בונוס אהבה

פרק 1

נִיקִיטָה 1 באפריל

"מתערבים על 'לאם'1 שלא תחזיק מעמד אפילו שלושה חודשים בלי הכסף של אבא שלך?!" סטס מתגרה בי.

"נראה לך?" האלכוהול שמבעבע בדמי, קורא לי לקבל את האתגר. "קל!"

"בלה בלה בלה! אתה מסוגל רק לבלבל את המוח."

אני נשען על מכסה המנוע של היפהפייה שלי. נראה לי שהגזמתי עם השתייה כשחגגתי את הניצחון.

היום בווֹרוֹביֶיבִי גוֹרי2 ביררנו, סוף סוף, מי מאיתנו טוב יותר. כל החודש סטס חופר לי עד כמה המכונית שלו משודרגת, ואיך בקלות הוא יכול לנצח אותי. האם הוא ניצח? ממש לא. ועכשיו הוא מחפש סיבה לפגוע בי כמה שיותר, מלכלך עליי ואומר שאני לא שווה כלום. אפשר לחשוב שהוא מימן עצמאית את העלות של היפהפייה שלו. כולם בחבר'ה שלנו יודעים שאשת עסקים מבוגרת תומכת בו, וזו הסיבה שבשלה הוא כועס – הוא נדרש לעבוד קשה עבור המתנות היקרות. אני לא אשם שנולדתי למשפחה שלי. נכון, אבא שלי הוא בין האנשים היותר מוכרים בעיר הזאת, אבל האם זה אומר שכעת עליי להתנצל על כך בפני כל אחד?

"מסכים או לא?" אני שומע רק את החלק האחרון של השאלה. הייתי שקוע במחשבותיי ולא באמת הקשבתי למה שקורה סביב.

"על מה אתה מדבר?" אני שואל את סטס.

"אני מדבר על דירת החדר שלי בקוֹלוֹמְנה. בימים הקרובים תעבור לגור בה כשאתה מביא איתך רק תעודת זהות ושלושים אלף רובל, ועם זה תחיה ותתפרנס במשך שלושה חודשים. אם לא תחזיק מעמד את כל התקופה הזו, ה'לאם' שלי."

"חבר'ה, זה מספיק!" רוֹמָרִיוֹ מתערב בשיחה. "אתם לא במצב לנהל שיחות כאלה. מחר תיפגשו ותסגרו ביניכם את הכול."

"ניק, בלעדיך אנחנו נמות משיעמום," נָטְקָה משרבבת את שפתיה, מתקרבת אליי וכורכת את זרועותיה סביב מותניי. "אל תעזוב אותי."

ברור שהם ימותו משיעמום. מי יממן את כל הבילויים שלנו?! יש משהו במה שסטס אומר. סביבי יש לא מעט רמורות,3 אבל אני מניח שהם פועל יוצא של ההצלחה שלי.

אלא שהאתגר כבר נזרק לאוויר, ואני יודע שאם לא אסכים עכשיו, סטס יתייחס אליי כאל ילד מפונק שאינו יכול להסתדר בחיים בלי הכסף של אביו. הזכייה לא מעניינת אותי בכלל, אבל הגאווה לא מאפשרת לי להבליג.

"סגור!" אני מושיט את ידי לסטס ואנחנו לוחצים ידיים. "רום, בוא, אתה עד."

יכולתי לראות שרומריו לא מרגיש נוח עם כל הסיפור הזה, אבל הוא מכיר את המזג החם שלי, ולכן ניגש קרוב יותר אלינו ומאשר את קבלת האתגר.

"יאללה, חבר'ה!" אני צועק, "בואו ניפרד מהחיים הטובים שלי. כולנו נוסעים למועדון, על חשבוני."

אני מתקשר לנהג של אבא שלי. הוא כבר ייקח את המכונית שלי ויביא מכונית אחרת גדולה יותר שתוכל להכיל את כולנו. נכון שלפעמים אני מתנהג כמו דפוק, אבל הכלל 'אם שותים, לא נוהגים' עבורי הוא בל יעבור.

אני מעפעף בעיניי ומרים את ראשי, מנסה להבין מה קורה סביבי. משום מה המיטה שלי מרגישה קשה ולא נוחה. השמש מסנוורת את עיניי וגורמת לי לעצום אותן בחוזקה. למה לודה לא הסיטה את הווילונות?

הריח שאופף אותי גורם לתחושת קבס לעלות בגרוני. אלוהים, מה זה הסירחון הזה? גופי לא נשמע לי, ומוחי מוצף באדי אלכוהול. פי יבש עד כדי כך שאני מתקשה להפריד בין שפתיי הדבוקות. מה לא הייתי נותן עכשיו תמורת לגימה של מים קרים. אני רועד, לא ברור אם בגלל החלון הפתוח או בגלל ההנגאובר.

כן, כנראה שבילינו ממש נפלא, כי אני שומע ציפורים מצייצות יחד עם רעש מכוניות וריח אביבי רענן מגיע אל אפי. אני לא מצליח להבין אם זו מציאות או חלום. לרגע עוברת בי המחשבה שבקבוק הוודקה האחרון היה מיותר, ושחבל שלא הקשבתי לרוֹם.

עדיין מקווה שמדובר בחלום, אני פוקח את עיניי שוב ומאבד את שפיותי לגמרי. מפלצת עומדת מעליי, לובשת מעיל שחור ארוך עם חגורה בצבע לא ברור. הזקן העבות שמכסה את כל השטח מהעיניים ועד הסנטר, לא מאפשר לראות את פניה במלואן, שערה ארוך ומתנופף ברוח. בחגורת המפלצת נעוצה חרב, ומאחורי גבה מתנופפת גלימה. פעם אחר פעם, אני ממצמץ בעיניי מנסה להעלים את החיזיון, מה אם מדובר בשד מהגיהינום שבא לקחת את נפשי החוטאת?

אני קופץ בבהלה ומתיישב, מרגיש כאילו להקת ציפורים מתעופפת בראשי. אני עוצם את עיניי. הזיות כאלה לא חוויתי גם אחרי שבוע של מסיבות בדאָצָ'ה4 של רומה. יכול להיות שאני מזדקן?

אני פוקח את עיניי אט־אט ומנסה להשליט היגיון בכל מה שסביבי. אם זה חלום אז אני יכול לשלוט בו. תחשוב רגוע, ניקיטה. אתה רואה עצים ומדשאות, כבר טוב. אתה בפארק. לפחות לא בפלנטה אחרת. השמש כמעט שוקעת ואני מרגיש על פניי את משב הרוח החמימה. שיט. זו מציאות. נראה לי שהסתומים האלה שכחו אותי ברחוב, אחרת לא הייתי נמצא במצב הזה.

אני מתבונן סביבי באיטיות ומזנק בפחד כשמבטי נתקל בו שוב. הוא כאן! השד!

אני ממצמץ בעצבנות, וגופי רוטט כאילו עדר פילים חלף לידי וכמעט דרס אותי. אני לא פחדן אבל לראות שדים, זו כבר הגזמה. אני תופס את ראשי ומושך בשערי עד כאב. זו מציאות או דמיון?

אני משפשף את פניי, סוטר לעצמי על הלחיים, עיניי דומעות. הוא עדיין פה! מה קורה כאן? אני נעמד, צועד שני צעדים קדימה, ונוגע בשד הזה. הוא לא מתפוגג.

הריח הנודף ממנו גורם לי לבחילה, ואני מתרחק ממנו למרחק בטוח. פאק! בחיים לא אשתה יותר, אף לא טיפה אחת.

אני מתבונן שוב בנציג כוחות האופל והפעם במבט בוחן, ומתחיל לצחוק – הומלס. זה רק הומלס. הדבר המוזר שהוא לובש והבקבוק שתקוע בחגורה שלו, תעתעו בי.

היצור ממשיך להתבונן בי, מאמץ את עיניו ובמיוחד את זו המוזרה שסביבה עיגול כחול. הוא מסובב את אצבעו סביב הרקה, סימן שאינו משתמע לשני פנים, ואז מסתובב והולך לכיוון פחי האשפה שעומדים סמוך. אני מתיישב על הספסל, מתגלגל מצחוק וראשי פועם בכאב. אני רוצה מאוד לשתות. אני רואה מולי קיוסק ומפשפש בכיס המעיל שעליי, מחפש את הארנק. ידי נוגעת במשהו ואני מוציא אותו החוצה. שטר של אלף רובל ופיסת נייר מקופלת. אני פותח את הפתק וקורא:

"התחרטתי, קולומנה מבוטלת! הקפצנו אותך למּוחוֹסְרָנְסְק5 האהוב שלך. בוא נראה למה אתה מסוגל! נתראה בעוד שלושה חודשים!

סטס.

נ.ב. על שינוי תנאי ההתערבות מוסיף עוד מאה אלף רובל, ובמקרה של ניצחון גם את הקטנטונת שלי. בהצלחה!"

פאק, איפה אני?

'לאם' – ביטוי סלנג למיליון רובל. בשנים הראשונות אחרי פירוקה של ברה"מ ובשל האינפלציה הקשה, סכום של מיליון רובל קיבל את הכינוי, 'לימון' ובהמשך הצטמק ל'לאם'.

וורובייבי גורי – שכונה במוסקבה

רמורות או דבקיים: דגים החיים בכל הימים והאוקיינוסים כשהם צמודים לגופם של יצורי ים אחרים גדולים יותר.

בית קיץ

מוחוסרנסק – חיבור של המילים זבובים וזוהמה. שם נרדף לערים קטנות בפריפריה.