בחדר ההמתנה

הקדמה: ובה נתוודע לראשונה למת שלנו ולמצבו השברירי

המת שלנו עוד לא מת. הוא בדרך לשם. בינתיים מסנוור את עיניו האור הלבן של נורות כלשהן, כנראה של בית החולים. היום מתים בעיקר בבתי חולים. מה זה אומר על מוסדות הבריאות הללו לא לנו לומר. על כל פנים, המת שלנו עוד לא מת, אבל בתוך זמן קצר הלא מת שלנו יהיה מת ונוכל להתחיל לספר את הסיפור של מה שעבר עליו אחרי שהפך למת. חשוב שתדעו את זה כי אנחנו רוצים שכבר עכשיו בתחילת הסיפור נפתח יחסים של אמון בינינו, אתם הקוראים ואנחנו המחברים של הסיפור הזה. חשוב לנו שתבינו לאן הסיפור הזה הולך ושתסמכו עלינו שאנחנו מובילים אתכם בצורה אמינה וישרה, לפחות ברוב הזמן.

בכל אופן, בינתיים המת עוד לא מת, הוא עוד מפרפר בין החיים לבין המוות, כמה אנשים חיים אחרים מנסים ככל יכולתם ובקדחתנות ראויה לציון לשבור את השוויון המטריד שמתקיים כרגע בין שני הצדדים. הם מאמינים כמו רוב בני האדם שישנה איזו עדיפות לצד החיים על פני צד המוות, אף על פי שאף אחד עוד לא הצליח לספק הוכחה חד־משמעית לכך שהעדפה זו אכן נכונה. ושלא תחשבו שאנחנו מספרים את הסיפור כאילו אנחנו לא בני אדם כמותכם או שאנחנו בני אדם שיש להם גישה יותר טובה משלכם לחיים, גם אנחנו רוב הזמן חושבים שיש עדיפות לצד הזה של החיים על פני הצד השני של המוות, אבל עדיין האמת צריכה להיאמר כשהיא צריכה להיאמר ואנחנו עומדים על כך שטרם סופקה ההוכחה הניצחת שאכן הצד של החיים עדיף באופן מובהק וחד־משמעי על פני הצד של המוות, ולא, נשיב לקוראינו הבקיאים במיתולוגיה היוונית, לא, אנחנו לא רואים בעדותו של אכילס אחרי מותו כי טוב לחיות על פני הארץ ולהיות עבד מאשר להיות מלך כל רוחות המתים, עדות מהימנה משום שהיא מובאת אלינו כעדות מן המעלה השלישית קרי הומרוס אומר לנו שאודיסאוס אומר לנו את מה שאמר לו אכילס, ואתם כבר מבינים למה לא כדאי להסתמך על עדויות מרובות מתווכים מסוג זה, ודאי כשלפחות אחד מהשלושה היה ידוע כרמאי גדול, וגם לגבי שני האחרים נוכל לומר שבטח לא טמנו ידם בצלחת השקר וגם הם היו כזבנים גדולים, וביטחוננו בכך נובע מן הכלל של הקשה מן הפרט אל הכלל, ומכיוון שאנחנו בעצמנו, אם נרשה לעצמנו להיות לרגע הוגנים וישרים — כזבנים, נוכל להשליך זאת גם עליהם ולהיות צודקים.

אז אותם אנשים חיים אחרים, רופאים ואחיות אנחנו מזהים לפי לבושם, מנסים בעמל רב ובמקצועיות רבה להטות את הכף לטובת החיים, הם מזרימים תרופות שונות לוורידים המתפקעים של המת שלנו, מכים בחזהו במכות חשמל רבות־עוצמה, מתוך כוונה לאותת ללב שנדם וחדל לפעום שהוא, איך לומר? לא בכיוון הנכון. כל מכת חשמל מדברת עם הלב הסורר וכמו אומרת לו: "התעורר, דפוק, פעם, מה לך כי תחדול מתפקידך?" ואילו הוא ממשיך בסירובו לבצע את תפקידו, לא עונה כלום ואולי אפילו עונה בהקנטה: "לא בא לי." ולא תהיה זאת הפעם הראשונה וודאי גם לא האחרונה שמישהו או משהו בעולמנו חדל מלבצע את תפקידו סתם ככה כי בא לו, וכל מי שמחכה לשמוע משהו מאלוהים כבר כמה אלפי שנים יודע על מה אנחנו מדברים.

אך נראה כי המאמצים אינם נושאים פרי בינתיים, כי המת שלנו, שהוא כידוע עדיין לא באמת מת, חש סנוור עז בעיניו מאור לבן ובוהק שמקורו תחילה במנורות פלואורסנט, אך אט אט הולך וקורם ממשות אחרת כלשהי, ועוטה על עצמו את אותה צורה מצופה של אותה מנהרה לבנה מובטחת ומיוחלת מול עיניו, והנה מתחולל בראשו מאבק בין המחשבה המנחמת שהמנהרה הזו היא אכן המנהרה שדרכה עוברים לעולם שכולו טוב לבין המחשבה הפחות מנחמת שהמנהרה הזו היא בסך הכול תעתוע של המוח, הטרוד ממצבו ומנסה להשיג איזו נקודת אחיזה בכל האירוע הדרמטי שעובר על הארגון שהוא עומד בראשו תרתי משמע, שמופצץ בכל מיני מוליכים עצביים שגורמים להתפרקויות חשמליות ספונטניות במרחביו הלא נודעים ואשר מתבטאים באותה הלוצינציה מנחמת לכאורה של מנהרת אור. ואתם חייבים להעריך את המת שלנו שעדיין לא מת על כך שגם בעת הקשה הזו שלו, בעודו מפרפר בין חיים למוות, מצליח שכלו לספק הרהורים מעוררי הערכה שכאלו ולשקול את הסבירות שיש לכל אחת מן ההשערות שהעלה במוחו הקודח, וזאת אף שאנחנו, כמחברים של הסיפור הזה, שיש להם פרספקטיבה רחבה יותר משלכם, יכולים כבר כעת לספר לכם שלא ההשערה הזו נכונה ולא זו נכונה אלא השערה אחרת לחלוטין שהיא חדשה לגמרי וכרגע לא נמצאת כלל על השולחן שעליו נשקלות האפשרויות האחרות. בכל מקרה, את המת שלנו שעוד לא מת יש להעריך על דבקותו בשכל ובתורת הלוגיקה שממנה אמורה, כך אומרים, לבוא הישועה למין האנושי אלא שזה העקשן, כלומר המין האנושי, בדרך כלל מתמיד בדחייתו אותה ובהעדפה נחרצת של כלים אחרים הרבה פחות מפותחים, כמו למשל רגשות והתרגשויות, אבל זה אולי נושא ראוי לספר אחר שבו יעמידו על נס את טמטומו של המין האנושי, ואולי בכלל נזדקק לכמה כרכים בספר שזה יהיה נושאו, משום שטמטומו של המין האנושי באמת לא יודע גבול, ובטח יצטרכו לערוך את הספר כל כמה ימים ולהוציא מהדורות מעודכנות חדשות לבקרים מפני טמטומים חדשים שנוצרים מדי יום ככל שיש אנשים שמייצרים אותם בכזו חדוות עשייה, שלוּ רק היו רותמים אותה לעשיית דברים אחרים ודאי ניתן היה למנוע את נושא הספר הזה, קרי המוות, ולאפשר לאנשים לחיות חיים הרבה יותר ארוכים וטובים ואולי אפילו חיי נצח מי יודע, אבל מה לעשות שהטמטום האנושי גובר על הכול ולכן המת שלנו שעוד לא מת עומד עכשיו למות.

המת שלנו מתחיל לצעוד בתוך אותה מנהרה לבנה אל עבר צידה השני שנראה באופק, אף כי קשה להעריך כאן מרחקים עם כל הלבן הזה, ולכן מה שנראה קרוב יכול להיות דווקא רחוק ומה שנראה רחוק יכול להיות דווקא קרוב. גם רוחבה וגובהה של המנהרה אינם תחומים בצורה ברורה, כלומר עם כל הלבן הזה המרצד מסביב קשה להבחין בקירות ובתקרה העוטפים אותה אם יש בכלל כאלו. אבל במקום שבו החושים נכשלים השכל הטהור מפצה, ובאינטואיציה שאין חולק עליה מבין המת שלנו שהוא אכן מצוי בתוך מנהרה ולא סתם מרחף לו בתוך חלל נטול צורה, אולי משום שהוא נזכר במנהרה אחרת שממנה הגיח לאוויר העולם לפני כמה עשרות שנים, ומעניין הדבר שהכניסה לעולם והיציאה ממנו חייבות להיות דרך מנהרה כלשהי, שבקצהּ של הראשונה, כך אנחנו יודעים, ממתין עולם שכולו סבל, ואילו בקצהּ של השנייה, כך אנחנו מקווים, ממתין עולם שכולו טוב, ואל תיתנו למציאות שבה יש דרכים אחרות להיכנס אל העולם שאינן דמויות מנהרה, כמו ניתוח קיסרי, לפגום במשהו ביופי הפואטי של הרעיון. על כל פנים, המת שלנו צועד את צעדיו הראשונים בתוך המנהרה הלבנה שלו, וצעדיו בתחילה מהוססים ואיטיים ומדודים כי גם הרצפה לבנה ולכן קשֶה לדעת אם יש מדרך בטוח לרגל, ולכן צריך להניח בכל פעם את כף הרגל בזהירות לבל נגלה שיש פה איזו מלכודת למתים פתאים או גרוע מכך, איזה קיצור דרך של נפילה אל הגיהינום, כי ידוע הרי שאל גן העדן עולים ואילו אל הגיהינום יורדים ומשם מתחילה כל הבעיה אתם מבינים, כי כשהדרך למקום כלשהו היא בירידה אז לא יכול להיות שהיעד הוא מקום טוב אך כשהדרך למקום כלשהו היא בעלייה אז מובטח כי היעד הינו מקום שראוי לטפס אליו, ומעניין הדבר שלא הסתפקנו כבני אדם פשוט להוציא שם רע לגיהינום ולהלל את גן העדן אלא מסתבר שהיינו חייבים גם להדגיש כי אפילו הדרך אל כל אחד משני האתרים השונים הללו הינה שונה בתכלית ולמעשה הפוכה ממש, זו עולה וזו יורדת, ונמצאנו מבטלים את האפשרות המעניינת של לומר משפטים כמו, המת עלה לגיהינום או המת ירד לגן עדן וחבל שכך, אבל זאת מכיוון שהשפה יותר משהיא יוצרת היא חונקת ויותר משהיא מגדירה היא מגבילה ויותר משהיא נותנת היא לוקחת, אבל אנחנו עבדים מרצון בממלכה הזו של קיסרית הלשון, כי אמרו כבר לפנינו שאין לנו ארץ אחרת ועם זו שיש לנו אנחנו צריכים להסתדר עם כל המגבלות שלה, ואם היא לפחות מאפשרת לנו לספר את הסיפור הזה אז דיינו.

על כל פנים, כעבור כמה צעדים מבין המת שלנו שעוד לא מת, שמדרך הרגל במנהרה זו אכן בטוח ביותר ואין ממה לחשוש וגם אם בסוף הדרך מצפה לו אותה נפילה או עלייה אל הגיהינום — הבה ננסה לקרוא תיגר על המוסכמות הלינגוויסטיות, היא לא תגיע בהפתעה אלא בצורה גלויה כי מתגלה כאן לפתע מין תחושה של אותנטיות והוגנות, ולכן הוא כבר צועד בצעד בוטח בתוך המנהרה מוקפת האור הזו והנה מתווספת לה לתיאור מצב העניינים גם אותה תחושת שלווה כפי שאכן קרא איפה שהוא, ומתי שהוא, שצריכים לחוש במנהרת המוות הזאת, והוא לא בטוח אם הוא חש את השלווה הזו משום שבאמת שלֵו פה או משום שקרא איפה שהוא שכך אמורים להרגיש בעת שכזו, ולמעשה ההתלבטות הזו היא אותה ההתלבטות שליוותה אותו כל חייו מילדותו דרך בגרותו והנה אפילו עכשיו בעת מותו ממש, כלומר ההתלבטות האם הוא חש את מה שהוא חש בגלל עצמו או בגלל אחרים, ואף פעם לא היתה לו תשובה חד־משמעית לשאלה זו ולא משום שלא התאמץ למצוא כזו, אבל הבעיה הזאת לפחות עומדת להיפתר עבורו משום שהאחרים הללו, שבינתיים עוד מצליחים להטריד אותו גם כשהוא כבר תלוי על בלימה למעשה ונפרד מהם, האחרים הללו תכף כבר לא יטרידו אותו ולא יהיו קיימים עבורו בכלל, והוא יוכל להמשיך ולהתקדם בביטחון אל עבר שאנטי נילאיה שלו.

הממש עוד מעט מת שלנו כבר מתקרב לקצה המנהרה, משהו בתפיסת הזמן שלו מרמז לו על המאורע הכביר, ולא מזיק להבנת העניין שמלפנים מתהווה לה איזו ישות ארכיטקטונית נשגבת ומיוחדת במינה, או במילים פשוטות, הוא מבחין בפתח במנהרה, שמוביל תכף נראה לאן. בכל העת הזו נשמעים מאחוריו הדים עמומים של צפצופים וצלצולים שמעידים אגב שבזאת מדובר על מוות שלא בעיתו, רוצה לומר, מוות שבא מוקדם מדי, כי המת שלנו שעוד לא מת הינו אדם צעיר יחסית, רק בסוף שנות השלושים לחייו, וזה ודאי יגרום למרביתכם להזדהות איתו הזדהות יתרה, כי כולנו אוהבים להרגיש את עצמנו צעירים ולא היינו מרגישים אותו דבר לו המת שלנו שעוד לא מת היה מהלך לו במנהרה שלו עם מקל הליכה ומדדה את דרכו לאיטו שם, ובכלל ההקדמה של הסיפור היתה אורכת הרבה יותר זמן והיינו מתייאשים ופשוט משאירים אותו שם לנפשו מהלך לו עד אין קץ במנהרה הזו שלו ולא חשים קמצוץ של רגשות אשם, ובדין. אז ההדים העמומים של הצפצופים והצלצולים גורמים לו להביט לאחור כי נדמה לו שמישהו קורא לו בשמו ואולי אף בנימה של הפצרה לשוב לאחור ולא להתקדם, והצפצופים והצלצולים הללו שעד עכשיו עלו וירדו, וירדו ועלו עכשיו כבר נשמעים אותו דבר, מין צליל מונוטוני כזה שמבשר רעות בעבור המת שלנו שהנה ממש עומדים לומר נואש מן המאמצים להצילו ותכף יכריזו את שעת מותו כפי שהכללים מחייבים, אך מבשר טובות עבורכם הקוראים כי הנה העלילה עומדת להתקדם ונגלה סוף־סוף מה עבר על המת אחרי שמת, ואל תרגישו לא נוח עם זה שאושרכם נבנה על חורבנו של אדם אחר, שהרי תמיד זה ככה בעולם שלנו, אי אפשר שכולם יהיו מאושרים בעת ובעונה אחת יחדיו ותמיד צריך לאזן את המשוואה כך שכאשר למישהו אחד טוב אז למישהו אחר יהיה רע והתפקיד שלכם הוא לדאוג תמיד שאתם תהיו בצד הטוב של המשוואה, אחרת תגיעו בסוף למצב של המת שלנו וזה מצב שכבר סיכמנו שנכון לכרגע אנחנו מעדיפים לדחות לכמה שיותר רחוק מעכשיו.

והנה כבר המת שלנו ממש אוטוטו מת, השוויון המטריד הזה שבין החיים לבין המוות נוטה בבירור לכיוון של זה האחרון יותר מאשר לכיוון של אלו הראשונים, והנה אנחנו מגלים בעניין רב שהמוות הוא יחיד אבל החיים הם רבים וזו לא תהיה הפעם האחרונה במהלך קריאת הסיפור הזה שנגלה כמו שכבר גילינו, עד כמה השפה נכלולית וערמומית היא בנפתוליה הסמנטיים, ובכל מקרה מעניין הדבר שהחיים מתבטאים בלשון רבים, ללמד אותנו על הגיוון הרב שיש בהם ועל האפשרויות הרבות הטמונות בהם ואילו המוות בלשון יחיד יתואר, אשר מלמדת אותנו על חד־גוניותו ועל מיעוט האפשרויות שיש בו, וכשמעמידים את אלו מול זה אנחנו מקבלים הוכחה ניצחת, כך יאמרו ודאי חלקכם, לעניין מה מוטב — לחיות או למות, שהרי החיים כל כך עשירים והמוות כה יחידני, ולא נעלה על דעתנו לומר "המוות יפה" בקלות שבה אנחנו אומרים "החיים יפים", ולא רק מפני שאנחנו פשוט לא רגילים לדבר ככה אלא מפני שבאמת אי אפשר לדבר ככה, ועל כך נענה לכם במילה אחת ובמשיכת כתפיים — "סמנטיקה".

ובכלל אם יש בכם רחמים וחמלה כמו שאתם חושבים שיש בכם, הרי שאתם חייבים להזדהות עם החלש אל מול החזקים כי המוות יחיד ובודד עומד לו מול כל החיים כולם, ולא פלא שמשום העובדה הזו שהוא משתייך לקבוצת המיעוט הוא סובל מיחסי ציבור גרועים למדי והוא מושמץ בפי כול ללא הבדל דת גזע ומין, וזו הוכחה ניצחת לכך שאנחנו כולנו לא כל כך מצליחים לקבל את האחר והשונה מאיתנו רק משום שהוא חלש מאיתנו ופחות במספרו מאיתנו, ואולי אם המצב היה הפוך והיינו אומרים מוות ברבים במקום ביחיד וחיים ביחיד במקום ברבים אזי היינו רואים עד כמה שלמוות כקבוצת הרוב יכולים היו להיות יחסי ציבור טובים הרבה יותר, ואילו החיים כקבוצת המיעוט היו סובלים מאותם יחסי ציבור גרועים שלהם זוכה המוות היחיד, וזו היתה יכולה להיות נקמה מתוקה של כל מי מקוראי הסיפור הזה שמשתייך לקבוצת מיעוט, שהם כנראה מרביתנו, ואל תחשבו שזה לא הגיוני לומר משפט שכזה, כי כבר הבנו שהשפה והמציאות מתערבבות זו בזו ויכולות להוליד בני כלאיים כמו אלו.

ובכל מקרה הנה כבר הכף נוטה באופן ברור לרעתו של המת שלנו ולטובתנו שלנו, בואו לא ניתמם, וממש עכשיו, בעוד אתם קוראים את השורות הללו מילה אחר מילה הפך המת שלנו באופן רשמי למת מוחלט וסופי, והגושפנקה לכך ניתנת על ידי קביעת הרופאים בני החיים כי הינו מת לכל דבר ועניין על פי כל דין וחוק רלוונטי, ומוזר הדבר כי מותו של אדם מקבל ממשות אמיתית בעולם רק באמצעות קביעתו על ידי אנשים אחרים, ולא פשוט מעצם היותו, והנה לנו עוד הוכחה למצבה הבלתי אפשרי של האנושות — אפילו למות אתה לא יכול בלי שאנשים אחרים יחליטו בשבילך.

בכל מקרה הגושפנקה ניתנה, ואנחנו יכולים להתחיל לספר את כל מה שעבר על המת שלנו אחרי שעניין השוויון הזה בין החיים לבין המוות נפתר, או נפטר, תלוי איך מסתכלים על זה, אך לא לפני שנציץ לרגע בגיליון הרפואי שלו, ונדלה כמה פרטים לגביו; הנה שמו של המת שלנו הוא אדמונד, גילו שלושים ושש, הדיאגנוזה שלו היא התקף לב חמור שנגרם כתוצאה מחסימת עורקים, אף כי לא היה נהנתן מדי בענייני מזון, כנראה פשוט סבל מגנים דפוקים בהקשר הקרדיו־וסקולרי. לו הייתם מגיעים לנחם את המשפחה בשעת אבלה, הייתם מכירים את אשתו של המת שלנו, אלמנה צעירה בת שלושים ושלוש, ואת ילדו הקטן בן השש. שניהם הלומים ממותו הלא צפוי של אב המשפחה. הייתם מתבוננים יחד עם שאר האבלים באלבומי התמונות שבהן מופיעה דמותו של המת שלנו; הנה הוא תינוק קטן ומתוק שאך זה נולד, שערו שחור ועיניו חומות וגדולות, הנה הוא ילד חמוד שמשתובב לו בטיול משפחתי כלשהו, מתגלגל במורד דיונות חול אינסופיות, הנה הילד שגדל והפך לנער בתמונה עם חברי ילדות בתוך מכונית חבוטה חוגגים את ניצני עצמאותם בעולם ועוד לא מבינים שיש להצטער על כך, מבנה גופו המתהווה מתחיל לקבל ממדים ממוצעים למדי וכך גם גובהו לפי אמות המידה המקובלות — חפשו את הנתונים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינתכם, שימו את האצבע על הממוצע שבממוצעים ומצאתם את מתנו. הנה התמונות של המת שלנו עם מי שעכשיו היא אלמנתו — זוג צעיר ומאוהב, תמונה אחת במסיבת תחפושות, הוא מחופש למלאך והיא לשטן, אומנם בלבוש חושפני שיגרום לכולנו לשאוף לפגוש שטן שכזה, אבל עדיין שטן, ואם ממצמצים מספיק מהר אז התלבושות מתחלפות והנה היא מלאכית צחורה ונאווה, ואילו הוא שטן אדמדם וזדוני, והמיני הקצר והמחשוף העמוק חושפים רגליים שעירות מלמטה וחזה שעיר מלמעלה. תמונה אחרת כשסיימו יחד את לימודיהם האקדמיים מניפים את כובעי האקדמיה המרובעים אל על, תמונה נוספת של שניהם אוחזים בגור כלבים קטן וחמוד אך מטופש למראה שאימצו כאות וסמל למחויבותם ההדדית זה לזה, תמונה מיוחדת מיום חתונתם, לבושים היא בשמלה לבנה והוא בחליפה שחורה, מביטים זה לזה עמוק בעיניים. אכן הם נראים מאושרים. אחר כך כמה תמונות של הזוג בזמן שהאלמנה בהיריון, הנה הפנים הנפוחות והעיוות המוחלט של גוף שפעם היה חטוב ומדויק ועכשיו כולו נשפך לכל הכיוונים מפאת הבצקות הנוזליות, וגם אצל האלמנה ניכרים כמה הבדלים פיזיולוגיים, תמונה מחדר הלידה תופסת את הרגע הראשון שבו אוחז המת שלנו בצאצא שימשיך את שרשרת הדורות לרווחת המין האנושי כולו, רגע שהוא כולו שלהם, יחיד ובלתי ניתן לשחזור. והנה לקראת סוף האלבום, תמונות של משפחה אוהבת ומאושרת, אבא, אמא וילד קטן, פעם בחוף הים עושים פרצוף למצלמה, פעם אוכלים גלידה יחד מרוחים כולם בקרם האלוהי הזה, מי בווניל ומי בשוקולד, ולא נפתח פה את הדיון מי מהם צודק ומי טועה בבחירת הטעם המועדף, כי התשובה לכך חד־משמעית ואינה ניתנת לערעור. פעם משחקים בכדור, פעם בפארק השעשועים, והנה מבלי להתכוון הייתם ודאי חשים את המועקה של אנשים שהזדמנו מסיבה כזו או אחרת לבית אבלות מבלי שיש להם עניין ישיר במוות דנן כגון מוות של קרוב של עמית לעבודה או של שכן, ונדרשים לעלעל יחד עם האבלים באלבום התמונות של המת, ולזייף עניין אמיתי בקורות חייו ובסיפורים המסופרים ביגון על אודותיו, ולקרוא קריאות התפעלות על מעלליו הרבים, כי מסתבר שכאשר אנחנו מתים אנחנו מספיקים הרבה יותר מאשר הספקנו בעודנו בחיים, ואין מת שלא היה רב־פעלים, ורב־חסדים, ורב־אונים ומולטי־טאסקר ומעניין שכל המתים חיו חיים שיספיקו לכמה גלגולים, וחייהם היו רוויי משמעות וערך, והם המסכנים, שעכשיו טמונים עמוק באדמה, כלל לא ידעו בעודם בחיים עד כמה חייהם היו ראויים לכזו התפעלות, ועד כמה היתה בהם המשמעות שכלל לא היו מודעים אליה בזמן אמת, והדבר ייסרם חזור ויסור עד שהשיבו נשמתם לבוראם, אם יש כזה, והביאו אתכם בדרך עקיפה לשבת כעת בסלון ביתם ולזייף רגש אמפתי במקום שבו קיימת רק השתוקקות אחת ויחידה — ללכת משם ולא לחזור. ואילו אנחנו, אלה שעדיין מסתובבים כאן בעוד נשמת אפנו מפרפרת לה מן הנחיריים הלוך וחזור, שאוף ונשוף, אנחנו עוד לא הספקנו שום דבר בחיינו שלנו, והזמן בורח לנו מבין האצבעות, ואנחנו על אף גילנו והקילומטראז' שכבר עברנו מיום לידתנו די מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות כאלה ואחרות, אבל הנה יצאנו למדים שביום מותנו נהפוך בבת אחת לאובר־מנצ'ים יוצאי דופן, ממש כמו אלקטרון בניסוי קוואנטי שרק ברגע המדידה מתחוור לפתע איפה היה עד עכשיו ומה עשה כל הזמן הזה והאם בחר להיות גל או חלקיק, אז גם אנחנו ביום מותנו נחווה קריסה קוואנטית שכזו, שמצד אחד אומנם תקריס את נשמתנו לאבדון, אבל בה בעת גם תקריס את הסיפור של החיים שלנו אל עבר התסריט זוכה האוסקר שלהם, כך שגם אם לא נעשה כלום ושום דבר עם חיינו, מותנו כבר יסדר את הכול ויצבע אותם בבת אחת בצבע הססגוני שראוי להם. על כל פנים, מכל התמונות הללו נשקפת אלינו דמותו המאושרת של המת שלנו. ואם באמת הייתם הולכים לנחם את המשפחה ולא הייתם ציניים כמו אחרים שהתייחסנו אליהם לעיל, הייתם מביטים דקות ארוכות באחת התמונות האלה, סופגים לתוככם את מראהו של המת שלנו, מתחקים אחר מסלול חייו, וכואבים ביתר שאת את צער פטירתו.