בכל פעם שהשמש זורחת

1

הוליווד מגיעה היום.

אני לא עומדת לאבד את הבית שלי.

שתי המחשבות האלה צצות בו ברגע שהשמש מתחילה להאיר את חדרי. שילמו לי עבור התסריט שכתבתי והתשלום תמורת הרשות לצלם כאן ינחת בחשבון הבנק שלי בצהריים. להתראות מסי נדל"ן שטרם שולמו. להתראות חובות בכרטיס האשראי. ולחשוב שכל זה קרה בזכות השלום ולא להתראות שבן אמר לי. אני לא יכולה לתאר לעצמי יום טוב מזה. אני מזנקת מהמיטה, זורקת על עצמי את הסוודר העבה ביותר שלי ויורדת למטה. אני מוזגת לעצמי קפה ויוצאת למרפסת לראות את הזריחה.

מי שיקנה ממני את הבית, אני מהרהרת, ודאי יהרוס אותו. הבית נבנה לפני יותר ממאה שנה; הכול בו מקולקל. יש רגע מסוים בחודש ינואר למשל, כשהרוח נושבת היישר לתוך המטבח, ואנחנו חייבים להדביק בנייר דבק שמיכת פליז מעל המשקוף. רצפת העץ שוקעת; יש רק שני חדרי רחצה ושניהם למעלה. כל אחד מחדרי השינה מצויד בארון שמיועד להכיל שש מערכות לבוש בלבד, עדיף של אנשים קטני מידה. לבן היתה רשימה של תלונות לגבי הבית שהוא אהב לפרט מדי יום, ומעולם לא הצלחתי להתנער מן ההרגשה שבעצם הוא מתלונן עלי.

הבית הוא אסון, אין מה לדבר. אבל נשביתי בקסמו ברגע שראיתי לראשונה את המסלול הארוך וסחוף הרוחות של שביל הגישה. עצי המגנוליה הניצבים משני צִדיו נושקים זה לזה, ועכשיו, באפריל, את נוסעת מתחת לחופת פרחים ורודים. כשאת עולה על הכביש הראשי את מרגישה כמי שעוברת מעולם אחד למשנהו, ככלה שיוצאת מן הכנסייה. תענוג לצאת לקנות חלב ותענוג לחזור הביתה.

הבית נבנה על ידי ג'ורג' פֵיירקלוֹת, רופא בריטי שהתגורר במנהטן, והצפין ללוֹרל רידג' רק בקיץ, מה שמסביר את היעדרן המוחלט של תשתיות לחורף. הבית נבנה כדי להסב עונג ביום ששורר בו חום של עשרים וחמש מעלות, בעיקר מבחוץ. אני מדמיינת את פיירקלות מנצח על עיצוב הנוף של הנכס שלו, שותל את המגנוליות ואת שיחי הפורסיתיה המכריזים על בוא האביב. בתום חורף ארוך ואפור, הפריחות הוורודות והצהובות האלה קוראות בקול, "משהו קורה!" עד מאי הן ילבשו ירוק כשאר צמחי הגן, רגע של שקט לפני שהאדמוניות וההורטנזיות יפרחו.

ידעתי שאעשה הכול כדי לגור כאן, ברגע שראיתי את בית התה שמאחור. זהו מבנה בן חדר אחד שהרופא ייעד לטקס התה הרשמי. בעוד קירות הבית רופפים ומחופים בלוחות עץ לבנים ובתריסים שחורים מתקלפים, בית התה עשוי אבן אפורה עם גג צפחה. מותקנת בו אח קטנה שעובדת, וקירותיו ספונים בלוחות עץ אלון. כאילו ד"ר פיירקלות הושיט את ידו מעבר לים וקטף את הבית מתוך נוף כפרי אנגלי. עדיין מצלצלת באוזני המילה "בקתה", שבה בן השתמש כשנכנסנו פנימה, התעלמתי ממנה כפי שעושה מי שמבקשת לשמור על נישואיה.

בבוקר הראשון למגורינו כאן, קמתי עם אור ראשון כי עדיין לא היו לנו וילונות. לקחתי את ספל הקפה שלי למרפסת הקדמית, וזריחת השמש תפסה אותי בהפתעה. קודם לכן לא ראיתי את הבית בשש בבוקר. אפילו לא ידעתי שהוא צופה לכיוון מזרח. הרגשתי כאילו קיבלתי שי במעמד הקנייה, תגמול לאהבת המקום ההרוס הזה.

אני עומדת עכשיו במרפסת, מפנימה את המראה לפני שצוות הצילום יגיע. פסים ורודים ולאחריהם כתומים מזדחלים מאחורי זרועותיו המסועפות של עץ האלון שבקצה המדשאה שלי. השמש עולה מאחוריו כל יום באופן אחר. יש ימים שבהם הזריחה דומה לרצועת סוֹרבֶּה מוצקה המתגלגלת כלפי מעלה כמו קרדיטים לסרט וממלאת את השמים. בימים אחרים, האור מסתנן מבעד לעלים בגוון אפור מעומעם. עץ האלון חף מעלים במשך שבועות אחדים, רק פריחות צהובות ולבנות קטנות מאבקות זו את זו בהבטחה למדשאה זרועת בלוטים. המדשאה שלי במיטבה בחודש אפריל, בעיקר בבוקר, כשהיא טובלת בנשיקות של טל ולוכדת את קרני האור. אני לא בקיאה בהסברים המדעיים שמאחורי המראות האלה, אבל אני מכירה את המקצב של הנכס הזה כפי שאני מכירה את גופי. השמש תזרח כאן מדי יום ביומו.

עד שהערתי את הילדים, הכנתי להם אוכל והסעתי אותם לבית הספר, הספקתי להחליף בגדים שש פעמים. אני עומדת מול המראה במכנסי הג'ינס ובחולצה שלבשתי מלכתחילה, ומבינה שהבעיה נעוצה בשערי. אמנם הוא עדיין לא מקורזל כמו באוגוסט, אבל הוא כבר מתולתל למדי. בהוליווד השיער של אנשים עובר אילוף, ואם הוא פראי, הוא מרושל במכוון. אני מרטיבה את ראשי בכיור בחדר האמבטיה ואחר כך מייבשת את קווצות השיער בזו אחר זו, דבר שלמיטב זיכרוני לא עשיתי מאז יום נישואי, כשהייתי בחדר האמבטיה של ילדותי, כשהשושבינות שלי מצטופפות מאחורי.

כשהשיער שלי חלק, השעה עדיין רק תשע. הם אמורים להגיע בעשר, ואני יודעת שאם אמשיך לעמוד מול המראה ואחשוב על עצמי יותר מדי, אתפס לפאניקה. אני מחליטה שאני נראית בסדר גמור בשביל אם לשניים בת שלושים ותשע. וזו לא אני שעושה אודישן לסרט הזה; אני כתבתי אותו. אני מחליטה לנסוע העירה ולעשות סידורים בלתי דחופים. אולי אשוב הביתה לאחר בואם ואעמיד פני אדישה, אעטה ארשת כזו של אה־היי־לא־שמתי־לב־איך־הזמן־ברח־לי. אצעד לתוך הגרסה ההוליוודית של דרמת חיי האמיתיים כשהיא בעיצומה, כאילו מדובר באיזו מסיבת הפתעה חולנית.

אני מושכת זמן רב ככל האפשר במסירת זוג מגפיים לתיקון ובסקירת מדף המבצעים בחנות הספרים. אני עוצרת בחנות חומרי הבניין ומפטפטת עם מר מייפלטון על ניתוח הירך שלו ואוספת את חבילת התשבצים שהוא שומר עבורי מהעיתון מדי שבוע. בשעה עשר כבר לא נותרו לי יותר מטלות, וברור שהגיע הזמן לנסוע הביתה ולראות איך נראה צוות הצילום ואילו השלכות יהיו לו על המדשאה שלי.

מתברר שטעיתי בהערכתי, הם מאחרים, והנה אני שוב במרפסת הקדמית, ממתינה לבואם. אני לופתת את המעקה למראה המשאית הענקית המתגלגלת לאורך שביל העפר שלי, רומסת את המגנוליות הנמוכות ביותר, ומשחירה את השמים בציפורים מבוהלות. לרגע, כל השטח שלי נראה כאילו יצא מתוך סרט של היצ'קוק.

מעולם לא העליתי על דעתי שזה מה שיקרה. כמו כולם, גם אני מופתעת מכך ש"בית התה" הופך לסרט אמיתי. הסרט האחרון שכתבתי נקרא "נשיקות לחג המולד", והוא סרט טלוויזיה בן שמונים דקות עם הפסקות מתוזמנות היטב בתוך האקשן, המפנות מקום לארבעים דקות של פרסומות. זה שלפניו, "לבבות עיר ההולדת", היה פחות או יותר אותו סיפור, אלא שהפעם הוא התרחש בסתיו. כוח־העל שלי הוא להציב גבר ואישה באותה עיר מצוחצחת, המאוכלסת באנשים מאושרים במיוחד עם בעיות קטנות להחריד. תחילה הם רבים, ואחר כך הם מתאהבים. העלילה גדושת חיוכים עד שאחד מהם עוזב, אך חוזר מיד אחרי הפסקת הפרסומות. פעם. אחר. פעם.

"בית התה" חורג מן הנוסחה והוא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שאי פעם כתבתי. הדבר הראשון שהסוכנת שלי, ג'קי, אמרה לאחר שסיימה לקרוא אותו היה: "את בסדר?" פרצתי בצחוק, כי, ברור, היה יכול להיווצר הרושם שנכנסתי לדיכאון. הסיפור עמוק יותר, רווי מנות גדושות של ייסורים ותובנות, וכמובן, הבחור לא חוזר בסוף. בחודשים שלאחר עזיבתו של בן, מכרתי שני תסריטים מהנים וקלילים לערוץ הרומנטיקה, אבל אז הדבר האפל הזה פשוט נשפך ממני. ניסיתי לשמור את חיי הפרטיים לעצמי אחרי שבן עזב, אבל אני מניחה שיש סיפורים שרק מחכים שיספרו אותם.

"התכוונתי לומר שזה נהדר," היא פתחה ואמרה. "אבל זה סרט באורך מלא שלא מתאים לערוץ הרומנטיקה. אם זה בסדר מצדך, אציע אותו לאולפנים הגדולים."

"את סתם הולכת לבזבז את זמנך," אמרתי, בעודי תולשת עשבים שוטים בחצר הקדמית. "איש לא רוצה לצפות בשעתיים של חרדה ונטישה. אני נשבעת שניסיתי להפיח חיים בסיפור לקראת סופו, אבל לא חשוב כמה התאמצתי, פשוט לא יכולתי לעכל את הרעיון שהוא ישוב וייכנס דרך הדלת הזאת."

"נורה, עוד לא עברה אפילו שנה!"

"אני יודעת. לכן אני צריכה לחזור למה שאני עושה הכי טוב. תעשי מה שבא לך עם הדבר הזה; אולי פשוט הייתי צריכה להוריד לי את זה מהלב. הכול בסדר עם אמא שלך?"

"היא בסדר. תני לי כמה שבועות לטפל בעניין הזה. התסריט הזה ישנה את כללי המשחק."

כשהמשאית הראשונה נעצרת לפני ביתי, כשתשעה מתוך שמונה־עשר גלגליה ניצבים על הדשא שלי, אני קולטת שהמשחק אכן השתנה. אני לופתת את מעקה המרפסת, מחפשת אחר תמיכה, בעוד שתי משאיות נוספות מתחילות לפרוק מצלמות, תאורה, רהיטים, אנשים.

בחורה ורודת שיער עם לוח כתיבה וחיוך על פניה, מתקרבת אלי. "היי, את ודאי נורה. אל תתחרפני. כי אני הייתי לגמרי מתחרפנת. אני ויזי, העוזרת האישית של ליאו."

"היי, אני לא מתחרפנת. אני יכולה לשתול את הדשא מחדש." אני מושיטה את ידי ללחוץ את ידה הפנויה.

אישה אחרת, קרובה יותר לגילי, באוברול שחור, מתקרבת. "אני מרדית כהן, המפיקה בפועל."

"נורה המילטון, בעלת הבית," אני מצליחה לפלוט, עדיין נאחזת במעקה המרפסת. "סופרת ותסריטאית," אני מוסיפה, במבוכה.

"תקשיבי," מרדית אומרת. "אנחנו המון. לעזאזל, ליאו עצמו הוא המון בימים אלה. אנחנו עומדים לעשות המון רעש ובלגן גדול, ואחר כך ננקה את הכול ונצא לך מהווריד תוך יומיים, גג, שלושה."

"זה בסדר; ציפיתי לזה. אף פעם לא ראיתי איך מצלמים סרט. אני קצת מתרגשת." טנדר אדום הגורר קרוון "איירסטרים" כסוף עולה עם כל הגלגלים על המדשאה. "מה זה?"

ויזי מסתובבת אלי ופורצת בצחוק. "אה, הנה הוא. כמובן, זה ליאו. אנחנו כולנו מתאכסנים בבְּריזפֹּורט הילטון; הוא לא מתאכסן בהילטונים." היא מגלגלת את עיניה ושבה ומחייכת, כאומרת שזה אמנם קצת מרגיז אבל גם מקסים שהבחור הזה הורס לי את הדשא.

"ליאו וַאנס הולך לישון בדבר הזה? בחצר הקדמית שלי?"

"אין מה לעשות. הוא מוזר. אבל יש לו שם חדר רחצה, ולנו יהיו שירותים ניידים. כך שאין לך מה לדאוג בקשר לבית שלך."

דלת הקרוון המהודר נפתחת וכוכב בן ארבעים, בלי נעליים, יוצא ממנו. מכנסי הג'ינס שלו תלויים עליו ברפיון והחולצה האפורה שלו קרועה בשני מקומות. הוא זקוק לתספורת והוא חתיך מכדי לגלם את בן. עם זאת, נעמי סאנצ׳ס הרי מגלמת אותי. הוא מצמצם את עיניו ומביט אל על, כאילו הגיח אחרי יממה מן החשכה. השעה אחת־עשרה בבוקר ואנחנו בסך הכול במרחק של תשעים דקות נסיעה מניו יורק.

ליאו ואנס הוא השחקן הראשי המרוויח ביותר בהוליווד. אני יודעת זאת כי אני מגגלת אותו כבר שלושה ימים. יש לו בתים במנהטן, בבֶּל אייר ובקאפ ד'אנטיב. בבעלותו חלק באחד הזיכיונות של האן־בי־איי. אין לו ילדים, הוא מעולם לא נישא. בן מזל מאזניים. נולד בניו ג'רזי ויש לו אח.

צפיתי בכל אחד מסרטיו של ליאו, אבל אין צורך לזקוף זאת לזכותו. אני רואה המון סרטים. הוא שחקן טוב וידוע בעיקר בזכות מבטו ההורס. לדעתי, הוא קצת מגזים. בסרטו הראשון "לילות שקמה", הוא הרעיף על בת זוגו איילין בנט סדרה של חיוכים לוהטים הורסים, שזיכוהו באותה שנה בתואר הגבר הסקסי ביותר בעולם. נראה לי שהוא אימץ את החיוך הזה כסימן ההיכר שלו, והשתמש בו סרט אחר סרט, גם כשזה היה מיותר לחלוטין. כמו למשל בסרט "הקרב על העורף", כשהוא מודיע לאשתו הנמצאת בחודשי הריונה הראשונים שעליו לצאת למלחמה, ועוטה על פניו את החיוך ההורס. או ב"תביעה ייצוגית", כשהוא נושא נאום בפני בוגרי האקדמיה הצבאית ומפזר את חיוכיו ההורסים על ההורים, על הסבים ועל הסבתות. ואל תמשכו אותי בלשון לגבי "ורד אפריקאי". מרכז פליטים שפשטה בו מלריה אינו מקום לחיוכים הורסים. דומה שליאו ואנס נוטה להשפריץ סקס־אפיל באופן בלתי הולם.

כשהחיוך ההורס אינו בשימוש, יש לו מגוון מרשים של חיוכים ייחודיים לכל סרט וסרט. הם נעים בטווח שבין ביישני לזדוני, ואני תמיד התפעלתי מהאופן שבו הוא הצליח לדבוק באחד מהם במשך סרט שלם. אני סקרנית לדעת איזה חיוך הוא ימציא ל"בית התה". איזה חיוך הוא דמיין שיש לבן? אני אפילו לא מסוגלת לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי את בן מחייך.

ליאו ואנס צועד לעבר המרפסת שלי ואני מכינה את עצמי לקראת המפגש איתו. מושלם על הבמה, מוזנח במציאות. הוא עומד להפוך לגבר עם בעיות רבות, שבסופו של דבר יעזוב את האישה שאיתה בנה חיים. תסמכו על בן שהטריף אותי כל כך עד שבסופו של דבר כתבתי משהו ראוי. איזו אירוניה, אני מבליעה חיוך. ככלות הכול, בן בעצם כן עזר לי.

ליאו חולף על פני במרפסת כאילו אני אוויר, עוצר ופוסע צעד לאחור. "חסרה לך גומת חן אחת," הוא אומר.

"השנייה בפנים," אני אומרת.

הוא מניד בראשו ונכנס פנימה כאילו היה בעל הבית. לא פגישה מאוד נחמדה.

הפגישה עם הבמאי, מרטין קוֹקס, מטילה עלי אימה, כמצופה. ויזי נכנסה לבית בעקבות ליאו, והוא מוצא אפוא את מרדית ואותי על המרפסת. "את ודאי נורה." הוא לא גבוה, אבל הוא גדול, ואינני יכולה להחליט אם הוא גדול פיזית או שנוכחותו היא זו שתופסת מרחב כה רב.

אני לוחצת את ידו ומשתדלת לא לומר דבר. אם הייתי מתחילה לדבר, הייתי אומרת לו מה חשבתי על הסצנה האחרונה ב"אָלַבַּסְטֶר" ומדוע לדעתי גזלו ממנו את האוסקר. הייתי אומרת לו שהתאורה לבדה ב"האישה שמתחת" היתה נשגבת. אני ממלאת פי מים, ובלבד שלא להשתמש במילה "נשגבת".

"נו, אז אפשר לראות אותו?" הוא שואל. אני מובילה את מרדית ואת מרטין אל מאחורי הבית, לעבר בית התה, הניצב בכניסה ליער. אין שביל המוביל אליו, רק דשא, ולכן, ביקור בבית התה מסתיים כמעט תמיד בנעליים רטובות. כמנהגי, השארתי את דלת האלון הגדולה פתוחה, כדי שניתן יהיה לראות מבעד לחלונות המתכת שבקיר האחורי את מעבה היער. המראה מעניק לי הרגשה של אינסוף אפשרויות.

בית התה משמש לי כמרחב קדוש. המקום שבו עלה בידי לשמור על עצמי באמצעות הכתיבה. ובניגוד לבית הראשי, הוא אטום בפני פגעי מזג האוויר. אני מדמיינת את בני משפחת פיירקלות מתקרבים לבית התה, כמוני, בידיעה שבאח דולקת אש ועל השולחן מוצעים תה ותקרובת. אני מדמיינת אוהבים הנפגשים כאן לשיחות מהוסות ולנשיקות ראשונות. בן תמיד רצה להשתמש בו כמחסן.

ככל הידוע לי, זה באמת עלול היה לקרות. אני האמנתי שהדבר האחרון שהעולם זקוק לו הוא שטח אחסון נוסף, ואילו בן היה בדעה שהוא זקוק לאופנוע שלישי. עם הדברים המנחמים הרבים הנובעים מעזיבתו של בן אפשר למנות את העובדה שהוא לקח איתו את רוב חפציו, ושהוא לא ביקש את הילדים.

בית התה משחק תפקיד מכריע בהתפרקות נישואינו, ולכן אף זיכה את הסרט בשמו. בן התרעם עלי בשל השעות שביליתי בו; הוא התרעם על העבודה שעשיתי. הוא התרעם על העובדה שאני שילמתי את החשבונות שלנו במהלך עשר השנים האחרונות. בעצם, על זה שנינו התרעמנו. ככל שנעשיתי מיומנת יותר במילוי הצרכים של משפחתנו, כך הוא בז לי יותר. ככל שהוא בז לי יותר, כך עבדתי קשה יותר כדי לנהל את העניינים כמו שצריך. כתיבתי בבית התה היתה מראָה שהוא מיאן להסתכל בה. ככה זה מוצג בסרט. בחיים האמיתיים, אינני יודעת, אולי הוא עזב כי הוא רצה יותר שטח אחסון. בן רצה יותר כמעט מכל דבר.

עכשיו, כשאנחנו מתקרבים, אני שומעת את מרטין עוצר את נשימתו. "זה לא מהעולם הזה," הוא אומר. "התמונה לא עושה איתו צדק."

אני מחייכת וממשיכה ללכת. "כן, הוא בהחלט מזְמנים אחרים. כאן אני כותבת."

מזג האוויר חם יחסית לאפריל, וגג הצפחה מבהיק בשמש לאחר הגשם שירד אתמול. שני שיחי הורטנזיה ענקיים צומחים משני צדי הדלת. הם עוטים את עליהם הראשונים כעת, בגון סלרי מבשר תקווה, אבל עד מהרה תפרוץ מתוכם פריחה בתכלת עזה, בגודל של הראש שלי. "אילו יכולת להמתין עד יולי, היית רואה אותם במלוא פריחתם," אני אומרת לאף אחד, כי מרטין כבר נכנס פנימה.

"זה פשוט מושלם," הוא אומר, בהעבירו את ידו על הקירות ספוני העץ. הוא שולף מכשיר קשר. "אני בבית התה שמאחור. הביאו את המצעים עבור המיטה. אני אזדקק לשמש של שלוש אחר הצהריים שתאיר מבעד לחלון האחורי. ומטלית. תדאגו שליאו ונעמי יהיו מאופרים."

מרדית קורצת לעברי קריצה קטנה, כדי שארגיש טוב יותר לגבי עניין המטלית, אני מניחה. אני מושכת בכתפי, מה אכפת לי? "אוקיי, אני מסתלקת מכאן, תודיעו לי אם אתם זקוקים למשהו."

אני חוזרת לבית שלי וחשה הקלה כשאני מגלה שהוא ריק. מחוץ לכל חלון מתרחשת פעילות — משאית קייטרינג, אישה הרודפת אחרי ליאו ואנס עם מכל ספריי. מן הקרוון הגדול ביותר מגיחה נעמי סאנצ׳ס, איכשהו כולה רגליים, בשמלת בית מרושלת. אני מניחה שהיא לבושה באופן שבו מרטין דמיין אותי. ראיתי את נעמי סאנצ׳ס לראשונה ב"נקמת היצאנית", בהיותה כבת עשרים וחמש. באחת הסצנות, כשגילתה שנפלה קורבן לבגידה כפולה, צילמו אותה מקרוב כל כך, שכל פניה מילאו את המסך. איפה הנקבוביות שלה, תהיתי. בגיל שלושים וחמש, היא עדיין האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם.

אני מסמסת לקייט: ליאו ואנס היה בבית שלי. נעמי סאנצ׳ס מדהימה.

קייט: מתה.

קשה לי להחליט מה אני אמורה לעשות. כלומר, אני נמצאת בתוך הבית שלי, שאיננו מרחב כתיבה. פנים הבית הוא מרחב־אמא. במטבח עדיין שורר בלגן מארוחת הבוקר ועולה על דעתי שליאו ואנס ראה את נתזי הפנקייק שלי והריח את השומן של הבייקון שלי. אני נרגשת קצת מהעובדה שהוא היה כאן, ומתחילה לנקות. מן ההכרח יהיה להציב גבולות כלשהם. לא רוצה להיכנס לכאן מחר בבוקר ולראות אותו מרעיף את חיוכו ההורס על מדיח הכלים שלי.

אני מתקשרת לאחותי, והאומנת שלה, ליאונורה, עונה. "היא יצאה עם החברים שלה," היא אומרת. פֶּני ובעלה, ריק, גרים במנהטן ואיסט המפטון, ומופיעים לעתים קרובות במגזין "טאון אנד קאנטרי" כשהם בבגדים הנכונים ועם האנשים הנכונים. זו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה משהו מגניב יותר מפֶּני, אז אני משאירה הודעה. "תגידי לה בבקשה שהתקשרתי ושליאו ואנס ונעמי סאנצ׳ס נמצאים בשביל הגישה שלי." ליאונורה צורחת ואני שבעת רצון.

כשהמטבח שלי נקי, אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה ביום רגיל. היום יום רביעי, ובימי רביעי אנחנו אוכלים קציץ בשר. כמובן! אני מוציאה חצי קילו בשר הודו טחון מהמקפיא ומניחה אותו על משטח השיש. זה לוקח פחות זמן משקיוויתי.

אני צופה החוצה מבעד לחלון הפינתי שבחדר השמש. הם מצלמים את הסצנה שבה אני אומרת לבן שהיה טוב אם לשנינו היתה משכורת קבועה. זה היה היום שבו הוא צירף אותי לכל שאר האנשים נטולי החזון שאינם יכולים להאמין בחלומותיו. הפכתי למטוס ללא טייס, לרובוט, לעבד למוסמכות. אני בטוחה למדי שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אני מדמיינת את המילים היוצאות מפיה המושלם של נעמי סאנצ׳ס, ומתחילה לחשוב שאולי כל הליהוק של הסרט מוטעה. איך ליאו ואנס יוכל לגלות יחס מזלזל כמו שבן גילה כלפַּי כשהוא רואה מולו אישה כזאת? נדמה שאנשים יפים כמו שני אלה מסוגלים לפתור את הבעיות ביניהם. אף גבר לא יפנה עורף לנעמי סאנצ׳ס.

זה שעה שאני צופה בצילומים כשמתחוור לי שהגיע הזמן לנסוע לאסוף את ילדי. אני פותחת את דלת המוסך ומגלה שלושה בחורים שמעשנים בשביל הגישה שלי. הם משליכים את הסיגריות, מכבים אותן בנעליהם, זזים הצדה ומכוונים אותי החוצה בנפנופי ידיים, כאילו זהו איזה שירות חנייה. בלית ברירה אני עולה על המדשאה שלי, עוקפת את המשאיות מסביב ויוצאת דרך שביל העפר לכביש הראשי.

איזו הרגשה טובה זו להשאיר את התוהו ובוהו מאחורי ולנהוג ללורל רידג', שבה שום דבר אינו משתנה לעולם. בן השקיע בעיר הזאת מחוסר ברירה. הוא השתוקק לחיים מרתקים בעיר, כמו החיים של פֶּני, ליתר דיוק. אבל כשהתברר שזה יקר מדי, הוא רצה בית גדול בפרוור עם תחבורה נוחה לעיר. גם זה היה בלתי אפשרי. כשההיריון עם ארתור התקדם, ונעשה לנו ברור שדירת הסטודיו הקטנה שלנו לא תוכל להכיל את כולנו, פתחנו במרוץ נגד השעון. עמדו לרשותנו עשרים אלף דולר כדמי קדימה על בית ששוויו שלוש מאות אלף דולר, ובית בשווי של שלוש מאות אלף דולר היה הרבה יותר רחוק מהעיר שבן דמיין לעצמו.

בן סיפר לחבריו שקנינו בית שמיועד לפינוי ובינוי לצורכי השקעה. זו עיר מבטיחה ומתפתחת, הוא אמר להם, מה שנראה לי מגוחך כי המוטו של העיר הזאת צריך להיות: אנו לא מבטיחים ולא מתפתחים. למעשה, זוהי עיר הנאבקת בקדמה מכל סוג שהוא, והמפנטזת בחשאי שהיא היתה זו ששימשה כמודל לרחוב הראשי בדיסנילנד. יש בה ועדת ביקורת אדריכלית וגם ועדת תכנון שמטרתן היחידה היא למנוע מאנשים כמו בן להציג את לורל רידג' כפחות מיושנת.

יש אצלנו שש או שבע חנויות, שקיימות בלורל רידג' מזה עידן ועידנים. בעלי החנויות האלה נהנים מנאמנות עיוורת מצד לקוחותיהם. לורל רידג' היא מקום שתמיד תוכל לקנות בו פטיש ממישהו שאתה מכיר וגלידה תוצרת בית שמתבגר גורף לתוך גביע. פה ושם צצים וקורסים כמה עסקים אחרים, כשאנשים ממנהטן באים למכור לנו ויטמינים של מעצבים ועוגיות כלבים אישיות. רק לעתים רחוקות הם מחזיקים מעמד שנה שלמה.

בקצה העיר ניצב בית הספר היסודי של לורל רידג'. אני מחנה ומוצאת את חברותי בין קבוצת הורים במגרש המשחקים, כאילו זה סתם עוד יום רגיל.

"או־מיי־גאד, קדימה, תשפכי," אומרת גֶ'נָה. היא עומדת תחת הסל במגרש הכדורסל עם קייט.

"מה?" אני שואלת כבדרך אגב. "סתם מבלה עם ליאו ונעמי."

"הוא חמוד? הוא הסתכל עלייך במבט הזה שלו?" שואלת קייט.

"כן ולא. הוא חמוד ברמות והוא בקושי הסתכל עלי."

"אז התסרוקת היא בזבוז זמן?" ג'נה מתייחסת לעובדה שעשיתי פֵן.

"כן, זה קצת מוגזם," אני מודה. "אם הייתן רואות את נעמי סאנצ׳ס פנים אל פנים הייתן מבינות למה הוא לא שם עלי."

"היי, נורה." מוֹלי ריכטר מתקרבת אלינו. "את נראית טוב. אחלה תסרוקת." מולי היא מהמרשעות הקלאסיות האלה שהכרת בחטיבת הביניים, רק שהיא מעולם לא יצאה מזה. אנחנו צריכות להיות נחמדות אליה משום שהיא יו"ר אגודת ההורים והמורים, ונראה שיש לה סמכות לנדב אנשים לתפקידים כראות עיניה. אנחנו מתחמקות ממולי ריכטר כפי שאנשים נהגו להתחמק מגיוס.

"שמעתי שאת משחקת אותה הוליווד השבוע," היא ממשיכה.

"נכון." כשמדברים עם מולי ריכטר חשוב שלא לנדב אינפורמציה ולא לחשוף את הקלפים שלך. "יפה. אל תשכחי שהחזרות על 'אוליבר טוויסט' יתקיימו ביום רביעי אחרי הלימודים ואת נרשמת להשגיח על הילדים מאחורי הקלעים."

"אין מצב שאשכח, ארתור לא מדבר על שום דבר אחר." הנה, יצא המרצע מן השק. בחיים לא הייתי צריכה לעשות פֵן. קייט מתנשפת, כאילו אני שוקעת בחול טובעני ואין לה חבל להשליך לעברי.

"אה, ארתור מעוניין בתפקיד גדול?" מולי אינה מותירה לי זמן לענות. "מעולה! כי התכוונתי למנות אותך לתפקיד אחראית ההצגה, ואם הוא יהיה מעורב כל כך, את ממילא תהיי שם. מצוין." היא משרבטת בחיפזון משהו בפנקסה, משל היתה המפקח קולומבו,1 סבה על עקביה ונפנית משם.

ג'נה פורצת בצחוק. "איך נדפקת."

"כן, לא נעים להגיד, אבל באמת נדפקת," קייט אומרת. "אם היית מסרבת, לא שהיא בכלל נתנה לך סיכוי להשחיל מילה, היא היתה נותנת לארתור תפקיד של עץ, של אבן, או של משהו." האודישנים נערכו היום, אז אני מקווה שמולי לא תספיק להפעיל את השפעתה ולהטיל וטו על ארתור שלי בן העשר. ארתור נמצא בעיצומו של עוד סבב אסונות בתחרויות הספורט של האביב, וההצגה הזו היא חבל הצלה עבורו.

"אני יודעת. ויהיה בסדר. אם ארתור יקבל תפקיד, אמצא אנשים שיעזרו."

"אף אחד לא רוצה לעזור," אומרת ג'נה.

"אז אני אעשה כל מה שצריך. זה ממש חשוב לארתור. זה הדבר הראשון שאני רואה שמרגש אותו מאז שבן עזב."

בדרך כלל איני מזכירה את בן. לא מפני שזה מכאיב מדי, אלא משום שאני כמעט לא חושבת עליו. שתיקה מביכה משתררת בכל זאת, ונראה שהיא עובדת לטובתי.

"אנחנו נעזור," הן אומרות.

"אין עליכן." הפעמון מצלצל ועשרות ילדים נשפכים החוצה מבית הספר. ארתור רץ לעברנו, מטיל את הילקוט שלו לרגלי, ורודף אחרי חבורת ילדים לגינת השעשועים. אינני בטוחה מה זה אומר על האודישן שעשה.

בֶּרְנָדֶט, המנהלת בת השמונה של משפחתי, נעה במהירות לעברי ומתנגשת בי בחיבוק. "הוא אמר משהו על השיער שלך?"

"לא; הלוואי שהיה לי השיער שלך." אני מלטפת את תלתליה החומים של ברנדט. הם נראים כאילו יצאו היישר מהסרט "חבורת השובבים", כמו שיער של פעם.

"בואי נלך," היא מצווה. "הם עוזבים בעוד שלוש שעות."

"הם חוזרים מחר," אני אומרת. ברנדט מביטה בי כאילו יצאתי מדעתי. "אוקיי, בסדר." אני קוראת לארתור והוא גורר את עצמו על השביל המרוצף.

"באמת, עכשיו רק שלוש ורבע. המוזרה הזאת חייבת לחזור הביתה ולבהות בכוכבי קולנוע?" ארתור מנופף באצבעותיו, אך אינו מצליח להיראות מאיים.

"איך היה האודישן?" אני שואלת.

"קיבלתי את התפקיד." ארתור שולח לעברי חיוך כבוש שאומר שאינו רוצה שאעשה סצנה במגרש המשחקים.

אני מרימה את הילקוט שלו. "בואו נצא מכאן לפני שאעשה משהו מביך."

ברנדט יוצאת מגדרה לפני שאנחנו פונים בעיקול האחרון לשביל הגישה שלנו. ארתור מרגיש מחויב לנסות להעמיד פנים שהוא אדיש כלפי הכוכבים הכי גדולים של הוליווד. דומה שהוא מבקש כי נחשוב שהם יהיו בני המזל אם יפגשו אותו. שהרי ככלות הכול, הוא קטף תפקיד ראשי ב"אוליבר טוויסט". "אמא, היא כל כך מביכה. בהפסקה ובארוחת הצהריים כל אחד שאל אותי על הסרט. נהיינו המוזרים של העיר."

אנחנו חולפים על פני הקרוון ועל פני שתי המשאיות הענקיות בעלות שמונה־עשר הגלגלים לפני שאנחנו בכלל יכולים לראות את המוסך שלנו. שולחן עם מאפים וכריכים חוסם את דרכי. אני פותחת את חלון הנוסע ומצביעה לעבר המוסך. בחור עם כובע מצחייה אדום מסכים בשמחה להעביר את שירותיו למרפסת שלי, לא לפני שהוא מעניק לכל אחד מילדי סופגנייה.

"זה ענק," אומרת ברנדט.

"זו סופגנייה," אומר ארתור.

אני סוגרת את דלת המוסך עוד לפני שאנו מספיקים לצאת מן המכונית, מאושרת לשוב לקונכייה שלי. נדמה שבחוץ הכול רוחש שאון וצמיגים ואנשים שמקבלים החלטות שאינן שלי. כשאגיע למעלה, אסיט את כל הווילונות. לפנינו שיעורי בית, ארוחת ערב, "גלגל המזל", שינה. לפי החוזה שלהם עליהם לעזוב בשש.

כשאנו עולים במדרגות למטבח, ברנדט מגבירה הילוך. "פגשת את נעמי? היא באמת יפה כל כך כמו ב'אשתו של הספן'? ליאו עדיין כאן? הוא גבוה או לא? פְרני אומרת שהוא נמוך ושהוא עומד על ארגז כשהם..." היא עוצרת כשאנו מגיעים לראש גרם המדרגות ורואים את ליאו יושב ליד דלפק המטבח שלנו. היא היתה מחסירה נשימה בכל מקרה.

ליאו מתרומם באיטיות על רגליו, מזדקף למלוא קומתו בת המטר ותשעים בערך. הוא נותן בברנדט מבט חמור: "אני לא נמוך, גברתי הצעירה." ברנדט מחייכת, מסמיקה ומליטה את פניה בידיה, הכול באותו הרגע.

"אה! הנה היא!" ליאו מצביע לעברה עם הבירה שלו. זו־שלמקרה שקייט־ומיקי־יקפצו־לבירה, אני שמה לב.

"מה?" ארתור שואל, מבוהל במקצת.

"גומת החן החסרה. חיפשתי אותה בכל הבית. גומת החן החסרה של אמא שלכם נמצאת כאן על הלחי של אחותך." ברנדט לא יכולה להפסיק לחייך וארתור מגלגל את עיניו.

אני קולטת שלא זזתי מאז שעלינו מן המוסך. אני קופאת על מקומי עם חצי סופגנייה בידי. "נכון. כל הכבוד לך. אני מחזיקה אותה שם."

ליאו חוזר לבירה שלו, ולאחר שתיקה שכנראה מביכה רק אותי, אני אומרת, "טוב, אני נורה. אני התסריטאית, וזה הבית שלי."

"ליאו."

"אני ברנדט, וזה ארתור."

"לחיים."

"אתה אמור להיות כאן?" ארתור שואל.

"סיימתי את חלקי בצילומים להיום ועכשיו הם מצלמים כמה סצנות רק עם נעמי. חומר אפל, הסרט הזה."

"נכון, הייתי במצב רוח רע."

"היא במצב רוח טוב יותר עכשיו," מבהירה ברנדט.

"כן. ואנחנו חייבים להתחיל לעשות שיעורי בית," אני אומרת.

"אשאר רק עוד קצת. בקרוון שלי חם ובדיוק התחלתי לפתור את התשבץ הזה." הוא מצביע על התשבץ ששמרתי לי לערב. היום יום רביעי, וזהו יום התשבץ החביב עלי, לא קל מדי ולא קשה מדי. ילדי מודעים לכך ושניהם מביטים בי בו בזמן, ודומה שאינם יכולים לנחש מה עומד לקרות.

"טוב, בסדר," אני אומרת. מדשאה, בירה, תשבץ. רשמתי לפני.

אני עומדת ליד הכיור עם הסופגנייה בידי ומביטה בשלושתם. ליאו פותר את התשבץ שלי. ילדי מוציאים קלסרים מהתיקים שלהם, מנסים להתנהג כרגיל. ברנדט זקוקה למרקרים; ליאו מעביר לה כמה. היא מסתכלת עליו כשהיא צובעת. לארתור יש דף של תרגילי שברים שעליו לפתור תוך דקה, והוא מפעיל את שעון העצר בטלפון שלו. אני מביטה בשלישייה המוזרה הזו, סצנה הלקוחה מתוך אני לא יודעת מה.

"אז מה אתם עושים עכשיו בדרך כלל?" שובר ליאו את השתיקה.

"אה, אני מתחילה להכין את ארוחת הערב." אסירת תודה על התזכורת, אני מתחילה להסתובב במטבח. אני זורקת לפח את הסופגנייה, מנגבת את הדלפק, פותחת את המקרר. ההודו הטחון הפשיר על הדלפק ואני זקוקה רק לביצה. אני מניחה את הבשר בתוך קערה ושוברת את הביצה לתוכה.

"אלוהים אדירים, מה את עושה?" ליאו שואל. בעוד שאנשים אחרים זוכים בחיוך ההורס המפורסם שלו, אני זוכה בפרצוף מכווץ של גועל.

"זה קציץ הבשר של יום רביעי," ברנדט אומרת לו.

"לא נכון," הוא אומר, מהופנט.

אני קוצצת בצל ומוסיפה אותו. אני מוסיפה קצת פירורי לחם. ליאו לא יכול להסיר את עיניו מהקערה שלי. "זה באמת הדבר המגעיל ביותר שראיתי אי פעם." ואחר כך, כשאני מתחילה לערבב את הבשר באצבעותי, הוא אומר, "רגע, טעיתי". ילדי פורצים בצחוק.

ויזי באה לחפש אותו בסביבות השעה חמש ואינה מופתעת במיוחד לראותו קצת מבוסם. "קדימה, חוזרים לאיפור. אנחנו צריכים לצלם מחדש כמה סצנות לפני שיחשיך."

ליאו עושה פרצוף מיוסר, כפי שאני נוהגת לקרוא לפרצוף שילדי עושים כשאני אומרת להם שיש דג לארוחת הערב. "לא. בבקשה. אל תגידי לי שיש עוד."

"בטח שיש עוד. יש לנו כאן עוד יום, אולי יומיים, לפני שאנחנו מתקפלים."

ליאו לופת את הבירה שלו. "אבל זה מדכא כל כך. אמא שלכם, חבר'ה, היא כזאת מדכאת. אני לא עומד בזה יותר."

"היא ממש כיפית," ארתור אומר. "הסרטים האחרים שלה אמנם די מטומטמים אבל עם סופים טובים במיוחד."

"הוא צודק," אני מודה. "מטומטמים ועם סוף טוב. הסרט הזה הוא יחיד במינו, מצטערת."

הוא בוחן את בקבוק הבירה הריק שלו. "הוא לא יכול פשוט לחזור? אולי תהיה לו איזושהי התגלות או משהו ואחריה הוא יחזור?"

ארתור משפיל את מבטו ומעמיד פנים שהוא בודק את השברים שלו. אילו בן היה חווה התגלות, היא היתה כמזור לפצעו הפתוח של ארתור. "הוא לא יחזור," אני אומרת.

1 גיבור סדרת טלוויזיה בלשית מיתולוגית ששודרה החל מסוף שנות ה־60 (כל ההערות הן של המתרגמת)