בליבה של עזה

פרק 1: טעויות משנות חיים

שתיים ושלושים לפנות בוקר. השמיים מכוסים ענני גשם שחורים שנעים במהירות מכיוון הים וסוגרים עלינו מכל עבר. התחושה הקודרת מהפעילות שלא צלחה הלילה, משתלבת במזג האוויר הגשום בחוץ. שער היחידה נפתח ורכבי הטרנזיט שלנו גולשים בכביש הצר המקיף את הבסיס עד למגורי הלוחמים.

אני נכנס אל המסדרון הארוך שבקצהו נמצאים חדרי הצוות ומבחין שחדרי המגורים של צוות עידו ריקים. נראה שפעילות הלילה שלהם עדיין לא הסתיימה, אני חושב לעצמי. דלת החדר שלי פתוחה. אני מניח את האקדח, עטוף בנרתיק העור שלו, על המדף העליון בארונית שצמודה למיטת הקומתיים. מוריד מעליי את הבגדים השחורים מפעילות הלילה שלנו, ואחרי מקלחת קצרה לובש חליפת טרנינג חמימה וצולל לתוך שנת הלילה שכה חיכיתי לה.

רעש של יריית אקדח חודר אל שנתי הכבדה. איני מצליח להבחין האם זה חלום או מציאות. האם ייתכן שלחלום שלי התגנב מחבל חמוש וירה לעברי? ואיפה אני בכלל נמצא? ביחידה או בפעילות מסוערבת אי־שם בעזה?

צעקות מכיוון המסדרון משכנעות אותי שרעש הירי אכן היה אמיתי. אני מזנק מהמיטה, דורך את האקדח ופותח את דלת החדר בזהירות. המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא שמתרחש כרגע ניסיון השתלטות עוין על היחידה שנמצאת ממש צמוד למחנה הפליטים של חאן יונס. חריץ צר בדלת החדר מאפשר לי להציץ אל מסדרון היחידה ולפתע אני מבחין בדודו, חייל מילואים בדרגת סרן מוטל על הרצפה.

לא עוברות מספר שניות נוספות והחובשים של היחידה מקיפים אותו מכל עבר.

אני פורק את האקדח ומכניס אותו חזרה לנרתיק העור ויוצא אל המסדרון. זה לא נראה טוב. הכדור חדר את הגולגולת והחובשים לא יכולים לעשות כמעט דבר.

אנקת כאב של אדם פצוע מגיעה מהמשך המסדרון. אני מישיר מבט מעבר לכתפו של אחד החובשים ורואה את יוני, לוחם מצוות צעיר, אוחז בידו הימנית את מותנו הפצועה ומתקדם באיטיות תוך שהוא נשען על קיר המסדרון.

שובל של דם שנמרח על הקיר מסמן את מרחק ההליכה מרגע פגיעת הכדור.

מה קורה פה לעזאזל, מי ירה בהם? אודי מצוות עידו, יוצא מחדרו בריצה למשמע הירייה ומשכיב את יוני שותת הדם שעדיין נאחז בקיר המסדרון. אודי לוחץ על חור יציאת הכדור כדי להאט את זרימת הדם.

האם אני עדיין ישן וזה רק חלום הזוי שחוזר על עצמו בלופ אין־סופי? הכול נראה כל כך אמיתי, כך שלא יכול להיות שאני עדיין רדום.

דחיפה חזקה מאחור של אחד החובשים הודפת אותי אל הקיר. זוז תומר, אומר החובש וניגש אל יוני הפצוע. הדחיפה החזקה זורקת אותי מיד אל המציאות הכואבת.

אודי, מה קרה? מי ירה בשניהם?

זו הייתה תאונה, עידו מפקד הצוות ירה בהם, אומר אודי, ומספר לי במהירות את השתלשלות האירועים.

יוני ששוכב עכשיו פצוע על הרצפה, התקין בתחתית האקדח פנס קטן שעוזר ללוחמים בלילה לראות ולכוון אל המטרה. עידו שהגיע מתדרוך אצל מפקד היחידה רצה לבדוק שהחיילים שלו מוכנים לפעילות. יוני העביר לעידו את האקדח שלו חמוש במחסנית.

אני מתחיל לרוץ, אמר יוני לעידו. תראה אם אתה מצליח ללכוד אותי באלומת האור. יוני פתח בריצה לאורך המסדרון ועידו הרים את האקדח ודרך אותו.

דרך אותו כמו באלפי תרגולות שביצע לאורך השירות שלו ביחידה. רק שהפעם המחסנית שבתוך האקדח הייתה מלאה בכדורים עד סופה.

עידו לחץ על ההדק וירה כדור בודד לכיוונו של יוני. הכדור חדר את גבו של יוני ממש מעל מותן ימין, שינה זווית ויצא מלפנים. וכאילו שהפגיעה ביוני לא הספיקה, הכדור המשיך את דרכו לאורך המסדרון ואז ממש בשנייה האחרונה לפני שדודו פנה למסדרון הצמוד השיג אותו הקליע הארור והרג אותו.

איפה הוא? אני שואל את אודי. ראיתי אותו יוצא אל מאחורי היחידה לכיוון פינת ניקוי הנשקים. אני ממהר אל פינת הניקוי ומבחין בעידו נשען על הקיר, ממלמל את אותו משפט שוב ושוב, הרגתי אותו. אני יודע, הרגתי אותו. אני לוקח בעדינות את האקדח שמוחזק עדיין בידו הקפוצה ופורק אותו, כדי שלא תתרחש תאונה נוספת.

שם, בפינת ניקוי הנשקים, הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עידו ביחידה. הוא קיבל עונש מאסר ממושך על תקרית הירי ולאחר שחרורו מהצבא נעלמו עקבותיו.

***

עשר שנים חלפו להן. אני נשוי טרי בירח דבש בקו סמוי שבתאילנד. שעת בין ערביים עכשיו, העולם כולו נצבע בצבעי ורוד, כתום וסגול מרהיבים. אשתי שקועה בספר שרכשה ממש לפני הטיסה ונראה שהיא מרותקת. אני קם ממיטת השיזוף ומחליט לצאת להליכה לאורך הים השקט שמאמץ לתוכו את קרני השמש הנעלמות אט אט.

חבורה של תיירים שתויים נשמעת מרחוק מדברת בקולי קולות במבטא אוסטרלי כבד המסגיר את מוצאם. לפי מספר פחיות הבירה הריקות סביבם ועורם האדום נראה שהם יושבים כאן משעות הבוקר המאוחרות ולא מפסיקים לשתות.

אני מביט בחיוך בחבורה הרעשנית והעליזה ומבחין פתאום שעידו יושב ביניהם. לוקח לו פחות משבריר שנייה לזהות אותי כשאני מחייך ומתקדם לכיוונו. אני מאוד רוצה לתת לו חיבוק גדול, חיבוק "מפרק" כמו שצביקה חברי הטוב מהיחידה היה נוהג לתת. לחבק ולא להרפות, לחבק ולשאול לשלומו, לחבק ולברר מה עלה בגורלו בכל השנים שחלפו, אבל עידו מסמן לי בנענוע של הראש לא להתקרב אליו והבעת פניו כשל אדם שראה רוח רפאים. אני קופא לרגע כשאני מבין את משמעות הסימן, אך לא מעז להתעלם ממנו. בולע את הרוק וממשיך את הטיול על החוף כאילו שלא הבחנתי בדבר.

באותו הלילה שם על האי בקו סמוי לא הצלחתי להירדם. ידעתי שעידו עזב את הארץ לאחר השחרור מצה"ל. הוא התנתק מהוריו, חבריו, ומכל דבר הקשור במדינת ישראל, התחתן, קיבל אזרחות אוסטרלית ומעולם לא הביט לאחור.

תמונתו נשען על קיר היחידה, ממלמל כמו תקליט שרוט שוב ושוב את המילים: "הרגתי אותו, אני יודע שהרגתי אותו", לא נתנה לי מנוח. איך בשנייה אחת של חוסר תשומת לב חייו של קצין מצטיין ומפקד צוות נערץ משתנים מהקצה אל הקצה.

***

כמה שנים אחרי אותו לילה נטול שינה בתאילנד, ביליתי עם האחיינית שלי על חוף הים באשקלון.

הכדורים שנורו ללא הרף מהמטקות שמסביב, חורכים וחותכים במהירות את האוויר, הזכירו לי קולות נשכחים אך צרובים עמוק בנפשי, של יריות.

פתאום באיזו נקודה רחוקה בים, הבחנתי באיש שאני לא מכיר שוקע וטובע בין הגלים. וזה משונה, כי בתוך ההמולה מסביב נדמה שרק אני מצליח להבחין בו. כאילו שהעולם כולו קפא ונעצר כמו בסרט ויש רק את תנועות הידיים המהירות והמבוהלות של האיש הטובע, ומכל האנשים בעולם התמונה הזו מכוונת רק אליי, משוגרת כמו קליע רק לראש ולעיניים שלי.

היות שאני גם מציל בהכשרה שלי, זינקתי מיד למים והתחלתי לשחות לעברו.

בשלב מסוים הגיע מולי גל גדול ואיכשהו הצלחתי לעבור אותו, אבל לא ראיתי יותר את פניו של האיש הטובע. כאילו מישהו מלמעלה בא ולקח מטלית גדולה ומחק את התמונה שלו מהמסך הנשקף מול עיניי.

סובבתי את ראשי הנה והנה, מנסה להתגבר על הגלים השוצפים המאיימים להטביע גם אותי, מחפש שוב ושוב אחרי מראה דמותו של האיש הטובע. כל זה נמשך שניות בודדות. חשבתי לוותר ולהתחיל לשחות חזרה אל החוף לפני שהגלים הגדולים ישליכו גם אותי למצולות, כמו את יונה הנביא, ימחקו סופית כל זכר לקיומי, אבל אז, אינני יודע למה, הושטתי את היד הימנית שלי למטה, בלי שום סיבה נראית לעין. כאילו איזה אינסטינקט עלום או כוח עליון בא והפעיל אותי ואת השרירים שלי כמו בובה, ולפתע הרגשתי יד נאחזת בי, לופתת את אצבעותיי חזק ולא מרפה. וכך, בכוחות אחרונים, שחיתי עם האיש חזרה עד לקו החוף.

אחרי כמה דקות, כשהתאושש, החל להודות לי, אתה מלאך משמיים, אמר, איך הגעת משום מקום והצלת אותי.

חייכתי אליו אבל משום מה מחשבותיי נדדו הרחק ממנו, אל עידו.

במקום לענות לאיש היושב מולי, משתעל ומשתנק ועדיין מתעקש לשוב ולהודות לי, עניתי לעידו וניהלתי איתו בלב את השיחה שרציתי לנהל איתו שם, על החוף בקוס מוי.

תראה כמה פעמים הדברים לא נתונים בכלל לשליטתנו, אמרתי לו.

הנה — גם אני ישבתי לתומי בחוף הים, ומשום מה, מכל המוני האנשים שישבו שם, רק אני הבחנתי פתאום בתנועות ידיים מבוהלות ומבועתות של איש טובע.

אולי באמת יש איזה כוח נסתר שמוביל ומכוון את הדברים.

אולי גם עבור האיש המבוהל והמפרפר בין הגלים היה בכך מעין סימן — כנראה שהזמן שלך עוד לא הגיע. כנראה שיש לך עוד תפקיד בעולם.

והידיעה הזו, שהדברים הם לא תמיד באחריותך ובשליטתך יכולים גם להרגיע בך משהו, ולגרום לך לסלוח לעצמך.

עידו שבראש שלי התפוגג. אולי שמע את דבריי, אולי לא.

אבל אני, פעמים רבות מספור, שבתי והרהרתי במסלול שעשה אותו כדור ארור באותה השנייה שהוא נורה מהאקדח שעידו החזיק בידו. הוא נורה מלמעלה למטה, פגע בעצם האגן של יוני ואז שינה את מסלולו ועף באוויר במהירות עוד 25 מטר עד שהוא ריסק את עצמות הגולגולת של דודו, איש המילואים, לוחם הפלס"ר.

והמחשבות המייסרות שבו ושייטו בראשי שוב ושוב, כאילו הקמתי לי בתוך הראש מעין חמ"ל שבו מתנהלת ועדת חקירה עצמאית מטעם עצמי — הרי אם דודו לא היה שם, יש סיכוי טוב ודי סביר, שהקליע היה ממשיך עוד קצת, חודר את קיר הגבס שניצב שם ופוגע בי...

לא פעם ערכתי לי בראש מעין תרשים מדויק של האירוע. את המקום בבסיס של היחידה הרי הכרתי בעיניים עצומות. כמו סהרורי המשכתי והמשכתי, כאילו אני חורט על נייר דמיוני, "ואם, ואם, ואם..." עד שהמחשבות איימו לקדוח חור ענק ושחור בתוך ראשי. עוד ועוד מחשבות, עוד ועוד חברים מהיחידה שקרו להם טרגדיות שונות ומשונות במהלך ואחרי השירות, כאילו איזו קללה משונה ואפלה רובצת על כל מי ששירת ביחידה שלנו.

לך תדע.

אבל אני חשבתי ועדיין חושב — אולי להיפך.

אולי משום שהדברים לא תמיד תלויים בנו, גם כובד האשמה לא צריך להיות כל כך גדול ונורא. אני יודע שקל להגיד. אולי אני רק רוצה לנחם בכך את עצמי ובעיקר את עידו, גם אם עברו הרבה שנים.

מי יודע, אולי איכשהו באיזו דרך מסתורית יצא לו לקרוא את הספר הזה, או את הספר הקודם שכתבתי. אולי המילים שאני כותב עכשיו יגיעו יום אחד גם אליו, כמו אותה ספינה מנייר, שהיינו בונים כשהיינו קטנים ומשיטים אותה בשלולית הגדולה שנקוותה בחצר ליד הבית של ההורים.

אולי. לך תדע.

פעם, מזמן, שמעתי סיפור יפה ששבה את ליבי.

סיפור על נהר זורם ועל מפל ועל עלים שניגפים ושטים בתוכו. יש עלים שנעצרים אחרי המדרגה או אחרי המכשול הראשון. יש עלים שאוספים כוח וממשיכים הלאה במורד הנהר, ויש כאלה שכוחם תם והם נעצרים לשקוע ולגווע אחרי הפיתול השלישי או הרביעי.

סלח לעצמך, עידו, אני רוצה לומר לו. סלח. העלים כבר שקעו. נהר החיים ממשיך לזרום.

סלח לעצמך, אני חוזר ואומר, כאילו אני נושא איזו תפילה פרטית בבית הכנסת הגדול שקרוי "העולם".

הכאב הוא נורא, אני יודע. מפלח לב ממש. התחושה הזאת שאם היית עושה משהו אחד, קטן, אחרת, הכול היה שונה — חוזרת ומתנפלת שוב ושוב ומאיימת לרסק את כל הווייתך.

אני בטוח שהמחשבות המייסרות האלה עוברות בראש של עידו. אם הייתי בודק שוב את האקדח לראות שאין כדורים במחסנית. אם הייתי משתהה עוד שבריר שנייה לבדוק שוב את השטח לפני שהרמתי את הקנה. כן. אני מכיר את זה מקרוב. המחשבות האלה מאיימות לשרוף את המוח. ולא משנה אם אתה נמצא עכשיו באיזה "חור" באמריקה או באוסטרליה או בכל פינה נידחת אחרת על פני הגלובוס.

סלח לעצמך, אני אומר.

ומקווה בכל כוחי ובכל מאודי שיום אחד הוא ישמע.