בילי סאמרס

פרק 1

1

בילי סאמרס יושב בלובי המלון ומחכה להסעה שלו. זו שעת צהריים ביום שישי. הוא מעיין אמנם בגרסה מקוצרת של חוברת קומיקס שנקראת הבנים והבנות של ארצ'י, אבל בעצם מהרהר באמיל זולא ובספרו השלישי, והראשון שסלל את דרכו לתודעה, תרז ראקן. הוא חושב לעצמו שזה ספר בוסרי של בחור צעיר. הוא חושב לעצמו שבספרו השלישי זולא רק החל לחפור עמוק אל תוך מה שיתגלה כעורק מחצבים עשיר מאין כמותו. הוא חושב לעצמו שזולא היה — ועודנו — גרסת הסיוט של צ'רלס דיקנס. הוא חושב לעצמו שזה נשמע כמו נושא מצוין למסה. לא שהוא כתב מימיו מסה.

שתי דקות אחרי שתים־עשרה נפתחת הדלת ושני גברים נכנסים לתוך הלובי. האחד גבוה, עם שיער פומפדור שחור מסורק לאחור בסגנון שנות החמישים. השני נמוך קומה וממושקף. שניהם לבושים בחליפות. כל האנשים של ניק לובשים חליפות. בילי מזהה את הגבוה מהמערב. הוא עובד אצל ניק כבר שנים. קוראים לו פרנק מקינטוש. בזכות הסטייל, כמה מאנשיו של ניק קוראים לו ״פרנקי אלביס״, ועכשיו כשיש לו קרחת קטנה מאחור כמו לבובה הסולארית, גם ״אלביס המרקד״. אבל לא בפניו, כמובן. בילי לא מזהה את האיש השני. הוא כנראה מקומי.

מקינטוש מושיט לו את ידו. בילי קם ולוחץ אותה.

״היי, בילי, עבר מלא זמן. טוב לראות אותך.״

״גם אותך, פרנקי.״

״תכיר את פולי לוגאן.״

״היי, פולי.״ בילי לוחץ גם את ידו של הנמוך.

״נעים מאוד, בילי.״

מקינטוש נוטל מידו את החוברת של ארצ'י.

״אני רואה שאתה עדיין קורא קומיקס.״

״כן,״ עונה בילי.

״אני אוהב קומיקס. במיוחד המצחיקים. לפעמים גם את אלה עם גיבורי העל, אבל פחות.״

מקינטוש מעלעל בין עמודי החוברת, ואז מראה אחד מהם לפולי.

״תסתכל עליהן. נשבע לך, הייתי מביא ביד על הנקבות האלה.״

״ורוניקה ובטי,״ אומר בילי ונוטל מידו את חוברת הקומיקס. "ורוניקה היא החברה של ארצ'י, ובטי רוצה להיות החברה שלו."

״אתה קורא גם ספרים?״ שואל לוגאן.

״לפעמים, כשאני יוצא לנסיעה ארוכה. גם מגזינים. אבל רוב הזמן אני קורא קומיקס.״

״יופי, יופי,״ אומר לוגאן וקורץ למקינטוש. הוא לא בדיוק מנסה להסתיר את זה, ומקינטוש מזעיף פנים, אבל לבילי זה לא מפריע.

״מוכן לצאת איתנו לסיבוב?״ שואל מקינטוש.

״ברור.״ בילי תוחב את חוברת הקומיקס לכיס האחורי של מכנסיו. ארצ'י וחברותיו שופעות הדדיים. גם זה נושא מצוין למסה. על הנחמה שיכולות להציע תספורות ותפיסות שלא משתנות לעולם. על ריברדייל, שהזמן עומד בה מלכת.

״קדימה,״ אומר מקינטוש. ״ניק מחכה.״

2

מקינטוש נוהג. לוגאן מציע לשבת מאחור כי הוא נמוך יותר. בילי מצפה מהם לנסוע מערבה, לחלק המהודר יותר של העיר, כי ניק מג'ריאן אוהב את החיים הטובים גם כשהוא בבית וגם מחוצה לו. ולינה במלונות היא לא בשבילו. אבל במקום זה הם נוסעים צפון־מזרחה.

שלושה קילומטרים ממרכז העיר, הם נכנסים לשכונה שנראית לבילי מתאימה יותר למעמד הבינוני־נמוך. היא נראית שלוש־ארבע דרגות מעל חניון הקרוואנים שגדל בו, אבל בשום אופן לא מפוארת. אין כאן בתים גדולים עם שערים חשמליים. זו שכונה של בתים פשוטים, עם ממטרות שמסתחררות על מדשאות קטנות. רוב הבתים הם חד־קומתיים. רבים מהם מתוחזקים היטב, אבל יש כאלה שזקוקים לשכבה טרייה של צבע, ועשבים שוטים כובשים כמה מהמדשאות. הוא מבחין בבית אחד עם פיסת קרטון שמחליפה זגוגית שבורה. בכניסה לבית אחר יושב גבר שמן על כיסא גן מקוֹסטקוֹ או מסאמ'ז קלאבּ; הוא לבוש בגופייה ומכנסי ברמודה קצרים, שותה לאיטו בירה וצופה בהם חולפים על פניו. השנים האחרונות היטיבו עם אמריקה, אבל גם זה יכול להשתנות. בילי מכיר שכונות כמו זו. הן הברומטר, ובשכונה זו מתחילה השקיעה. האנשים שחיים כאן עובדים במקומות עבודה שעדיין מחתימים בהם שעון.

מקינטוש פונה אל שביל הגישה של בית דו־קומתי עם חלקת דשא קטנה בחזית. הוא צבוע בצהוב מאופק. הבית נראה סביר, אבל לא כמו מקום שניק מג'ריאן היה בוחר לגור בו, גם לא לכמה ימים. זה נראה כמו מקום שמכונאי או עובד זוטר בנמל התעופה יתגורר בו עם אשתו גוזרת הקופונים ועם שני ילדיהם, תוך כדי תשלום משכנתא חודשית ומשחק שבועי של באולינג ובירות בליל חמישי.

לוגאן פותח לבילי את הדלת. בילי מניח את הקומיקס של ארצ'י על לוח המחוונים ויוצא מהמכונית.

מקינטוש הולך בראש ועולה במדרגות אל המרפסת. חם בחוץ, אבל בפנים פועל מזגן. ניק מג'ריאן עומד במבואה הקטנה שמובילה אל המטבח. הוא לובש חליפה שעלתה כמעט כמו החזר המשכנתא החודשי על הבית הזה. שערו המידלדל שטוח על קרקפתו, אצלו אין פומפדור. פניו עגולות ושזופות, כאילו זה עתה חזר מווגאס. הוא כבד גוף, אבל כשהוא מחבק את בילי בחוזקה, כרסו הבולטת קשה כאבן.

״בילי!״ קורא ניק, ונושק לו על שתי לחייו. נשיקות גדולות, רטובות, מכל הלב.

על פניו חיוך של מיליון דולר. ״בילי, בילי, אחי, טוב לראות אותך!״

״טוב לראות גם אותך, ניק.״ הוא מביט סביבו. ״בדרך כלל אתה מעדיף מקומות יותר מפונפנים מזה.״ הוא משתתק. ״אם יורשה לי לומר.״

ניק צוחק. יש לו צחוק יפה ומידבק, שמתאים לחיוך הרחב שלו. גם מקינטוש מצטרף, ולוגאן מחייך. ״יש לי בית בוֶוסט סַייד. שכירות לטווח קצר. אפשר לומר שאני משמרטף על הבית. בחצר הקדמית יש מזרקה. עם פסל של ילד עירום באמצע, נדמה לי שיש לזה שם...״

כרוב, שזה מלאך, חושב בילי בינו לבינו, אך לא אומר את זה בקול. הוא רק מחייך.

״לא משנה, של ילד קטן שמשתין במים. אתה תראה את זה, אתה תראה את זה. לא, הבית הזה הוא לא שלי, בילי. הוא שלך. אם תסכים לקבל על עצמך את המשימה, כמובן.״

3

ניק עורך לו סיור בבית. ״ריהוט מלא,״ הוא אומר, ממש כמו מתווך שמנסה לסגור עסקה. ואולי זה באמת כך.

בקומה השנייה יש שלושה חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה; השני קטן יחסית, ומיועד כנראה לילדים. בקומת הקרקע יש מטבח, סלון וחדר אוכל די זעיר, למעשה רק פינת אוכל ותו לא. המרתף הוסב ברובו לחדר משפחה ארוך, עם טלוויזיה גדולה בקצה אחד ושולחן פינג פונג בקצה הנגדי. פסי תאורת חירום. ניק קורא לחדר ״המשחקייה״, ושם גם מתיישבים כולם.

מקינטוש שואל אם הם רוצים לשתות משהו. הוא מוסיף ואומר שיש סודה, בירה, לימונדה ותה קר.

״אני רוצה ארנולד פּאלמֶר,״ אומר לו ניק. ״חצי תה קר וחצי לימונדה. עם הרבה קרח.״

בילי אומר שזה נשמע טוב. עד שהמשקאות מגיעים, הם ממשיכים בשיחת חולין. על מזג האוויר, על החום הכבד בדרום. ניק שואל את בילי איך הייתה הנסיעה. בילי אומר שהטיסה הייתה סבירה, אבל לא מגלה מנין הגיע, וניק גם לא שואל. ניק שואל, מה אתה אומר על האידיוט הזה, טראמפ, ובילי שואל, מה אני אמור לומר? יותר מזה הם לא מספיקים, אבל זה בסדר, כי בדיוק אז חוזר מקינטוש עם שתי כוסות גבוהות על מגש, וכשהוא פונה ללכת ניק ניגש ישר לעניין.

״התקשרתי לאיש שלך, בּאקי, והוא סיפר לי שאתה מתכוון לפרוש.״

״אני שוקל את זה ברצינות. אני בעסק הזה כבר הרבה מאוד זמן. יותר מדי זמן.״

״מה שנכון. בן כמה אתה?״

״ארבעים וארבע.״

״אז אתה בעסק הזה מאז שפשטת את המדים?״

״פחות או יותר.״ הוא משוכנע שניק כבר יודע את זה.

״כמה היו בסך הכול?״

בילי מושך בכתפיו. ״אני לא זוכר בדיוק.״ האמת שהמספר הוא שבעה־עשר. או שמונה־עשר, אם נביא בחשבון את הראשון, האיש עם הזרוע המגובסת.

״בּאקי אומר שתסכים לקחת עוד חוזה, אם התשלום יהיה נאה, כמובן.״

הוא מחכה שבילי ישאל במה מדובר. בילי לא פוצה פה, וניק ממשיך.

״והתשלום על החוזה הזה נאה במיוחד. רק עוד אחד, ואז תוכל לבלות את שארית חייך במקום חמים. לשכב בערסל ולשתות פינה קולדה.״ הוא שב ומחייך חיוך רחב. ״שני מיליון. מקדמה של חצי מיליון, וכל השאר בסוף.״

השריקה שבוקעת מבין שפתיו של בילי היא לא חלק מההצגה, וממילא עבורו זו לא הצגה כי אם המחשה של הצד האידיוטי באישיותו, זה שהוא מציג בפני אנשים כמו ניק ופרנק ופולי. ממש כמו חגורת בטיחות. אתה לא משתמש בה כי אתה חושב ברצינות שתיקלע לתאונה, אבל לעולם אין לדעת מי יגיח פתאום מעל גבעה וידהר לכיוונך בנתיב הלא נכון. וזה תקף גם בכביש המהיר של החיים, עם כל האנשים שסוטים מהנתיב ונכנסים באין כניסה כשהם יורדים במחלף.

״למה הסכום כזה גבוה?״ הסכום המרבי שקיבל מימיו היה שבעים אלף דולר. ״זה לא פוליטיקאי או משהו, נכון? כי אני לא עושה דברים כאלה.״

״אפילו לא קרוב.״

״זה מישהו רע?״

ניק צוחק, מניד את ראשו ונועץ בבילי מבט של חיבה אמיתית. ״תמיד אותה שאלה.״

בילי מהנהן.

הצד האידיוטי הוא רק הסוואה, אבל דבר אחד בטוח: הוא לוקח על עצמו רק אנשים רעים. ככה הוא ישן טוב בלילה. הוא אמנם עושה את העבודה בשמם של אנשים רעים, זה נכון, אבל בילי לא רואה בזה סתירה מוסרית. אין לו בעיה עם אנשים רעים שמשלמים לו כדי לחסל אנשים רעים אחרים. למעשה, הוא רואה בעצמו פועל זבל עם אקדח.

״זה אדם רע מאוד.״

״בסדר...״

״ושני המיליון הם לא שלי. למעשה, אני רק המתווך בסיפור הזה, ואפשר לומר שאני עובד על עמלת תיווך. וזה לא נלקח מהחלק שלך, אני מקבל את שלי בנפרד.״ ניק רוכן קדימה, וידיו שלובות בין ברכיו. הבעת פניו רצינית להחריד. הוא מישיר את מבטו אל בילי. ״היעד הוא צלף מקצוען כמוך. רק שהאיש הזה, הוא אף פעם לא שואל אם מדובר באדם טוב או רע. הוא לא עושה הבחנות כאלה. אם התשלום טוב, הוא מבצע את המשימה. לעת עתה, בוא נקרא לו ג'ו. לפני שש שנים, אולי בעצם שבע, אבל לא משנה, הבחור הזה ג'ו חיסל ילד בן חמש־עשרה בדרכו לבית ספר. האם הילד היה אדם רע? ברור שלא. להפך, הוא היה תלמיד מצטיין. אבל מישהו רצה להעביר מסר לאבא שלו. אז הילד היה המסר. וג'ו היה השליח.״

בילי תוהה אם הסיפור אמיתי. ייתכן שלא, יש בו מן ההגזמה של סיפור אגדה, אבל משום מה יש לבילי הרגשה שכן. ״אז אתה רוצה שאתנקש במתנקש.״ נדמה שהוא מנסה להפנים במה מדובר.

״בול. ג'ו עצור כרגע בלוס אנג'לס. בבית המעצר המרכזי לגברים. הוא מואשם בתקיפה ובניסיון אונס. ואם אתה שואל אותי, הנקבות האלה של תנועת מי טוּ הן היחידות שיקראו לזה ניסיון אונס. זאת ממש בדיחה. בסך הכול טעות בזיהוי: הוא פגש איזה סופרת פמיניסטית שהגיעה לכנס בלוס אנג'לס, וחשב שהיא זונה. אז הוא ניסה לשדל אותה — כנראה מאוד באגרסיביות — והיא ריססה אותו בגז פלפל. הוא הכניס לה אגרוף בפה, והלסת שלה יצאה מהמקום. רק בזכות זה היא בטח מכרה עוד מאה אלף עותקים מהספרים שלה. אולי היא צריכה להודות לו במקום להגיש תלונה, אתה לא חושב?״

בילי לא מגיב.

״בחייך, בילי, תחשוב על זה. אלוהים יודע כמה אנשים האיש הזה חיסל, הרבה מהם גברים קשוחים מאוד, ופתאום איזה לסבית משוחררת מתגברת עליו עם תרסיס של גז פלפל? אתה בטח קולט את האירוניה.״

בילי מחייך בנימוס. ״לוס אנג'לס נמצאת בקצה השני של המדינה.״

״זה נכון, אבל לפני שהוא עבר לשם, הוא היה כאן. אין לי מושג מה הוא עשה פה, וזה גם לא מעניין אותי, אבל ידוע לי שהוא חיפש משחק פוקר, ומישהו סיפר לו איפה אפשר למצוא אותו. כי ידידנו ג'ו חושב את עצמו מהמר כבד, אתה מבין? בקיצור, הוא הפסיד הרבה מאוד כסף. וכשהזוכה הגדול קם והלך בסביבות חמש בבוקר, ג'ו ירה בו בבטן ולקח לעצמו לא רק את מה שהפסיד, אלא את כל הכסף. מישהו ניסה לעצור אותו, כנראה עוד אחד מהשמוקים שהשתתפו במשחק, וג'ו ירה גם בו.״

״הוא רצח את שניהם?״

״הזוכה הגדול מת בבית החולים, אבל לא לפני שהספיק לזהות את ג'ו. הבחור שניסה לעצור אותו נשאר בחיים. גם הוא זיהה את ג'ו. רוצה לשמוע עוד משהו?״

בילי מהנהן.

״יש גם צילומי אבטחה. אתה מבין עכשיו לאן אני חותר?״

האמת שכן, חושב בילי בינו לבינו. ״לא ממש.״

״בקליפורניה עצרו אותו על תקיפה. והם ירשיעו אותו. האישום בניסיון אונס כנראה יבוטל, כי בכל זאת, הוא לא גרר אותה לאיזה סמטה אפלה; הוא אפילו הציע לשלם לה, אז לכל היותר יאשימו אותו בשידול לזנות, אבל סביר להניח שפרקליט המחוז יוותר על זה. ואחרי שינכו לו את תקופת המעצר, הוא יקבל אולי תשעים יום בכלא המחוזי. הוא ישלם את חובו לחברה. אבל כאן הוא רוצח, ובצד הזה של המיסיסיפי מתייחסים לפשעים כאלה ברצינות רבה.״

בילי מודע לכך היטב. במדינות האדומות המזוהות עם הרפובליקנים, נוהגים לגאול רוצחים בדם קר מסבלם. ולו עצמו אין שום בעיה עם זה.

״ואחרי שהם יצפו בצילומי האבטחה, אין כמעט ספק שחבר המושבעים ידון את ידידנו ג'ו למוות בזריקה קטלנית. אתה מבין את זה, נכון?״

״ברור.״

״הוא שכר עורך דין כדי להילחם בתהליך ההסגרה, וזה ממש לא מפתיע. אתה יודע על מה אני מדבר, נכון?״

״ברור.״

״יופי. אז עורך הדין של ג'ו נלחם בתהליך ההסגרה בכל הכוח, והוא לא איזה נוכל רודף אמבולנסים. הוא כבר הצליח לדחות את הדיון בשלושים יום, והוא בטח ינצל את הזמן הזה כדי למצוא עוד דרכים למשוך את הזמן, אבל בסוף הוא יפסיד. וג'ו כבר יושב בבידוד, כי מישהו ניסה לתקוע בו סכין מאולתרת. ידידנו ג'ו הצליח להעיף את הסכין ולשבור את מפרק היד של הבחור, אבל אין ספק שיהיו עוד הרבה בחורים עם סכינים מאולתרות.״

״חברי כנופיה?״ שואל בילי. ״אולי הקריפּס? יש להם איזה סכסוך איתו?״

ניק מושך בכתפיו. ״מי יודע? כרגע, ידידנו ג'ו נהנה מתא פרטי משלו, הוא לא צריך להצטופף באותו הדיר עם שאר החזירים, והוא אפילו מקבל שלושים דקות בחצר לגמרי לבד. ובינתיים, עורך הדין שלו ממשיך לגשש. הוא שולח מסרים שהבחור שלו יפתח את הפה באיזה עניין גדול, אלא אם כן יוותרו לו על האישום ברצח.״

״זה אפשרי בכלל?״ בילי היה מעדיף שלא, גם אם האיש שג'ו חיסל בתום משחק הפוקר היה אדם רע מאוד. ״התביעה יכולה להוריד מהפרק את עונש המוות, אולי אפילו להגיש אישום מופחת ברצח מדרגה שנייה בלבד, או משהו?״

״לא רע, בילי. בכל אופן, אתה בכיוון הנכון. אבל ממה ששמעתי, ג'ו רוצה שכל האישומים נגדו יבוטלו. כנראה יש לו קלפים חזקים ביד.״

״והוא חושב שהוא יכול לסחור בהם כדי להתחמק מעונש על רצח.״

״אמר הבחור שהתחמק מעונש על רצח אלוהים יודע כמה פעמים,״ עונה לו ניק, וצוחק.

את בילי זה לא מצחיק. ״בחיים לא יריתי במישהו רק כי הפסדתי כסף במשחק פוקר. אני בכלל לא משחק פוקר. ואני בטח לא שודד אף אחד.״

ניק מהנהן במרץ. ״אני יודע, בילי. רק אנשים רעים. סתם, זה היה בצחוק. תשתה את המשקה שלך.״

בילי שותה מהמשקה שלו. וחושב לעצמו, שני מיליון. בשביל חוזה אחד. ואז הוא חושב, איפה פה המלכוד?

״מישהו כנראה ממש רוצה למנוע מהאיש הזה לחשוף את המידע שיש לו.״

ניק מכוון אליו את אצבעו בצורת אקדח, כמבקש להחמיא לבילי על שפיצח חידה קשה. ״בול. בכל אופן, הועבר אליי מסר מבחור מקומי, אתה עוד תפגוש אותו אם תיקח על עצמך את התפקיד, והמסר היה שהוא מחפש מתנקש מקצועי, אבל רק את המובחר ביותר. אני חושב שזה בילי סאמרס, תודה רבה, סוף פסוק.״

״אז אתה רוצה שאני אחסל את הבחור, אבל לא בלוס אנג'לס, כאן.״

״אני לא רוצה כלום. תזכור, אני רק המתווך. זה מישהו אחר. ויש לו כיסים עמוקים מאוד.״

״אז איפה פה המלכוד?״

ניק עובר שוב למצב חיוך רחב. הוא שב ומכוון את אצבעו בצורת אקדח. ״ישר ולעניין, מה? תמיד ישר ולעניין. רק שאין פה שום מלכוד. או שבעצם יש, תלוי אם זה יפריע לך. הקטע הוא הזמן, אתה מבין? כי אתה הולך לשבת פה...״

הוא מחווה בידו אל הבית הקטן והצהוב. אולי גם אל השכונה שבה יושב הבית — בילי יגלה בקרוב ששמה הוא מידווּד. ואולי בכלל אל העיר כולה, ששוכנת ממזרח למיסיסיפי וממש מתחת לקו מייסון־דיקסון.

״...די הרבה זמן.״

4

הם ממשיכים לשוחח. ניק מסביר לבילי שהאתר כבר נקבע, ומתכוון למיקום שממנו אמור בילי לירות. הוא מוסיף ואומר שבילי לא חייב להחליט בינתיים, עד שיראה את המקום וישמע פרטים נוספים. בילי יקבל את המידע מקֶן הוֹף. הוא איש הקשר המקומי. ניק מסביר לו שקן נמצא היום מחוץ לעיר.

״הוא יודע במה אני משתמש?״ זה עדיין לא אומר שהוא לוקח על עצמו את החוזה, אבל זה צעד גדול בכיוון הנכון. שני מיליון דולר, בעיקר כדי לשבת על התחת ואז לירות רק ירייה אחת. קשה לסרב לעסקה שכזו.

ניק מהנהן.

״טוב, אז מתי אני פוגש את הבחור הזה, הוֹף?״

״מחר. הוא יתקשר הערב למלון שלך, ימסור לך שעה ומקום.״

״אם אני אסכים, אצטרך סיפור כיסוי שיסביר את השהות שלי פה.״

״הכול כבר מסודר, וזה יופי של כיסוי. הרעיון היה של ג'ורג'יו. נספר לך מחר בערב, אחרי שתיפגש עם הוף.״ ניק מתרומם ממקומו. הוא מושיט את ידו. בילי לוחץ אותה. הוא לחץ ידיים עם ניק בעבר, ואף פעם לא אהב את זה, כי ניק הוא אחד מהרעים. ובכל זאת, קשה שלא לחבב אותו קצת. כי הוא גם מקצוען, והחיוך הרחב שלו עובד.

5

פולי לוגאן מסיע אותו בחזרה למלון. הוא לא מדבר הרבה. הוא שואל את בילי אם יפריע לו הרדיו, וכשבילי עונה בשלילה, הוא מוצא תחנה של רוק רך. בשלב מסוים הוא אומר, ״לוֹגינס ומֶסינָה, הם הטובים ביותר.״ ובזה למעשה מסתכמת השיחה ביניהם, למעט קללה נמרצת שהוא מטיח בבחור שחותך אותו ברחוב סידֶר.

לבילי זה לא משנה. הוא מהרהר בכל הסרטים שראה, על שודדים שמתכננים רק עוד ג'וב אחד אחרון. אם הפילם נואר נחשב לז'אנר, אז ״רק עוד ג'וב אחד אחרון״ הוא ללא ספק תת ז'אנר. רק שבסרטים האלה, משהו תמיד משתבש בג'וב האחרון. בילי הוא לא שודד, הוא לא עובד עם כנופיה והוא גם לא מאמין באמונות טפלות, אבל משהו בג'וב האחרון הזה מציק לו בכל זאת. אולי מפני שהשכר גבוה כל כך. אולי מפני שהוא לא יודע מי ישלם את שכרו, או למה. ואולי זה בכלל הסיפור שניק סיפר לו, על כך שהיעד חיסל פעם תלמיד מצטיין בן חמש־עשרה.

״אז אתה נשאר בסביבה?״ שואל אותו פולי כשהוא עוצר לבסוף בחזית המלון. ״כי הבחור הזה הוף ישיג לך את הכלי שאתה צריך. הצעתי לעשות את זה בעצמי, אבל ניק הטיל וטו.״

האם הוא באמת נשאר? ״אני לא יודע. אולי.״ הוא משתהה רק עוד רגע. ״סביר להניח שכן.״

6

בחדר המלון שלו, בילי מדליק את המחשב הנייד. הוא משנה את השעה בהתאם לאזור הזמן החדש, ואז מתחבר לרשת דרך ה־VPN שלו, כי האקרים אוהבים במיוחד מלונות. הוא יכול לגגל את בתי המשפט של מחוז לוס אנג'לס — פרוטוקולים של דיוני הסגרה פתוחים מן הסתם לציבור — אבל יש דרכים פשוטות יותר להשיג את המידע שהוא צריך. והוא צריך. רונלד רייגן פגע בול כשאמר: בְּטַח, אבל אַמֵּת.

בילי נכנס לאתר של לוס אנג'לס טיימס, ומשלם על מנוי לשישה חודשים. הוא משתמש בכרטיס אשראי ששייך לאדם בדוי, תומס הארדי, על שם הסופר האהוב על בילי. מבין אנשי האסכולה הנטורליסטית, בכל אופן. לאחר השלמת הרכישה, הוא מקליד בתיבת החיפוש את המילים סופרת פמיניסטית, ומוסיף גם את ניסיון אונס. הוא מוצא כחצי תריסר אייטמים, כל אחד קטן יותר מקודמו. הוא מוצא תמונה של הסופרת הפמיניסטית, שנראית פצצה ויש לה הרבה מה לומר. התקיפה לכאורה התרחשה בחזית מלון בוורלי הילס. התוקף לכאורה נעצר וברשותו כמה תעודות זהות וכרטיסי אשראי. על פי הטיימס, שמו האמיתי הוא ג'ואל רנדולף אלן. בשנת 2012, הוא חמק מאישום באונס במסצ'וסטס.

אז לא ג'ו אלא ג'ואל, חושב בילי בינו לבינו. קרוב.

בשלב הבא, הוא נכנס לאתר של העיתון המקומי, משתמש שוב בכרטיס של תומס הארדי כדי לעבור את חומת התשלום, ומקליד בתיבת החיפוש קורבן רצח משחק פוקר.

גם הסיפור הזה מאומת, והתמונה ממצלמות האבטחה נראית מרשיעה למדי. שעה קודם לכן, החשכה הייתה מקשה על זיהוי פניו של הרוצח, אבל חותמת הזמן שבתחתית התצלום היא 5:18 בבוקר. השמש עדיין לא עלתה, אבל השחר החל להפציע, ופניו של הבחור שעמד בסמטה מוארות בדיוק כפי שהיית מייחל לעצמך, לו היית פרקליט המחוז. ידו של האיש תחובה בכיסו, הוא מחכה מחוץ לדלת ועליה הכיתוב אזור העמסה, נא לא לחסום!, ואם בילי היה יושב בחבר המושבעים, גם הוא היה מרשיע את הבחור וגוזר עליו עונש מוות רק על סמך זה. כי בילי סאמרס הוא מומחה בכל מה שקשור לכוונה תחילה, וזה בדיוק מה שהוא רואה גם כאן.

על פי האייטם העדכני ביותר בעיתון המקומי של רֶד בּלאף, ג'ואל אלן נעצר בלוס אנג'לס בגין אישומים אחרים, שלא קשורים לרצח.

לבילי אין ספק: ניק חושב שהוא מקבל דברים כפשוטם. כמו כל לקוח אחר שהעסיק אותו במשך השנים, גם ניק בטוח כי מחוץ לכישוריו המופלאים כצלף, בילי הוא בחור קצת איטי, אולי אפילו על הספקטרום. ניק מאמין בקיומו של הצד האידיוטי, משום שבילי משקיע מאמץ כביר כדי שלא להגזים. אין אצלו פה פעור, עיניים מזוגגות או מפגן גלוי של טיפשות. עצם השימוש בחוברת הקומיקס של ארצ'י עושה את העבודה. הרומן של זולא שהוא קורא כעת קבור עמוק במזוודה שלו. ואם מישהו יערוך חיפוש במזוודה וימצא אותו? בילי יאמר שהוא מצא אותו בכיס המושב בטיסה, והחליט לאמץ אותו כי מצאה חן בעיניו הבחורה שמתנוססת על הכריכה.

הוא שוקל לחפש גם את התלמיד המצטיין בן החמש־עשרה, אבל אין לו מספיק מידע. הוא יכול לבזבז על כך את כל אחר הצהריים, ולא למצוא דבר. וגם אם ימצא משהו, הוא לא יֵדע לומר בוודאות אם זה בן החמש־עשרה הנכון. הוא יסתפק בעובדה שהצליח לאמת את שאר הסיפור של ניק.

הוא מזמין כריך וקנקן תה. שירות החדרים מגיע, והוא מתיישב ליד החלון, אוכל וקורא את תרז ראקן. הספר נראה לו כמו שילוב בין ג'יימס מ' קיין לקומיקס אימה משנות החמישים. אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת שלו, הוא משתרע על המיטה כשידיו תחובות מאחורי ראשו ומתחת לכרית, חשות בקרירות שמסתתרת שם. אבל ממש כמו הנעורים והיופי, גם זו לא מחזיקה מעמד זמן רב. הוא ישמע מה יש לקֶן הוֹף הזה לומר, ואם אין פה שום מלכוד הוא חושב לעצמו שייענה בחיוב. ההמתנה תהיה קשה, הוא אף פעם לא היה סבלני (הוא ניסה פעם את תורת הזֶן, זה לא תפס), אבל שווה לחכות לשכר של שני מיליון דולר.

בילי עוצם את עיניו ונרדם.

בשבע בערב הוא שוב מזמין שירות חדרים לארוחת ערב, וצופה בג'ונגל האספלט במחשב הנייד שלו. עוד סרט על ״ג'וב אחד אחרון״ שהשתבש קשות. הטלפון מצלצל. על הקו קן הוף. הוא מסביר לבילי היכן ייפגשו מחר אחר הצהריים. בילי לא צריך לרשום דבר. ראיות כתובות עלולות להיות מסוכנות, ויש לו זיכרון משובח.