בחברה טובה

רונית

שערהּ הכתום אש הלך והשחיר ככל שהמים זרמו וחלחלו בים תלתליה. היא לא רצתה לצאת. היה לה נוח והייתה לה שלווה תחת ראש המקלחת החדש, הענק, שהתקינה בדירת היוקרה שלה במגדל התל אביבי. המים הרגיעו אותה, ואפשרו לה להמשיך ולחדד את מחשבותיה ולתכנן את השיחה אתו.

המראה, קיר שלם משובץ לאורך צדו הימני בברבורים כחולים מקריסטלי סברובסקי, נעלמה במעטה האדים המעוננים שהלכו והתפשטו בחדר האמבטיה הרחב, ולרגע נעשו נשימותיה כבדות ואטיות. איך תעשה זאת, האם יש בכלל דרך להגיד לתומר את הדברים?

היא עצמה את עיניה והחלה לסובב את ראשה במעגלים מימין לשמאל ומשמאל לימין, ועם כל סיבוב נאנחה אנחה עמוקה שקצת הפחידה אותה. לרגע הוציאה את גופה ממטר הזלעפות שניחת עליה ונשענה על קיר השיש, שלמרות האדים ולמרות המים החמים, שמר על צינה קבועה, כמו שרק שיש יודע לשמור.

היא ידעה שהרגע הזה הגיע. היא לא תוכל למשוך עוד את האפוקליפסה הצפויה ברגע שתיכנס אליו ותגיד את מה שהיא חייבת. היא נאנחה שוב והחזירה את גופה למפל הסוחף, הרימה את ראשה אל עבר התקרה, פערה את פיה ונתנה למים החמים למלא אותו. היא סגרה את הפה המלא ונשפה תוך שהיא מעגלת את שפתיה, והתיזה את המים אל דלת הזכוכית של המקלחת. היא סגרה את הברז, הזיזה את דלת הזכוכית ושלחה יד לחפש מגבת על הקיר הסמוך. היד המשיכה לגשש ולגשש אבל מגבת לא הייתה שם. רונית יצאה מהמקלחת כשהיא מטפטפת, התכופפה אל מגירת המגבות ובעיניים עצומות למחצה החלה מפשפשת בה. היא שלפה את המגבת הראשונה שמצאה, פקחה את עיניה, ראתה את המגבת הסגולה ומיהרה להחזירה למגירה, אך כעבור שנייה שבה ולקחה אותה ועטפה בה את גופה הרטוב והגמיש. אינספור פעמים כבר גנזה את המגבת הזאת בפסגת הארון, במקום ההוא שמגיעים אליו רק כשמפנים את חפציו של המת, אבל תמיד החזירה אותה לשימוש בלי לדעת למה. המילים הרקומות בוורוד מנצנץ באחת מפינות המגבת נחו בתוך הלב המוזהב, ונראו כאילו יצאו ממכונת הרקמה בחנות בדיזנגוף סנטר לפני חמש דקות. כאילו לא עברו כבר עשרים וחמש שנים. היא חייכה והעבירה אצבע על המילים: "לרוניתי שלנו האהובה. בשבילנו את תמיד הרמטכ"לית — אבאמא."

"אבאמא."

כך נחתמו כל כרטיסי הברכה, הפתקאות האינסופיות. היא נרעדה. ביד ימין העבירה את המגבת בשערה, מחזירה לו לאט־לאט את צבע האש, ובשמאל לא הרפתה מהמילים הרקומות. מוזר איך למרות כל שנות האלף שחלפו, עדיין זאת המגבת הכי רכה והכי נעימה משלל מגבותיה היקרות והכבדות. היא יצאה מחדר האמבטיה. האור המבריק של הבוקר התל אביבי כבר הצליף את נוכחותו על הרצפה הלבנה וסחרר אותה. היא הלכה במסדרון בשקט עד שהגיעה אל חדר השינה וצנחה, ממש צנחה, על המיטה הרכה, פושטת את ידיה לצדדים ומאפשרת לשערה הלח להתפזר סביבה כמו קרני שמש. הסדינים נרטבו מהמים שטרם יבשו על גופה. היא רצתה להניח את המגבת הסגולה בצד, אבל משום מה המשיכה למולל וללטף את הרקמה הוורודה. לא רוצה לבכות עכשיו, אבאמא, לא רוצה, אבאמא, תבינו שאני לא יכולה עכשיו להיפגש אתכם. זה לא זמן מתאים להיפגש, מלמלה. היא עצמה את עיניה וראתה בבהירות מפחידה דמות של ילדה רזה וכתומה בת תשע, עיניה ירוקות גדולות מאוד, ממוסגרות בריסים ארוכים כתומים, ונמשים לאלפים, שייעלמו מפניה ברבות הימים והיא תמשיך כל חייה להרגיש אותם מפוזרים על פניה הלבנות, מרוכזים בעיקר בעצמות הלחיים הבולטות.

"היא ממש לא יפה, אבל מעניינת," שמעה פעם את דליה, השכנה מהפנטהאוז, אומרת לרוחה, השכנה מהדירה הסמוכה. היא בדיוק חזרה מבית הספר והשתיים עמדו בכניסה לבניין. היא אמרה להן שלום מבויש ועלתה במדרגות, וכשחשבו שהילדה כבר מעבר לטווח שמיעה המשיכו ללהג. "היא לא יפה," שבה ואמרה דליה לרוחה, "היא ממש לא יפה, אבל הפנים שלה, לא יודעת, מעניינות, נכון?" "נכון." ענתה רוחה. "מעניינות, פנים מעניינות יכול להיות, אבל אישה יפה היא כבר לא תהיה. ממש לא. רק מעניינת." כשהחלה להתבגר המילים הללו ליוו אותה כמו חץ שלוח. פנים מעניינות. מה זה להיות אישה עם פנים לא יפות אבל מעניינות? האם נשים מעניינות יכולות להשיג כל מה שנשים יפות יכולות? והמשפט הזה, הכאילו אגבי שזרקה רוחה, נכנס ונחת אי שם ברקמות נפשה המתהווה של הילדה ההיא וכמו מנוף ענק התיישב לה בבטן ושלח זרוע ארוכה ארוכה אל מוחה, ואמר לה: תצטייני, רונית שילה! וזאת תהיה הכפרה שלך על כך שאת רק מעניינת. והיא הצטיינה. ראשונה תמיד בכל מסגרת ובכל קורס. הקירות הצרים בבית הוריה לא הצליחו להכיל את כמות התעודות הממוסגרות החתומות בחתימות ממוחשבות של אח"מים. כאילו החליטה אי שם בתת המודע שלה שאם היא רק מעניינת וממש לא יפה ולעולם לא תהיה יפה, היא צריכה למצוא שיטה, דרך, לעלות על כולן, גם על היפות ביותר וגם על כל יתר הנשים שהן רק מעניינות כמוה. במקביל, הייתה יושבת ובוחנת את פניה מול המראה במשך שעות, לראות אם אולי יָפתה בינתיים והיא כבר יותר ממעניינת.

כשהייתה בת שתים עשרה הלכה בערב שישי אחד למסיבת כיתה, מקווה, כל כך מקווה, ששחר יזמין אותה לרקוד את הסלואו של רוד סטיוארט "הב איי טולד יו לייטלי" וגם יצמיד את עצמו אליה כמו שהוא אהב לעשות לוורד שאותה הזמין לרקוד תמיד. היא ידעה שוורד לא תהיה באותה מסיבה וזאת ההזדמנות שלה להרגיש את מה שכל כך רצתה להרגיש ומה שוורד תיארה לה בלקוניות, איך שחר נצמד אליה יותר ויותר כל הריקוד ואיך היא מרגישה תמיד את "הזה שלו קשה וארוך ומה זה חם" על כל הבטן שלה. היא עשתה כל מה שיכלה כדי שיזמין אותה, אולי רק פעם אחת, אבל תמיד חזר והזמין את ורד שבסוף הופיעה גם במסיבה ההיא. ורד, שהייתה יפה ממש ולא רק מעניינת. היא חשבה אולי ללכת לדירה הסמוכה, אל רוחה, לדפוק בדלת ולבקש: רוחה, תעשי שהערב אהיה יותר יפה ופחות מעניינת. תעשי שזה יקרה, אפילו רק לערב הזה, בבקשה...

כשהלכה ללוויה של רוחה לפני שנתיים וחיבקה את הבת שלה, אילנה, רצתה לומר לה שהיא מבקשת למסור לה את תנחומיהן של כל הנשים שיש להן פנים מעניינות והן אף פעם לא יהיו יפות. אבל היא רק חיבקה את אילנה שגעתה אל שקע החזה שלה, ליטפה את ראשה ואמרה לה: "הייתה לך אמא חכמה. תזכרי שהיא הייתה אישה חכמה מאוד. אני תמיד אזכור את החוכמה העמוקה שלה," ובעצם רצתה להגיד "את החוכמות המסריחות שלה."

כל יום כשחזרה מבית הספר הייתה נכנסת לדירה החשוכה, מדלגת מעל ארבע המרצפות בכניסה, שהיו צבועות במחציתן ובאלכסון בכחול ויצרו מעוין שלא שייך לכלום, וניגשת באופן ממוכן, במהירות, אל השולחן במטבח, עם השעוונית וציורי השזיפים בבורדו, מחפשת את "אבאמא" היומי שלה. הוריה עבדו בחנות השעונים הקטנה שלהם. אמה הייתה מגיעה הביתה בסביבות חמש בערב ואביה לעתים נשאר בחנות עד שעות מאוחרות מאוד. עד גיל עשר בערך הייתה סבתה, שגרה אתם, מקבלת את פניה בחיוך, מורידה מכתפיה את הילקוט ואומרת ברוך משפט שכבר נשמע לרונית כמו ניגון: "בואי לאכול, צ'יקיטה שלי קטנה," וישבה אתה בזמן שרונית אכלה את מה שהזמינה כמעט כל ערב מראש. היא ביצעה באדיקות את ההזמנות של הילדה, מקפידה שהסלט יהיה "קצוץ דקדקדקדקדק" וש"השניצל יהיה שטוחטוחטוח" כמו שהייתה רונית יורה במהירות שיא.

אבל יום אחד כשהגיעה הביתה, סבתה נותרה לשבת בסלון, לא קמה אליה ולא האירה אליה פנים אוהבות. והיא ניגשה אליה ושאלה אותה מה קורה וסבתה הסתכלה עליה ואמרה: "כמה את ג'ינג'ית..." אחרי שעה שבה רונית ובכתה בכי שטלטל אותה ושאלה את סבתה למה היא כועסת עליה ולמה היא לא מכירה אותה, סבתה קמה, הסתכלה על רונית ואמרה לה: "הכנתי לך היום בדיוק את מה שאת ביקשת, צ'יקיטה שלי, בואי, הגיע הזמן לאכול צהריים ולמה את בכלל בוכה? בואי יש לי שניצל טוחטוח." ומאז, במשך כמה חודשים, ואולי הייתה זו שנה תמימה, הלכה הסבתא וצללה עמוק יותר ויותר אל האלצהיימר שאכל וכילה את הכרתה כמו ארבה המכלה שדה. זו הייתה תקופה נדירה שבה אמא של רונית הייתה בבית, אבל היא לא הכינה לרונית מאכלים מוזמנים ולעתים גם לא הכינה דבר ורק הייתה אומרת לרונית שהיא מאוד עייפה מהטיפול בסבתא, ושתיקח לעצמה פרוסה עם גבינה של תנובה ובערב כשאבא יבוא היא כבר תכין ביצים וירקות. ואז, אחרי כמה לילות שבהם שמעה את הוריה מתווכחים בלדינו סוערת, ואחרי לילה אחד שלם שבו לא הצליחה לישון מהבכי של אמה, סבתה עברה לבית קשישים בדרום העיר, ורונית הייתה מגיעה לבקר אותה עם אמה או עם אביה, ותמיד כשראתה אותה יושבת בכיסא ומסתכלת אל הכלום שלה בכוונה גדולה, שערה הלבן אסוף כמו תמיד בגומייה כחולה והיא נקייה ורחוצה מתחת לשמלתה הפרחונית, רצתה לצעוק עליה שזה כל כך לא בסדר שהיא כבר לא קוראת לה צ'יקיטה ולא מכינה לה יותר את כל המטעמים, ומאז שהיא הפסיקה לזכור היא אוכלת את האוכל המגעיל של אמא. רונית רצתה להציע שאולי הפעם היא תכין לסבתא איזה "סלט דקדקדקדקדק," אבל היא ידעה היטב שאין לה אל מי ועל מה לצעוק ושמולה יושבת אישה שלא יודעת שמולה עומדת ילדה. וכשאמה חזרה לעבוד עם אביה בחנות השעונים התחילו הפתקאות "אבאמא" להופיע בחייה. זה היה יום אחד בדיוק אחרי שרונית חזרה הביתה בצהריים לבית בלי ארוחה, והיא הייתה רעבה מאוד. היא אכלה פרוסה מרוחה בשוקולד השחר וחיכתה עד הערב. בחמש אמה חזרה ורונית לא אמרה דבר. היא חיכתה שיבוא אביה, ואז, כשישבו לשולחן עם שעוונית שזיפי הבורדו, היא פשוט התפרצה, ילדה רזה, שערה ארוך ועבה ומלא אש, ואמרה שהיא לא מוכנה יותר להיות רעבה עד הערב, עד שאבא יבוא מהחנות, וש"הגיע הזמן שתתחילי להכין לי אוכל נורמלי, לפחות כמו של סבתא עדינה כי אני כל הזמן רעבה נורא..." ושוב היה לילה מלא בלדינו שהיא לא הבינה, ולמחרת אבא אמר לה "מהיום תהיה לך תמיד צלחת מלאה באוכל טעים שאבא יכין ורק יישאר לך לחמם ובתיאבון." וכך היה. כל יום אחרי שדילגה על המעוין שבכניסה חיפשה את הפתק ואת אבאמא היומי. "יש היום שניצל ואורז בצלחת במקרר, רק לחמם ובתיאבון. אבאמא." ולמרות שהתפריט היה קבוע, פירה וקציצות בראשון, שניצל ואורז בשני, עוף ומקרוני בשלישי... הפתקאות היו תמיד חדשות, כאילו מביאות עמן בשורות גדולות. כך נעמדה כל יום מול הפתק, מדמיינת את אביה בזמן כתיבתו עומד מולה ומכריז לקול תרועת חצוצרה, ככרוז בנשף אצילים, על כניסת הדוכס והדוכסית: "רוניתי מתוקה, קבלי בקידה את הוד רוממותו הדוכס שניצל ואת הוד מעלתה הדוכסית אורז..." תמיד אותו הנוסח.

בהתחלה לא האמינה שאבא כותב כל יום פתקה חדשה, וחשבה שהוא מחזיק קלסר סודי עם חוצצים לפי ימים וכל יום שולף את הפתקה היומית. אבל אז החליטה לבדוק את העניין ובמשך שבוע ציירה רמזים קטנים על הפתקאות. שבלול קטן בפינה הימנית של הפתק עם השניצל, פרח פצפון על הפתק של המקרוני, סמיילי נקודתי על הקציצות, וכשראתה שבשבוע הבא הרמזים המצוירים ששתלה לא הופיעו, הבינה שאבא כתב את אותו הפתק מחדש. מדוע הוא כותב שהיום זה יום של דג ואפונה מיליון פעם, למה הוא לא משתמש באותו הפתק? שאלה את עצמה, ולא ידעה את התשובה. ותמיד חתם: "אבאמא."

זה קרה ביום של העוף והפתיתים. היא הגיעה הביתה, דילגה על המעוין ונעמדה מול השולחן. ולא היה שם אבאמא. היא חיפשה בכל הבית, פתחה מגירות וארונות, טיפסה וחיפשה. איפה הפתק, היא הייתה רעבה מאוד וידעה שמחכים לה עוף ופתיתים של יום חמישי. ואת יום חמישי הזה לא תשכח כל חייה. ומאז, בימי חמישי, כבר שלושים ושתיים שנים, תמיד תמיד תאכל רק אוכל צמחוני ולא תיגע בבשר, עוף או דג. ואף פעם לא תתקרב גם לפתיתים.

ביום ההוא המנה לא הייתה מוכנה "רק לחמם ובתיאבון", ולא חיכה שום פתק, ואחרי רבע שעה של חיפושים הגיעו המון דמעות שלא ירדו, רק נקוו עמוק בארובות העיניים הירוקות עם המסגרת הכתומה וקולות מוזרים רצו לה בראש, והיא פשוט ידעה.

רוחה השכנה דפקה בדלת ואמרה לה לבוא אתה אל הדירה, וחיבקה אותה. היא לא שאלה שאלות. רוחה הסתכלה על הילדה עם הפנים המעניינות בלי קול ובלי דמעות, ושאלה "את יודעת?"

היא לא ענתה וישבה לשולחן עם אילנה ורובי, ילדיה של רוחה, ורוחה הגישה לשולחן שלוש צלחות עם שניצל ופתיתים והילדה הכתומה הקיאה על השולחן ועל הפתיתים ורובי צרח "מגעילה אחת, גזר גמדי ומכוער שכמותך."

ואילנה השתיקה אותו ואמרה לו, "תסתום, מפגר, אבא שלה מת היום." והכרוז מנשף האצילים נעלם מחייה ביום של הפתיתים, ואינספור פתיתי נשמה זעירים התפוררו אצלה, והפכו למשהו הזה שמתפורר לאבקה כשאבא מת.

רונית עזבה את המגבת הסגולה, התרוממה בכבדות מהמיטה וניגשה אל שידת האיפור האיטלקית, הלבנה. היא התבוננה במראה. השיער שלה כבר היה חצי כתום ויבש. מספיק, אמרה לעצמה בקול, אני צריכה להפסיק עם זה ולהתחיל להתכונן לפגישה. סחרחורת קלה ערבלה אותה לרגע והיא חזרה לשכב במיטה. היא ראתה את המגבת הסגולה שמוטה על רצפת השיש הלבנה ונזכרה בבהירות ביום שקיבלה אותה. מאז שאבא מת ופסקו הפתקים אמה התחילה להכין לה אוכל מבושל שהוגש חם ואפילו די טעים. היא לא השאירה לה פתקים ולא הכריזה על כניסת דוכסים לנשפים, אבל תמיד היה שם אוכל. ובכל פעם שכתבה לה ברכה או פתק או הודעה, חתמה "אבאמא." וכך היה גם באותו יום אחרי טקס סיום קורס קציני מודיעין. רונית הייתה חניכה מצטיינת, איך לא, ואמה התרגשה מאוד ולא הפסיקה לבכות, והיא הושיטה לה את המגבת הסגולה ואמרה "זה מאבאמא."

אחרי שנה בקבע השתחררה. בת עשרים ואחת רצתה רק להתחיל ללמוד, למרות שהחברות שלה ניסו בכל כוחן לשכנע אותה "להתאוורר ולראות קצת עולם לפני שאנחנו מתחילות להעמיס צלוליטיס." אבל היא נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית וסיימה, כמובן, בהצטיינות יתרה, ומני גורדון, שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין ואחד מעורכי הדין הבכירים ביותר בישראל בתחום המשפט העסקי, הציע לה להצטרף אליו מיד למשרד "לסטאז'... ומעבר," והיא עלתה כמטאור, וזכתה לשבחים על עבודתה המעולה, והייתה שותפה פעילה וצעירה מאוד בעסקאות של מיזוגי ענק ורכישות חברות וככל שנהנתה משפע המחמאות שהרעיפו עליה עורכי דין כרישיים ואילי הון שקיבלו ממנה שירות, כך גם החלה להרגיש שהפן המשפטי הטהור מעניין אותה הרבה פחות. כשהייתה יושבת עם תיק מורכב ומסועף של מיזוג כזה או אחר הרהרה כמה מרתק להיות מנהלת בכירה של אחת החברות הנדונות בתיק, כזאת שמקבלת החלטות, ולא יועצת משפטית שמחפשת פרצות או ליקויים בניסוחים היבשים שרצים מול עיניה.

היא טיפסה והתקדמה במשרד ומני הפקיד בידיה תיקים מסובכים, ובישיבות הצוות, כשהוא היה אומר "רונית, אני נותן לך לנהל את התיק הזה, זה תיק מורכב למדי, אבל את נולדת לזה," היא ראתה את עיניהם של עורכי הדין הצעירים, הקולגות שלה, מצטמצמות מקנאה. ולמרות זאת לא הצליחה להיפטר מתחושת התסכול, התחושה שאולי היא יושבת בצד הלא נכון של שולחן הדיונים.

היא שלחה את ידה לשערה והרגישה שהוא כבר יבש לחלוטין ושוב הרימה עצמה מהמיטה וניגשה אל השידה, הוציאה את צלליות העיניים הירוקות והחלה להתאפר במהירות. היא רוצה לגמור עם זה כבר, להיות אחרי.

הם הכירו לפני חמש עשרה שנה, בשנה החמישית שלה במשרד של מני גורדון. תומר היה מנכ"ל חברת הייעוץ הארגוני המצליחה והמובילה בישראל, שלי יועצים. הוא היה היועץ האישי והמבוקש ביותר בקרב יושבי ראש ובעלים של חברות ענקיות, שבכל עסקת מיזוג ורכישה לא זזו בלעדיו וביקשו את נוכחותו לכל אורך התהליך. היא ידעה שהיא מאוהבת בו עוד לפני שהתחילה הפגישה הראשונה עם הלקוח הענק שהביא עמו. היא ידעה את זה לא בבטן מתהפכת ורגשות מתפרצים אלא במוח רציונלי ששידר לה שהיא פשוט מרגישה אליו משהו שמעולם לא הרגישה כלפי אף גבר, ותוך כדי כך העיניים שלה קלטו את טבעת הנישואין העבה שעל אצבעו, והמוח המפוכח שלה שידר שדר נוסף, מיידי ואכזרי, שזה ממש לא משנה עד כמה היא מתאהבת ואוהבת, תומר כבר הפקיד את האהבה שלו במקום אחר לגמרי.

כמעט מיד התפתחה ביניהם ידידות עמוקה, וכשהוא סיפר לה על אירית, "שכבר בגיל חמש עשרה, במושב, ידעתי שהיא תהיה אשתי," הבינה עמוק בבטן את מה שקלטה כבר אז, בשכל. היא ראתה איך בטבעיות ובקלות הוא נפתח אליה בשיחות שלהם במשרדה אחרי שהלקוח עזב, בין קלסרי התקדימים המשפטיים שמקיפים אותה. והוא אפילו לא הרגיש שעורכת הדין המבריקה שמטפלת בלקוח שלו הייתה עושה הכול כדי להיות האירית הזאת, שכשהוא מזכיר אותה אגמי העיניים הכחולות שלו הופכים לאוקיינוסים.

בתקופת הקשר הראשונה שלהם, שהתקיימה כמעט תמיד במשרדה, היא הרגישה שאינה מסוגלת להיות אתו באותו חלל, שהיא נחנקת, נטרפת מהנוכחות שלו ומקרבתו. ערב אחד הוא הזמין אותה אליהם הביתה, כי "אירית אמרה שהיא רוצה להכיר אותך סוף סוף, ו... אה, יהיה שם עוד מישהו שעובד אתי בשלי, בחור מקסים, מהנדס תעשייה וניהול מעולה, אירית אומרת ששווה להכיר ביניכם," והיא הרגישה שכל הנמשים הנסתרים שלה מהבהבים כמו רמזורים והרימה את שערה כלפי מעלה וניערה אותו והפילה אותו על כתפיה ורצתה לומר "מה פתאום, אני לא בקטע של בליינד דייטים, אז תמסור לאירית תודה ונכיר בפעם אחרת," אבל אינסטינקט לא ברור גרם לה לענות "באמת? איזה כיף. תמסור תודה לאירית ותגיד שאני באה ואני גם מכינה עוגה," הוא חייך, ובמקום לחבק אותו היא חזרה מיד לעניינים: "טוב, בוא נדבר על סעיף 7 א'. שמע, זה לא ממש חוקי מה שהוא חושב לעשות למשכורות שלהם, אתה יודע. אתה חייב להבהיר לו שככה לא נתקדם..." ובערב הזה, חוץ ממיליון חיוכים מיותרים, היא בכלל לא התייחסה למהנדס המעולה, וכשלחצה את ידה של אירית נדהמה מכמה שהיא יפה וישר חשבה שבטח בחיים לא היו לה את כל תסביכי האישה המעניינת, שאתם היא חיה מיום שהיא זוכרת את עצמה. העור השזוף של אירית וזנב הסוס הארוך והמבריק, הגופייה הירוקה שהיא לבשה והגומות, ובכלל המראה המשוחרר והכל כך זורם, לעומתה, גרם לרונית משהו מאוד משונה ולא מתוכנן או מודע. היא הרגישה שהיא מתאהבת גם באירית. אהבה אחרת, אהבה שאמרה לה שהיא רוצה להיות חברה שלה, חברה טובה. וכשחזרה הביתה מהערב הזה הייתה מבולבלת ולא הבינה מה פתאום היא כל כך שבויה בדמות של אשתו של הגבר שהיא אוהבת, ובמחוזות תת המודע הכי רחוקים שלה התקבלה ההחלטה שהיא הולכת להיות החברה הכי טובה של האישה שלו, ומשהו בתוכה, קול פנימי שניתב אותה, למרות שלא שמעה ולא הרגישה, אמר לה שרק חברות עם אירית תקל עליה את היכולת להכיל את תומר בחייה. והשתיים הפכו לחברות של ממש ובילו שעות ארוכות בשיחות טלפון אל תוך הלילה ובפגישות. ובמקביל היא המשיכה את הקשר הידידותי והמקצועי עם תומר, ובאופן הכי משונה הרגישה שאכן, החברות שלה עם אירית מקלה עליה את הסבל של להיות אתו ולא שלו.

הוא הצית את דמיונה בסיפורים על אחורי הקלעים של אותן חֲבָרות ענקיות, היא שמעה אותו בהערצה ושיתפה אותו בכך שכבר נמאס לה לתת עצות משפטיות ושהיא משתוקקת לנסות ולראות איך זה ב"חיי האקשן של הלקוחות שלי שכל היום מזיזים הרים." הוא הקשיב בשקט, וככה חלפו שלושה חודשים של עבודה משותפת ביניהם וחברוּת, ויום אחד כשסיימו לסגור את עקרונות העסקה הענקית שהביא, היא ליוותה אותו ליציאה וכשהוא עם רגל אחת במעלית, תוך שהוא מבריש את הבלורית הבלונדינית שלו ביד ימין, תנועה שעוד תזכה להכיר בעל פה בעשור וחצי הבאים של חייה לצדו, הוא אמר לה שהוא רוצה שהיא תודיע למני שהיא עוזבת ושהוא שמח להודיע לה שהיא כבר התקבלה למקום העבודה הבא שלה כסמנכ"ל פיתוח עסקי בשלי יועצים, ושהוא מחכה לשמוע ממנה מתי חותמים על הסכם. הוא לא חיכה לתשובה ונעלם במעמקי המעלית, ובלי לחשוב פעמיים היא ניגשה למני ומסרה את התפטרותה, וראתה את הפה שלו נפער. היא חיבקה אותו ואמרה לו שהוא מדהים אבל הוא צריך להבין ו"תודה ענקית על חמש שנים מדהימות." היא ידעה שהמעבר יביא אתו שינוי מוחלט בנתיב חייה. ועוד דבר אחד ידעה, שהיא חייבת למצוא לעצמה זוגיות ועכשיו. כל הדברים האלה שהיא כל כך ידעה וכל פעולותיה היו כמו כוורת של אינסטינקטים.

לפני שהתחילה בשלי לקחה כמה ימים של חופש ונסעה עם אירית ועם מיקה, חברה טובה של אירית, למדריד. ובערב ספרדי לא חם ולא קר, כשהן יושבות בבית קפה וצוחקות בקולי קולות, ניגש אל השולחן שלהן ארנסטו ושאל בנימוס אם הן מישראל. הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מאוד רוצה לעבור לגור בישראל ו"לעלות למולדת כי היא המקום בשביל כל היהודים שבעולם." מיקה מיד אמרה שזה סבבה בשבילה לפגוש כזה ציוני, אבל שידע שכמו שהוא רוצה לעבור לגור בישראל ככה היא הייתה מוכנה "ברגע זה לעלות על מטוס ולגור לתמיד במולדת של הספרדים," והם כולם צחקו ורונית הסתכלה עליו ומשהו בו סקרן אותה. הוא היה גבר רזה וגבוה, בן שלושים, קירח לגמרי, אוזניים די מחודדות, כמו מיסטר ספוק ממסע בין כוכבים, עיניים ענקיות אפורות ולוחשות, שפתיים מסותתות ועור פנים בהיר מאוד בחלקו הלא מגולח וכהה הרבה יותר בחלקו המגולח. היא הסתכלה עליו וחשבה בחיוך שהוא גבר לא יפה, אבל מעניין, ושהוא מושך אותה כמו אש.

הוא ישב אתן כחצי שעה וסיפר שהוא מהנדס מכונות ושהחלום לעלות ארצה קיים אצלו מבר המצווה, וכשהחליטו ללכת, כי מיקה אמרה ש"עם כל הכבוד להרצל ולתנועה הציונית, בנות, אפ, הגיע הזמן לשופינג של סוף היום," הוא אמר בקול רם שהוא מבקש את הטלפון שלה, אם זה בסדר, והיא נתנה לו ועוד באותו ערב למרות המחאות של אירית ושל מיקה, שרצו אותה אתן, היא הלכה אליו. היא הייתה קצת בהלם כשראתה שני דגלי ישראל ענקיים תלויים בסלון הקטנטן של דירת החדר וחצי שלו ואת הקיר בחדר השינה שלו שהיה מכוסה תמונות "נוף ארצנו" של קק"ל שהזכירו לה את משחקי הרביעיות של ילדותה, אך כעבור חצי שעה כבר הייתה רכובה עליו והקשיתה את גבה והסתכלה בעיניים האפורות והציוניות שלו. ומסביבה, כאילו היא בסניף ראשי של משרד התיירות הישראלי ולא בדירת רווקים זעירה של גבר ספרדי חרמן, ניבטו אליה אינספור פרצופים ישראליים, בדואים מקומטי פנים ומשופמים על גמלים מדבריים, ילדים מתולתלים מחייכים בשדה חיטה, זוג זקנים שהשיק בחיוך מושלם כוסיות יין אדום מול הכנרת בשקיעה ואישה צעירה והרה ממוצא אתיופי אוחזת זר של חרציות. הייתה לה תחושה מוזרה שכל הפרצופים הישראליים המודליסטיים האלה, שמחייכים אליה בסגנונות שונים מכל קיר, משתתפים בסקס הפרוע שלהם, והחוויה לא הייתה דומה לאף חוויה קודמת שהייתה לה עם גבר. אחרי זה הוא הכין קפה שחור והגיש לה אותו למיטה על מגש בצורת מניפת תחרה ספרדית, עם עוגיות שומשום ש"אמא שלי מכינה, ותדעי לך שזה מתכון שרץ אצלנו ובקהילה בטולדו עוד מתקופת האינקוויזיציה," והיא אמרה "דרך אגב, נעים להכיר, שם המשפחה שלי מצד אמא הוא טולדנו," והוא התרגש מאוד והיא סיפרה לו על ההורים שלה ועל סבתא עדינה ושהיא לא ממש יודעת את ההיסטוריה, אבל ברור לה שזה קשור לטולדו וברור לה שזה קשור לאינקוויזיציה, לאנוסים ולכל הברדק ההיסטורי הזה, והיא התחילה לשיר לו את "מורניקה, שחרחורת היא" בתערובת של לדינו ועברית והוא הצטרף אליה בשירה והם התחבקו והיא ראתה שהעיניים שלו רטובות מאוד מהעוצמה של המקריות או אי המקריות של מפגש בין עולמות שונים לגמרי, שכנראה שזורים בקשר עמוק של עבר דרמטי ומשותף, והוא פשוט לא יכול היה להירגע מזה שגם היא בעצם קשורה ל"היסטוריה המרתקת והטרגית של העם שלנו בספרד," ואז אמר שהיא כנראה הסימן שהוא חיכה לו כל השנים האלה, "סימן יפה וכתום במיוחד," צחק, ושזהו זה, כנראה הוא באמת לא צריך להמשיך את החיים שלו ב"ארץ כזו שמתחה לאבותינו את הרגליים והידיים עד שהם התפרקו רק כדי שלא יתנצרו." היא צחקה ואמרה שלא ממש הייתה רוצה שהאינקוויזיציה תהיה הנושא המרכזי של הערב המשותף שלהם, ושממש לא בא לה לתת ל"אבותינו" לנהל לה את הזמן, ובמקביל צלצל בתוכה משהו שנשמע כמו פעמון ברזל ענק שאמר לה שארנסטו הזה הוא לא סתם מפגש חד פעמי של הערב הלפני אחרון שלה במדריד, והמשיכה שלה אליו התגברה מרגע לרגע וכעבור כמה חודשים בלבד של ביקורים מאוד תכופים שלו בארץ וביקור נוסף שלה במדריד ובטולדו, אצל הוריו, הוא הגיע עם ההורים שלו ושני אחיו לישראל, ובין אמא שלה להורים שלו נוצרה כימיה ייחודית של לדינו ושל מורשת ושל מתכונים, ושל חשבונות היסטוריים מאי שם באִיבֵּריה, והוא זכה סוף סוף להגשים את חלומו לחיות בציון, וכשהוא הציע לה להתחתן היא ידעה שלמרות שהאהבה הגדולה שלה אינה נתונה לו, הרי האהבה הגדולה שלה נטולת תוחלת, והיא גם רוצה משפחה, וארנסטו הוא מועמד ראוי לשותפות. הם ערכו חתונה צנועה בירושלים וקנו דירה קטנה מאוד ונקייה מאוד לא רחוק מבית אמה בבית וגן, ועשרה חודשים אחרי החתונה נולד דוידי. במשך אותה שנה עוד היה ארנסטו באווירה של "אני עולה חדש" ו"אני ציוני והגעתי הביתה" ועוצמתו של החלום שהתגשם הקהתה את הקשיים של חיי היומיום שכבר החלו לבצבץ, אבל מרגע מסוים הם הלכו וגברו, והתעלמו לחלוטין מכל האידיאות הלאומיות שלו. הוא לא הצליח למצוא עבודה למרות אינספור ראיונות ופגישות, משהו באיש הזה לא עבר את המסך של הישראלים הציניים, ומכתבים בנוסח "נתוניך הרשימו אותנו מאוד ואנו שומרים לעצמנו את הזכות לפנות אליך ברגע שתהיה משרה פנויה" נערמו בתיבת הדואר הירוקה שלהם. והייתה גם העברית, שהייתה לו כמו מערבולת בתוך ים. הוא לא הצליח להסתדר אתה ולא הצליח לכבוש את השפה הקשה, והלך לאולפן ולעוד אולפן ולעוד מורה פרטית, ולמרות זאת השפה לא הפכה בשבילו לכלי, והוא הרגיש מתוסכל ומאוים ומנותק. והיא כבר הייתה שנתיים בשלי יועצים עם תומר, וכמו תמיד בחייה טיפסה למעלה בקצב ששמור למטפסי הרים מקצועיים שנועדו להגיע רק לפסגות נבחרות במיוחד וביצרה את מעמדה כיורשת ודאית של תומר, כמנכ"לית הבאה של שלי בבוא היום, וארנסטו הלך ודהה לה מול העיניים, והחלום הציוני הענק והחלום האמיתי לפתוח בחיים חדשים בארץ ישראל הלך והתפורר לנגד עיניהם. וככל שהוא קיבל דחיות ממקומות עבודה וככל שהשפה הייתה לו קשה והוא נעשה עצבני ומתפרץ ואלים, כך המשיכה וליטשה את מעמדה בשלי. הוא נסע לחודש למדריד ושלח לה משם מכתבים אוהבים וביקש ממנה בשיחות טלפון שתבוא, שתיקח את דוידי הקטן ותבוא אליו לשם, כי יש לו אפשרות להתחיל לעבוד מחר בבוקר. והוא אמר לה ש"זה כל כך מדכא בשבילי שבמקום שהוא הבית האמיתי שלי, בישראל, אני לא מרגיש בבית אלא זר מוחלט, ודווקא כאן, בספרד שאני פשוט מתעב, אני בסופו של דבר בן בית." הם דיברו שעות בטלפון והיא אמרה לו שהיא לא מסוגלת אפילו לחשוב לעזוב את ישראל ושיחזור, והיא תהיה אתו, ושימשיך לנסות ויהיה בסדר כי "אלו החיים של עולה חדש, אתה תראה שהכול יסתדר, זה רק עניין של זמן."

הוא חזר לארץ אבל הדברים נעשו גרועים יותר ויותר, ולצד התסכול הנורא שלו מחדלונו המקצועי והאישי, העצבים שלו הפכו לימי זעם של ממש. הוא החל לצרוח עליה שהיא אנוכית, ושהיא לא מוכנה להבין שהוא לא יכול לחיות במדינה הזאת, ושהיא צריכה לעשות "כל מה שאישה נורמלית הייתה עושה, לא מוותרת על המשפחה ועל הזוגיות והולכת אחרי הגבר שלה," והיא ענתה לו שהיא כנראה לא אישה נורמלית כי עם כל הכבוד והאהבה שלה אליו היא בחיים לא תחיה מחוץ לישראל, אולי לשנה או שנתיים אבל לא יותר מזה, ושיכניס את זה טוב לראש שלו. וביום שישי אחד, אחרי שחזרו מארוחת ערב מתוחה ולא נעימה אצל אמא שלה, הוא כבר לא הרכיב את דוידי בן הכמעט שנתיים על הכתפיים ורק הלך לפניה ולפני הילד במהירות, וכשהגיעו לדירה אמר שהוא עוזב את הארץ הזאת, ולעולם לא יחזור אליה כי הוא יותר מדי אוהב אותה בשביל להיות בה כל כך אומלל, ובמשך רבע שעה היא שתקה, ובסוף אמרה רק שזה מה שהוא צריך לעשות והם צריכים להתגרש.

צלצול בנייד שלה הקפיץ אותה, היא נשמה עמוקות וענתה, ותוך כדי הקשבה לפטפוט של אמא שלה הבחינה שהשעה כבר מתקדמת ושהיא חייבת למהר. היא זרקה מבט אל הראי, בעודה מחזיקה בין שקע הכתף והצוואר את האפרכסת והמהמה "אהה" ו"באמת?" וידעה שהצעד שהיא הולכת לעשות הבוקר הוא הכי נכון שעשתה בחיים שלה. היא ראתה על השידה את המעטפה שקיבלה ממיקי בן סירא, מנהל השיווק והמכירות של חברת דייה ומספר שתיים שלה באגף פיתוח העסקים, פתחה אותה, חייכה למראה התמונה של אורי וקראה את נוסח ההזמנה: "רונית ודוידי יקרים. מחכים לכם ולכל משפחת דייה ב־22 בדצמבר, 2009. באהבה, דגנית ומיקי." מי היה מאמין שאורי הקטנה כבר חוגגת בת מצווה. היא חייכה חיוך רחב כשראתה את המילים שרשמה חן, בתו הגדולה של מיקי, בצד ההזמנה: "רונית, מתה לראות אותך כבר. חסר לך שלא תבואי לבת מצווה של אורי. נשיקות. חן שלך." היא חייכה ובמקביל המשיכה להמהם לאמה שלא פסקה מללהג באוזניה וחשבה שאין מצב שתפסיד את האירוע הזה, וכמה היא רוצה לראות את חן המתוקה שהייתה בילדותה בת בית אצלה.

כבר עשר שנים היא משנה למנכ"ל וסמנכ"ל פיתוח העסקים של דייה, חברת ענק ללוגיסטיקה המעסיקה למעלה מאלף חמש מאות עובדים. עשר שנים היא נחשבת לאחת המנהלות המוערכות והמצליחות בישראל. עשר שנים היא מה שתומר המנכ"ל מכנה "חצי המוח השני שלי." חמש שנים אחרי שהגיעה לשלי קיבל תומר את המנכ"לות על דייה, אז חברה קטנה מאוד וחסרת חשיבות בשולי הדרך של העולם הלוגיסטי הרוחש. הוא טלפן אליה מאוחר בליל חורף סוער ואמר לה שהרגע סגר על התפקיד ושהיא באה אתו. ככה, בלי לשאול אם מתאים לה ובלי להתייעץ, כמו אז, כשהודיע לה שהיא באה אתו לשלי. "תקשיבי, זו חברה זבל אבל ביחד אנחנו נהפוך אותה למכרה זהב," וביקש שבינתיים לא תאמר כלום לאף אחד ואמר שברור לו שהיא תהיה מנכ"לית שלי אם תחליט שלא להצטרף אליו כי "תכלס אין אף אחד שיכול להחליף אותי מבפנים, רק את וזה ברור," אבל גם הוסיף בקול מאוד נחרץ ונמרץ, הקול שהפנט אותה, ש"בכל זאת, מילה שלי, דייה ולא שלי תהיה המקום שיבנה אותך עד באמת הלמעלה של הלמעלה, רונית," והיה לה ברור שהיא לא תשאיר אותו לבד, וגם שהיא לא מוכנה להמשיך בלעדיו אפילו כמנכ"לית, וכשהוא אמר לה "אני מודע לזה שאת חושבת שזו התאבדות לעבור לדייה, אבל אני אומר לך שכדי להתאבד צריך הרבה אומץ. בואי תהיי המשנה שלי וסמנכ"ל פיתוח העסקים של דייה." היא הצטרפה אליו ובאותו ערב ישבה עם אירית עד שלוש לפנות בוקר. היא סיפרה הכול, חוץ ממה שלא יכלה לומר לה — שהיא לא יכולה לחשוב על מצב שבו לא תראה את תומר בכל בוקר, לפחות במשך היום אם לא בלילות, וכשאירית אמרה לה ש"תומר בטח היה הורג אותי אם היה שומע, אבל אולי שווה לך יותר להיות מנכ"לית בשלי מלהישאר סמנכ"לית שלו," היא חייכה ודמיינה את עצמה עונה לה "מה זה משנה התואר והקידום, את פשוט לא מבינה שאני חייבת להריח את בעלך בכל בוקר ולדעת שהוא כמו פרח מוגן בשבילי. רק להריח, לא לקטוף." במקום זה היא חייכה וזרקה משהו כמו "הולך להישפך הרבה דם בשלי על מי יהיה היורש של תומר, כולם היו בטוחים שאני אמנכ"ל את העסק הזה אחריו," ולא חייכה כשאירית אמרה לה "אין, את והוא זה זוג עד המוות נראה לי."

תומר גמל לה במשכורת גבוהה מאוד ובתנאים מצוינים והיא השקיעה בחברה הקטנה והמפסידה. הייתה לה יכולת מופלאה לקרוא תהליכים עוד לפני שבכלל נולדו, דבר שהתברר כברכה גדולה מאוד לדייה המצומקת והחבוטה, שהחליטה להתנהג מנהג ענקים ולגשת למכרזים בינלאומיים אדירי היקף. כעבור שבועיים בתפקיד החליטה לגשת למכרז להצעת שירותי לוגיסטיקה לסניף ישראל של חברת פי.סי. אוף אמריקה, החברה הגדולה בעולם למחשבים אישיים ואביזרי מחשב. היא הגישה הצעת מחיר, מתעלמת לחלוטין מהדיבורים בשוק על הג'ינג'ית המטורפת מדייה שחושבת שיש לה מה להציע לענק מספר אחת בעולם המחשבים. דייה ניצחה וזו הייתה תחילתה של דרך ארוכה מאוד, והרגע שבו דבק בה הכינוי "הקילרית".

היא הקשיבה בחצי אוזן לאמה, שקבלה על כך ש"כל הפרחים שאני מניחה על הקבר של אבא מתייבשים ואני לא יודעת מה לעשות, לשים פלסטיק?" והוציאה מהארון שמלה לבנה עם נקודות כתומות, שמלה שפעם תומר אמר עליה שהיא בדיוק הפנים שלה וחייכה לעצמה, וכבר כאב לה שקע הכתף מהטלפון, אז היא אמרה לאמה שהיא חייבת לרוץ לעבודה ושהיא תתקשר אליה מאוחר יותר, וברגע שאמרה את המילה "עבודה" אמא שלה הגיבה "רוצי, רוצי, רונית, שלא תאחרי ויכעסו עלייך," ורונית צחקה ורצתה להגיד לה שהיא כבר מזמן לא אחת שכועסים עליה, שהיא זו שכועסת, אבל רק אמרה "נשיקה, אמא, נדבר," שחררה בתנועות כתף את הלחץ בשקע ובחרה שמלה אחרת, כחולה עם ריבועים לבנים בצווארון ועם ריבועים לבנים בקו המותן, התלבשה והתאפרה ואספה את השיער העצום שלה לקוקו מהודק, ואז שחררה אותו. הבוקר היא תלך בשיער פזור.

היא רצתה להתקדם למטבח, לשתות קצת מיץ תפוזים ולעוף החוצה, אבל העיניים שלה נתקלו בתמונה שהייתה מונחת על הפסנתר, תמונה של אמה עם דוידי, והיא הרגישה פתאום רִיק בכל הגוף, מין תחושת חידלון ואפס כוחות, התיישבה שוב בכיסא מול השידה, וחשבה שאולי הדבר הכי חכם שעשתה בחיים שלה היה להחזיר את דוידי אליה הביתה מהפנימייה בתחילת השנה ולהתחיל להיות נוכחת בחיים שלו.

בקיץ שבין כיתה ז' ל־ח' הוא נדנד לה שתבוא אתו לראות מצגת על בית ספר בשדה בוקר. הם הלכו לבית פרטי באפקה והיא שמעה ממנהל הפנימייה שיש אצלם "חופש חינוכי שמוכיח את עצמו" והתחברות לערכים כמו טבע ונוף ואיכות סביבה. דוידי התלהב והיא אמרה לו שאין מצב שהוא ילך לפנימייה כל כך רחוקה ויחזור הביתה רק בשבתות, אבל הוא התעקש ואמר שכבר דיבר עם אבא שחושב שזה בסדר. היא טלפנה לארנסטו באותו לילה וצעקה עליו שאין לו זכות להתערב כשהוא חי בספרד וארנסטו ענה "הקשיחות שלך תהרוג אותך, למה את כל כך קשוחה?" וידע בדיוק מה להגיד כדי שהיא תיכנע, ודוידי קיבל את מבוקשו והלך לפנימייה. בחודשים הראשונים של כיתה ח' הכול היה בסדר והציונים היו מעולים, המורים התאהבו בו והוא היה חוזר הביתה מלא סיפורים וגדוש בחוויות. היא חשבה שהנה דוגמה טובה לכך שהיא חושבת שהיא יודעת הכול הכי טוב וכמה היא טועה לפעמים.

אבל כעבור שלושה חודשים התחילו המשברים, והיא לא ידעה ולא הבינה, אבל בשלב מסוים נקראה לשיחה עם המנהל ועם דוידי, והמנהל הסביר בטון רך שעצבן אותה עוד במצגת באפקה, ש"בזמן האחרון דוידי לא ממש מקדיש את עצמו ללימודים ונכון שהוא בנוי לרוח של הפנימייה שלנו אבל יש גם חובות," והיא דיברה עם דוידי והוא הבטיח שיהיה בסדר. וכעבור שלושה שבועות בדיוק הייתה שוב בדרך לשדה בוקר.

זה היה אחרי יום מטורף בעבודה שהתחיל בפגישה חשובה בירושלים, עם לקוח ענק שביקש להיפגש רק אתה כדי לבדוק אפשרות להצטרף לדייה, והיא נתנה שם את השואו הרגיל שלה ששכנע את הלקוח להתקדם וכבר קבעה לו פגישה אישית עם תומר, ואחרי זה, במשרד, נכנסה אליה ריבה, סמנכ"לית הכספים, ואמרה שהיא חושבת שחייבים להתחיל לקצץ בכוח אדם כי "התוצאות של המיתון במשק מאוד מורגשות. ההכנסות שלנו ממש מתכווצות, רונית, אני מציעה לעשות בחברה קיצוץ משמעותי של הוצאות שכר ואני מתכוונת לקבוצה רצינית של עובדים — גם בכירים — שצריכים ללכת הביתה," ורונית שאלה בכמה מדובר וריבה ענתה "לפחות עשרים עובדים ומנהלים בדרג ביניים, בכמה גלים של פיטורין." רונית פערה עיניים וענתה שהיא חושבת שפיטורין אינם הדרך הנכונה ושאפשר להתחיל בתכנית של התייעלות גם בלי לשלוח אנשים מעולים הביתה, וריבה אמרה "את פשוט לא צודקת, אני רואה את התוצאות הכספיות וזה ממש מפחיד." רונית הרגישה, כמו תמיד בשיחות עם ריבה, שהפנים שלה מתלהטות מהר מדי, וענתה "אולי אני לא צודקת, אבל בתור משנה למנכ"ל אני קובעת את מדיניות כוח האדם כאן, ריבה," וריבה לא נשארה חייבת ואמרה בקול ציני לגמרי "וואט אבר." רונית רצתה לזרוק עליה את מהדק הסיכות הירוק שמלווה אותה שנים ורק שתקה במשך חצי דקה עד שאמרה "טוב, ריבה, אני מתה מעייפות, אני מתנגדת להעיף אנשים כצעד ראשון ואני אדבר עם תומר ולא אתן לזה לקרות." ריבה חייכה אליה חיוך קצת עקום כמו שחייכה תמיד לפני שהכישה בלשונה ואמרה את המשפט שהותיר את רונית בהלם: "רונית, אני חושבת שהגיע הזמן שתפנימי. את לא המנכ"ל כאן ואני גם לא חושבת שאת תהיי המנכ"ל. ואני אשכנע את תומר שפיטורין הם לא רק המהלך הנכון אלא המהלך ההכרחי אם אנחנו רוצים לשרוד." רונית ענתה שבבקשה, היא מוזמנת לנסות, וריבה השיבה "בהחלט, בישיבת ההנהלה הבאה התכנית שלי תצא לדרך," ויצאה מהמשרד של רונית. מיד אחריה נכנסו עוד שני מנהלים בצעקות והיא נאלצה לשמוע את כל הוויכוח הרותח שלהם ולהשכין שלום ביניהם כמו גננת, ואחרי זה נכנסה אליה שוב ריבה, אותה ריבה, הפעם עם כל הצוות שלה, לדיון על מצב גביית חובות מתמשכים של שני לקוחות וגם בישיבה הזאת הרגישה איך ריבה שולחת אליה הכשות קטנות, ואחרי הפגישה הזאת כבר הייתה רעבה מאוד ועייפה ורצתה רק לישון, אבל אז הגיע הטלפון ממנהל הפנימייה שסיפר לה בקולו השאנטי המעצבן שדוידי ועוד שלושה חברים עזבו בלילה את מתחם הפנימייה והלכו להשתכר ולעשן נרגילות בהרים וביקש שתגיע לבירור מיידי. היא הייתה בהלם ואמרה שהיא יוצאת לדרך והגיעה לשדה בוקר מותשת ושמעה יחד עם כל ההורים והילדים את המנהל מזדעזע מהמעשה שלהם. המנהל ביקש לשבת בנפרד עם כל הורה וילד ואמר לדוידי שהוא מאוכזב קשות ושהוא מתלבט אם "להרחיק אותך מהפנימייה או לתת לך עוד צ'אנס, כי עמוק בפנים אני יודע שאתה שייך לנוף שלנו," ורונית הרגישה שמתחשק לה להקיא מהדיבור של המנהל, והיא הסתכלה על דוידי וראתה פתאום שהפרופיל שלו הוא העתק מדויק של ארנסטו.

"ברוכי, יהיה בסדר," דוידי אמר בקול שקט, "זו הייתה טעות מפגרת אבל אני ממש לא רוצה לעזוב את הפנימייה." וברוכי נשם עמוקות וכחכח בגרונו, כאילו האמירה של הנער הקלה עליו, וחייך מין חיוך שנראה לרונית אווילי ומיותר ואמר שהוא מוכן לתת לדוידי עוד צ'אנס, ורק אז היא התערבה ואמרה שמי שצריך לקבל כאן את ההחלטה זו היא ולא "אתה, ברוכי, עם כל הכבוד, וגם לא אתה, דוידי." היא חושבת שאולי באמת הגיע הזמן שדוידי יהיה בבית קצת יותר, ושאולי זה סימן לכך שהוא צריך לעזוב. אבל דוידי הסתכל עליה בעיניים האפורות הארנסטיות שלו ואמר לה שהוא מתעקש להישאר, הוא מוכרח להוכיח את עצמו, ואחרי שתיקה קלה היא הודיעה שהיא נוסעת הביתה ומקווה שהפעם הבאה שהיא תגיע לכאן תהיה במסגרת טקס הסיום שלהם, ויצאה עם דוידי וחיבקה אותו ונישקה ואמרה "אני ממש מבקשת שמה שהיה כאן היום יהיה הפרק הראשון והאחרון בחיי הפורענות שלך, דוידי, אתה מבין?" והוא חיבק אותה ואמר שהוא מבין, והיא נסעה.

באותו לילה ממש שוב השתכרו שם הילדים במדבר בין תנים מייללים ומאהלים בדואים, ושוב נרגילות ושוב הטלפון מברוכי והפעם היא הרימה על ברוכי קול ואמרה לו שאולי משהו באמת דפוק בשיטה שלו עם כל ההתחברות לטבע, והפעם היא נסעה לשדה בוקר ולא רצתה לשמוע את ברוכי ולא רצתה להיכנס לשום שיחה, רק פקדה על דוידי, בטון שהוא לא הכיר, שיכין מזוודה וייכנס מהר לרכב, וטסה משם, משאירה אחריה שובל אפור של חול דק.

היא הרגישה שדוידי קודח בה מבטים וידעה שהוא שונא אותה עכשיו ושהוא חושב שבחיים לא יסלח לה והיא שתקה כברת דרך ארוכה עד שאמרה "זה בסדר, דוידי, אתה יכול לשנוא אותי כמה שאתה רוצה, אבל הפנימייה הזאת הייתה דבר מיותר מההתחלה ואתה חוזר הביתה," וקיללה בשקט את הנהג האטי מאוד שנסע ברכב מולה, הביטה במראה והחליטה לעקוף אותו אבל לנהוג באחריות ולא לעקוף בקו הפרדה מלא. ברגע שבצבצו הפסים המקווקווים התחילה בעקיפה, ורק כשהגיעה למחציתה ראתה שמתקדמת מולה במהירות שיא משאית ענקית כחולה, שהחרישה את העולם בצפירות נוראיות. היא הספיקה לראות את הנהג הזקן במכונית שעקפה מרים את היד מההגה בבעתה, ואת אשתו הזקנה מצביעה על המשאית ביד אחת, ואת השנייה מניחה על פיה, והיא אפילו שמעה את דוידי צורח "אמא, תעשי משהו!" והרכב שלה כבר עבר את המכונית הנעקפת, שגם היא הצטרפה בצפירות חלושות והיא חתכה את ההגה שלה ימינה בחדות, ועדיין לא השמיעה הגה, ולא ראתה כלום חוץ מפיסת הכביש שהייתה בין המכונית שעקפה לזאת שהייתה לפניה, וכשהרכב שלה כבר הגיע לנתיב הימני, משאית הענק פגעה בה בדלת האחורית, ודוידי ורונית טולטלו כמו לולב ונחבטו, ורונית התבלבלה ולחצה על דוושת הגז בכל הכוח, ובשלב הזה כבר צרחה והרכב שלה עזב במהירות של טיל את הכביש אל עבר החול המדברי הרותח. היא איבדה שליטה למרות שידיה היו עדיין על ההגה, אבל הרכב עשה בה כבשלו והחל להשתולל בגלגולים, גלגול אחד, עוד אחד, עוד אחד, ובכל הגלגולים האלה היא תפסה חזק את דוידי, שבגלגול הראשון עוד צרח "אמא" אבל אז השתתק, והיא עם היד שלה שעולה ויורדת והפה שלה רק אומר בלי הפסקה ובמהירות שיא "דוידי, דוידי, דוידי, דוידי," כאילו מנסה לגונן עליו בזמן שהראש שלה נחבט בתקרת הרכב.

היא לא ראתה שום סרט על החיים שלה רץ מול העיניים, רק שחור משחור, ואז הגיעה הדממה, מחרידה כמו זו שתמיד שמעה עליה מנפגעי פעולות טרור, השקט המצמית שאחרי הפיצוץ, והיא ראתה שדוידי מביט בה בעיניים פקוחות לרווחה והאפור בהן קר ומנותק. היא הייתה משוכנעת שהוא מת וצרחה "דוידי, דבר אתי," וזו הייתה צרחה איומה, ופתאום הוא פתח את הפה ואמר "אני בסדר," והיא ראתה שיורד לו המון דם משתי הרגליים שהיו כלואות בתוך עיסת הברזל והיא זוכרת רק שאמרה לו שוב ושוב "ילד שלי, אני אציל אותך," ושהוא דיבר מוזר וביקש סליחה ואמר שהרגליים שלו "כואבות נורא, אמא," ודמעות עטפו את מיתרי גרונה, אך טרם יצאו מעיניה כשאמרה בקול חנוק שהכול בסדר ושאין לו על מה להצטער ושהכול טוב. היא פתחה את דלת הרכב, שלמרות שהייתה מחוצה לגמרי נעתרה לה, יצאה וראתה שכל התנועה נעצרה על הכביש וגם את המשאית ההיא, אדומה ולא כחולה, והיא צעקה לעבר כל האנשים במכוניות שנעצרו "הבן שלי פצוע, תזמינו אמבולנס," ואישה אחת רצה אליה עם בקבוק מים ואמרה לה לשתות אבל רונית רק הצביעה על דוידי ונשענה על עיי החורבות שנשארו מרכב הפז'ו 508 היוקרתי ומהודר, וחזרה אל דוידי וליטפה אותו בזמן שהוא חזר ואמר "כואב לי, אמא" ורק כשהאמבולנס הגיע פרצו הדמעות מהעיניים והם נסעו לסורוקה.

בבית החולים אובחנו בברכיים של דוידי חתכים עמוקים שחתך בהן ברזל הרכב החרוך והוא נכנס לניתוח ולאשפוז שנמשך שבועיים והיא, שיצאה ללא שריטה, חשבה בימים הראשונים שהיה כאן נס וגמרנו, אבל כשאירית אמרה לה "זה שלא נפגעת פיזית זה עוד לא אומר כלום," היא הבינה שהיא צודקת, ובאמת, אחרי שדוידי יצא מהאשפוז השתלט על ימיה מין ריק טוטלי. היא הלכה למשרד בלי רוח הקרב שהכירה מאז ומעולם וניהלה את ענייני דייה כאילו מתוך ישות אחרת, כמו איזו בובה ממוכנת, מתה שייגמר כבר היום והיא תגיע הביתה להכין כוס שוקו רותח לדוידי ולשבת אתו ולשמוע איך היה היום שלו.

תומר לא הרגיש כלום, איש לא הרגיש דבר, הוא רק אמר לה שוב ושוב שאיזה מזל שככה זה נגמר ו"היה לך נס ענק, עצום, רונית, כנראה אלוהים יודע שאסור לו לפגוע במנכ"לית הבאה של דייה," והיא חייכה חיוך קצת חלול וקולות פנימיים רצו בה ואמרו לה להגיד לו שאינה יודעת מה היא עוברת, אבל היא מרגישה שהחיים שלה נשרטו ונמעכו ונחרבו כמו הברזל של הרכב, ושלמרות שהגוף שלה יצא שלם היא מרגישה שהיא הדבר הכי חסר שיש בעולם כעת.

וככה המשיכה להתנהל במשך חודשים, כמו דואט של שני קולות שונים מאוד זה מזה שהתנחלו והשתכנו באותה נשמה ובאותו גוף. קול בס של רונית הקילרית שלא הפסיקה לרגע לצאת ולכבוש עסקים חדשים לדייה וקול שני, סופרן שקט וצלול שהתנגן בלי לדעת מה בדיוק הוא מנגן, אבל שידר לה ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה לפני התאונה.

ערב אחד הרגישה שהיא ממש לא רוצה לחזור לעבודה למחרת, שאין לה כוחות לכלום, רק לשכב על הספה ולחכות לדוידי שיחזור מבית הספר החדש הסמוך לביתם. היא אהבה לעמוד בפנטהאוז ולראות את בית הספר ולהרגיש שדוידי כל כך קרוב אליה. היא טלפנה לאירית ואירית הגיעה אליה בתוך עשר דקות ואמרה שזה היה ברור לה ושהיא צריכה להחליט מה היא עושה עם החיים שלה עכשיו, ולפני שרונית אמרה משהו אירית הקדימה אותה, "כל מה שבינינו נשאר בינינו, את החברה הכי טובה שלי, אל תפחדי לרגע שאני מערבת את תומר במה שאת מספרת," ורונית אמרה שתומר בונה עליה שתהיה המנכ"לית הבאה, ואירית אמרה שהיא יודעת את זה וזה באמת שיקול מאוד מאוד גדול, כי "תומר הולך להיות יו"ר של הקבוצה שלכם תוך כמה חודשים, ואת מבינה איזה תפקיד ענק זה מנכ"לית דייה?" רונית הנהנה ואז אירית אמרה לה שאולי, אם היא עכשיו קצת מבולבלת ודברים לא ממש נראים ברורים, "אולי תלכי להדס קמחי, זוכרת שהלכתי אליה לפני שנה ואת לא הפסקת לצחוק עליי? אבל את גם זוכרת איך היא סידרה לי אז את הראש? יאללה, לכי תעשי תקשור, תתחברי קצת לעולמות של רוח. כל החיים שלך זה רק רווח והפסד וכסף נכנס וכסף יוצא, תקשיבי קצת לקולות פנימיים שבטח קיימים גם אצל קילרית כמוך," ורונית צחקה ואמרה "למה לא, בעצם?" ואירית התלהבה וקבעה לה אצל הדס קמחי ואמרה "זו המתנה שלי ליום ההולדת שלך."

הדס קמחי סיפרה לה סיפור שנקרא "רונית", שהיו בו פרטים אישיים ומדויקים מאוד. הדס אמרה בשוויון נפש שלכל אדם יש את קו פרשת המים הפרטי שלו, ו"שלך אירע לפני כמה חודשים. קרה משהו בחיים שלך, אין לי מושג מה, אבל זה היה קו פרשת המים שלך ואת כבר לעולם לא תהיי מי שהיית עד אז," והמשיכה לדבר ואמרה שהיא שומעת המון המון קולות "נורא חלשים אבל נורא ברורים של אישה שכבר מזמן לא חיה כאן, אבל היא חיה כל יום בנפשך." רונית החלה לדמוע ואז הדס אמרה לה שהיא לא מבינה מה היא בדיוק שומעת אבל זה כינוי "וזה נורא יפה, משהו כמו 'ילדונת', אבל זה לא בעברית," ורונית פרצה בבכי ורצתה להמשיך לבכות עוד דקות ארוכות על הכורסה האדומה וכריות המשי השחורות של הדס, והדס חייכה אליה ואמרה בקול שקט ורגוע "אני חייבת להגיד לך שאני כל הזמן חושבת שאולי את צריכה להיות מתקשרת. אני לא ממש יודעת למה, אבל אני מרגישה איך התחברת אליי ואל מה שאני שומעת, ואני רואה חומה שלמה של התנגדות לכל מיני עניינים של נפש ורוח שנשברה לרסיסים, ואם את רוצה, אני פותחת קבוצה אצלי מחרתיים." אחרי המפגש הזה היא חזרה הביתה והכינה לדוידי סלט ירקות מלא לימון וכוסברה שהוא אהב וחומוס ביתי והיא הרגישה רגועה כמו שלא הרגישה מעולם. ובערב היא טלפנה להודות להדס והן דיברו במשך קרוב לשעתיים.

בפעם הראשונה בחייה רונית עשתה מעשה בלי לחשוב יותר מדי והתחילה ללמוד את רזי התקשור בקבוצה של הדס קמחי עם שמונה נשים נוספות, וכבר בהפסקה של המפגש הראשון הדס ניגשה אליה ואמרה שהיא מוזמנת להישאר אבל האמת שחבל לה על הזמן ועל הכסף, כי "כמו שחשבתי, ברגע שהחומה ההיא התנפצה אצלך את ממש לא צריכה את הקבוצה, את מתקשרת מלידה שרק חיכתה לפרוץ אל העולם," והוסיפה שכדאי שתקרא עוד ספרות בנושא ותתחיל לתרגל את זה באופן מעשי. ושתי הישויות הרוניתיות המקבילות שלא נפגשו עד לאותו רגע התעצמו וגעשו בתוך רונית אחת, ומאותו רגע היא חיה בשני עולמות: הייתה רונית הקילרית, התותחית הגדולה של דייה, המשנה למנכ"ל והמנכ"לית בעתיד, שהתחילה את היום מוקדם על עקבים גבוהים ובחליפות מחויטות, מאופרת בצלליות שהתאימו לעיניים הירוקות שלה, שניהלה עסקים עצומים וטסה ברחבי העולם וסגרה עסקאות בהיקפי ענק וחרצה גורלות של אלפי אנשים, והייתה רונית שפשטה את בגדי השרד כשהגיעה הביתה ולבשה מכנסיים רחבים ונוחים וחולצה גדולה ונוחה ונפגשה עם אנשים שעוסקים כבר שנים בתקשור, ובימי שישי תרגלה תקשור בהתנדבות, והלקוחות שלה היו יושבים ושומעים ממנה עוד ועוד תובנות. והיה גם את דוידי שחזר לחייה והיא לחייו, דוידי שפרח, לאושרה, בבית הספר החדש, וכבר הייתה לו חברה ראשונה ורונית הייתה מכינה לו המון מאכלים שאהב ושמה לו במקרר בכל בוקר צלחת עמוסה עם פתק, תמיד עם פתק על השולחן בסגנון הפתקים ההם שנחרתו בה, ובימים שטסה לחו"ל הייתה מקפיאה לו מנות מסודרות לכל יום שתיעדר והוא היה מתחנן "אל תביאי את סבתא, אני כבר גדול, ממש לא צריך, תני לי להיות בבית לבד וגם ככה את הכנת מלא אוכל," אבל היא לא הסכימה ואמרה "אתה לא תחזור לבית ריק," ואמא שלה הייתה מגיעה מירושלים. כל הזמן הזה רק חיכתה לרגע שבו תתַקשר עבור מישהו, על משהו, ולעתים רונית של שעות היום בדייה ממש תיעבה את רונית של התקשור, והייתה נוזפת בה שתפסיק כבר עם כל השטויות האלה, ואיזה עתיד יש בכל הקטע הזה, ושיש לה את דוידי ודירת יוקרה תל אביבית ועוד נכסים שרכשה והשכירה, ועוד מעט תומר יהיה יושב ראש והיא תהיה מנכ"לית וכדאי שתפסיק לחלום לעזוב את דייה, כי דייה היא מכרה זהב, וכסף הוא חשוב... אבל רונית האחרת, זו שחיפשה כל שנייה כדי להתרכז ולהירגע ולתַקשר, רונית הזאת ממש הרגישה שאינה מסוגלת לקום בימי ראשון ולצאת לדייה. היא נזכרה בתחושה שהייתה לה בצבא, בשביזות יום א', חוסר רצון מוחלט לקום ולצאת מהבית, והיא רצתה רק לתקשר ולתקשר ולתקשר.

ולמרות החברות העמוקה עם אירית, חששה לספר לה עד כמה החיים שלה משתנים ובמשך תקופה מסוימת ניסתה להתחמק ממנה, אבל אירית, שמכירה אותה היטב, יזמה אתה שיחה שבה הודיעה נחרצות ש"תומר בחיים לא ישמע ממני מילה, רוניתי, את מצאת משהו שלא היה לך כל החיים, את נראית אחרת... לא יודעת, את זוהרת." ורונית חייכה ואמרה שהיא מצאה סוף סוף מצפן ואז הוסיפה, בעיניים מושפלות, שהיא ממש מרגישה כאילו היא חיה בארון מול תומר, וכאילו היא בוגדת בו כשהיא משחקת אותה שגרתית כל כך ובינתיים "הלב, הבטן, הכול אצלי אש, ממש בוער," ואירית הסתכלה עליה ואמרה לה "אבל את צריכה לדבר אתו, הוא בונה עלייך הרים וגבעות, הוא בונה סביבך עתיד שלם." רונית התכווצה וחשבה שאיזה עתיד הוא כבר יכול לבנות עליה, היא שאוהבת אותו כל כך הרבה שנים, אבל חייכה חיוך קל ועדין ואמרה שהיא יודעת שזה חייב להתרחש, שהיא חייבת להיות אתו אמיתית ושזה יקרה.

ערב אחד ראתה בטלוויזיה סרט צרפתי ונרעדה כשאחת הבחורות, עורכת דין בכירה, סיפרה לחברה שלה שהיא משתגעת מכך שאינה מצליחה למצוא זמן לכתוב את הספר שלה, ספר שהתחילה לכתוב אחרי סדנת כתיבה ושכל היום במקום ללמוד את התיקים של הלקוחות לקראת בתי המשפט היא רק חולמת שהיא יושבת וכותבת אותו במחשבות, ומריצה במוחה דף ועוד דף, מייחלת להיפגש עם הדמויות שלה ולפתח אותן ואת הנפש שלהן, להיכנס לקרביים שלהן, אבל אין לה זמן לכתוב והיא מצטערת שלקחה את הסדנה עם הסופר המפורסם שהטריף אותה. ובאותו רגע הרגישה שאינה יכולה לפעול בקווים מקבילים עוד, שמשהו חייב להצטלב.

היא ידעה שהיא צריכה לעשות רק עוד דבר אחד — לתקשר את זה לתומר. אך לא ידעה כיצד לעשות זאת.

היא חייגה אל תומר, שענה לה מיד בהתנשפות קולנית, והיא הבינה שהוא באמצע ריצת הבוקר שלו. "מה קורה? בדיוק סיימתי לרוץ, לא רציני, רק חמישה קילומטר הבוקר. צריכים להיפגש דחוף רונית, יש לי איזה רעיון שחבל על הזמן לגבי הפעילות עם קוקה קולה, וחייבים לנתח את המשבר. זה רציני הרבה יותר ממה שחשבנו." היא ענתה לו בשקט, קצת מרוקנת, שהיא מאוד רוצה להיפגש וכבר רצתה לומר שזה בעניין מאוד אישי אבל לא מצאה את המילים ורק שאלה אם יוכלו להיפגש בעוד שעה, והם קבעו בתשע בדייה. והיא ידעה שהוא בכלל לא הרגיש את הסדק בקולה.