בכֹה תבכה בלילה

פרק א

תשעה באב כיום תענית

וכיום אבלות

תשעה באב הוא יום בעל זהות כפולה: ראשית, הוא תענית ציבור, כפי העולה מתוך קביעת הגמרא ש"אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד"1 (פסחים נד ע"ב). שנית, תשעה באב הוא גם יום אבלות, כפי שניכר בעליל ממכלול דיני אבלות הנוהגים בו, וכמפורט בברייתא בשלהי מסכת תענית (ל ע"א): "תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב".

נפתח בתענית ציבור. אופיו של תשעה באב כתענית ציבור מתבטא, כמובן, בעצם איסור האכילה והשתייה שלו (שהרי לוּ תשעה באב היה רק יום אבלות, אכילה ושתייה היו מותרות בו);2 נוסף על כך, איסורי הרחיצה, הסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המִטה בתשעה באב נובעים גם הם מפאת היותו תענית ציבור. לכן פרטי האיסורים הללו דומים לדיני שאר עינויים ביום הכיפורים - שהוא, כמובן, יום של תענית ועינוי אך לא יום אבלות - וכפי ששנינו (פסחים נד ע"ב): "אמר רבי אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים".3

תשעה באב דומה ליום הכיפורים כתענית ציבור גם בדין נוסף והוא תחילת זמן העינוי. הרמב"ם (הלכות תעניות, פ"ה ה"ז) פוסק (בעקבות הגמרא בפסחים נד ע"ב) לגבי איסור אכילה בתשעה באב: "ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים".

כאמור, נוסף על האלמנט של תענית ציבור, תשעה באב הוא יום אבלות שבו כלל ישראל מתאבל על חורבן הבית, ועל כן, כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב. היות שאיסורי אבלות כוללים לא מעט פעולות שנאסרו אף מפאת אופיין כאיסורי תענית, הרבה מאיסורי התענית הנוהגים בת"ב הם בעלי אופי כפול מכיוון שאינם ניהוגי תענית בלבד אלא יש בהם אף פן של אבלות. יתר מכן, הכפילות של דיני תענית ודיני אבלות מעלה לעתים קרובות את השאלה, האם דין מסוים הנוהג בת"ב יונק מעקרון תענית הציבור של היום או שמא הוא נובע מאופיו כיום של אבלות. דוגמא אחת לכך ראינו לעיל בנוגע לרחיצה, אך אין היא יחידה. כך, למשל, מצינו מחלוקת בין רב האי גאון לאנשי מצרים (ראה: אוצר הגאונים, תענית ל ע"א, סימן קיג) בעניין נעילת הסנדל. אנשי מצרים נהגו להקל באיסור נעילת הסנדל בתשעה באב אחרי חצות היום, כשאחד הנימוקים שלהם הסתמך על הכלל של "מקצת היום ככולו", שהוא העקרון ההלכתי שבגללו מסתפקים ביום האחרון של ה"שבעה" בניהוג אבלות בתחילת היום בלבד. אנשי מצרים סברו שיש להפעיל עקרון זה גם בנוגע לתשעה באב, וזאת מתוך הנחה שמעמדו כיום אבלות הוא הגורם לאיסור נעילת הסנדל, אך רב האי דחה את הטיעון הזה וקבע שאין לומר "מקצת היום ככולו" לגבי תשעה באב, משום שיש לו גם מעמד של יום תענית (ובתעניות עקרון מקצת היום ככולו איננו רלבנטי).

בנוגע למרכיב האבלות שבתשעה באב, חשוב להדגיש שלא רק שתשעה באב הוא יום אבלות והלכותיו משקפות דיני אבלות, אלא שיש לו אופי אבלות מיוחד, שכן חז"ל הבחינו בין האבלות על החורבן, הנחשבת ל"אבלות ישנה", לבין האבלות על הקרוב שמת המוגדרת כ"אבלות חדשה".4

ישנם כמה הבדלים בין אבלות חדשה לבין אבלות ישנה. באבלות חדשה, עצמת האבלות היא מן הכבד אל הקל. פרק הזמן הראשון הוא האנינות. תקופה זו שבין המיתה לקבורה, המכונה בהלכה "מתו מוטל לפניו", היא הפותחת את מסע האבלות. לאחר מכן באות תקופות אבלות נוספות המבטאות ומשקפות את האבלות לאורך דרכו של האבל: היום הראשון של האבלות, שלושת הימים הראשונים, שבעת ימי האבלות, תקופת "השלושים", ולאדם שמתאבל על הוריו, אף את אבלות י"ב חודש. כל אחת הולכת ומפחיתה מכוחה של האבלות. לאורך הדרך של הפרקים הללו, מנהגי האבלות פוחתים בהדרגה. האבלות חלה במלוא עוזה ביום המיתה וביום הקבורה, ומאז היא נחלשת לאִטה.

אף בתשעה באב, קיימים השלבים המוכרים של האבלות - אנינות, שבעה, שלושים וי"ב חודש. ואולם, הסדר הוא הפוך. תחילת האבלות היא תקופת "בין המצרים", שהם שלושת השבועות המתחילים בי"ז בתמוז ומעמדם ודיניהם מקבילים לאבלות י"ב חודש. לאחר מכן, ישנו מעבר לשבוע שחל בו תשעה באב (או תשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב לפי המנהג האשכנזי), המקביל לאבלות שלושים. רק בסוף התהליך, מגיע תשעה באב עצמו שמעמדו הוא כשל אבלות שבעה.

יתר מכן, בתשעה באב אנו נוהגים אף דיני אנינות. לאונן אסור לאכול בשר ולשתות יין. איסור דומה קיים בדיני תשעה באב ביחס לסעודה המפסקת. גם הישיבה על גבי קרקע בזמן הסעודה המפסקת ואמירת הקינות היא מדיני אנינות, וזאת מפני שבתשעה באב אנו נחשבים כאדם שמתו מוטל לפניו.5

מנהגנו הוא שכל הקשור לאנינות בתשעה באב נפסק בסיום אמירת הקינות. המעמד של "כמי שמתו מוטל לפניו" חל כל זמן שאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש על ידי אמירת קינות וחשים במלוא העוז את האבידה. כאשר מסתיימות הקינות, המעמד הזה פוקע, ומשתנה המנהג לגבי הפעילויות הנידונות. כשם שבאבלות חדשה, האנינות נעלמת עם הקבורה, כך באבלות ישנה, היא נעלמת בגמר אמירת הקינות, ולכן הרמ"א כותב שנוהגים לשבת על הרצפה עד סיום אמירת הקינות בלבד (אורח חיים, תקנט, ג). אחרי הקינות המזכירות את החורבן במלוא עצמתו - כמו אחרי קבורתו של מת שהיה מוטל לפנינו - אנו עדיין אבלים, ובמשך זמן רב מאוד זכרו של המנוח עוד חי בתודעתנו. ברם, ההתפרצות הראשונית הנואשת של האנינות פגה. כמו כן, לאחר חצות היום של תשעה באב מותר לעשות מלאכה (רמ"א, אורח חיים, תקנד, כב).

הבה נבחן את הזיקה שבין שני סוגי האבלות הללו. באבלות חדשה, ההלכה דורשת מאתנו לתת ביטוי ליגון ולייאוש המכרסמים בנו, אך גם להפגין איפוק ושליטה עצמית. הגמרא אומרת: "כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן כז ע"ב), כלומר - ייענש ח"ו באסון נוסף. כשאנו מגיבים ברגשנות, אנו עלולים להגזים, להפוך היסטריים, ולהגיע עד כדי פריצת גבולות וחטא. ברם, הגמרא מעולם לא הסתייגה מ"כל המתקשה על ירושלים יותר מדאי". ואכן, מדברי הרמב"ן משתמע שאין אומרים "כל המתקשה על ירושלים יותר מדאי" אלא להיפך: "כל המוסיף להתאבל על ירושלים - זכות היא לו" (תורת האדם, כתבי רמב"ן ב, מהדורת שעוועל, עמ' רמב). אי אפשר להתאבל על ירושלים "יותר מדאי". הגמרא אומרת: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). לא יכולה להיות אבלות מוגזמת על ירושלים ולכן האזהרה להימנע מאבלות קשה מדי אינה שייכת לאבלות ישנה.6

הרמב"ם כתב שאסור לאבל להגזים באבלותו, משום שהמוות הוא "מנהגו של עולם", חלק מהסדר הטבעי של היקום (הלכות אבל, פי"ג הי"א) ולכן, המגזים בצערו - "הרי זה טיפש". אך חורבן ירושלים אינו חלק ממנהגו של עולם. להיפך; הוא כנגד מנהגו של עולם. לוּ המשיך העולם כמנהגו, ירושלים לא היתה נחרבת. עקרונות היסוד של הצדק והיושר דורשים שירושלים תיבנה מחדש ותשוקם. משום כך הביטוי "יותר מדאי" אינו מתייחס לאבלות ירושלים. אין "יותר מדאי" באבלות על חורבן המקדש וירושלים.

הגמרא אומרת שלפי רבי יוחנן, יום האבלות או יום התענית על חורבן הבית היה צריך להיות בעשרה באב, משום שעיקר שריפתו וחורבנו של בית המקדש היה בעשרה באב ולא בתשעה בו (תענית כט ע"א). הירושלמי (תענית פרק ד ה"ו) מעיד על שני אמוראים, רבי יהושע בן לוי ורבי אבון, שצמו בתשעה וגם בעשרה באב; בתשעה משום שהבבלים החלו את החורבן ביום זה ("אתחלתא דפורענותא"), ובעשרה, משום שהחורבן הממשי של בניין המקדש התחולל בעיקר בו (ראה: טור אורח חיים, תקנח). איך יכלו לנהוג כן? הרי הדין קובע שיש רק אבלות של יום אחד, וכיצד יכלו להוסיף עוד יום על תשעה באב?!7 התשובה לכך היא שאבלות ישנה אינה מוגבלת בזמן, ואם אדם מרגיש שלא התאבל מספיק על ירושלים, הוא יכול להוסיף ולנהוג עוד יום של אבלות. כפי שאמרנו, אין גבול מקסימלי לאבלות על ירושלים.

זוהי התכונה המייחדת את האבלות הישנה על ירושלים. גמולו של אדם יהיה גדול יותר ככל שיבכה יותר, ככל שיעסוק יותר בחורבן ירושלים וככל שיוסיף ויתאבל עליו. בכל הנוגע לאבלות ירושלים, אין 'בל תוסיף'. אבלות ירושלים אין לה גבול.

דוגמא נוספת לאבלות ישנה היא איסור תלמוד תורה בתשעה באב. תלמוד תורה נאסר למתאבל על מתו (מועד קטן טו ע"א, כא ע"א) וכן בתשעה באב מפאת ממד האבלות שבו (תענית ל ע"א), אך יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לשאלה עד כמה האיסור בתשעה באב ("אבלות ישנה") דומה לאיסור על האבל ("אבלות חדשה").

בתשעה באב הותר בפירוש בברייתא ללמוד את איוב ומגילת איכה, וכן "דברים הרעים" שבירמיהו (תענית ל ע"א). הסיבה לאיסור תלמוד תורה בתשעה באב היא מפני שתלמוד תורה מביא שמחה ("פקודי ה' ישרים משמחי לב" - תהלים יט, ט) ושמחה אסורה לאבל. הלימוד הוא עונג רוחני, אך הלומד "דברים הרעים" מתעצב על לבו מפאת תכנם ועל כן הם הותרו מפני שאינם "משמחי לב".

ואולם, נחלקו הראשונים האם אדם המתאבל על קרובו מותר בלימוד "דברים הרעים" (עיין תוספות, מועד קטן כא ע"א ד"ה ואסור). ובכן, עלינו לשאול לטיב החילוק, הרי אם באבלות חדשה אסור ללמוד "דברים הרעים" מפני שההנאה מן המפגש עם התורה, ואפילו בתכנים המצערים שלה, אסורה, מדוע שנתיר זאת באבלות ישנה?

לכן, נראה להציע שבעוד תלמוד תורה רגיל אסור בתשעה באב מפאת שמחה, לימוד העוסק באירועים שהתרחשו ביום זה אינו רק מותר, אלא ראוי ומהווה קיום באבלות ישנה. קיום האבלות מתגשם על ידי הבנת המשמעות של תשעה באב, הנכונות להתנסות מחדש בחוויית החורבן ולחיות מחדש את המאורעות שיום זה מנציח, ולהעריך את משמעותם להיסטוריה היהודית. אבלות בתשעה באב משמעותה היא הבנת מה שהתרחש לאבותינו בעבר, והבנה וניתוח זה צריכים להיעשות על רקע התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אלו הן מסגרות ההתייחסות שלנו ואליהם פונה המתאבל על ירושלים כדי להבין את משמעות אבדנו.

על כן, הכרחי הוא שיהיה מותר ללמוד דברים הרעים בתשעה באב. ללא הידע וההבנה שנובעים מלימוד זה, האבלות תהיה פגומה. אבלות ישנה, הנובעת מחורבן בית המקדש, שונה מאבלות חדשה, הבאה בעקבות מותו של קרוב. באבלות חדשה, אדם אינו צריך להבין כדי להתאבל, לבכות או לחוש באבדן, אך בכל הנוגע לאבלות ישנה, אדם חייב להבין אותה היטב על מנת שיוכל לחוות אותה. לכן הכרחי הוא שיהיה מותר לנו בתשעה באב ללמוד על מאורעות יום זה, למרות האיסור הכללי של תלמוד תורה.

סיכומו של דבר, לתשעה באב יש זהות כפולה: מחד, זהו יום של תענית ציבור, שבמוקדו התפילה והתשובה, אך מאידך, זהו גם יום אבלות, שבו אנו מנוכרים מבוראנו, ונחמה אין. בוקר תשעה באב, משחרית ועד מנחה, מוקדש כולו לעקרון האבלות. הפרוכת מוסרת מהארון כסימן לסילוק שכינה - כאשר ישנה השראת שכינה, כאשר הקב"ה נוכח, אנו מכסים ומבדילים את הארון, כשם שקודש הקדשים היה מובדל לחלוטין מההיכל משום שהשכינה שרתה עליו - כי כאשר השכינה אינה שורה, אין סיבה לכסות את ארון הקודש שהרי אין לו ייחוד. בכך שאנו מורידים את הפרוכת בתשעה באב באים לידי ביטוי הניכור המוחלט והריחוק השלם מהקב"ה הקיימים ביום זה.

ועדיין, מצד שני, תשעה באב הוא גם תענית ציבור, ואף אלמנט זה בא לידי ביטוי. השינוי מתחולל לאחר חצות, כאשר שחרית מסתיימת ומגיעה עת המנחה. או אז מתחולל המעבר מאבלות לתענית ציבור. דבר זה מתבטא בכך שבמנחה התפילה היא תפילת תענית ציבור: קוראים פרשת "ויחל" עם י"ג מידות הרחמים הכלולות בה, ואת הפטרת "דִרשו ה' בהמצאו קרָאֻהו בהיותו קרוב", הנקרא בכל תענית ציבור.8

1. תענית ציבור המחויבת מעיקר הדין (שלא כשאר התעניות הנוהגות בזמננו), מוגדרת על ידי כמה מאפיינים הלכתיים, אשר המכנה המשותף שלהם הוא תוקף האיסור כאיסור מוחלט ומקיף. ראשית, הכל חייבים לצום, ואף הפטורים מלצום בשאר תעניות שאינן מוגדרות כ"תענית ציבור", כגון עוברות ומיניקות, מתענים ומשלימים בתשעה באב (פסחים נד ע"ב). מאפיין שני מתייחס לזמן התענית. בצומות האחרים מתחילים להתענות בבוקר, בעוד שבתענית ציבור "מפסיקין מבעוד יום" ומתחילים את איסורי התענית בלילה שלפניו, כביום הכיפורים. שלישית, ימי הצום האחרים אסורים באכילה ושתייה בלבד ואין נוהגים בהם את כל חמשת העינויים, ואילו בתענית ציבור כל חמשת העינויים, אכילה (ושתייה), רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המִטה אסורים.

2. בנוגע לשאלה זו, עיין בגרסאות השונות תענית ל ע"א, ועיין שיעורים לזכר אבא מרי, ירושלים תשס"ג, ח"א עמ' קד.

3. פסיקתו של הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ה ה"י) המכלילה מים צוננים באיסור רחיצה בת"ב מחדדת נקודה זו: "ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים" שהרי רק בכוחו של פן התענית, ולא האבלות, של היום לאסור רחיצת מקצת גופו בצונן. לוּ איסור הרחיצה בתשעה באב היה נובע רק מהיבט האבלות של היום, אזי היה מותר להשתמש במים קרים במקצת גופו, היות שאיסור רחיצה לאבל במקצת גופו מוגבל לרחיצה בחמין בלבד (כפי שהסיקה הסוגיא בתענית יג ע"א. וכפסק הרמב"ם הלכות אבל פ"ה ה"ד). עוד עיין חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם הלכות תענית ד"ה פסחים דף נד.

4. "אמר רב אשי: שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה" (יבמות מג ע"ב).

5. למען האמת, קביעת מעמד אנינות לתשעה באב אינה מפורשת בגמרא, אם כי מסופר בגמרא על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה נוהג בשעת הסעודה המפסקת לשבת על הרצפה "בין תנור לכיריים... ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" (תענית ל ע"א-ל ע"ב). ואולם, אין זה ברור האם הגמרא אכן הבינה שהסעודה המפסקת מכוננת מעמד הלכתי של אנינות, או שהביטוי "מתו מוטל לפניו" משמש כמליצה לתאר את עגמת נפשו של ר' יהודה, ואין משמעו שיש ביום זה איסורי אנינות הלכתיים. עיין תרומת הדש"ן סימן קנא, ביאור הגר"א אורח חיים, סימן תקנב סעיף ז, וחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות תעניות ד"ה תענית דף ל.

6. ועיין כתובות סב ע"ב: "שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא" (הערת עורך).

7. אמנם, יש דיון בהלכה לגבי האפשרות לצום בגולה יומיים ביום הכיפורים, משום ספיקא דיומא (עיין טור ורמ"א, אורח חיים, סוף סימן תרכד), אך שם מדובר באדם שאינו צם בימים אלו כשני ימי כיפורים, אלא כיום אחד; הבעיה היא שאין הוא יודע איזה מהם הוא יום הכיפורים האמיתי (ראה: ראש השנה כא ע"א). ואולם, רבי יהושע בן לוי צם יומיים רצופים, בתשעה ובעשרה באב מתורת ודאי ולא מתורת ספיקא דיומא.

8. עיין להלן בפרק ד (עמ' 39) מהלך אחר להסבר המעבר בעת המנחה.