בטרם בוא המבול

סבתא עמדה ליד התנור ובחשה בכף עץ ארוכה תפוחי־אדמה במים הרותחים. לרגע הפנתה ראשה אליי ואמרה: "איט'הלה, מחר תלכי לגן," ושבה לבחוש בסיר הברזל השחור, שהיה שקוע כדי מחציתו בתוך הכיריים השחורים.

משכתי בשולי שמלתה, ואחוזת דאגה שאלתי אותה: "סבתא, לאן אלך מחר?"

"מחר תלכי לגן," אמרה שוב בחופזה והמשיכה לבחוש בסיר הרותח.

הבטתי בה משתוממת. "סבתא, מה זה גן? ומה אעשה בו? ולמה עליי ללכת לשם?"

"מחר תדעי הכול," אמרה בקול מבטיח. היא התכופפה, הפכה את העצים כדי להגביר את האש ופנתה לבדוק אם כבר התבשלו תפוחי־האדמה.

מיום שעברה לגור איתנו ישנתי עם סבתא. מיטתה הייתה גדולה ורחבה, והיו בה הרבה כרים ושמיכת פוך חמה.

בכל לילה ביקשתי: "סבתא, ספרי לי סיפור." וסבתא סיפרה לי עוד אגדה בקולה החם והאוהב, כאילו רק לזה חיכתה. ובכל אגדה הייתי אני הגיבורה שמצאה אושר ועושר וחיה פעם כנסיכה ופעם כמלכה, והיה לי מכל טוב הארץ.

"אבל בינתיים," הייתה סבתא אומרת כשסיימה לספר, "נאכל מה שיש. ואם אין, לא נתלונן ולא נבוא בטענות, גם לא לאלוהים."

בכל בוקר, כאשר התעוררתי, סבתא כבר מילאה את הקומקום במים, שפתה אותו על הכיריים, העמידה לידו קדרה שחורה ומפויחת, הכניסה עצים לתנור ופיזרה עליהם שבבים, הדליקה גפרור ונשפה לתוך האש. עם כל נשיפה השתעלה ופיזרה בידיה את העשן הנכנס לעיניה, ונאנחה. לבסוף בערה האש בלהבה גדולה, וסבתא פנתה למלאכה אחרת.

תנועותיה היו זריזות, מיומנות ומדויקות, והיא רכנה מעל הסיר, ליטפה אותו בידיה כמזרזת את המים לרתוח. סבתא ידעה שאתה'לה תבכה בכי מר ולא תירגע עד שתקבל אוכל, ולכן נחפזה במלאכתה כדי להספיק להכין את האוכל בטרם תתעורר הקטנה.

סבתא הייתה גבוהה ורזה. ראשה היה עטוף תמיד במטפחת פרחונית דקה ודהויה, ושערה האפור החלק מתמרד ומבצבץ החוצה. פניה בהירים ומאורכים. קמטים עמוקים חרצו בהם סימני דאגה. עיניה אפורות־ירוקות, דומה שתמיד הן בוכות, אפה סולד, שפתיה מכונסות פנימה לפה חסר שיניים, סנטרה מחודד, תקיף. שמלה ארוכה שחורה תלויה על גופה הרזה, כתפיה צרות, קרסוליה דקים ובולטים בסנדלים הפתוחים שלרגליה.

משעות הבוקר המוקדמות הייתה טרודה אצלנו בבית. בטרם עמדה השמש בשמים הייתה אמא ממהרת לשוק, שם העמידה את דוכנה הקטן ועליו דברי סדקית. את עול הבית וחינוך בנותיה הפקידה בידיה הָאֲמוּנוֹת של סבתא. וסבתא הייתה אומרת: "אם ירצה השם, תוסיף אמא סחורה חדשה, אזיי יגדל הרווח. אבל בינתיים צריך להסתפק במה שיש."

בכל בוקר הייתה סבתא עומדת ליד הכיריים וממלמלת תפילה: "מודה אני לפניך..." מציצה עלינו במיטותינו ושבה ומביטה אל תוך הקדרה כמבקשת לזרז את הבישול.

אני זוכרת היטב את הבית שלנו. זה היה בית־עץ קטן, נמוך־קומה ומט לנפול. בחורף היו קירות העץ בבית ספוגי רטיבות, ואדים עלו מקורות העץ הרקובות כאשר השמש באה בצהריים. בימי סער נכנסה הרוח דרך חלונותיו הנמוכים והסדוקים וטרפה עמה את מעט החום. "מאין עוד נכנסת הרוח?" הייתה אמא שואלת, "הרי סתמתי את כל הסדקים... דחפתי ללא סוף סמרטוטים... אבל הרוח, כמו להכעיס, נדחפת כדי להקפיא אותנו."

כשמחשבותיי חוזרות שבעים שנה אחורה אל היום ההוא, אני רואה את סבתי לנגד עיניי שם, בחדר הקטן והאפל שבעיר הולדתי מינסק מזובייצקי שבפולין, ואני חושבת: אולי לא לחינם גילתה את אוזני על עתידי, על מה שצפוי לי בחיים?

האם בנפשה פנימה חזתה? האם ידעה שדבריה אליי עתידים להתקיים?

"איטה'לה," הייתה סבתא אומרת ושולחת בי מבט מבטיח, "הרצון הוא הכוח המניע את השאיפות... כאשר תגדלי, אוצרות של זהב תגלי. חיי אושר תחיי. את יפה, חכמה, נעימה ומנומסת, וכל מה שתרצי תשיגי. גם עשירה תהיי אם תרצי, רק זכרי ללכת בדרך האלוהים, כי היא הדרך הנכונה." משסיימה לדבר, השיבה את המטפחת לראשה בתנועה רבת חן, ושבה למלאכת קילוף תפוחי־האדמה.

זו סבתי; ממנה קיבלתי את החכמה לראות את הטוב ואת היפה; היא שנתנה לי צידה לדרך, לחיים שחייתי, להחלטות שקיבלתי ולבחירות שבחרתי; היא שנטעה בי את האמונה שכל מה שארצה אשיג, ושום מכשול לא יעמוד בדרכי. ממנה למדתי להביט קדימה בעיניים פקוחות ולא לחשוב שהעוני בבית יהיה מנת חלקי גם כשאגדל. בזכותה ידעתי כי בבוא היום אוכל להשיג הכול בכוח הרצון, כי העולם עגול ודברים בו משתנים ושום דבר אינו קיים לנצח.

את כל אלה נשאתי בלבי תמיד.

אני זוכרת היטב את סבתא ואת סבא ואת שלוש אחיותיי, את אמא המשכימה קום וממהרת לשוק, ואת אבא היוצא בבוקר אל בית־הכנסת הישן. ואני זוכרת את היציאה מהבית ואת הדרך לאיכר. ואת גמר המלחמה. ואין כלום.