בחזקת נעדרת

 1

ג׳ולי נעלמה לפני שמונה שנים, אבל היא מתה הרבה זמן קודם - מאות שנים קודם - כשאני יוצאת אל האוויר המהביל בדרכי ללמד את השיעור האחרון של סמסטר האביב. ביוסטון של אמצע מאי מזג האוויר חם כהבל פיו של בן אדם. לפני שאני מספיקה אפילו לנעול את הדלת אחריי, מתחיל חיכוך לח בין עורי לבגדים. עוד חמש פסיעות לחניה המקורה, וכל מקום סתר בגופי כבר נעשה חלקלק מזיעה. כשאני מגיעה למכוניתי, אצבעותיי הכפופות מזיעות על דופנות כוס הנסיעות התרמית והיא מחליקה מאחיזתי כשאני עולה למיניוואן, ומתיזה טיפות שמנוניות של קפה על המכסה. וגם כמה טיפות על כפות ידיי, אבל אני מניחה להן לצרוב את עורי ומפעילה את מיזוג האוויר.

הקיץ הקדים קצת לבוא השנה.

אני נוסעת בהילוך אחורי אל מעבר לשער הביטחון שהתקנו אחרי שכבר היה מאוחר מדי, חוצה את השכונה אל הכביש המשמש ציר הזנה לכביש המהיר, ועולה על I-10 במקום שבו מחלפי הבטון הכבירים מטפסים לשמיים כמו זנבות מצולעים של דינוזאורים. בשעה שמונה בבוקר, שעת הלב עם העורקים הסתומים ושלושת המעקפים של שיא העומס, אני נדחפת לתוך פקק תנועה של ארבעה־עשר נתיבים, נוף של מכסי מנוע בוהקים בשמש ואורות אדומים של פנסים אחוריים מהבהבים חלושות בבוקר המדכדך.

אני חייבת לראות מעל למכוניות שנוסעות לפניי, לכן הפְּריוס החסכונית בדלק נשארת בחניה, ואני נוהגת כל יום בריינג׳ רובר השחורה של טום - כאילו שהוא משתמש בה אי־פעם - בשלושה כבישים ראשיים שונים, בדרכי לאוניברסיטה ובחזרה הביתה. ההתקדמות בצעדי צב מאפשרת לי לשכוח מהנהגים האחרים ולהתמקד באותיות המרצדות של השלטים התלויים על גגוני הבטון של מרכזי הקניות הקטנים: חנות הכול בדולר של ביג בוי, עולם המדפסות, סלון השיער אל־אֵי. חיוך הניאון הוורוד של מסעדה מקסיקנית, המפלצת הצהובה־כחולה של איקאה המזדקרת מאחורי כביש האגרה, בתי הדירות הבנויים מלבנים צהובות שרק משוכות שיחים עלובות חוצצות בינם לבין הכביש המהיר - הכול מזכיר לי שהרע מכול כבר קרה. אני זקוקה לתזכורת הזאת כדרך שאימי הייתה זקוקה למחרוזת התפילה שלה. תבורך, מכון לרחיצת מכוניות רב־החסד, יהי האל עימך. התפלל למעננו, דפוס מהיר. אלייך אנו נושאים את עינינו, גברתנו אחסון עצמי.

גם המודעות של ג׳ולי על שלטי החוצות כבר אינן. אחת כזאת הייתה פעם בדיוק כאן, בהצטלבות של I-10 ומחלף 610, ליד מגדל הדיור המוגן התקוע בין הכנסייה הבפטיסטית הראשונה לגשר בטון עילי, אבל הממונים החליטו לפני חמש שנים להוריד את כל המודעות שלה משלטי החוצות. ושמא עבר יותר זמן מאז? אני סבורה שהיה לזה קשר להוצאות התחזוקה שלהן, אם כי אין לי מושג כמה הן עלו - קרן ג׳ולי הייתה התחום של טום. בימים אלו חיוכו הענקי צחור השיניים של כומר מאחת הכנסיות הגדולות קורן משלט החוצות, מעל לכיתוב אמונה כל יום, לא אמונה יומיומית. תהיתי אם הם הדביקו אותו ישר על פניה או קרעו אותה קודם. מחשבה מגוחכת - הרבה פרסומות התחלפו מאז על שלט החוצות הזה. רופאי שיניים, מחזירים לאחור של ניתוחים לכריתת צינור הזרע.

שתי שורות מהאודה של וורדסוורת הכלולה בתוכנית השיעור של היום מטרטרות בראשי כמו בדיחה גרועה: לאן נעלם מראה הפלאים?/ החלום והיופי, היכן הם נמצאים?1

אני מפעילה את האיתות ועולה על המחלף. למרות כל הזמן שאני מקדישה לחקירה ולימוד של שירת וורדסוורת - אף על פי שאני עומדת ללמד אותה בעוד שעות אחדות לסטודנטים צעירים ונוחים להתרשם ומתכוונת להמשיך ללמד אותה כל עוד האוניברסיטה שלי תרשה לי לדבוק במשרתי בלי שום פרסומים, השתתפות בוועדות או כל מאמץ אחר, פרט למאמץ הלא־מבוטל של היציאה בכל בוקר מהמיטה והעמידה בפני עולם שהגרוע מכול כבר קרה בו והותיר אותי איכשהו בחיים - אני לא מאמינה בחלום וביופי. אני מאמינה בסטטיסטיקה.

הסטטיסטיקה אומרת שאת רוב הילדים החטופים לוקחים אנשים שהם מכירים. את ג׳ולי חטף אדם זר. הסטטיסטיקה אומרת שרוב חוטפי הילדים מנסים למשוך את קורבנותיהם לכלי רכב. ג׳ולי נלקחה מחדר השינה שלה באיומי סכין בזמן שבתי האחרת, ג׳יין, ראתה הכול ממקום מחבואה בארון. ולבסוף, הסטטיסטיקה אומרת ששלושה רבעים מהילדים החטופים שנרצחו, מתו במהלך שלוש השעות הראשונות לחטיפתם. שלוש שעות, זה משך הזמן שבו להערכתנו ישבה ג׳יין בארון שלה, משותקת מפחד, לפני שהעירה את טום ואותי בבכי היסטרי.

כלומר, עד שנודע לנו שג׳ולי איננה, גורלה כבר נחרץ.

ההכרה שמצב זה הוא בבחינת כורח המציאות התפשטה כמו דלקת או ריח של בנזין. כדי לאלץ את עצמי להבין שג׳ולי מתה, אני אומרת שכך הייתה מאז ותמיד - עוד לפני שנולדה, לפני שנולדתי אני. לפני שוורדסוורת נולד. כשאני חולפת על פני עצי האורן של ממוריאל פארק אני מדמיינת אותה לוטשת עיניים לא רואות בשמיים, מתחת לשמיכה של מחטים אדומות־זהובות. בעוברי ליד בית הדירות קרֶסטוויוּ, אני רואה אותה קבורה בערוגת האזליאות. מרכז הקניות עם סלון הציפורניים והספא ׳קרן שמש׳ מניב חזיונות של עגלת האשפה מאחורי סלון הציפורניים והספא. אלה הם מראות הפלאים שלי.

פעם רציתי עולם ומלואו בשביל ג׳ולי. כעת אני רק רוצה משהו שאוכל לקבור.

את השיעור שלי - האחרון לפני חופשת הקיץ - אני מעבירה בערפול חושים. יכולתי ללמד את וורדסוורת גם מתוך שינה, ואף שאיני ישנה כעת, אני חולמת. אני רואה את הכחול הצלול של הבריכה הזוהרת כמו אבן חן מפלסטיק, מוקפת דֶק ששויף לא מכבר, מתחת לעצי האורן הדקים הגבוהים. הבנות התלהבו כל כך מהבריכה, ואני זוכרת ששאלתי את טום, החשבונאי של המשפחה, אם אנחנו יכולים להרשות אותה לעצמנו. מחוז אֶנֶרג׳י קוֹרידוֹר, עם שפעת סניפי הסטארבקס והקאנטרי קלאב השכונתיים, לא היה בדיוק הסגנון שלנו - בפרט לא שלי. אבל הבנות אהבו את הבריכה אפילו יותר משאהבו את האפשרות לקבל חדרים משלהן. דומה שלא הבחינו כלל במעבר שלנו מדיור אוניברסיטאי עלוב לאזור עם בתים דו־קומתיים וחניות מקורות לשתי מכוניות ומדשאות ירוקות מנוקדות שלטי תמיכה בקבוצות פוטבול של בתי ספר תיכוניים. עשינו זאת מסיבות רבות, אבל זאת שתרצו לשמוע, כמובן, היא המחשבה שכאן נהיה בטוחים יותר.

״הכיתה משוחררת. אל תשכחו, עבודות הגמר שלכם צריכות להיות בתיבה שלי ב־28 בחודש, לא יאוחר מהשעה חמש.״ עד שאני מגיעה למילים ״ושתהיה לכם חופשה נעימה״ רובם כבר מחוץ לדלת.

בדרכי למשרד שלי אני חשה רטט קל במותן. זה מסרון מטום.

תוכלי לאסוף את ג׳יין? נמל התעופה בוש, 4:05, טיסת יונייטד 1093.

אני מניחה את הטלפון, פונה למחשב שלי, ופותחת את לוח השנה האקדמי של אוניברסיטת וושינגטון. לאחר מכן אני בודקת את מדריך הטלפונים של האוניברסיטה ומתקשרת לדקאן הסטודנטים של אוניברסיטת וושינגטון, שאותו אני מכירה מבית הספר ללימודים מתקדמים. שיחתנו לא נמשכת זמן רב.

אני שולחת מסרון לטום. להביא גם ארוחת ערב?

כעבור דקות אחדות אני מקבלת את תשובתו: לא. כנראה זה כל מה שטום ואני עומדים לומר כרגע על שיבתה המוקדמת מדי של ג׳יין משנת הלימודים הראשונה שלה בקולג׳.

בימים אלה לא פשוט לאתר את ג׳יין בתוך קהל. אני אף פעם לא יכולה לדעת מה יהיה צבע השיער שלה. אני עומדת סמוך למסוע המזוודות מספר 9 ומחכה עד שנערה גבוהה עם שיער בצבע בורדו־שחור פורשת מקהל הנוסעים. תלתל ירוק דהוי שנמלט ללא פגע מהצביעה האחרונה משתלשל מעל לעיניה.

״הַיי אימא,״ היא אומרת.

״הַיי, ג׳יין.״ אנחנו מתחבקות, התיק הכבד שלה נחבט במותני כשהיא מתכופפת אליי, ואז מסוע המזוודות הריק פולט צווחה מחרישת אוזניים ושתינו פונות להביט בו בזמן שאני מתלבטת איך הכי כדאי לשאול אותה מה פשר בואה הבלתי צפוי.

״שינית שוב את צבע השיער שלך,״ אני מציינת.

״נכון.״ כל מה שג׳יין אומרת ועושה כיום הוא וריאציה על טריקת הדלת שהייתה לכרטיס הביקור שלה בחטיבת הביניים, שנתיים אחרי שג׳ולי נלקחה מאיתנו. בתיכון הוסיפה ג׳יין לרפרטואר שלה מוזיקה קולנית, צביעת שיער, ופה ושם גם פירסינג, אבל טריקת הדלת המשיכה להיות גולת הכותרת בעשייה שלה. טום נהג לעלות אחריה בצייתנות במדרגות, שם עמד בפני הבכי והצעקות שאני שמעתי רק במעומעם. אני טענתי לעומתו שאנחנו צריכים לכבד את הפרטיות שלה.

״הייתה לך טיסה טובה?״

״היה בסדר.״

זאת הייתה טיסה ארוכה. לא פעם הייתה לי הרגשה שג׳יין בחרה ללמוד באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל רק בגלל המרחק שלה מיוסטון. בקטנותה נהגה להצהיר שתרצה ללמוד באוניברסיטה שבה אני מלמדת, אבל הדגלים האלה ירדו מהתורן בערך בזמן שבו התחילה טריקת הדלתות. אולי היא הייתה מרחיקה בסופו של דבר עד אלסקה אלמלא התעקשה ללמוד באוניברסיטה שבה שנת הלימודים מתחלקת לארבעה סמסטרים ולא לשלושה - כל הבדל אפשרי מהאוניברסיטה שלי נעשה חיוני בשבילה. התנהגות טיפוסית של בני הנעורים, בלי ספק, אבל אצל ג׳יין היא קיבלה אופי סרבני במיוחד - כמו העובדה שלדברי הדקאן, היא קיבלה ברבעון האביב ציון ״דורש השלמה״ בכל המקצועות, משום שלא ביצעה את המטלות שלה.

וזה אחרי שנשארה בסיאטל במשך כל שנת הלימודים. לא התרגשתי במיוחד מכך שלא באה הביתה בחופשת חג ההודיה. הסטודנטים שלומדים במערכת הרבעונית מדלגים על החופשה הזאת בדרך כלל, כי רבעון הסתיו שלהם מתחיל מאוחר כל כך. אבל כשהיא הסבירה לנו בטלפון באמצע דצמבר שרק עכשיו היא התאקלמה, ואחת המרצות הזמינה אותה לארוחת החג בביתה, וממילא המשפחה שלנו אף פעם לא חוגגת באמת את חג המולד, נכון? והיא מרגישה שבכך שתישאר שם תחזק את תחושת העצמאות שלה. ואני ממש שמעתי בשלוחה של הטלפון איך ליבו של טום נשבר. חיפיתי על שתיקתו באמירת הדבר ההגיוני, הדבר היחיד שיכולתי לומר, למען האמת: ״את תחסרי לנו, כמובן, אבל אנחנו מבינים.״

וכעת נראה שכל המצב של חופשת חג המולד לא היה אלא טריקת דלת נוספת, שתגובתי עליה הייתה כושלת כתמיד.

״אז מה,״ אני אומרת בניסיון נוסף לפתוח בשיחה. ״את עדיין נהנית מ׳יו־דאבּ'?״ אני משתמשת בכינוי של האוניברסיטה.

״יחי ה׳האסקיז׳,״ היא אומרת בהנפת אגרוף רפה, ומתכוונת לקבוצת הפוטבול שלה. ״כן, אימא. שום דבר לא השתנה מאז הפעם הקודמת שדיברנו.״ המזוודות מתחילות ליפול על המסוע ושתינו מתכופפות לבחון אותן.

״המעיל הזה חם מספיק לינואר של סיאטל? יש עכשיו מכירות סוף עונה של בגדי חורף, נוכל לצאת לקניות.״

ג׳יין נוגעת בהפגנתיות במעיל הצבאי שהיא לובשת מאז מלאו לה שש־עשרה. ״הוא בסדר גמור. כבר אמרתי לכם, החורף שם לא כל כך קר.״

״הלימודים בסדר?״

״כן,״ היא אומרת. ״למה את שואלת?״

״סתם, מנסה לנהל שיחה.״

״טוב, אז הם בסדר גמור,״ היא אומרת. ״למעשה, הולך לי טוב כל כך עד שהמרצים שלי מרשים לי לכתוב עבודות במקום לגשת לבחינות.״

במקום לגשת לבחינות! זה נשמע רשמי. תהיתי איך היא מצליחה לשכנע אותם שיסכימו לתת לה ציון ״דורש השלמה״ במקום להכשיל אותה. הסטודנטים שלי פשוט אומרים ״מצב חירום משפחתי״ ומקווים שלא אבקש מהם לפרט.

אני שואלת בזהירות, ״זה משהו שנוהגים לעשות הרבה ב׳יו־דאבּ'?״

״אימא,״ היא אומרת. ״פשוט תגידי ׳אוניברסיטת וושינגטון׳.״

אני נותנת לה לחיצה מהירה בכתף. ״אנחנו פשוט שמחים שבאת הביתה.״ אני שומטת את זרועי ושתינו עומדות כך, זו לצד זו, ובוהות במגלשת המתכת הבוהקת, עד שמחצית הנוסעים בטיסה הזאת אוספים את מטענם ומגלגלים אותו משם, ובהיעדרם, ההמהום של המסוע נעשה קולני עוד יותר. לבסוף המזוודה הנגררת של ג׳יין מחליקה במגלשה וצונחת בחבטה על המסוע ממש לפנינו. היא קיבלה אותה במתנה לסיום הלימודים - מזוודה בצבע ירוק־תפוח שנעכר כבר במסע הבתולים שלה לסיאטל ובחזרה, וכעת הוא כמעט תואם את התלתל הצבוע בירוק. היא חוטפת את המזוודה לפני שאני מספיקה לזוז, אבל מניחה לי לקחת את התיק שלה כשהיא נעצרת לפשוט את המעיל הצבאי לנוכח האוויר המהביל שפוגש אותנו מחוץ לדלתות ההזזה האוטומטיות.

״אני רואה שאנחנו כבר במצב לחות של בִּיצה.״

״אין כמו בבית,״ אני עונה, וזוכה בתמורה בחצי חיוך של הסכמה.

אבל הנסיעה הביתה לא עוברת בקלות. אני יורה כדורי סרק על החיים באוניברסיטה, אף שרוב הזמן אני נמצאת בקמפוס.

״איך המעונות?״

״סבירים.״

״השותפה שלך לחדר עדיין מוצאת חן בעינייך?״

״היא בסדר. אנחנו לא מפריעות זו לזו.״

״את מתכוונת לגור איתה גם בשנה הבאה?״

״כנראה לא.״

לבסוף אני נוגעת בנושא שקרוב לוודאי ישיג תוצאות, למרות הכאב שהוא גורם לי. ״אז תספרי לי על המרצה לאנגלית שאכלת אצלה את הארוחה של חג המולד.״

״שמה קייטלין ולמעשה היא מלמדת סמיוטיקה.״

קייטלין. ״לא ידעתי שעדיין מלמדים את תורת הסימנים במחלקות לאנגלית.״

״הקורס נקרא ׳אינטרסקציונליות׳. הוא נחשב לשיעור אנגלית, אבל הוא חופף גם לבלשנות, ללימודי מגדר ולאנתרופולוגיה. בדרך כלל הקבלה אליו כרוכה במילוי כל מיני תנאים מוקדמים, אבל ביום הראשון הלכתי לקייטלין בשעות הקבלה שלה ושכנעתי אותה לקבל אותי לקורס.״

אני לא יכולה לכבוש את גאוותי. בתור בת אמיתית של מרצה באוניברסיטה, ג׳יין מכירה את כל שיטות הפעולה. נוסף על כך, כבר שנים היא לא אמרה לי רצף ארוך כל כך של מילים שלא בנוכחותו של טום. ״ספרי לי עוד על זה. מה את קוראת?״

״נראה לי שאני מעדיפה לחכות ולדבר על זה גם עם אבא,״ היא אומרת.

״למה לא,״ אני אומרת.

״אני לא רוצה לחזור על אותו דבר פעמיים.״

״זה ברור, מתוקה.״

אני פותחת את הרדיו, והקול המדוד, המרגיע של קריין חדשות שעת העומס ממלא את המכונית. אנחנו חולפות בזחילה על פני מטווח ומרכז ספורט שבו המאמן של נבחרת ההתעמלות האולימפית צועק בוודאי אפילו ברגע זה על בנות עם זנבות סוס, מתעמלות בהתהוות. ג׳יין בוהה מבעד לחלון שלה. אני מניחה שהיא תוהה מדוע טום לא בא לקחת אותה במקומי. גם אני תוהה.

כעבור דקות אחדות שתינו מקבלות את התשובה. אני פונה לשביל הגישה בדיוק כשהשמיים מתחילים לזהור באדום של אור בין הערביים, ורואה את טום מבעד לחלון המטבח, מכין ארוחת ערב. וכשאני פותחת את הדלת ונכנסת הביתה מגיע לאפי הניחוח של מנת הפסטה האהובה ביותר על ג׳יין: פטוצ׳יני אלפרדו מוקפץ עם שרימפס מצופים בפירורי לחם ועם אספרגוס צלוי, מתכון מושחת להפליא שטום מצא באתר האוכל ומכין אותו רק בהזדמנויות מיוחדות. כדי לכפר על כך ניצבת קערה עם סלט של ירקות ירוקים טריים ליד קרש החיתוך, מוכנה להצטרף לכלי הקרמיקה הצבעוניים הערוכים על שולחן האוכל.

״ג׳ייני!״ טום פותח את זרועותיו ופוסע לקראתה, וג׳יין נופלת על צווארו, עוצמת את עיניה וכובשת את פניה בחזהו. אני חומקת לחדר האמבטיה ולאחר מכן לחדר השינה, להחליף את תלבושת המורה במכנסי ג׳ינס נוחים יותר, ומתעכבת עוד כמה רגעים כדי לסדר בארון את הכביסה הנקייה המקופלת שנחה בסל למרגלות המיטה. בשובי למטבח אני מוצאת אותם מנהלים שיחה ערה, טום עומד בגבו אליי וחותך עגבניות לסלט, וג׳יין מתופפת בקצות אצבעותיה על הדלפק, כמנגנת בפסנתר.

״אבא, אתה לא תאמין איזה שמות האנשים זורקים בשיעור הזה,״ היא אומרת. ״ז׳אק דֶרידָה, דברים כאלה. כולם הרבה יותר חכמים ממני.״

״היי, הגברת הזאת קיבלה אותך לקורס, והיא כלת ׳פרס הגאון׳ של קרן מקארתור.״

״בכל פעם שאני פותחת את הפה אני נשמעת כמו מטומטמת.״

״לפחות את פותחת את הפה,״ הוא אומר ומניח לרגע את הסכין על קרש החיתוך כדי להישיר מבט לעיניה. ״אני בטוח שיש שם כמה אנשים שפשוט מפחדים לדבר.״

אני מקרישה כמו חלב חמוץ למראה חיוכה אסיר התודה של ג׳יין, שנגלה לעיניי מעל לכתפו של טום. כאילו חש בזאת, טום מסתובב ורואה אותי עומדת בפתח. הוא זורה את העגבניות החתוכות על ערימת הירקות הירוקים ונוטל את קערת הסלט.

״הכול מוכן!״ הוא אומר. ״ג׳יין, תביאי את הפסטה. בואו נשב לאכול את הארוחה המשפחתית הראשונה שלנו מאז אלוהים יודע מתי.״

וזה, תאמינו או לא, הרגע שבו נשמע הצלצול בדלת.

1 ויליאם וורדסוורת, אוֹדָה 536. כל המובאות מהאודה לקוחות מתוך הקובץ 'משירי שייקספיר, וורדסוורת וטניסון', תרגם מאנגלית יהושע כוכב, הוצאת אופיר, תל אביב: 1969.