בינתיים הכל בסדר

id="OK-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק 1 שחפית הקוטב לוח CCL

ג'וֹ פֶּפּיטוֹן נתן לי פעם כובע בייסבול שלו, של הניו יורק יאנקיז.

אני לא משקר.

הוא נתן לי. לי, לדַאג סְווִיטֶק. לי.

ג'ו פפיטון והוֹראס קלארק1 באו לחטיבת הביניים "קָמילוֹ" ושיחקנו איתם. אני ודני הוּפֶּר והוֹלינג הוּדהוּד, שהם חבר'ה טובים. זרקנו כדורים עם ג'ו פפיטון ועם הוראס קלארק וגם חבטנו. הם שרו לנו כשחבטנו: "הוא חובט, הוא חובט־בט־בט, הוא חובט..." זה היה השיר שלהם.

ואחר כך הוראס קלארק נתן לדני את הכובע שלו, וג'ו פפיטון נתן להולינג את הז'קט שלו (כי הוא בטח ריחם עליו בגלל השם הטיפשי שלו), ואז ג'ו פפיטון נתן לי את הכובע שלו. הוא הוריד אותו מהראש ונתן לי. ממש ככה. הוא חתם עליו בִּפנים, ככה כולם יֵדעו שהוא באמת שלו. של ג'ו פפיטון.

זה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.

החבאתי אותו במשך ארבעה חודשים וחצי. ואז אחי הדביל מצא אותו. הוא נכנס בלילה כשישנתי ועיקם לי את הזרוע מאחורי הגב שלי כל כך גבוה, שאפילו לא יכולתי לצרוח מרוב שכאב לי, והוא אמר לי להחליט אם אני רוצה יד שבורה או לתת לו את כובע הבייסבול של ג'ו פפיטון. בחרתי ביד שבורה. ואז הוא תקע את הברך שלו באמצע עמוד השדרה שלי ושאל אם אני רוצה גב שבור בנוסף ליד שבורה, אז אמרתי לו שהכובע של ג'ו פפיטון במרתף מאחורי תנור הנפט.

הכובע לא היה שם, אבל הוא ירד. הוא כזה דפוק.

אז לבשתי מהר חולצת טי ומכנסיים קצרים וחבשתי את הכובע של ג'ו פפיטון — שהתחבא כל הזמן מתחת לכרית שלי, איזה אידיוט — ויצאתי מהבית. אבל הוא תפס אותי. גרר אותי מאחורי החניה. לקח את הכובע של ג'ו פפיטון. הכה אותי במקומות שלא רואים בהם את החבורות.

אסטרטגיה של... טוב, זה לא עניינכם. נראה לי שהוא חבש את הכובע עשר שעות — מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך הוא נתן את הכובע ללינְק ויטֶלי תמורת סיגריות, ולינק ויטלי חבש אותו יום אחד — מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. אחר כך לינק נתן אותו לגלֶן דילארד תמורת מסרק. מסרק! וגלן דילארד חבש אותו יום אחד — מספיק זמן שאראה אותו על הראש שלו בבית הספר. ואז גלן איבד אותו כשנהג בלי רישיון במוסטנג של אחיו, עם גג פתוח. הדביל. הכובע עף איפשהו בג'רוזלם אֶבֶניוּ. שבוע חיפשתי אותו.

בטח עכשיו הוא באיזו תעלת ביוב, נשטף בגשם או משהו. בטח כל מי שחולף על פניו ורואה אותו חושב שהוא חתיכת זבל.

וזה נכון. זה מה שהוא. עכשיו.

אבל פעם הכובע הזה היה הדבר היחיד שלי שלא היה שייך לבן אחר במשפחת סוויטק לפָני.

אני יודע. זה חסר משמעות בעינֵי כולם חוץ ממני.

ניסיתי לדבר על זה עם אבא שלי. אבל זה לא היה יום טוב לדבר איתו. רוב הימים הם לא ימים טובים לדבר איתו. רוב הימים הוא חוזר בפנים אדומים ובעיניים קצת עצומות ובשתיקה קטלנית שמבהירה לך שיש לו הרבה מה לומר, אם הוא רק ירשה לעצמו להתחיל לדבר, ואי אפשר לדעת מתי הוא יפסיק אם הוא באמת יתחיל, אז עדיף שמר קלרוֹס היפה ממפעל "קלרוס עצים" המזורגג לא יהיה האיש שבגללו הוא יתחיל, כי הוא יכניס לו אגרוף ולא מעניין אותו אם הוא יפטר אותו כי זאת עבודה דפוקה גם ככה.

ככה היה אבא שלי כשהוא לא הרשה לעצמו להתחיל לדבר.

אבל היתה לי תוכנית.

אני אבקש מאבא שלי לקחת אותי לאצטדיון היאנקיז. זה הכול. אם רק אוכל לפגוש את ג'ו פפיטון עוד פעם אחת. אם רק אוכל לספר לו מה קרה לכובע הבייסבול שלי. הוא יסתכל עלי ויצחק, ויבלגן לי את השיער, ואז יוריד את הכובע שלו ויחבוש אותו על הראש שלי. "הנה, דאג," יאמר ג'ו פפיטון. פשוט כך. "הנה, דאג. הוא מתאים לך הרבה יותר." זה מה שג'ו פפיטון יאמר. כי ככה הוא.

זאת היתה התוכנית שלי. הייתי בסך הכול צריך שאבא שלי יקשיב.

אבל בחרתי יום רע. כי אין ימים טובים.

ואבא שלי אמר, "השתגעת? השתגעת לגמרי? אני עובד ארבעים וחמש שעות בשבוע כדי לשים לכם אוכל על השולחן, ואתה רוצה שאקח אותך לאצטדיון היאנקיז כי איבדת איזשהו כובע בייסבול מחורבן?"

"זה לא סתם כובע מחורבן —"

זה כל מה שהצלחתי להגיד. הידיים של אבא שלי מהירות. ככה הוא.

מי יודע מה אבא שלי הוציא מהפה שלו ביום שהוא הרשה לעצמו להתחיל להגיד את מה שהוא רצה להגיד למר קלרוס היפה, ואפילו לא ניסה להשתלט על עצמו. אבל אחרי שאמר את זה הוא חזר הביתה עם פנס רציני, כי מתברר שלמר קלרוס היפה יש ידיים זריזות יותר משל אבא.

ועוד יתרון אחד היה למר קלרוס היפה: הוא יכול לפטר את אבא שלי מתי שרק רצה.

אז אבא שלי חזר עם קופסת האוכל שלו ביד ותחבושת על הפרצוף והמשכורת האחרונה בהחלט שקיבל מ"קלרוס עצים בע"מ", והוא הסתכל על אמא שלי ואמר, "שלא תגידי מילה," והוא הסתכל עלי ואמר, "עדיין מוטרד מכובע בייסבול מחורבן?" והוא עלה והתחיל לעשות טלפונים.

אמא ביקשה שנישאר במטבח.

הוא ירד כשגמרנו את ארוחת הערב, ואמא קפצה ממקומה והביאה לו צלחת שהיא שמרה חמה בתנור והניחה אותה מולו.

"זה לא התייבש, נכון?" אמר.

"לא נראה לי," אמרה אמא.

"לא נראה לך," אמר והוריד את נייר הכסף, נאנח, ולקח קטשופ. הוא מרח אותו על הקציצות שלו. שכבה עבה הוא מרח.

ונגס נגיסה אדומה.

"אנחנו עוברים דירה," אמר.

ולעס.

"עוברים דירה?" אמרה אמא שלי.

"למֵריסוִויל. בצפון." עוד נגיסה אדומה. לעיסה. "במפעל 'באלארד' לנייר מחפשים עובד, ואֶרני אֶקוֹ אומר שהוא יכול להכניס אותי לשם."

"ארני אקו," אמרה אמא שלי בשקט.

"אל תתחילי עם זה," אמר אבא שלי.

"אז הכול מתחיל מהתחלה."

"אמרתי —"

"בילויים בברים, היעלמויות למשך כל הלילה, אתה תחזור הביתה —"

אבא שלי קם.

"איזה מהבנים שלך הפעם?" אמרה אמא שלי. אבא שלי הסתכל עלי.

השפלתי את העיניים ואכלתי את שארית הקציצה שלי.

ארזנו במשך שלושה ימים. אמא שלי לא דיברה הרבה בימים האלה. בבוקר הראשון היא שאלה רק שתי שאלות.

"איך נודיע ללוקאס לאן עברנו?"

לוקאס הוא אחי הבכור שהפסיק להרביץ לי לפני שנה וחצי, כשצבא ארצות הברית גייס אותו להרביץ לוויֶיטקוֹנג2. הוא נמצא באיזו דלתא, אבל אנחנו לא יודעים יותר מזה כי אסור לו לומר לנו, והוא לא כותב לנו הרבה בלאו הכי. מבחינתי זה בסדר.

אבא שלי הרים את עיניו משתי ביצי העין שלו. "איך נודיע ללוקאס לאן עברנו? דרך שירותי הדואר האמריקני," אמר בקול שנותן לך להרגיש הכי מטומטם בעולם. "ולא אמרתי לך שאני רוצה חלמונים רכים?" הוא הדף את צלחת הביצים, הרים את ספל הקפה והשקיף מהחלון. "אני לא אתגעגע למקום המחורבן הזה," אמר.

"אתה מתכוון לשכור משאית?" שאלה אמא שלי אחר כך, ממש בשקט.

אבא שלי לגם מהקפה שלו. ושוב לגם.

"ארני אקו יגיע עם משאית מהמפעל," אמר.

אמא שלי לא שאלה עוד שאלות.

אבא שלי הביא ארגזים מהסוּפֶּר "אֵיי־אֶנד־פּי". זה היה באחד מימי הקיץ האלה שבהם השמים חמים מכדי להיות כחולים וכל מה שרואים זה לבן מטושטש. הכול מיוזע ואתה חושב שאם תהיה בפסגה — כלומר, ממש למעלה — ביציעים של אצטדיון היאנקיז, רק אז אולי תרגיש משב רוח קל, אבל בטח לא בשום מקום אחר. אבא שלי נתן לי ארגז שהדיף עדיין ריח בננות שנשלחו מאיזה מקום שמדברים בו ספרדית, ואמר לי להכניס פנימה את כל מה שיש לי ולזרוק לפח את כל מה שלא נכנס. הכנסתי הכול — חוץ מאשר את הכובע של ג'ו פפיטון, שעדיין מונח שם בגשם בתעלת ביוב — ואתם אולי זוכרים את זה, אם אכפת לכם בכלל. אז מה? אז מה? אני שמח שאנחנו עוזבים.

אחרי היום הראשון של האריזה, הבית היה מבולגן. ארגזים פתוחים מפוזרים בכל מקום, עם כל מיני דברים בתוכם. אמא שלי ניסתה להדביק תוויות ולשמור על סדר — למשל, כל כלי המטבח בארגזים במטבח, כל הסדינים והציפיות והמגבות בארגזים ליד ארון הסדינים והמגבות, וכל הארגזים הקשיחים ליד דלת הכניסה, בשביל הכלים והזבל של אבא שלי. אבל אחרי שהוא מילא את הארגזים ליד הדלת, הוא התחיל להכניס דברים יחד עם כלי המטבח. מברגים ומפתח ברגים ומכשיר שהוא הפיל על ערמת צלחות ואפילו לא הסתובב להסתכל כששמע אותן נשברות. אבל אמא שלי הסתובבה. היא הרימה את השברים שקודם עטפה בעיתון, והחזיקה אותם לרגע קרוב אליה. אחר כך זרקה אותם בחזרה לארגז כמו זבל, כי זה מה שהם היו עכשיו. זבל.

כמו הכובע של ג'ו פפיטון.