ביום שייגמר הכסף

לאבא שלי היה תחביב. הוא היה שולח לנו בדיחות לטלפון.

"אני חושבת שזה התחיל עם הפרויקט של המיקרוסקופ המיניאטורי שלו," זו אימא שלי. "הוא היה חוזר הביתה מאוחר, אתם כבר ישנתם. ככה הוא אמר לכם לילה טוב, שולח בדיחות. היית בן שש וחצי כשהוא קיבל את הפרויקט אז זה נמשך חצי שנה, עד התאונה," היא עצרה לרגע, "מוזר. רק חצי שנה זה נמשך."

הטלפון בסלון היה מצלצל. ליבי כבר ישנה בשעות האלה. זינקתי לטלפון ועניתי ב"הָלוֹ" של ילדים שמנסים לחקות מבוגרים. בצד השני השתררה שתיקה. שתיקה שבני אדם לא מרשים לעצמם. שתיקה של רובוט. האישה הרובוטית של בזק.

היא פתחה בהכרזה חגיגית:

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

כן, אני עדיין זוכר את המספר שלו.

אחרי שלחצתי על הסולמית האישה של בזק המשיכה, הפעם הקול שלה היה הרבה פחות ברור, כאילו נקלעה לטיפול שיניים. היא דיברה ברצף, בלי פיסוק, בלי פאנץ' ליין, כמו קריאה של מילה אחת ארוכה:

"אינדיאנינכנסלביתקפההקופאיתשואלתלקחתאולשבתהאינדיאני

עונהלקחתלשבט."

או:

"מהחושבתמדוזהכשהיארואהשקיתניילוןביםיואואחותיעשית

קעקועשלרמילוי."

והאהובה עליי:

"שניעצלניםיושביםבשמשבמשךשעתייםולאזזיםעצלןאחדממצמץ

עצלןשניאומראםכברזזתתעשהקפה."

ואז:

"לשמיעה חוזרת הקישו סולמית."

הייתי מקיש גם עשר פעמים.

כמה שנים אחרי התאונה קו הטלפון של הבית עבר לחדר שלי. הוא צלצל לעיתים רחוקות. זה או סבתא תמי או מתרימים. אף אחד מהם לא נתן לי לסיים את ה"הָלוֹ" וכבר המטירו עליי שצף שאלות על מה חדש איתי או כמה ילדים חולי סרטן ארצה לשלוח לקייטנה.

ולכן באותו ערב, כשהטלפון צלצל, כשהרמתי ואמרתי את ה"הלו", מבוגר בחמש שנים מהפעם האחרונה, השתיקה בצד השני הייתה כמו לפיתה מפתיעה מאחור.

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

הקשתי.

ואז שמעתי אותה. הרובוטית. לא הזדקנה ביום.

בלי סימני פיסוק ובלי פאנץ' ליין, בלי להבין בכלל מה המשמעות של המילה ההרבה פחות ארוכה שהיא אמרה כעת:

"אניבמצוקהתעזורלי."

ולא היה לי ספק.

אבא מנסה לחזור.

*

אבא שלי נהרג ביום ההולדת של אימא שלי.

זה הביך אותה. הביך אותה שאנשים מייחסים לכך משמעות. כאילו לא די בתאונת דרכים קטלנית כדי להזדעזע, צריך גם יומולדת. בַּשבעה ואחר כך בשנת האבל, עד היום למעשה, אנשים לא מצליחים להתאפק. יום הולדת שהוא יום המוות, זה מוציא מהם פרץ של קלישאות. ותמיד הם מרגישים צורך לשתף בסיפורים על עוד אנשים שמתו בתאריכים לא מוצלחים. בפורים. ביום החתונה של הילד שלהם. ביום שבן הדוד שעל שמו הם קרויים נהרג.

אימא שלי היא בן־אדם ענייני. היא לעולם לא תגלגל עיניים על הערה שלא במקומה. והיא גם לא תייחס משמעות נוספת למשמעות הנוראה כשלעצמה. אבא שלי נהרג ביום ההולדת שלה. אידיוט אחד, "הפוגע" - ככה אנחנו קוראים לו, שלח ווטסאפ בזמן הנהיגה ובזמן יום ההולדת שלה והרג אותו. סֶה טוּ. אנחנו לא חוגגים את יום ההולדת שלה מאז. ככה היא מעדיפה.

הפוגע עשה עוד משהו כשתִזמן את הווטאספ ליום ההולדת של אימא שלי. הוא סייע להסיח את הדעת של כולם מהשאלה שהטרידה את אימא הרבה יותר: למה אבא נסע בכביש ההוא ביום חמישי הזה באחת בלילה. "אבא שלך היה אומר," היא הייתה אומרת, "'יש שני דברים שאני לא מכיר בקיומם. אלוהים וחצות. מה שאני לא רואה לא קיים.'" אז מה הוא עשה על הכביש הזה באחת בלילה? כביש שלא מחבר בין העבודה שלו לבית. כביש שאין כל סיבה שהוא יימצא בו בשעה שאין שום סיבה שהוא יהיה עֵר בה. "אנשים לוקחים איתם סודות לקבר," אימא אמרה, משלימה לפחות עם זה, "זה הסוד של אבא."

היא טועה.

הסוד לא בקבר. אני יודע מה הוא עשה שם.