1
טובי
ליילך קלארק לא הייתה כמו כל השאר. היא לא נראתה כמו הבנות האחרות בבית הספר. היא לא אמרה את אותם דברים, לא זזה כמותן, לא רקדה כמותן, לא דיברה כמותן וגם לא התייחסה אליי כמו בנות אחרות. בכל פעם שהתמזל מזלי וראיתי אותה מחייכת, היא הסתכלה עליי בעיניים חמות וכנות, מבט חולמני היה עולה בעיניה והיא הייתה חושפת את השיניים בחיוך, ממצמצת לאט ואז מרכינה את הראש וממשיכה ללכת.
שנינו גרנו בקרוקד מאונט — רחוב ללא מוצא עם בתים קטנים מאבן חול, מדשאות מטופחות ודורות של משפחות שגדלו זו לצד זו. פרט למשפחה שלי. אנחנו היינו החדשים.
בפעם הראשונה שראיתי את ליילך הייתי בן שבע והסתכלתי עליה כשהתגלגלה בדשא בחצר האחורית שלה, עם מצלמה שכיוונה אל השמיים, ואז התהפכה וניסתה לצלם פרח מקרוב. היא הייתה כמו כדור אור צהוב בוהק בעולם אפור וחדגוני. היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים רקומים, והשיער הבלונדיני־אדמדם שהגיע עד לכתפיה היה מבולגן ופרוע מהדשא והאדמה שהתערבבו בו. היא נעלה נעליים ירוקות איומות עם גרביים כחולים, וקרדיגן בצבע לימון צנח מכתף אחת שלה. לא היה שום קשר בין הפריטים, אבל היא גרמה להם להיראות כאילו כל אחד מהם נוצר במיוחד בשבילה. אפילו כתמי הבוץ על פניה המלאכיות.
היא לא פחדה להתלכלך.
הסתכלתי מחלון חדר השינה שלי, שהשקיף אל החצר האחורית שלנו, והתבוננתי בה במשך שעות.
ראיתי אותה בפעם השנייה למחרת בבית הספר. המורה הציגה אותי לכיתה שהצטרפתי אליה, וברגע שראיתי את עיני הענבר שלה נוצצות אליי, ברגע שהחיוך העדין שלה הפנט אותי, התחלתי ללכת קדימה. בחרנו זה בזה כחברים בלי לומר מילה. שמטתי את התיק שלי על הרצפה, התיישבתי לצידה על השטיח ושילבתי רגליים בזמן שהסתכלתי על המורה.
"ליילך קלארק," היא לחשה מזווית הפה.
בלעתי רוק בשקט. לא רציתי להגיד שהשם שלה נשמע כאילו נלקח מספר ושהוא יפהפה בעיניי — שהיא יפהפייה בעיניי — כי הייתי רק בן שבע, וגם היא, ואף פעם לא הרגשתי קודם לכן צורך לקרוא למישהו יפהפה חוץ מאשר לאימא שלי.
פניתי אל ליילך, דחפתי את המשקפיים השחורים הכבדים שלי על גשר האף, ואז מצמצתי והסטתי לאחור את שערי הכהה השמוט.
"טובי האנטר."
"האנטר? זה מה שאתה?" היא לחשה.
"מה?"
"צייד?" עיניה של ליילך נפערו והשפתיים שלה נפשקו כשבהתה בי בפליאה.
בלעתי רוק שוב. באותו יום היא לבשה אוברול ג'ינס עם חולצה מסולסלת קצרה שכבר הייתה מכוסה בכתמי בוץ, ותהיתי למה ההורים שלה מרשים לה ללבוש כל כך הרבה לבן אם היא ללא ספק אוהבת להתגלגל במקומות שיכתימו אותה בשחור וחום.
"לא."
"ניסית פעם להיות?"
נדתי בראש.
"למה לא?" היא שאלה וקימטה את המצח.
"מה אני אצוד?"
"קסם." עיניה נפערו עד שנראו ענקיות, ונצנצו באורות שבכיתה הקטנה כמו קישוטי חג המולד שאימא שלי לקחה אותי לראות פעם.
"ליילך?" קראה המורה מקדמת הכיתה.
ליילך לא הורידה ממני את העיניים כשענתה, אבל חיוכה התרחב עוד יותר וחשף את השיניים שלה ואת צבע המאכל הכחול שהכתים לה את הלשון. "כן, המורה?"
"תפני קדימה, בבקשה. ותניחי לטובי."
"כן, המורה," היא ענתה בקול שובבי.
גם החיוך שלי התרחב בתגובה, ולא יכולתי להוריד את העיניים מהכתם הכחול בפיה. מה היא כבר אכלה בשעה מוקדמת כל כך, שהשאיר לה סימן כזה? סוכריה על מקל? משקה מוגז? מן הסתם, כל הדברים שההורים שלי הרשו לי לאכול רק ביום ההולדת שלי.
"הכול בסדר, טובי?" שאלה המורה ומשכה את תשומת ליבי מליילך.
כל הכיתה פנתה להסתכל עליי, והרגשתי שהלחיים שלי מאדימות מרוב מבוכה.
"כן, המורה."
"אל תיתן לליילך להסיח את דעתך. היא תיקח אותך אל העננים תוך שנייה."
"טוב, המורה."
החיוך הנעים של המורה הרגיע אותי קצת, אבל רק כשידה של ליילך החליקה על ידי שהייתה מונחת על השטיח, בלי שאף אחד יראה, המתח התפוגג באמת. היא הידקה את האצבעות בתנועה קלה, וככה הכול התחיל.
מאותו רגע הקדשתי את רוב זמני למחשבות אובססיביות על הפלא שנקרא ליילך קלארק. באמת הפכתי לצייד ביום ההוא, אבל בדרך כלשהי איתרתי את המטרה שלי מייד. איכשהו ידעתי שלא משנה לאן אגיע אחרי זה, לעולם לא אמצא משהו קסום כמוה.
בגיל שמונה היא משכה אותי אל החצר האחורית שלה, והתחבאנו שם בסככה, וידאנו שההורים שלנו לא יכולים לראות או לשמוע אותנו והסתכלנו על השמש שוקעת בשמי הסתיו. בקושי הוצאתי מילה, אבל לא נראה שזה הפריע לליילך. היא סיפרה לי מאה סיפורים שונים על רוחות רפאים, על פיראטים, על נסיכות ועל אבירים אמיצים, שבעצם היו נינג'ות אבל ההורים שלהם היו מכשפים. הדמיון שלה היה יקום מלא רעיונות ותמונות שאף פעם לא שמעתי עליהם. לא היו חוקים בעולם שלה, רק אפשרויות. הבלתי יעלה על הדעת היה אמיתי מבחינתה כמו המציאות עצמה. היא גרמה ללב שלי לצנוח, לבטן שלי לכאוב מרוב צחוק, ולחיוך שלי לחשוף יותר שיניים ממה שידעתי שיש לי.
במשך חודשים שמרתי בזיכרוני את הערב ההוא איתה.
כי זה הקטע, אתם מבינים. אף פעם לא בילינו הרבה זמן יחד. רק כמה ימים מושלמים פה ושם, מפוזרים בין השנים כמו עלים שנשרו מהעצים, ריחפו אל השמיים ולבסוף צנחו בשדות נפרדים, רחוקים זה מזה ובכל זאת יפהפיים — בכל זאת במקום שנועדו להיות בו.
באותו חורף ניהלנו קרבות שלג בשביל הגישה שלנו, כפות רגלינו נרטבו והבגדים שלנו נטפו מים. חיכינו שהמים יהפכו לקרח ואז נקפא כמו פסלים, כי אף אחד מאיתנו לא רצה להתבגר ולהשאיר את היום הזה מאחור.
בקיץ הבא היא הייתה בת תשע והזמינה אותי ואת האחים הקטנים שלי, צ'ארלי והארי, למסיבת יום ההולדת שלה. קורל, דודה של ליילך, העמידה טירה מתנפחת ענקית בגינה האחורית, וההורים שלי הביאו איתם קיש וגם חטיפי נקניקיות איומים ויבשים שאף אחד לא העז לספר לאימא שלי שהם גרועים. אבל אני הערכתי את המאמץ שלה, גם אם הוא היה חד־פעמי.
זכיתי לבלות עם ליילך בעולם שלה.
אף אחד מהחברים שלה לא התייחס אליי. הם כרכרו סביב ליילך, רצו להיות כמוה אבל גם התעצבנו קצת כשהבינו שהיא לא זקוקה לאישור שלהם. ביליתי את רוב הזמן עם כריסטופר, חבר מבית הספר. ישבנו בפינת הגינה והסתכלנו על חרקים עד שליילך הגיעה ורצה סביבנו במעגלים, השמלה הסגולה החגיגית שלה מתנופפת באוויר ושערה הארוך מתעופף לכל הכיוונים, עד שהיא צנחה לפנינו על ברכיה והן התכסו מייד בכתמי אדמה ודשא.
"מה אתם עושים?" היא שאלה בהתנשפות.
"כריס מנסה להחליט איך דבורלעת אמורה להיראות." הנהנתי בכיוונו בתקווה שהיא תסתכל על החבר הג'ינג'י המנומש שלי ואני אוכל לבהות בלחייה הסמוקות.
"דבורלעת?" היא שאלה והמשיכה להסתכל עליי.
"אם לדבורה ותולעת היה תינוק... זה היה דבורלעת," הסביר כריס.
"זה מוצא חן בעיניי." עיניה הנוצצות התרחבו. "אתה כל כך חכם, טובי."
"תודה."
"אני חשבתי על זה," כריס רטן לצידנו.
"אבל טובי גרם לי להתאהב במילה דבורלעת. אולי בגלל איך שהוא אמר אותה." היא צחקקה ואז קמה ורצה למצוא חברים אחרים. עקבתי אחריה במבטי כשהיא רצה ברחבי החצר ללא דאגות, בלי שום חשש שתתלכלך או תעשה מעצמה צחוק.
"אתה אוהב אותה?" כריס שאל בשקט. פניתי להסתכל עליו ודחפתי את המשקפיים על גשר האף.
"שתוק."
"למה?"
"אני אפילו לא בן תשע עדיין."
"בן כמה אתה אמור להיות?"
"לא יודע." משכתי בכתפיי.
"אתה אוהב אותה אפילו שאתה רק בן כמעט תשע?"
"לא."
"שקרן."
"אתה אוהב אותה?"
"פףףף." כריס גיחך בשפה מעוקלת ובאף מקומט.
"כן?"
"אני בן תשע!"
"איך זה בכלל כשאוהבים?"
"לא יודע." הוא ניגב את האף בשרוול והסתכל על הדשא. "כמו לאהוב את אימא ואבא שלך, נראה לי."
הסתכלתי אל צידה האחורי של החצר וראיתי את אימא שלי מקפיצה את אחי התינוק הארי על המותן שלה, ואת אבא שלי בוהה בכפות רגליו ונראה נבוך. אבל אז קורל, הדודה של ליילך, ניגשה אליו עם צלחת כריכים, וחיוך ענק עלה על פניו. אבא מת על אוכל. לא ידעתי איפה צ'ארלי, אחי בן השנתיים. אבל כשהסתכלתי על המשפחה שלי ידעתי שאני אוהב את כולם בה... וגם שאני לא מרגיש כלפיהם את מה שאני מרגיש כלפי ליילך. היא ריתקה אותי. אותם אהבתי כי הייתי חייב.
"ואם זה יותר מזה?" שאלתי את כריס בשקט.
הוא רכן קדימה והתחיל לתלוש גבעולי דשא, משך שוב בכתפיו ואז התחיל לדבר על בניית בית לדבורלעת, ועל זה שהיצורים יזדקקו לגג שיוכלו לעוף דרכו במקרה שהגֵן הדבורי שלהן יעניק להם כנפיים.
הפסקתי להקשיב לו והתחלתי להתרכז במראה של ליילך בשמלה הסגולה שלה, שלא ממש התאימה לצבע שערה.
בגיל עשר היינו בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, ומשהו בה השתנה. הבגדים שלה נהיו קצת יותר תואמים, אבל זה לא היה שינוי קיצוני שמישהו אחר היה יכול לשים לב אליו. רק סטוקר כמוני.
אולי היא עצמה לא הבינה שהיא משתנה.
הגרביים הבוהקים שלה היו הראשונים שנעלמו. לאט־לאט תפסו את מקומם גרביים לבנים, אפורים או שחורים. הנעליים נשארו, אבל השמלות התחלפו בג'ינס, טייטס או מכנסיים קצרים. בכל פעם שלבשה חולצות צמודות ראיתי שתי גבעות קטנות שהתגבהו מתחתן, והיא ניסתה להסתיר אותן כששילבה את הזרועות או הצמידה אליהן את התיק שלה כשעברה במגרש המשחקים.
כשהמשכנו לתיכון היא כבר לא שיחקה הרבה בגינה האחורית. הפעמים שבהן ראיתי אותה חסרת דאגות נהיו ספורות ונדירות, אבל בכל פעם שהיא יצאה מהדלת האחורית והניחה את כפות רגליה היחפות על הדשא הקר, היא הרימה את ראשה אל השמיים, עצמה עיניים ושאפה שאיפה עמוקה.
הגבעות כבר הפכו לשדיים בשלב הזה. האגן של ליילך התחיל להיות מוגדר יותר. שערה קיבל גוון עמוק יותר והתארך מאוד, והכתפיים שלה התרחבו. הפנים והזרועות נהיו רזות יותר.
תמיד התאמצתי לא ללטוש בה מבטים.
לחבר משותף שלנו הייתה מסיבת יום הולדת באולם באולינג. ברגע שראיתי את ליילך מתכופפת לקשור את שרוכי הנעליים שלה הפסקתי לנשום ונעצרתי במקום. כריס התנגש בי מאחור וכמעט נפל.
"אוף, טובּ."
"סליחה," מלמלתי בלי קול. מבטי היה נעוץ בשיער של ליילך שצנח קדימה וברגליה החשופות. היא שוב לבשה שמלה. זאת הייתה שמלה לבנה עם פרחים רקומים, בדיוק כמו זאת שהייתה לה פעם, אלא שהפעם קרדיגן בצבע תכלת היה מונח על כתפיה. המראה עורר בי התרגשות. קיוויתי שהיא תחזור אל הסגנון הישן שלה. התגעגעתי אליו.
היא הרימה את הראש והסתכלה בכיווני, כאילו הרגישה את המבט שנעצתי בה. לקח לה שלוש שניות ארוכות לחייך, אבל כשזה קרה משהו התעורר לחיים עמוק בתחתית הבטן שלי. משהו שאף פעם לא הרגשתי. משהו שסחרר והוציא אותי משיווי משקל.
"זוז," כריס פקד ונתן לי דחיפה, ואני זזתי. איכשהו הצלחתי להביא את עצמי אל המקום שהיא ישבה בו. התיישבתי לצידה, משכתי את רוכסן הקפוצ'ון שלי עד לסנטר והעברתי את ידיי על הירכיים מעל הג'ינס.
"טובי האנטר," היא אמרה בקול מתנגן. השם שלי נשמע נחמד בפיה.
"היי."
"הרבה זמן לא ראיתי אותך."
"אנחנו גרים בית ליד בית, ליילך. אנחנו מתראים כל הזמן."
"רק על הדרך."
"מה שלומך?" שאלתי, אפילו שהתחשק לי לשאול עד כמה בדיוק היא רוצה לראות אותי.
"טוב." היא הנהנה והחיוך שלה התרחב. עיניה בחנו את הפנים שלי בתשומת לב.
"זה... טוב."
"הסתפרת."
הנהנתי, העברתי יד על הצדדים המגולחים ואז על החלק העליון הארוך יותר. "אימא אמרה שהגיע הזמן."
"זה מוצא חן בעיניי. אתה נראה יותר... בוגר. ובלי משקפיים?" היא שאלה.
"אני לא צריך אותם כל הזמן."
"אז למה אתה תמיד מרכיב אותם?"
הסתכלתי על הרצפה, כחכחתי בגרון ואז חזרתי להסתכל עליה. "ככה אני יכול להתחבא מאחוריהם."
התשובה שלי לא הפתיעה רק אותה, אלא גם אותי. עיניה נפערו כמו פעם, והיא הטתה את הראש וחיפשה משהו שלא הייתי בטוח שתמצא. "למה אתה רוצה להתחבא?"
"אני די מעדיף לראות מאשר להיראות."
"צייד אמיתי." היא חייכה חיוך קורן. "באמת יש לך עיניים כחולות ממש יפות," היא אמרה באישור.
"תודה."
השיחה הקצרה שלנו הסתיימה כשהחברות שלה באו והקיפו אותה, ואני נהדפתי רחוק יותר ויותר עם כל רגע שעבר ונאלצתי להחליק על הספסל בכיוון הבנים. כל אחר הצהריים הסתכלתי עליה בזמן שניסתה לשחק באולינג. היא הייתה גרועה, אבל לא היה לה אכפת. בתור אחד היא זרקה את הכדור ישר אל התעלה, בתור הבא הפילה שלושה פינים וחגגה כאילו זה היה סטרייק — היא הרימה ידיים באוויר וכולם הסתכלו עליה בבלבול.
רציתי להיות בדיוק כמוה.
רציתי לגנוב את האופטימיות שלה ולדחוף אותה לעורקיי.
רציתי להסתכל על העולם דרך עיניה ולראות את הקסם שפעם היא אמרה לי לצאת לצוד, אבל עמוק בלב ידעתי שלעולם לא אוכל לעשות ולראות דברים כמוה. היינו שני אנשים שונים עם חיים שונים לגמרי, שמדי פעם נסחפו מהמסלול ונתקלו זה בזה, עד שהעולם החזיר אותנו למקומות שלנו וחייב אותנו להחליף חיוכים מרחוק.
זה לא היה רע.
רק מבלבל.
התגעגעתי אליה, אפילו שלא ממש הכרתי אותה. זה היה מבלבל בשביל נער בן שתים־עשרה. וזה לא השתפר גם כשהייתי בן שלוש־עשרה.
בגיל ארבע־עשרה כבר לקחתי את הרגעים הקטנים שלנו ואחסנתי אותם כזיכרון בראשי. היא גדלה, וגם אני גדלתי, והמרחק גדל איתנו. היא השתנתה, וגם אני. הילדות לא נמשכת לנצח. זה מה שלא מספרים לך. היא מתקיימת רק בשנים הראשונות, כשנדמה לך שיש לך מיליון ימים להחליט מה תהיה כשתגדל. אתה לא מצפה להתעורר יום אחד ולגלות שצומח לך שיער במקומות חדשים. אתה לא מצפה שקולך יתחיל להיסדק ותהפוך מילד בן שבע עם קול מתוק למישהו שהוא עדיין לא בדיוק גבר, אבל גם כבר לא ילד. אתה לא מצפה שהאחריות שלך תגדל. אתה לא מכין את עצמך למשקל על כתפיך.
הכול משתנה.
לפעמים אנחנו רואים את השינויים. לפעמים לא.
לא ממש שמתי לב לשינויים שקרו אצלי... אבל אצלה? תמיד שמתי לב לשינויים בה.
בגיל ארבע־עשרה כבר הייתי צריך לדעת מה ליילך הייתה בשבילי. היא ניצבה על בימה שלא יכולתי להגיע אליה. היא תמיד הייתה רחוקה, מחוץ להישג יד, עם מעריץ שצפה בה מהצד בלי שלה היה מושג שהוא מגן עליה. נכון, לפי השם שלי הייתי צייד. אבל בכל הנוגע לליילך קלארק הפכתי למגן אמיתי בלי להבין את זה בכלל.
היינו בני חמש־עשרה כשהייתי חייב לברר כמה רחוק אלך כדי להגן עליה ועל התמימות שלה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.