בלדה לארוחת שישי

1

אני דוהרת על אופני הירוקים, הפנסים מהבהבים קלושות, והשקית שנתנה לי אמא רגע לפני לכתי תלויה על הכידון ומתחככת בגלגל. גם כשהעולם מתהפך היא לא שוכחת לצייד אותי בשאריות מארוחת־הערב, מסודרות בקופסאות פלסטיק מלבניות עם מכסים כתומים. אמא משתדלת שלכל הקופסאות שהיא קונה יהיו מכסים כתומים, כדי שיהיה קל לזהות ולהחזיר בביקור הבא. אני חולפת על פני רמזורים ומשאירה מאחור שיירה של מכוניות, משפחות חוזרות מארוחת שישי, ילדים ישנים במושב האחורי.

המרחק בין הדירה שלי לדירת הורי ניתן לגישור ברכיבה בת ארבעים דקות בלבד. שנים רבות עוד גרתי איתם, בדירת ארבעה חדרים וחצי עם אמבטיה אחת, ובכל־זאת נדרש ממני עכשיו מאמץ להיזכר בקצב החיים שפָּעַם בה, איך נראה היומיום, איך היו השבתות. הזיכרונות שעולים בי קבועים ומשומשים, כמו תקצירים על גב ספרים שקראתי שוב ושוב עד שלא יוכלו עוד לרגש אותי. ההרגלים הקטנים של הורי, משקעי הקפה השחור של אבא בקרקעית כוס הזכוכית, כריות השינה שאמא מניחה מדי בוקר על אדן החלון - כי כריות צריך לאוורר.

לא יכול להיות, אני מדברת אל עצמי, זה לא היה צריך לקרות, לא לנו, ומשחזרת את הפנים של היושבים סביב השולחן, שאמא טרחה לערוך כאילו מישהו יאכל אחרי השיחה הזאת. מתי הם יספרו לדני? ואיך יספרו לו דבר כזה בטלפון? אני חייבת להגיע לדירה מהר, ככה ארגיש יותר טוב. אני מפדלת במרץ, משתלבת בשביל האופניים בלי להאט ומתנגשת ברוכב אחר.

רגע לפני ההתנגשות, כשכבר מאוחר למנוע אותה, אני משקיפה כצופה מן הצד בהילוך האטי. עוד רגע אתקפל תחת משקל אופני וברכי החשופות ישתפשפו באספלט. אלא שהרוכב, באינסטינקט משובח, פונה בחדות לצד הדרך ומטיל את עצמו אל השיחים. אופני בולמים בחריקה ושלוש הקופסאות הכתומות מתגלגלות ממני והלאה.

הוא מתרומם במהירות ומרים את אופניו.

"אתה בסדר?"

"למה את לא מסתכלת לאן את נוסעת?" הוא מנער מעליו לכלוך ופירורי עלים יבשים.

"סליחה־סליחה", אני קוראת אחריו גם כשהוא כבר מתרחק על אופניו וממלמל משהו שנשמע כמו "מטומטמת".

את שאריות האוכל שהתפזרו אני אוספת בכפות ידי ומחזירה אל השקית, ערמה עלובה של פשטידה, אורז לבן, שעועית ירוקה, ואדמה.

הרוח שוב מכה בפני והשקית הטיפשית מפריעה לי לרכוב. אני מסננת קללות מבלי להחליט אם הן מכוונות אל רוכב האופניים, לעצמי או ליקום, זו הרי היתה אשמתי. הכל באשמתי. באמצע השבוע, כשאמא התקשרה וביקשה שאקדים בשישי, לא ייחסתי לכך חשיבות. כמו תמיד בחרתי להעלים עין, זה כלום, יש לה נטייה להישמע מודאגת גם כשמדובר במעטפת דואר עם שמי שנשלחה אליהם בטעות.

רמזור אדום מעכב אותי. הרוכב שהתנגשתי בו ממתין על שפת המדרכה, הזיעה מדביקה את חולצתו אל גבו הרחב. עצרתי מאחוריו, ובכל־זאת הבחין בי.

"שיט... את לא בוכה, נכון?"

בתנועה אחת אני מנגבת את הדמעות שנקוו בעיני.

"לא התכוונתי לקרוא לך מטומטמת", הוא מתנצל במבטא רוסי קל, "אבל את באמת צריכה להסתכל לאן את נוסעת".

"אתה צודק", השפה התחתונה שלי רועדת והרמזור עדיין לא מתחלף.

"שיט", הוא אומר בפעם השנייה, "אל תבכי, תראי, אני לגמרי בסדר".

מאוחר מדי, אפי כבר דולף והתייפחויות מביכות בוקעות מגרוני. אחד הנהגים מאט במעבר החצייה רק כדי לבהות במחזה האומלל: אשה כבת שלושים, נמוכה, מבנה גוף בינוני, שיער קצר מבולגן בצבע סתמי, חובשת קסדה של ספיידרמן, מחזיקה שקית מלאה בערמת זבל ובוכה באמצע הרחוב כמו ילדה.

הבחור מוציא מתרמיל הגב שלו בקבוק, "רוצה לשתות?"

"לא לא". מה מים יעזרו? אבל הוא מתעקש ודוחף את הבקבוק לידי. כמה מגעיל שרוק, דמעות ונזלת של בחורה זרה יתערבבו לו על הפייה.

"את יכולה לשמור אותו, זה לא עלה לי כסף", הוא מתלוצץ כשאני מושיטה לו את הבקבוק בחזרה, "גנבתי אותו מהמקרר בעבודה".

אנחנו מחליפים חיוכי נימוסים.

"יכול להיות שאנחנו מכירים?" הוא שואל.

"לא חושבת", אני מנידה בראשי לשלילה, ומבחינה בהקלה שהרמזור מתחלף.

שנינו מחכים שהאחר יתחיל לרכוב ראשון, אני מתמהמהת, מכניסה את הבקבוק לשקית ומחליפה את המיקום שלה מן הצד הימני של הכידון לצד השמאלי.

דני: הם באמת מתגרשים?

אני: לא יודעת

דני: אמא נשמעה לא משהו. זה רעיון שלו, נכון?

אני: לא יכולת להתקשר?

דני: חשבתי שאת כבר ישנה

אני: אתה באמת חושב שאני מסוגלת לישון? ושאספר לך מה היה בהודעות טקסט?

דני: אנחנו בדיוק יושבים באיזה מקום. טוב חכי, יוצא ומתקשר (סמיילי קורץ)

אני: (סמיילי), באמת???

הטלפון מצלצל ופניו העגולות של דני מביטות מן המסך, חיוך מוגזם, לחיים סמוקות, השקע שנפער בסנטרו. הוא שלח את התמונה לפני חודשיים מאיזה קוֹפִי שוֹפּ באמסטרדם, כשהתלוננתי שאני בקושי זוכרת איך הוא נראה.

הטלפון דומם. מיד מגיעה עוד הודעה: אז את לא רוצה לדבר?

אני דווקא כן רוצה, רוצה לספר לו הכל, כולל כל הפרטים הלא חשובים. אמא הכינה את עוגת הביסקוויטים שלה, עם השוקולד המגורר למעלה. כאילו נשב ונאכל ממנה בנחת עם כוס קפה. אבא לא אמר דבר, אפילו לא מלה, רק ישב חסר־הבעה, הכניס את ידו פעמיים לקערת הסלט ושלה ממנה שני זיתים שחורים שומניים. ואז הטלפון שלו צלצל והוא ענה, ככה, באמצע כל העסק, נשאר לשבת אל השולחן וצחק ממשהו שאמרו לו מעבר לקו, ואמא רק חייכה בסלחנות והעבירה את סלט הכרוב.

בילדותי אהבתי לשמוע שוב ושוב את הסיפור כיצד בחרו בשמי. לאבא היו כמה גרסאות, ואני הייתי מבקשת שיספר לי בכל פעם אחרת. הגרסה האהובה עלי היא זו של העכברים החרוצים שחזרו מקטיף, ולא היה להם מקום לאחסן את כל התותים במחילה הקטנה בקיר, אז הם השאירו אותם, סלסילות־סלסילות, ליד מיטת בית־החולים של אמא.

כשדני נולד קנה אבא מצלמת וידיאו שלא אפשרה כל־כך הרבה גרסאות, ומאותו יום החלו הקלטות הביתיות להצטבר על מדפי מזנון הטלוויזיה, וכשהמקום כבר לא הספיק, הועברו חלקית למדף העליון במזווה.

בקלטת המשפחתית הראשונה איילה ואני מתועדות משוטטות במסדרונות בית־החולים ומחפשות בהתרגשות את חדרה של אמא. איילה התעקשה ללבוש שמלה וגרביונים אטומים עם לבבות, ולנעול נעלי־בובה־לכה, שבגללן דידתה מאחורי. הסיבה האמיתית לריצה הנלהבת שלי היתה הבטחתה של אמא, שביום מן הימים כשייוולד לי אח, אוכל לבחור את שמו. וכבר החלטתי! יקראו לו גיא. בגיל שש הייתי מאוהבת, גיא היה הילד הכי מהמם בכיתה. היה לו שיער חלק בתספורת פטרייה, וחשוב יותר, הוא צייר הכי יפה.

אמא מסננת אל הצלם באנגלית־ישראלית שהיא לא מאמינה שהילדה זוכרת את ההבטחה, צריך להיזהר עם הילדה הזאת, היא זוכרת הכל. מובן שאני זוכרת. את שמי בחרה איילה, ומתבקש שאת שמו של התינוק החדש אבחר אני. אבא אומר מאחורי המצלמה בלי להתבלבל שהם כבר בחרו שם לתינוק, וכשאני צועקת שזה לא הוגן, מתלוצץ שהאחיות יבואו ויוציאו אותי מהחדר. הם לא טרחו לשאול מה היה השם שבחרתי, הפעם הבטיחו לסבתא לבחור שם רגיל.

איילה נתנה לי את שמי. היא אהבה תותים, ליתר דיוק מעדן בטעם תות. היא בחרה את שמי בגחמה של רגע, וההורים שלי הסכימו, כי איילה היתה מהילדות שמסכימים להן. הגרסה הרומנטית מספרת שאמא היתה כל־כך נרגשת כשאבא הגיע למחלקת היולדות, בזרועותיו איילה ותחת גופה אחוז בין אצבעותיו זר פרחים. לנייר הצלופן שעטף את הזר הוצמד פתק מקופל, שאבד עם השנים, ובו ככל הנראה ציטוט משיר של אריק איינשטיין.

אפשר להתרגל לכל שם, הם אמרו לי לא פעם. אבל כשאת מגיעה לגיל ההתבגרות נמוכה, מנוקדת בנמשים ורק מחכה שיצמח לך כבר הציצי, את נוטה להאמין ששמך הקטן הוא שקובע את גורלך.

אמא ביקשה שנקדים לארוחת שישי. הקדמתי מדי.

תמיד קינאתי במשפחות שעורכות ארוחות שישי בצהריים ולא בערב. צהריים נשמע פחות מחייב, אפשר לבוא מתי שרוצים, בדרך מהסידורים, ולא צריך לקבוע שעה מדויקת או להתלבש יפה. אפשר לאכול ישר מהסיר או לערום תלולית של תבשיל פושר לתוך קערה ולאכול בישיבה מזרחית על הספה בסלון. במשפחה שלי בכל אופן נפגשים בשישי בערב, ויש בארוחה טקסיות ועניין שלם סביב השעה, שחס וחלילה לא יצטרכו לחמם את האוכל פעמיים.

בבית הורי עומד ריח בישולים, אבא מנופף בידו מחדר־העבודה. "אמא במקלחת", הוא זורק, כאילו באתי רק אליה.

"מה נשמע?" אני שואלת מפתח החדר.

"חיים", הוא מרחיק את משקפי הקריאה ומציץ בי, "ואצלך?"

"גם -"

"יש חדש בעבודה?"

"שום דבר. אצלך?"

"יש אקשן, בטח ראית -"

"מה קרה?"

הוא כבר מסובב אלי את גבו ושאלתי האחרונה נותרת באוויר. "נו, לא הגיע הזמן שתיקני כבר טלוויזיה?"

הריחות מעוררים את תאבוני. פשטידת ברוקולי משתזפת בתנור. אני בוחנת את תכולת המקרר: קערות הסלטים מצטופפות במדף אחד, מכוסות בניילון נצמד. אמא שוב טרחה, ואני כהרגלי לא הבאתי כלום.

שלוש תמונות משפחתיות תלויות על דלת המקרר כבר שנים, וכתמי רטיבות פשטו בקצותיהן. הן צולמו בבניאס כשעוד נהגנו לצאת לטיולים עם עוזי וציפורה והילדים. לא פעם הצעתי לתלות תמונות חדשות במקומן, ובכל פעם משכה אמא כתף ושאלה, "למה להחליף?"

מתוך הרגל אני ממשיכה לחדר־השינה המסודר של הורי לחפש את האודם האפרסקי שלה, שלא תגיד שאני חיוורת ולא סופגת מספיק ויטמין די. להפתעתי שידת המגירות שלה ריקה, וכשחיפושי מתרחבים לצד שלה בארון, נמצאות בו רק שקיות זבל שחורות דחוסות בבגדים.

"מה קרה לדברים של אמא?" אני עומדת בפתח חדרו של אבי.

הפעם הוא כלל לא מסתובב, "היא במקלחת, תשאלי אותה".

כבר זמן־מה אבא ואני לא מסוגלים לנהל שיחה כשאמא לא במחיצתנו. הוא אף־פעם לא מתאמץ להסתיר את העובדה שאני מפריעה באמצע משהו.

"את תמיד שמה לב לכל", משיבה אמא לשאלתי כשהיא יוצאת מהמקלחת ומגבת דהויה כרוכה סביב כתפיה כדי להספיג את שערה הרטוב.

"היא חטטנית!" קורא אבא מחדרו.

"מה יש לו היום?" אני לוחשת, "רבתם?"

היא חומקת למטבח לבדוק את הפשטידה ואני לא מתעקשת, זה עניין די רגיל שהם רבים בימי שישי. ארוחות משפחתיות, גם אם הן מצומצמות כמו אצלנו, גורמות ללחץ, ובכל־זאת הם לא מוותרים, כל שבוע שני. פעמים רבות אני תוהה למה להתעקש, למה בכוח? אולי הפכנו לחבורה של אנשים שאין להם הרבה במשותף חוץ מזיכרונות?

איילה שולחת הודעה בקבוצה המשפחתית, הם מאחרים, כמה מפתיע. היא רצתה שעופריקי יישן צהריים, אבל הוא לא נרדם והיא חוששת שיישן כל הארוחה ויעשה סקנדלים בלילה.

"לא אמרתי לך שאין טעם לבקש מהן שיקדימו?" מסנן אבא מהחדר השני, "לא אמרתי?"

כנראה אמר - הרי לא משנה שאני הקדמתי.

"לא חשוב", ממלמלת אמא כמו לעצמה, ואף שהכל כבר מוכן מוצאת עיסוקים נוספים במטבח. היא לא שואלת את השאלות הרגילות, מה אכלתי השבוע, אם הייתי קצת בשמש, אם הכרתי בחור נחמד.

השומנים במותניה מרימים מעלה את החולצה, נדמה שעלתה במשקל. שערה האדמוני דליל, שורשיו לא נצבעו זמן רב, ועל פניה מרוח החיוך הזה. חיוך שאומר שהכל בסדר, גם כששום דבר לא.

עופריקי נרדם בנסיעה, אלון נושא אותו פנימה על כתפו ומניח אותו בעדינות על הספה.

"איזה בובון, עם הג'ינס הזה!" קוראת אמא בקול רם כדי לרמוז לאבא שהגיע הזמן לצאת מהפינה שלו.

כשאיילה נכנסת נרשמת הקלה מסוימת בחדר. לאחותי יש היכולת לנהל שיחה קולחת במשך כל ארוחת־הערב ולפטור את הסובבים מניסיון מאומץ למצוא נושאים לדבר עליהם. על אף האיחור הספיקה לעשות פן ולאפר את עיניה באייליינר אלכסוני מדויק. היא נושאת את עצמה על עקבים וידיה עמוסות, התרמיל של עופרי, פאזל חיות־משק, ושקית עם קופסאות כתומות ריקות. היא מנשקת את כולם ולא מדלגת גם על פניו הזועפות של אבא.

"אמא, אני מביאה את הסלטים!" הבטן שלי כבר מקרקרת, ומבלי לחכות לתגובה אני מוציאה מהמקרר את הקערה הגדולה של סלט הירקות.

"לפני שנאכל אבא ואני רוצים לדבר איתכם על משהו", היא מכריזה ומחווה אל השולחן, "נשב?"

"נשמע דרמטי", מצחקקת איילה ומיד מפסיקה, כי איש משניהם לא נראה משועשע.

אמא רוקנה את המגירות שלה. לא היו לא אודם, לא קופסת ויטמינים, לא מראת כיס ישנה או עגילי פנינה. הבגדים נארזו בשקיות גדולות אף שעוד מוקדם להחליף לארון חורף. היא ביקשה שנקדים, ובכל־זאת השתדלה מאוד לא להתרגז כשהתחלנו מאוחר, ורק לפני כמה חודשים טרחתי להטיח בפניהם, בלי לחשוב בכלל, שהם צריכים ללכת לטיפול זוגי. "או שתלכו לטיפול או שתתגרשו!" אלו היו המלים המדויקות.

בראשה של איילה מתרוצצות ודאי אינספור מחשבות: מישהו חולה, מישהו צריך ניתוח, ואולי בכלל חדשות טובות? טיול גדול, דירה חדשה, אולי זכו בפיס? ממתי הם ממלאים כרטיסי פיס? הראש שלי לעומת זאת ריק לגמרי. כל־כך ריק שאני מסוגלת לשמוע את הביפ המתמשך כשלבו של אדם המחובר למוניטור מפסיק לפעום.

בילדותי פחדתי שהורי ייפרדו. זה היה פחד ממשי שהעסיק אותי, כמו הפחד שאחד מהם ימות או שיחטפו אותי. בעיצומו של ריב היינו איילה ואני מרימות את דני בזרועותינו, נכנסות לחדרה וסוגרות אחרינו את הדלת. כשהריב היה קולני במיוחד, הסתתרנו ברווח שבין המיטה שלה לשולחן הכתיבה, כי זו היתה הפינה הכי מרוחקת בחדר. איילה הנהיגה כמה כללי בסיס: אסור להקשיב להם, אסור לבכות, ואסור לצאת מהחדר עד שהיא אומרת שאפשר. ובכל־זאת הקשבתי לכל מלה שנאמרה מעבר לדלת, ובלילה, כבר במיטתי, שִׁ‏‏חזרתי את הריב, בטוחה שהוא הכי נורא שהיה עד כה.

"אבל למה להתגרש?" מגיבה איילה לבשורה ראשונה, "תמיד אפשר להיפרד לתקופה, לחיות קצת בנפרד, לראות איך אתם מסתדרים..."

"אנחנו מתבשלים עם זה כבר הרבה זמן", מתחילה אמא לדקלם סיסמאות שדגה ודאי מהטיפול הזוגי שלהם: "נוחות אינה סיבה מספקת להישאר יחד. זו התחלה חדשה לשנינו, אבל זה בשום אופן לא אומר שאנחנו מתחרטים על העבר".

"גירושים הם מוצא אחרון", מעיד קולה של איילה על כך שהיא נסערת, ובכל־זאת המלים יוצאות ממנה הגיוניות ושקולות, "לדעתי זו טעות למהר עם החלטה כזאת".

אלון זע בחוסר־נוחות בכיסאו, ושולח את ידו תחת מפת השולחן לאחוז בכף ידה של אחותי, כי נדמה לו שהגיע הזמן להביע תמיכה.

"אנחנו לא ממהרים", פתאום נתקעות המלים בפיה של אמא ושפתיה קצת רועדות, "אנחנו מדברים על גירושים כבר מהטיפול הראשון".

אבא לא אומר דבר ורק מוציא מקערת הסלט זית שחור נוטף שמן, מכניס אותו בהיחבא לפיו ולבסוף יורק את הגלעין אל הצלחת הריקה שלו.

"אני אעזוב את הדירה ממש בקרוב. יש עוד משהו שאתם רוצים להגיד או לשאול?" היא מתבוננת לעברי.

אבא שולף זית נוסף, ואמא מאמצת את מוחה להיזכר בעוד כמה סיסמאות שעשויות לעזור, אבל אז הטלפון שלו מצלצל והוא עונה לשיחה, ככה באמצע כל הבלגן.

אמא מנצלת את ההפוגה לקום מהשולחן וחוזרת מיד ובידיה סלט כרוב וחלה קלועה.

"אימוש, שבי רגע", לוחשת איילה על רקע שיחת הטלפון הקולנית של אבא ואוחזת בזרועה לפני שתחזור למטבח להביא את יתר המנות. "את בטוחה שאת מעדיפה להיות זו שעוזבת את הבית?"

"את יודעת שכבר הרבה זמן אני רוצה לעבור דירה", היא אומרת כאילו כלום. "מאז שדני עזב הבית ריק וגדול מדי בשביל שניים, ואין לי יותר אנרגיה לנקות אותו..."

היא עורמת סלט כרוב בצלחתה ומעבירה את הקערה לאלון המסכן, שתוהה מה עליו לעשות איתה.

"אז מה הולך לקרות בעצם?" אני מתפרצת בקול רם כדי להפריע לאבא. "לאן תלכי, אמא? תשכרי דירה? ואם לא תסתדרי?"

"היא תסתדר", נוזפת בי איילה, "זה בכלל לא העניין".

"את לא יודעת אם היא תסתדר!" אני מתעקשת, "מתי בפעם האחרונה חתמת על חוזה שכירות, אמא? מתי שילמת חשבונות בעצמך? הסתכלת על פירוט התנועות בבנק?"

"זה מה שחשוב לך, איך היא תשלם חשבונות?" מתרגזת איילה.

"הכל חשוב!" אני מחזירה, "הם צריכים לחשוב על כל הפרטים לפני שהם מחליטים!"

אבא מסיים את השיחה בכמה מלות התנצלות, משפיל את עיניו אל הצלחת ומשחק עם שני גלעיני הזיתים שמוטלים בה כחללים.

"כבר החלטנו", מעיפה בו אמא מבט חטוף, "לא צריך להתפשר רק כי מפחיד לעשות שינוי".

"ומה חשבתם? שאחרי כל זה נשב ונאכל ארוחת־ערב?" אני פולטת צחוק מאולץ.

"המטפל אמר שחשוב לעשות משהו ביחד אחרי השיחה", משיבה אמא כמעט בלחישה.

"המטפל שלכם יודע שאנחנו לא בנות שתים־עשרה?" אני ממשיכה לצחוק.

כולם שותקים, אבא מגלגל עכשיו את הגלעינים אל דופן הצלחת.

"ואתה לא מתכוון להגיד כלום?" אני שואלת אותו, "זה נראה לכם הגיוני, לסיים חיים שלמים יחד בהודעה קטנה לפני ארוחת־ערב?"

"יהיה בסדר, תות", הוא מצליח לומר ומיד מתחשק לי לבכות.

רגע לפני שאני עולה על אופני עם שקית השאריות שאמא הושיטה לי בפתח הדלת, צועק אבא את שמי בחדר המדרגות ויורד למטה במהירות ובידו קסדת ספיידרמן שאיזה ילד שכח בכניסה לבניין ביום כיפור.

אבא הוא איש של מחוות קטנות. את לבה של אמא כבש כשהגיע במיוחד לחנות הספרים שעבדה בה, כדי להביא לה מנגו עטוף בנייר עיתון. יום קודם־לכן הכירו במפגש חברים, והיא העירה בהיסח הדעת שמעולם לא טעמה מנגו.

כשהורי התחילו לצאת התהדר אבי ברעמת תלתלים כהה. הוא אהב להתרברב בפני אמא שיש לו מחזרות רבות, מה שהיה נכון, נשים תמיד חיבבו אותו. גם שנים אחר־כך, אפילו כשעמדנו בתור לסופר, קיבל מחמאות על עיניו התכולות. היה בהן רוך שהשתלב היטב בקשיחות הארץ־ישראלית שלו. עוד בצעירותו היה דעתן והקיף את עצמו בחבורה קטנה של חברים אינטלקטואלים שאהב להתווכח איתם על נושאים שונים. עד הריב הגדול עם יענקל'ה המה סלון ביתנו אנשים לפחות ערב אחד בשבוע. החברים של אבא, ולעתים נשותיהם הקבועות או המזדמנות, הגיעו מדי שישי אחרי ארוחת־הערב, שתו יין והתפלספו שעות ארוכות במגוון נושאים אקטואליים.

כמו כל מארחת מושלמת היתה אמא חייכנית ולבבית, דאגה שלא יחסרו פיצוחים ועוגיות תוצרת בית, אבטיח או מלון בעונה, והכי חשוב לדעתו של אבא: בניגוד לנשים אחרות ידעה לא להתערב בשיחות שאינה מבינה בהן. אמא שנאה את הוויכוחים הפוליטיים האלה, וכל־כך העריצה את אבא, שתמיד צידדה בדעותיו.

"אבא שלך לא איש שמביע רגשות", אמרה לי יום אחד כשסירבתי לצאת מחדרי.

זו היתה הפעם ההיא, נדמה לי, שבה גזרתי חור ענק באמצע הכתבה שלו בעיתון סוף־השבוע. בצד האחר של הדף היתה תמונה של פילה תינוקת שנולדה בגן־חיות והיתה מוכרחה להתווסף לאוסף התמונות שלי. אחרי שהצעקות יצאו מכלל שליטה, ואבא טען בפני שאני מעופפת ומנותקת מהעולם, דאגה אמא להוריד את ציפיותי: "הוא לא טוב בלהתנצל אבא שלך, אבל הוא איש של מחוות קטנות". כבר למחרת חזר ממערכת העיתון ובידיו ערמה של חוברות טבע עם כריכה מבריקה, והניח אותן בחגיגיות על שולחן הכתיבה בחדרי.

איילה טענה לא פעם שאמא סלחנית כל־כך כלפי אבא, כי היא אסירת תודה על שהתחתן איתה. אמא לא גדלה עם חלומות גדולים. ילדה יחידה לשני ניצולי שואה מבוגרים, שהתייתמה בגיל צעיר ולא היתה לה משפחה מלבדנו. כשאבא נכנס לחייה היתה מוכרת ספרים ביישנית. זה לא היה סיפור על נערה אפרורית שהופכת בן־לילה לברבורה יפהפייה. פניה היו מן הסוג שדורש זמן הסתגלות. כשהייתי בת חמש אמר אחד הילדים בגן שאמא שלי מכוערת, ומשך באצבעותיו את שפתו העליונה כדי להדגים כמה בולטות החניכיים שלה. כשסיפרתי לאיילה, היא לא נראתה מזועזעת כמוני. "זה נכון, תות", השיבה בבגרות של ילדה בת שמונה, "הפנים של אמא קצת עקומות".

אמא מצידה השקיעה במשקפי הראייה שלה. כשהרכיבה משקפיים נראו הפנים שלה מסודרות יותר. היא דאגה להחליף אותם בתדירות גבוהה לפי צו האופנה, והיו לה לפחות שני זוגות לבחירה. היא אהבה אותם מלאי נוכחות, מלוכסנים, מוזהבים, צבעוניים, או עם אבנים משובצות. היה לה אפילו זוג עם נצנצים, שהייתי מכוונת אל האור ורואה איך הצבעים משתנים.

פעם נסענו איתה לאסוף מהחנות זוג משקפיים חדשים. היא מדדה אותם ובחנה את עצמה ארוכות מול המראה, בזמן שאני בהיתי מהופנטת בשרשראות המשקפיים שנתלו לתצוגה בכניסה לחנות, בחרוזים הזעירים שיצרו בהן דוגמאות של פרחים. כשסיימה, ניגשה למוכר והתלוננה בנימוס האופייני לה שהמשקפיים קצת עקומים, והמוכר, שהיה צעיר ובעיקר טיפש, ענה בלי לחשוב, "אלה הפנים שלך, גברת".

לפני שיצאנו מהחנות הבחנתי שעיניה נוצצות מעלבון. בתנועה חשאית קלה משכתי בשרשראות, שעוד התנודדו מצד אל צד ממגעי הקודם. לא נדרש כוח רב והן נקרעו אחת־אחת. החרוזים הצבעוניים התגלגלו אל הרצפה וקיפצו עליה מסוחררים עד שחדרו לסנדלי. בדרך הביתה עצרנו לקנות פיצה משפחתית כפי שהבטיחה.