בין חביון הלב לטוב למות בעד ארצנו

פרק א "דניאל שפרנוב" לאהרן אברהם קבק: התלוש האובדני בין "תהום נשמת האדם הדואבת" ובין "היגון העברי" — המקרה של דניאל שפרנוב

עלילת הרומן "דניאל שפרנוב" (קבק 1912), כמו עלילות רבות בספרות העברית של מפנה המאה העשרים, מסתיימת בהחלטתו של הגיבור הראשי, דניאל שפרנוב, לשלוח יד בנפשו.7 הסיבה הגלויה לאי־השקט הפנימי המאפיין את הגיבור היא ייאושו הגובר והולך מן היהדות בגולה, שלכאורה נגזר עליה גזר דין מוות: "יהדות של ששת מליוני יהודים גוססת [...] באו ימים שהנשמה הערטילאית הזאת תתחיל מפחדת מעצמה, מההויה המשונה שלה, נרגיש את ריח הרקבון העולה מבשרנו, כמטורפי דעת נרוץ ומנוס לא יהיה לנו מעצמנו ובשרנו..." (77, ההדגשות שלי). דניאל תולה את מצוקתו ב"יגון העברי": "כל כך עמוק הוא [...] ואיזו מילה ימצא היהודי בשביל ידידו הנוצרי או אהובתו הנוצרית בשביל למסור להם משהו, נטף אחד מן היגון הזה?" (58). אותה "מרה שחורה" (121) של דניאל מיוחסת אפוא למצוקת הקיום הלאומית. גם ההחלטה על התאבדות בסופו של הרומן נובעת כמדומה מייאוש מגורל האומה, הנתונה בסכנת השמדה בשל פוגרומים; הפרט המביא להחלטה הסופית להתאבד הוא מכתב המבשר על התנצרותו של צעיר יהודי מתבולל, ממכריו של שפרנוב (198). שפרנוב מנמק את ההחלטה על ההתאבדות בטיעון בעל גוון לאומי, בהשוותו בין גורלו לגורל נצורי מצדה שבחרו בהתאבדות ההמונית (170): "כולנו סובבים במעגל קסמים. לדלג אי אפשר. להנצל צריך! היכן היא הדרך הרחבה והנאורה המובילה אל חרות העם? [...] צריך להזדרז ולעבור אל הנתיב הצר, שמוביל אל חרותך אתה [...] חרות מחייך הפעוטים והכבדים..." (200). התאבדותו של שפרנוב זוכה אפוא להנמקה לאומית־קולקטיביסטית, משל הייתה זו תוצאה ישירה של הגורל הלאומי העגום של עמו בגולה.

ואולם מהר מאוד מתברר כי המצוקה הלאומית אינה אלא רציונליזציה של מצוקה נפשית אישית. התאבדותו היא אירוע נפשי פנימי המבטא את מורכבות הנפש הפרטית ואת מצוקתו של היחיד. ואומנם, לצד הנימוק הלאומי מציב הרומן בעקיבות נימוק נוסף, מרכזי לא פחות, להתאבדותו של שפרנוב: נימוק פסיכולוגי, אישי, הנשען על אישיותו המורכבת. כלומר המישור הלאומי הוא מקור בלתי אכזב לרציונליזציות של הקריסה הנפשית, והחוץ אינו אלא השלכה של העולם הפנימי. בסופו של דבר התנועה היא אפוא דו־כיוונית: אי אפשר להפריד בין האישי ללאומי והם מתמזגים.

ככל שהעלילה מתקדמת כך מקבלת הפסיכופתולוגיה הנפשית של שפרנוב מקום מרכזי ובולט. שפרנוב לוקה בדיכאון כרוני, "בנפשו נעדרה המנוחה", והוא סובל גם מאימפוטנטיות, משנאה עצמית וממגוון תסביכים נפשיים המעוררים אצלו מחשבות אובססיביות חסרות תכלית. מוקדם מאוד ברומן מתגלה זיכרון ילדות של שפרנוב, חוויה שחווה בערב פסח בביתו של אביו הרב. דניאל מצטייר, כבר כילד צעיר, כמי שנוטה לתחושות עזות של בדידות וניכור, אך אף שהעצבות היא בת לווייתו הקבועה סיבתה נותרת חסרת פשר: "אל לבו של שפרנוב קרבה עצבות לא־מחווירה, גפפה אותו בנשימתה ולחצה היטב... זאת היתה עצבותו הידועה לו משכבר הימים, כעין אישה עצובה וטורדת, שכבר הסכנת אליה, שאי אתה יכול לחיות בלעדיה, אולם בבואה היא מרעילה אותך בפניה השוממים ואנקותיה המוצצות נשמתך" (91). בבגרותו נעשה שפרנוב גבר מושך, שנשים רבות נכבשות בקסמו, אך הוא אינו מסופק מהארוטיקה בחיי נישואיו, שמצטיירים כיחסים רוויי קנאה וזעם, ומשליך על רעייתו את עולמו הפנימי ואת חוסר הביטחון שלו בגבריותו. נדמה כי האנרגיה הליבידינלית של שפרנוב הופכת להיקסמות מן המוות, שכן לאורך הרומן מובלטת משיכה ארוטית־מציצנית, ואפילו מעט פרוורטית, לאקט האובדנות. משיכה ארוטית זו אל הכוחות התנטיים היא אחת הסיבות להתאבדותו של הגיבור בסופו של הרומן, התאבדות שמיוחסת כאמור לגורמים לאומיים אף שברור כי מקורה בדינמיקה נפשית מורכבת של אדם צעיר הלכוד בפקעת תסבוכות רגשיות.

לאורך העלילה מובלטים חיבוטי הנפש וההרהורים הקיומיים של הגיבור הראשי, המובילים אותו בסופו של הרומן להחלטה להתאבד. ואולם אופציית ההתאבדות אינה מעסיקה רק את הגיבור המרכזי, אלא גם דמויות נוספות. יתר על כן, לאורך הרומן יש דיון עשיר בתופעה, בעיקר מן הזווית המוסרית־פילוסופית. תמת ההתאבדות משמשת תבנית יסוד שלאורה נבחנים רבים מהרעיונות המועלים ברומן. מאריה אברונין, אחת הדמויות המרכזיות, שאף היא מסיימת את חייה בהתאבדות, מכריזה בראשית הרומן: "פעמים שאני חושקת מאוד במוות" (38). משפט זה מעורר דיון: האם ההתאבדות מגלמת כוחות נפש עזים, כפי שגורסת מאריה, או שדווקא האחיזה בחיים היא שדורשת תעצומות נפש, כפי שסבור דניאל. האם הבחירה בהתאבדות היא עמדה מוסרית פסולה, עמדתה של שרה, רעייתו של שפרנוב, שאף היא עסוקה באפשרות ההתאבדות, או שמא אדם נושא באחריות אישית לגורלו ולכן רשאי לבחור לסיים את חייו בטרם עת, כפי שסבור מרגולין, שדמותו מבטאת ברומן עמדה פילוסופית רומנטית בנוגע להתאבדות. בוויכוחים אלו נשמע כמובן הד של הגישות הפילוסופיות הרווחות לתופעת ההתאבדות.

הפלירט התמידי של הגיבור הראשי עם המוות מומחש באמצעות זיכרון של מאורע מעברו הרחוק כפעיל פוליטי. נערה צעירה ויפה מאגודת האנרכיסטים שמה קץ לחייה בתלייה וסיבת התאבדותה נשארה חסרת פשר. שפרנוב מנסה בעקשנות להבין את הנערה, ובעיקר לעמוד על פשר התאבדותה, אך נכשל. בה בעת ניכרת אצלו משיכה פרוורטית, מציצנית, אל מות הנערה — שנרמזת בתיאור הצצתו בתחתוני הגופה לאחר ההתאבדות: "זה לא ישכח לעולם — הוסיף חרש — אני רואה אותה עכשיו. מכנסיים קטנים ולבנים לבנים כשלג נשמטו במקצת מתחת לשמלתה" (37). לא זוועת המוות היא המובלטת בתיאור זה, אלא חלקיה המוצנעים של אותה נערה, החרוטים בזיכרונו ואינם נותנים לו מנוח. התמונה מיטיבה להמחיש את עוצמת ההיקסמות מן המוות, דחף תנטי מפעפע שמעורבב ללא הפרד ביצרי ארוס יוקדים. הזיכרון הפלסטי של הנערה ברגע מותה, ששפרנוב מתאר לנוכחים כ"תמונה מגוללה אל הקיר" (37), מזעזע את הנוכחים, גורם להם להרגיש כאילו הם עצמם עדים לזוועת ההתאבדות, ומצליח לעורר בהם חמלה ואמפתיה.

מנגנון ההשלכה מן המישור האישי למישור הלאומי משמש את שפרנוב גם לאפיון שאר הדמויות. כשניקה, נערה צעירה שזה עתה נפרדה מאהוב ליבה, בוכה בזרועותיו, דניאל מנשקה ואומר לה: "לא אותך אני מנשק אלא את צערנו הלאומי!" (121). את התאבדותה של מאריה אברונין, אקט שמפורש כהקרבה לטובת הכלל אף שברור כי הוא קשור קשר הדוק למצוקה שחשה במחיצת בעל אטום לצרכיה, הוא מפרש כתגובה למאורעות הלאומיים הקשים ואומר: "ארורים הם החיים האלה שדורשים כפרה כזו!" (131). יחסו של שפרנוב לרעייתו שרה מדגים היטב מנגנון זה. לדבריו, התאהב בה בשל פעילותה הציונית והוא מתארהּ בעת היכרותם "עבריה כזו עם חותמה של התוגה הלאומית על המצח" (182). גם את דעיכת אהבתם הוא תולה בהסטת שאיפותיה הלאומיות של שרה הצידה עם הולדת בנם הצעיר. הוא מהרהר: "חשב אותה לאישה אמיצה, בעלת מרץ וכקטר. חשב כך וטעה. אולי היתה כזו, אלא שגם היא עיפה כמו אחרים עכשיו. היא אך יהודיה פשוטה וחלשה ככל היהודיות... כורעת נופלת תחת משא חוב קטן ואינה יכולה קום..." (182, ההדגשה שלי). דרך מבטו זה באשתו מתבהרת ההשלכה של העולם הפנימי, הרווי שנאה עצמית יוקדת לזהותו היהודית.

אם כן, דניאל תולה את המצוקה של שרה בעובדה שזנחה את שאיפותיה הלאומיות. ואולם ברור כי הסיבה המרכזית לאומללותה היא היעדר האהבה בחיי הנישואים שלה. מצוקתה האמיתית של שרה מתגלה בעיקר בסצנת העמידה על הגשר, סצנה שאופיינית כאמור לספרות התקופה, שבה היא שוקלת לסיים את חייה. בסופו של דבר שרה בוחרת בחיים: "נרתעה ממעקה הגשר, כאילו איזה כוח טמיר חטפה בזרועותיו ונשאה. רצה ורצה זמן רב, מבלי הרגש שום לאות [...] לא נרגעה עד שנכנסה אל חדר המטות. ראתה שדניאל איננו עדיין, ובנימין ישן לו במנוחה, התנפלה בבגדיה על מיטתה, עיפה, נלאה, מדוכדכה ומבולבלה מחמת זועת־נפשה... ובשכבה ככה הבינה בבירור שחייה כבר נפתרו גם בלי עזרתה, הלאה הלאה תמשך רצועת חייה האבלים, ולמצוא פתרון אחר אין כוח ואין יכולת..." (145). המחשבה על ההתאבדות אינה זוכה בסצנה זו למילים אלא מתבררת מן הבריחה ומזרם התודעה המופיע בעקבותיה.

גם התאבדותה של מאריה אברונין מבטאת לכאורה את היסוד הקולקטיביסטי, אך לאמיתו של דבר קשורה למצוקה נפשית. מאריה, ידידתו של שפרנוב, מקריבה כביכול את חייה למען הפרולטריון הרוסי. היא מנסה להרוג בתוך כך את שר גדוד הארבעה־עשר, המתעלל באסירים הפוליטיים ואף מתכנן פוגרום ביהודי העיר. כלומר היא מביימת את התאבדותה כאקט בעל משמעויות פוליטיות, כאילו ניאותה לקפח את חייה למען אידיאלים פוליטיים נשגבים. ואולם בקריאה מדוקדקת מתבהר כי גם התאבדותה נובעת ממצוקה נפשית, פרטית, תוצאה של היעדר אושר בחיי הנישואים (38). את מצוקתה היא פורשת באוזני מרגולין, היחיד הרואה את סבלה מבעד להצהרותיה הפוליטיות ואף מאיר את עיניו של שפרנוב: "...מאריה מיכאילובנה פנתה אל הדימוקראטיה והתחננה לפניהם שימלאו את ידיה לעשות איזו עלילת טרור מסוכנה... והגיבורים שלנו... דחוה באופן מעליב... אילו לא טחו עיניהם מראות, הרי היו צריכים להרתע בחרדה וביראת התרוממות מפני תהום נשמת האדם הדואבת..." (94).

מרגולין מתפקד ברומן כתשליל של שפרנוב וכדי לשקף לו את נטייתו לשימוש מסיבי בהשלכה הוא מפנה את הזרקור לתפקיד החשוב שממלאים העולם הפנימי ומצוקותיו בתשוקת המוות (94). כבר בראשית הרומן מציין מרגולין כי ההסבר האפשרי היחיד להתאבדות של נערה צעירה (הנערה שמתאר שפרנוב) הוא מחלה נפשית (38). עמדתו בשאלה מה משפיע על התאבדותו של אדם, הגורם האישי או הלאומי, מובלטת בבירור: שלא כמו הגיבור, שגורס שההיבט הלאומי הוא שקובע את גורל האדם, מרגולין מתעקש שהפרט, אישיותו, נימי נפשו הם שקובעים את גורלו. באמצעות דמותו של מרגולין מתברר שהנימוקים הלאומיים המשמשים את שפרנוב להסביר את מצבו הנפשי הם רציונליזציות, ניסיונות נואשים להבין את חיבוטי הנפש המלווים אותו מילדותו.

ככל שהעלילה מתקדמת כך מובלטת יותר התחלואה הנפשית המאפילה על הכוחות הבריאים שבנפש. הדיכוטומיה בין הכוחות הבריאים בנפש לכוחות החולים בה מבוטאת במטפורה שמנסח דניאל עצמו: "לכל בן אדם יש זוג נשמות, לבנה ושחורה... הנשמה השחורה היא איזו בריה גדולה, גסה, רעה ומסוכנה. וקרני משוש יש לה כמלקחי הסרטן... קרני משוש כאלה, ששולחתם לכל צד, לכל עבר [...] והנשמה הלבנה שבו זעירה היא ושולחת קוים זיקים דקים. הנה, רואה את, קוים לבנים ודקים אלו חייב אדם לבקש ולמצוא סביבו, לאחוז ולהחזיק בהם. אלמלא כך, אין לו תקומה בחברה" (28). המרה השחורה מביאה אפוא לאובדן בוחן המציאות ולשיגעון. רמז ראשון לכך טמון מוקדם בעלילה: שפרנוב משוחח עם ידידתו על הגורל העגום הצפון לעם היהודי בגולה, וכשהיא מתרחקת הוא עוקב אחריה במבטו עד שברגע מסוים המציאות והדמיון נמהלים זה בזה:

נשמתו התעטפה בצללי הערב להסתר מפחד פנימי [...] סחור סחור התעופפו כתות עורבים שחורים שנשרו מהם בחלל האויר צריחות שכול ואלמון [...] כניעור משינה שפשף את עיניו והביט מסביבו. מה זה? דמיון? מציאות? כיצד עורבים האידנא? בן רגע חלפה התמונה ואינה [...] משונה! מעשה העצבים. אח, העצבים!...(84).

ואולם מצבו הנפשי של דניאל מידרדר מאוד רק לאחר שהוא צופה באירוע ההתאבדות האלים של מאריה. התפיסה שהתנהגות אובדנית היא התנהגות "מידבקת" ידועה כמובן זה שנים רבות ומכונה "אפקט ורתר" על שם ספרו של גתה (גיתה 1994). ואומנם מתברר שיש בהתאבדותה היבט "מידבק" המשפיע על התנהלותו ומביא אותו לידי התנהגות חסרת שיפוט ואף פסיכוטית:

אף לשפרנוב היו ימים שהתרכז והתכנס לתוכו. היה סוגר את עצמו בחדרו ומתלבט שם כארי בסבכו... בגימנסיה התנהג באופן משונה. היה באמצע השיעור מדבר אל עצמו איזו דברים לא ברורים, עושה תנועות מצחיקות בידיו. במחלקה היה שולט תוהו ובוהו, ומנהל הגימנסיה שהיה צריך להכנס אל המחלקה פעמים אחדות לקול השאון והצחוק ששרר שם, הוכרח לבקש את דניאל שפרנוב להישאר בביתו איזה זמן עד שישקמו עצביו ושישאל ברופאים (186).

הדמויות הסובבות את שפרנוב ערות למצבו הפסיכוטי. ניקולאי אומר שהוא סובל מ"מניה של רדיפה" (115), רעייתו מזכירה את "עצביו המרוגזים" (187) וידידתו אניוטה טוענת כי "עצביו נתקלקלו באופן מבהיל" (שם) עקב הפוגרומים ביהודים. בהמשך הרומן שפרנוב בוגד באשתו עם גויה וגם מעשה זה מבטא את מצבו הרעוע. הבגידה עצמה טעונה אף היא בכפל משמעות: למראית עין שפרנוב שוכב עם "גויה" כדי להרגיז את אומתו, המכונה בפיו "בעלת מום", אך לאמיתו של דבר מדובר במשיכה ארוטית לאישה ששונה מרעייתו בהתנהגותה המוחצנת. שפרנוב, כהרגלו, מספק הסבר "לאומי": "אני חולה [...] יהודי חולה אני..." (190); אבל אמירה זו משקפת את השנאה העצמית השולטת בעולמו הפנימי ובסופו של דבר מובילה להתאבדותו. קריסתו הנפשית של דניאל על רקע אישיותו המורכבת והמסוכסכת היא אפוא הסיבה המרכזית להחלטתו לסיים את חייו בסופו של הרומן.

לסיכום, שפרנוב הוא האבטיפוס של דמויות התלושים: גבר צעיר, עתיר ארוס ויצר הרס עצמי, הפועל בהשפעת בליל מצוקות לאומיות ופרטיות עד שחייו הופכים בלתי נסבלים והוא בוחר בהתאבדות. כבר ברומן מוקדם זה, שנכתב בראשית דור התלושים, מגולם בהתאבדות אינדקס דחוס ומהודק המכיל בתוכו בזעיר אנפין שלל תמות של ספרות התקופה: דמות התלוש ומצוקותיו הקיומיות, המובילות להתאבדות; ההיקסמות מאקט ההתאבדות; קריסתה של ההבחנה המלאכותית בין הפרטי לציבורי; השלכתה של הנפש הפרטית על המישור הלאומי, וההפך: פירושו של המישור הפרטי במונחים קולקטיביסטיים. ברומן של ברנר, "מסביב לנקודה", שיוצג להלן, נמשכת הדרמה האובדנית של התלוש, הפעם בדמות תסמונת פוסט־טראומטית של התבגרות בהיעדר דמות אב.

7 הרומן הוא חלקה השני של טטרלוגיה. תמת ההתאבדות ממלאה תפקיד חשוב בכל חלקיה, ובעיקר בחלקה הרביעי, "בין ים ובין מדבר" (1932). כל ההפניות ל"דניאל שפרנוב" בפרק זה הן לקבק 1912. ההפניות יובאו בסוגריים בגוף הטקסט ויכללו מספרי עמודים בלבד.