב. נודע לי שבישיבת הכנסת עומד שר האוצר להגיש לראשונה את תקציב המדינה. כאשר מסרתי, כפי שהוסכם, על בואי, הופיע מר קפלן עד מהרה. הוא היה נחפז ומתוח. אמר לי "שלום" חטוף ומיד שאלני "נו, מה אתה רוצה?". האיש עשה רושם של אדם נרגז וקצר־רוח. לא ידעתי מדוע. הוא לקח ממני את גליון הצעותינו לתקציב חודשי לשירותי הרפואה, והחל לעשות שָׁמות ברשימת הסעיפים. בעיפרון מחק סעיף אחרי סעיף ולאחרים התייחס ברוגז רב. "היכן לקחת מחירים כאלה? מחיר זה אינו נכון! במקום לדבר, תוכיח לי בעובדות שהמחירים הם נכונים". והוא ממשיך למחוק ולשנות. בימים ההם לא ידעתי עדיין כי אצל שר האוצר תמיד נמוכים המחירים יותר מאשר במציאות. בדמיוני חזיתי כבר את כישלון שליחותי ואת התמונה הטרגית של המחנות, שאני הכשלתי במו ידיי, בגלל מחדל וחולשה אישית, כל תקווה להתחלה חדשה וטובה יותר נמוגה בדמיוני. שר האוצר נטל עמו את הגליון ומיהר לחזור למליאת הכנסת בלא להיפרד ממני לשלום. במצב רוח מר חזרתי ברגל אל ביתי שבצפון־מזרח העיר. אשתי קראה בפניי מה שקרה ולא אמרה דבר. לא מצאתי לי מנוחה ובמיוחד העיקה עליי החלטתי והסכָּמתי לנהוג בסודיות. לפתע פתח מישהו את מקלט הרדיו לשמיעת החדשות. השידור היה חגיגי והוקדש למאורע ההיסטורי של הגשת התקציב הראשון של המדינה. והנה, לא היה גבול להפתעתי, כאשר הודיע הקריין בהדגשה מסוימת על סעיף מיוחד בתקציב, מחוץ לתקציב הרגיל של משרד הבריאות: "לשירות הרפואי לעולה — מאה ושמונים אלף לירות לשלושה חודשים..."

למחרת בבוקר טלפן לי יוספטל והודה בהתרגשות: "לא האמנתי שתצליח, ובכל זאת הצעתי לך ללכת. לא הייתה ברירה אחרת". ועוד יותר היה מופתע ד"ר גרושקה כשקרא בעיתון הבוקר את הודעת שר האוצר. הוא קרא לי לחדרו ולא חדל לשאול ולחקור: "איך זה קרה? קפלן איננו מן האנשים המחליטים בקלות על הוצאה כה גדולה", ואני שתקתי. (כעבור שבועות מספר עזב ד"ר גרושקה את עבודתו במשרד הבריאות ונתמנה לפרופסור בבית הספר לרפואה של "הדסה" בירושלים. אני מקווה שמעולם לא נודע לאיש האציל הזה איך קרה הדבר באמת). הייתה זו פריצת דרך ממשית לא רק בשל גודל הסכום שהיה גדול מאוד בהשוואה לעשרים וחמישה אלף לחודש. ההישג היה גם בחיסול המצב המביך והמכאיב של שני "אבות", כשהאחד הוא מדומה ומתכחש להתחייבותו.

סוף־סוף חדלנו להיות בנים חורגים. המדינה הכירה בנו, כלומר בצרכים הרפואיים של העלייה ההמונית, והכריזה בפומבי על אחריותה. הסכומים הראשונים לא הספיקו כמובן ובמרוצת החודשים הבאים הגיעו ההוצאות למאה ולמאה וחמישים אלף לחודש ויותר. אלא שהדברים נעשו כעבור זמן מובנים מאליהם, ונוסף לעצם קבלת הסכומים הדרושים, נקבעו גם דרכי הפעולה והשימוש בכספים. תקציב השירות הרפואי לעולה נקבע על־ידי שר האוצר אישית כסעיף בפני עצמו ולא כסעיף משנה. מי שזוכר את היסורים והמגבלות בקשר לסעיפי המשנה שבתקציב, יכול להעריך את נדיבות לבו והבנתו של שר האוצר. היה רק תנאי יחיד לביצוע הסדר זה באורח חופשי וללא כבלים מיותרים: כל חשבון וקבלה, גדולים כקטנים, הייתי צריך לאשר בחתימתי ואלה כובדו באוצר לתשלום.