בינה לעיתים

כל כך הרבה זמן לא כתבתי. השפע נעצר, המעיין נחתם. גן נעול, אחותי כלה, גן נעול.

לפני תשעה חדשים וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר; אך איתו גם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

כמה סבל עובר על האדם כשהוא אינו יכול לבטא את רחשי ליבו. כמה כאב יש במילה העצורה. וכמה עוצמה.

תשעה חודשי עיבור. פנקס מקופל ומונח, הפה סתום. ועם העובר חווה בעצמי תקופת מעבר. עוצמת את עיניי. רוצה או לא רוצה, מתבוננת פנימה.

תשעה חודשים, שבהם הנר דלוק למעלה מראשנו, רואים מסוף העולם ועד סופו, אך הכול בהעלם, בנסתר, גנוז.

בְּשׁוּב ה‘ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. חלום חלמוני, היולי. האם פעם ייפתח שוב הלב?

האם נזכה שוב להיות כצינור, שדרכו יעבור שפע רב?

מתפללת שכן. ולא יודעת אם אכן. הכול פתוח, וייתכן שיהיה שונה מחר.

ואולי לא ייפתח הערוץ. ואול לא ייזל עוד הקולמוס.

אך יודעת, שגם אם לא - משהו אחר ישתחרר, עולם חדש יתגלה.

אם לא אקבע את עצמי למי שהייתי אתמול, אולי אופתע מחר?

ומה מייעד לי הקב“ה במופע הבא?

ב“ה, כבר מתקרבת ללידה. רחשי החיים העדינים, שפעמו בקרבי, הפכו אט-אט לבעיטות חזקות. משהו רוצה להתפרץ החוצה. לצאת.

ראש השנה. התאריך. מה ומי ייוולדו ביום הזה?

מחכה כבר לשמוע את יבבות הבכי מפלחות באוויר. את קול השופר מבשר החיים.

מתקרבת לאט, בחשש, בפחד. אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?

היום הרת עולם. היום ההיריון מסתיים, ונולד אדם.

ומה בי ייוולד? ומה משימתי השנה?

לא יודעת בדיוק מתי יהיה הרגע. הידעת עת ללדת? אבל יודעת דבר אחד - בראש השנה משהו ייברא.

ותחושת סקרנות ממלאת את ליבי. מה אכן יילד יום?

“בראש השנה ייכתבון, וביום צום כיפור ייחתמון“. הרי הכול נקבע בימים הללו.

החיים והחידלון. הלידות והמוות. והאם אין גם המוות סוג של לידה? והאם אין בכל סוף גם משהו מן ההתחלה?

איזו בשורה שמעתי בשעת משבר?

מה בי נולד אז, כשאבדתי?

ומה מצאתי כשכה חיפשתי?

כולנו כל העת חוֹווֹת, מתחילות ומתגלגלות.

ולוואי שיהיו כל הלידות לטובה.

ולוואי שיקלו חבלי הלפני.

ולוואי שנהיה פתוחים לעשות את רצונך ה‘, בשמחה.