בית מלאכה לכתיבה

»«»«»« לכתוב או לא לכתוב »«»«»«

אבי ואימי היו מאוהבים, ובה בעת לא יכלו לסבול זה את זה. הנישואים שלהם היו תערובת סוערת וחסרת היגיון של עונג וייסורים שנקטעה מדי פעם בפרידה קצרה. אלא שבכל פעם שהעזו להיפרד גילו שוב שאין להם מושג איך לחיות בנפרד. ומוטב כך, שכן ממילא הם חשו מחויבים להישאר נשואים. לא בשבילם, כמובן. רק בשביל הילדים.

כדי לשרוד את הסבך הזה הם פיתחו שלל דרכים לברוח זה מזה ולהישאר יחד בו זמנית. היעילה מכולן הייתה לעבור דירה. כל מעבר כזה סיפק להם פרויקט משותף שכלל עשרות מטלות קטנות שיש לבצע, עומס שהסיח את הדעת מהאומללות המתמשכת, ונושא עשיר ומרתק לשיחות סוערות ומריבות מוצדקות. ברבות הימים, כשהבנו את המנגנון שהוביל אותנו ללמוד בשנים־עשר בתי ספר שונים, קראנו לזה "טיפול זוגי גיאוגרפי". ואכן, הזוג טופל, אבל בשבילי ובשביל אחיי היו המעברים האלה סיוט גמור.

הייתי ילדה מוזרה, ובכל מקום חדש שעברנו אליו הביטו בי הילדים בחשד. היו לי גפיים ארוכות וגוף קצר, התספורת שלי הייתה משונה, הבגדים מרושלים. לא דיברתי בכלל או שדיברתי ללא הפסקה. אהבתי לרוץ אבל לא היו לי שום מיומנויות ספורטיביות או חברתיות אחרות. וגרוע מכול, את ההפסקות ביליתי מאחורי ספר, לועסת כריך שהדיף ריח אנשובי ובצל.

מאחורי הספר הייתי מציצה לעבר הילדים המתרוצצים בחצר. רציתי להכיר אותם, אבל לא היה לי מושג איך מדברים ילדים בני גילי במקום הזה ובזמן הזה. כל חבריי חיו במקומות ובזמנים אחרים לגמרי. בילבי ואן שרלי, תום סוייר והאקלברי פין, פיטר פן, פוליאנה, לורד פונטלרוי הקטן, ג'רושה אבוט, ג'ו, בת', איימי ומג, פצפונת ואנטון, לי ואורה, פיטר, סוזן אדמונד ולוסי, אסלן. כולם היו חברים נאמנים ומסורים שנדדו איתי בין ערים וכפרים ברחבי הארץ, נכונים תמיד לבלות יחד כמה שעות של עונג. הם לא חשבו שאני מוזרה, ואף שאיתם ידעתי לדבר, הם לא ציפו ממני להגיד שום דבר בכלל.

קראתי בדרך לבית הספר ובשיעור, מתחת לשולחן ובדרך חזרה הביתה. בשעות אחר הצהריים רבצתי שעות בספריות קטנות ביישובים מרוחקים או בהיכלי ספר עצומים בערים גדולות. התיידדתי עם ספרניות שזיהו היטב ילדות בודדות ועצובות ונתנו לי אישור מיוחד לקחת עוד שני ספרים, למרות שאסור.

הספרים וגיבוריהם היו חבריי, המגן שלי מפני העולם. אבל ברבות הזמן אותם ספרים היו גם לחומה בצורה שלא אפשרה לאיש להתקרב אליי, והותירו אותי לבדי. למדתי לשחק לבד, לדבר עם עצמי, לכתוב לעצמי.

בין דפי המחברות הסודיות ששימשו לי כיומנים לא נדרשתי להתאים לכללי הלבוש ולא להתנהג בהתאם למעמדי החברתי. כתבתי שם על הדירה החדשה. על חבילת השוקולד שאכלתי לבד. על המריבות עם אחיי. על המכות שחטפתי מההורים. על המורה שהורידה לי ציון. על ההתאהבות הראשונה שלי בנער שלא היה מודע ממש לקיומי.

מילאתי בכתב יד מעוקל עמודים רבים במחברות בכריכה קשה, ענודות מנעולים זעירים. מהר מאוד התרגלתי לדבר עם עצמי רק דרך קצות האצבעות, וגיליתי שיש עונג מיוחד, חריף, בניסוח מדויק של מחשבה, רעיון או אירוע. כבר בגיל צעיר מאוד ידעתי שכשאגדל אכתוב סיפורים. אולי אפילו אהיה סופרת.

לכל הפחות אנסה. למען האמת, התקשיתי להאמין שאצליח. ספר היה חפץ קדוש, וסופרים היו הכוהנים, נערצים במידה שקשה לתאר. ובכל זאת, זה כל מה שרציתי. לזכות במקום לצידם, על מדפי המתכת של הספרייה.

הוריי, שני קוראים מתמידים, קנו לי ספרים ומחברות בשמחה, קראו בעניין את ההתחלות והניסיונות הראשונים שלי ועודדו אותי להמשיך. כשהתחלתי להגיש חיבורים בבית הספר הצטרפו גם המורים למקהלה התומכת. מוכשרת, אמרו כולם. כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט לכתוב.

אז כתבתי. שרבטתי רעיונות מוזרים על פתקים זעירים. תקצירים, התחלות מפוארות. מילאתי יומנים ומחברות, ואחר כך דפים צחים שהושחלו להרמס בייבי, מכונת כתיבה ירוקה שקיבלתי מהוריי ליום ההולדת, ואחר כך קבצים במחשב. הייתי נחושה למצוא את הדרך אל איזה חדר סודי, פנימי, שבו מתחבאת התשובה. משהו פשוט לכאורה שעוד לא הצלחתי לפענח. איך כותבים סיפור.

אבל המשהו הפשוט הזה פשוט לא קרה. בכל פעם התחלתי סיפור חדש בהתלהבות עצומה, כתבתי במשך ימים ולילות בקדחתנות, בראתי דמויות ועולמות, המצאתי פיתולי עלילה, היסטוריות אישיות, סצנות יפהפיות. התנסיתי בשפה גבוהה ונמוכה, בתחכום ובפשטות, לַשְתי את השפה בעונג. ובכל פעם מחדש הגיע הרגע שבו נאלצתי לצפות בייאוש איך כל הדבר הזה שבראתי הולך וגווע תחת ידיי, מסתחרר לאיטו אל תהום השעמום והסתמיות.

לא היה לי מושג למה זה קורה. המעבר מאופוריה לכלום היה מדכדך, לפעמים עד כדי כך שלמשך תקופה פשוט הפסקתי לכתוב.

אבל בכל פעם הבטחתי לעצמי שאחזור, ובכל פעם אכן חזרתי. העזתי שוב, ונכשלתי שוב. התעקשתי, ונכנעתי בפני גוויעת המילים. זה נמשך כך שנים רבות מאוד.

ככל שחלף הזמן הלכתי ונמחצתי תחת תחושת הכישלון. לעיתים קרובות נשבעתי להפסיק לנסות. אבל למרות שניסיתי, למרות שהפסקתי לכתוב, לא הצלחתי להפסיק להתגעגע אל הכתיבה, לרצות בה, כמו אהובה מסתורית ובלתי מושגת. בתוך תוכי האמנתי בלהט שהכתיבה היא הדבר היחיד שאני אמורה לעשות, גם כשבמציאות לא נמצאו לכך שום הוכחות. במקביל, ובמשך כל העת, המשכתי לכתוב ביומנים שלי. זו עדיין הייתה הדרך היחידה שבה ידעתי לחשוב.

בתחילת שנות העשרים שלי כתבתי ביומן איזו רשימה מעניינת על ענייני השעה והראיתי אותה לאבא שלי. הוא היה עיתונאי, ובלי ידיעתי הגיש את הרשימה שלי לעורך העיתון. אחרי כמה ימים הטור שלי התפרסם. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המילים שלי מודפסות וזה היה מרגש במידה שקשה להסביר.

העורך הראשי הציע לי לכתוב באופן קבוע, וכך החלה הקריירה שלי בעיתונות. קיבלתי תחום סיקור והתרוצצתי על הטוסטוס הקטן שלי ברחבי הארץ עם פנקס ועט, כותבת במהירות ובמרץ מילים של אנשים אחרים. אחר כך הגיעו טורי הדעה, ואז כתבות צבע ארוכות ומושקעות למוספי סוף השבוע. אבא שלי אמר שהכתבות שלי הן סיפורים קצרים על אנשים אמיתיים.

הגעתי ליעד. כישרון הכתיבה שלי נבחן על ידי אנשי מקצוע מנוסים ונמצא תקף. עבדתי בכתיבה והתפרנסתי ממנה היטב. ההורים שלי היו מרוצים, וכמוהם גם העורכים. מכרים וקוראים חלקו לי מחמאות. הייתי לכותבת מקצועית.

ובכל זאת, לא אהבתי את העבודה. היא לא העניקה לי סיפוק או הנאה. רציתי לכתוב, אבל לא ככה, כתבתי ביומן שלי. רציתי לכתוב סיפורים.

לילה אחד, ברגע של תשישות גדולה, סיפרתי לעורך המוסף, איש מזוקן ועצוב, על החלומות הספרותיים הלא־ממומשים שלי. ידעתי שהוא היה פעם עורך ראשי בהוצאת ספרים גדולה וקיוויתי שיגלה לי איזה סוד או יחליט לעזור לי.

העורך הקשיב לווידוי שלי בהבעה העגמומית־חשדנית הקבועה שלו. ככל שהתקדמתי היא נעשתה קודרת יותר, כמעט מאיימת. "את מדברת שטויות," אמר לבסוף. "את חצופה וכפוית טובה. כל כך נדיר שאדם מצליח להתפרנס בכבוד מכתיבה, ואת מבין כולם זכית. את צריכה להיות אסירת תודה."

נבהלתי קצת מעוצמת הדברים. הנהנתי בצייתנות.

"ושלא תחשבי שיש איזה משהו מיוחד בכתיבת ספרים," הוסיף. "עבדתי עם עשרות סופרים, חבורת מטורפים. וזו בדיוק אותה עבודה. בסופו של דבר, כתיבה היא כתיבה."

יצאתי ממשרדו שפופה, נכונה להכיר תודה על מה שניתן לי. לזכור שזה לא משנה, כתיבה היא כתיבה. עבדתי קשה. כתבתי עוד כתבות. ראיינתי עוד מומחים ועֵדים ואנשים מן השורה. קיבלתי עוד מחמאות. זכיתי לעוד קידום מקצועי כשעברתי לעיתון מרכזי יותר, וקיבלתי משכורת גבוהה יותר. וכל אלה לא שינו דבר. הכתיבה העיתונאית עדיין לא העניקה לי סיפוק או משמעות.

כבר לא הייתי ילדה על טוסטוס. בשנים שחלפו נישאתי ונולדו לי ילדים. העבודה שלי בעיתונות פרנסה את המשפחה הצעירה שלנו היטב. כמעט מבלי משים שקעה בי ההבנה שזו המציאות. אני עיתונאית, וכזו אשאר. חלום הכתיבה הספרותית נותר מאחור. לא בזבזתי עוד זמן על כתיבת התחלות ורעיונות חסרי תוחלת או על קריאת ספרים. פשוט לא היה זמן לזה. אבל זה היה בסדר. הייתי כמו כולם. אם צעירה, עובדת חרוצה, מותשת תמיד, וגם לא כל כך נחמדה.

כי בינתיים, כדי להתמודד עם החיים החדשים האלה, פיתחתי לעצמי שריון של ציניות ומרירות. בכל פעם שמישהו דיבר איתי על ייעוד, גיחכתי. ידעתי מזמן שייעוד הוא קשקוש. הבטחה רוחנית בשקל. עוד שקר שנועד לעזור לנו להתמודד עם חוסר התוחלת של הקיום, עם השגרה החלולה של עולם המבוגרים.

היחסים שלי עם הכתיבה התבססו ושקעו אל דפוס מוכר. הם הזכירו לי את הנישואים של הוריי: אהבתי אותה ולא יכולתי לסבול אותה. סבלתי איתה ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות בלעדיה. רציתי לעבור דירה. רציתי להפסיק לכתוב.

ודווקא אז, כשכבר גיששתי אחרי עתיד מקצועי אחר לגמרי, הגיע יום אחד אחי הצעיר עם מתנה עטופה בנייר חום וחבל דק. "את נראית לי קצת עצובה," אמר. "אולי את צריכה לנסות שוב לכתוב." בחבילה היה ספר על כתיבה, וגם מחברת בכריכה קשה ועט פיילוט כחול פשוט.

הספר לא מצא חן בעיניי. הוא היה אמריקני מאוד, סוג של "כך תשפרו את חייכם בשנים־עשר שבועות". הציניות שלי הרימה ראש. כשרפרפתי בו בחיפוש אחר משפטים מטופשים במיוחד נפלו עיניי גם על הבטחה חד־משמעית: "אם תתמידו, הכתיבה תגיע."

גיחכתי. שנים רבות כתבתי בהתמדה, והכתיבה לא הגיעה.

ובכל זאת, משהו קרה. התעורר בי געגוע לתחושה המוכרת של היד האוחזת בעט ונעה על פני הדף מעצמה, בלי מטרה, בלי מרואיין ובלי כתבה. הותרתי את המחברת והעט על השולחן בפינת האוכל. ולמרות שהייתה לי עבודה למחרת, למרות שהתינוקת העירה אותי שלוש פעמים בלילה, קמתי בשעה מוקדמת להחריד, פתחתי את המחברת החדשה שלי והתחלתי לכתוב.

שנים רבות חלפו מאז כתבתי לאחרונה סתם כך. לא היו לי רעיונות וגם לא חלומות. היו לי רק תסכול, זעם וייאוש. אז כתבתי שאין לי מה לכתוב. כתבתי את התסכול, הזעם והייאוש.

למחרת עשיתי את זה שוב, וביום שאחריו שוב. כתבתי על האכזבה שחשתי מהחיים ומעצמי, על מות החלומות, על תחושת חוסר התוחלת. על התובענות של העורכים, של הילדים, של החיים. כתבתי עשרות עמודים שלא היו בהם שום הדר ושום יופי. שבועות רבים כתבתי רצף חסר ערך ואינסופי של טריוויה יומיומית. אבל משום מה המשכתי לקום כל בוקר מוקדם מאוד ולכתוב.

שום דבר דרמטי לא קרה לי. לא ראיתי את האור, לא מצאתי תשובה, חיי לא השתנו. רק כתבתי במחברת. ובכל זאת, דברים קרו. חייכתי קצת יותר. רציתי לקום בבוקר לכתוב. הייתי קשובה מעט יותר למרואיינים שלי. מצאתי נושא מעניין יותר לכתבה.

מדי פעם חמק אל בין דפי הכאב והזעם שלי משהו אחר – תיאור של רגע נחמד עם הילדים. סיפור מצחיק ששמעתי מחברה. איש מוזר שראיתי ברחוב.

אחרי כמה שבועות חזרתי לקרוא. לא זכרתי מתי לאחרונה קראתי ספר. חידשתי את המנוי לספרייה המקומית. ישבתי על רצפת המקדש הישן והאהוב שלי עם ילדיי והקראתי להם סיפורים. קראתי שוב את ספרי ילדותי. קראתי ספרים חדשים. מדי פעם הצלחתי שוב לשקוע לגמרי בסיפור ולשכוח את עצמי, כמו בילדות.

ובאחד הערבים צפיתי בחדשות בריאיון עם אדם שעל ביתו נורתה פצצת מרגמה. הוא רעד מול המצלמה וסיפר על רגעי החרדה. מאחוריו הייתה תלויה תמונה פסטורלית של נוף כפרי, וממש לצידה ביקע הקליע את הקיר. בהיתי בו, ופתאום נפרש בראשי סיפור על איש שקליע מחמיץ את ראשו במילימטרים ספורים. לא ידעתי מה בדיוק קורה בסיפור, אבל רציתי לדעת.

ובאותו רגע לא היה שריד למוראות העבר, לכישלונות ולפחדים, לזמן שחלף ולייאוש המוחלט. פתחתי את המחברת שלי וכתבתי. לא סיפרתי לאיש, לא הסברתי מה אני מתכוונת לעשות, לא תכננתי דבר. הילדים שיחקו סביבי, משכו בשולי חולצתי, ואני לא הפסקתי. כתבתי באותה מהירות שבה מילאתי מדי בוקר את דפי היומן, באותה שכחה מוחלטת.

אחרי שעה הרמתי את הראש, מסוחררת מעט. נדמה שהכול קרה ברגע, אבל במחברת היו שבעה עמודים וחצי, שלוש דמויות, קונפליקט. התחלה, אמצע וסוף. סיפור. הסיפור הראשון שהשלמתי אי־פעם.

בערב קראתי אותו שוב. למרות כל השנים שלי ככותבת, כל הניסיון שצברתי בעיתונות, לא היה לי מושג אם הסיפור הזה שווה משהו. החלטתי לשלוח אותו לאדם היחיד שהכרתי שהבין בספרות, העורך המזוקן והעצוב מהמוסף. ידעתי שהוא לא יחוס על רגשותיי ויגיד לי את האמת.

ואכן, כך היה. בתוך פחות משעה הגיעה התשובה במייל, והיא הייתה קצרה וחד־משמעית: "אם ככה את כותבת בגיל שלושים ושתיים, תעזבי את זה. את כבר לא תהיי סופרת."

בהיתי במסך זמן ארוך. אהובי יואב אמר שזו תגובה גסה, אפילו אלימה, אבל זה לא שינה דבר. קהות התפשטה בגופי. הלכתי למיטה ושכבתי על הגב בבגדיי. כל אותו הלילה נותרתי בדיוק כך. בהיתי בתקרה, בחדר האפל, בדממה. לא שמעתי את רחשי הבית, לא ישנתי אפילו דקה.

השכם בבוקר למחרת קמתי שוב, באותה שעה כמו בכל הימים האחרים, פתחתי את המחברת וכתבתי בה משהו.

את הסיפור ששלחתי לעורך המזוקן והעצוב השלכתי לפח. בחודשים הבאים כתבתי עוד כמה סיפורים קצרים מאוד, לא יותר מעמוד או שניים. פתחתי בלוג ופרסמתי אותם. היו לי כמה קוראים. מדי פעם מישהו כתב לי איזו מילה טובה.

אחרי כשנה פנתה אליי עורכת של כתב עת שלא שמעתי עליו מעולם וביקשה לפרסם את אחד מהסיפורים האלה. היא שלחה לי חוזה, ואחרי זמן־מה הגיעה בדואר המחאה על סכום קטן. הגשתי עוד כמה סיפורים לכתבי עת מוכרים יותר. רובם הגדול נדחו, אבל לא כולם. שניים פורסמו. אחד מהם בכתב עת ספרותי שקראתי בעצמי. כתבתי ספר שלם שהיה ממש גרוע וגנזתי אותו. למדתי בסדנת כתיבה, וזה היה נפלא למרות שלא הבנתי כמעט שום דבר שהמורה האקסצנטרית והמוזרה אמרה. כתבתי עוד חצי ספר, ונטשתי גם אותו. כתבתי עוד ספר. עד הסוף. שלחתי אותו להוצאה לאור, והוא התקבל. עבדתי עם עורכת נפלאה במשך חודשים ארוכים. היא לימדה אותי למחוק, לתקן. הייתי צייתנית ורצינית. הכרתי תודה.

כשהעותק הראשון של ספר הביכורים שלי החליק מתוך מכונת הכריכה, הכורך קצץ את קצותיו בגיליוטינה והניח אותו בידי. שמונה שנים בדיוק חלפו מאז מכתבו של העורך המזוקן והעצוב. "אם ככה את כותבת בגיל שלושים ושתיים, תעזבי את זה. את כבר לא תהיי סופרת." לא הייתי צעירה, וגם לא צינית ולא מרירה. החלום שלי התגשם ואני בכיתי.

זכרתי את המילים שלו גם ברגע ההוא. ולא במרירות זכרתי אותן, ולא בכעס, אלא בהכרת תודה. ידעתי היטב שבזכות הכנות והישירות של העורך המזוקן והעצוב הגעתי לרגע הזה. משום שהאמנתי לו. הוא היה עורך אמיתי, בהוצאת ספרים אמיתית, והוא כתב את דעתו האמיתית. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

שנים רבות לפני כן כבר הבנתי שכל המחמאות שחלקו לי הוריי ומוריי היו חסרות משמעות. אבל רק בלילה האפל ההוא התאבלתי סוף־סוף על ההבטחה שהייתי. נפרדתי מהפוטנציאל הלא־ממומש שגררתי אחריי כל החיים, כמו שק של עצמות יבשות. בזכות המילים הקשות האלה הבנתי שאיש אינו מחכה לסיפורים שלי, והם לא מעניינים אף אחד. ובלילה ההוא הבנתי שאני רוצה לכתוב סיפורים בכל זאת. לא בשביל העולם, הכבוד, התהילה או הכסף. אני רוצה לכתוב סיפורים בשבילי.

אחרי המכתב של העורך הפסקתי להסתמך על ההבטחה המעורפלת שלפיה עליי "פשוט לכתוב". הפסקתי לצפות שיהיה לי קל, והתחלתי לעבוד קשה.

הקדשתי חודשים ושנים ללמוד כל מה שאפשר על הכתיבה. קראתי עשרות ספרים, מאות מאמרים. תרגלתי כתיבה בשיטתיות כמעט כפייתית. כתבתי מאות אלפי מילים, שאת רובן הגדול גנזתי בלי היסוס. מילאתי מחברות וקבצים בתרגילי כתיבה. עבדתי בנחישות, בעקשנות של פועלת שחורה, נכונה לשכתב כל משפט אינספור פעמים. כמה שצריך.

בשמונה השנים האלה הכתיבה הייתה דבר שביני לביני. לא היה לה שום קשר לפרסום או לקוראים. כל מילה שכתבתי הייתה רק בשבילי. בשביל המאמץ והעונג של בריאת סיפורים בדמיוני, והנחת המילים על הדף. בשביל להתגבר על התסכול כשאי אפשר להגיד בדיוק־בדיוק את מה שיש בראש. בשביל הסיפוק שבסיום יום כתיבה. ויותר מכול, בשביל תחושת המשמעות שהתהליך כולו העניק לחיי, גם כשהסיפורים עוד לא הושלמו, ובלי שום קשר למה שעתיד, אולי, לקרות איתם כשאסיים.

ואת השיעור הזה, החשוב מכולם, שהכתיבה נעשית רק למען הכתיבה ורק למען הכותבת, למדתי בזכות המילים הכנות והקשות של העורך המזוקן והעצוב. הקורא הראשון דחה אותי בצורה כל כך חד־משמעית שהוא תבע ממני לחדד עד הקצה את התשובה שלי לשאלה למה אני כותבת. והתשובה הייתה: כי זה מה שאני רוצה וצריכה לעשות. בשבילי.

מאז אני כותבת כל הזמן. רוב מה שאני כותבת נותר צפון במחברות וקבצים לעד, ובכל זאת, סיפורים וספרים שלי מתפרסמים ואנשים קוראים אותם. בין הקוראים יש גם ילדות וילדים בודדים, בדיוק כמו הילדה שהייתי. הם קונים את הספרים או שואלים אותם בספרייה. אני פוגשת אותם בהרצאות בבתי ספר או מקבלת מהם מכתב. הם אהבו את הספר שלי. הם כל כך רוצים להיות סופרים כשיגדלו.

אני אומרת להם את מה שלמדתי בלילה האפל ההוא: שאפשר לכתוב, ואפילו פשוט – אבל בהחלט לא קל. שכדי להגשים את החלום הם צריכים להיות נחושים ולעבוד ממש קשה, למשך הרבה מאוד זמן. ושאם הם באמת רוצים לכתוב, שיכתבו. לא משנה מה יגידו להם. ושלא יפסיקו לעולם.