בלק הבלש

פרק 1: תעלומת המספר מהסופר

הרגע שבו פתחתי את המקרר היה הנקודה שבה אותו בוקר הפך להיות בוקר גורלי. היה זה הרגע שבו שרלוק מילא קערה שלמה בחלב, רק כדי לטבול בה קוביית שוקולד שמצא באשפה ולהפוך אותה לשוקולד לבן. תוך כדי טבילה כפות רגליו נתקלו בדופן הקערה, הפכו אותה על פיה וכל החלב נשפך. “האו! האו!“ נבח באכזבה.

“לכל הרוחות!“ קראתי בזעם.

“בלק, אל תשכח שלא בוכים על חלב שנשפך,“ הזכיר אמיל בקול רגוע ונינוח.

“אמיל, בתור עוזר בלש עליך לדייק בעובדות,“ השבתי. “לא בכיתי, רק צרחתי בכעס.“

היה זה יום קיץ שרבי, יבש ומשמים, ואנחנו ישבנו במשרד ללא עבודה מעניינת במיוחד. כשאני אומר “אנחנו“ כוונתי לאמיל עוזרי הנאמן, לשרלוק כלב הבילוש שמשתדל לעזור ואליי - בָּלָק, בלש פרטי. באותו יום לא הייתה לנו תעלומה מאתגרת ומרתקת לפתור, ולמעשה גם לא בימים שלפניו. ייתכן שהשעמום הכבד שאפף אותנו הוא שהביא את שרלוק לשטויות כגון הכנה עצמית של שוקולד לבן, אבל דווקא באותו רגע הרגשתי שמשהו יוצא דופן עומד לקרות.

כמות החלב ששרלוק השתמש בה עוררה בליבי חשד: ייתכן שברגע זה התרוקנה כל כמות החלב שהייתה לנו במקרר. זה עלול להוביל למצב בעייתי, שאצטרך לשתות קפה ולא תהיה לי דרך לעשות זאת. ניגשתי אל המטבחון של המשרד, פתחתי את המקרר ונוכחתי לדעת שכרגיל, חשדותיי היו מוצדקים.

“אמיל,“ אמרתי, “אולי לא בוכים על חלב שנשפך, אבל ניסיון לפצח תעלומה ללא קפה עשוי להיות סיבה טובה לבכי. בוא נקפוץ לסופר.“

במבט ראשון נראה היה שהבחירה לקנות חלב בסופרמרקט הייתה משתלמת: המוני אנשים התגודדו באזור של מקרר החלב. המסקנה המתבקשת הייתה שחלב משופר במיוחד הגיע אל המדפים, ולכן מתקהלים סביבו לקוחות רבים. שום סיבה אחרת להתקהלות ליד החלב, או להתקהלות בכל מקום בסופרמרקט שאיננו אזור הקופות, לא נראתה לעין.

“האו, האו!“ נבח שרלוק וניסה להתרחק דווקא לכיוון הנגדי.

“הירגע, שרלוק,“ אמר לו אמיל, “בסך הכל הרבה בני אדם, אתה לא אמור להילחץ מזה. ניקח לעצמנו שקית אחת מהחלב החדש, ונחזור למשרד.“

ככל שהתקרבנו התאספו יותר ויותר אנשים ליד שקיות החלב. המראה החל לעורר את חשדותיי.

“שמע, בלק,“ אמר אמיל, “בוא לא נפתח ציפיות. ייתכן שזה סתם טריק ערמומי של אנשי שיווק, ומדובר בסך הכל באריזה חדשה ונוצצת לחלב רגיל.“

“להערכתי גם האריזה רגילה וגם החלב רגיל,“ אמרתי, “להתקהלות הזאת אין שום קשר לחלב.“

“מה זאת אומרת?“ התפלא אמיל על השינוי בהערכת המצב שלי. “הרי כולם עומדים ומסתכלים לכיוון מדפי החלב.“

אדוני, כל הסיפור שלך הוא שקר אחד גדול,“

“נכון, ואף אחד מהם אינו מסתכל למטה, לכיוון שלט המחיר של החלב. זה בסיסי, אמיל, לא המוצר מעניין אותם אלא משהו אחר.“

“אז מה אתה אומר? נוותר ונלך למכולת?“

“להפך,“ אמרתי, “אני חושב שיש פה צורך בבלש.“

כשהתקרבנו ממש כבר יכולנו לשמוע את השיחה הקולנית בין הלקוחות. זה לא אומר שיכולנו להבין על מה הם מדברים; כולם דיברו בהתרגשות, בשטף, קוטעים זה את זה. “לא ייתכן“, “מחדל“, “מי היה יכול לעשות את זה“ ו“אולי עכשיו יורידו את המחיר של החמאה, זה כבר בלתי נסבל!“ נשמעו בערבוביה.

“סליחה,“ פניתי ללקוח אחד שעמד יחסית בצד. כנראה לא מצא אף אחד לדבר איתו, כי כולם כבר היו תפוסים. “אפשר לדעת מה קרה?“

“פריצה,“ אמר הלקוח. “מישהו פרץ לסופר אתמול בלילה.“

למרבה הצער נאלצתי להתחיל לחקור תעלומה עוד לפני הקפה. אולי מראה החלב, והידיעה שרק קומקום וגרגירי קפה חסרים כדי להפוך אותו למעורר, יעזרו לי לאמץ את שכלי.

“האם ידוע משהו על הפריצה?“ שאלתי. “מי זה היה? מתי זה היה?“

“אתמול בלילה, כמו שאמרתי,“ השיב הלקוח. “איש אינו יודע באיזו שעה בדיוק זה היה, אבל הסופר כבר היה סגור, גם הקופאיות ועובדי הניקיון כבר לא היו כאן. איש לא נכח באירוע, ולכן גם אי אפשר לדעת מי זה היה.“

הערנות החלה לשוב אליי. המילים “אי אפשר לדעת“ הן המעוררות ביותר בעולם; כשאנשים אחרים בטוחים שאין שום סיכוי, זה עושה חשק להצליח.

“יש בסופר מצלמות אבטחה,“ אמרתי, “הן לא פעלו? אי אפשר לראות מי היה כאן?“

“גם הגנב ידע שיש בסופר מצלמות אבטחה,“ התערבה בשיחה לקוחה אחרת, והפנתה לעברנו את עגלת הקניות העמוסה שלה. “כנראה בגלל זה הוא התכסה כולו בבגדים שחורים. אם כי המגפיים שלו היו משום מה בצבע צהוב, והוא חבש מגבעת חומה.“

“מגפיים צהובים ומגבעת חומה? את בטוחה?“ שאל אמיל, כנראה כדי לוודא ששמע טוב, כי אין סיבה שאדם ידבר על מגפיים צהובים ומגבעת חומה בלי להיות בטוח בדבריו.

“ככה אומרים,“ אמרה הלקוחה. “זאת הייתה פריצה רצינית, הוא רוקן פה מדפים שלמים. בלגן מטורף היה פה בבוקר. בסך הכל רציתי לקנות חבילת קמח, אבל לא יכולתי מרוב מהו...“

“זה מה שקורה כשהמוצרים יקרים,“ נכנסה לדבריה לקוחה אחת. היא הסתובבה לעברנו, עם עגלה עמוסה עוד יותר, ועגלות הקניות של השתיים התנגשו. “כשגבינה צהובה עולה כמעט עשרים שקל, ברור שאנשים יעדיפו לגנוב מאשר לשלם עליה כסף.“

“מה את מקשקשת? הגבינה הצהובה בכל הארץ אותו דבר. אם כבר, המחיר של חבילת אורז פה בלתי נסבל...“

עוד שיחה קולנית וקטועה יצאה לדרך, ואנחנו התרחקנו אל פינה שקטה יותר בסופר.

הסתכלתי מסביב. אם נערוך פה עבודת סריקה טובה, סביר בהחלט שנמצא ראיות או לפחות קצה חוט; אבל לא היה אפשר לסרוק אפילו מרצפת אחת מרוב לקוחות. שרלוק ניסה לרחרח מסביב, אך אפו נמחץ בכל פעם על ידי עגלת קניות אחרת.

“נראה לי שאין מנוס מלחזור לכאן הלילה,“ אמרתי.

“לא כדאי לך לבוא לכאן בלילה,“ שמעתי קול מאחוריי. היה זה אדם מבוגר מאוד, בעל קרחת ומצח חרוש קמטים. “הייתי כאן אתמול בלילה, לבדי, בחושך. זאת לא הייתה חוויה נעימה במיוחד.“

מיד השפלתי את מבטי לכיוון רגליו של האיש, אך לאכזבתי לא היו עליהן מגפיים, לא צהובים ולא בשום צבע אחר. סתם נעלי בד מרופטות.

“האם היית כאן לגמרי לבד, או שהיה עוד מישהו מלבדך?“ שאל אמיל.

“כן,“ אמר האיש, “היה פה עוד בן אדם. מוזר כזה, עם מגפיים צהובים, ז'קט אפור...“

“רגע, רגע!“ קרא אמיל בהתרגשות, שלף פנקס מתיקו והחל לרשום. “ספר לנו בבקשה כל פרט ופרט.“

“לפני כל הפרטים,“ אמרתי, “אשמח אם תספר לנו קודם כל מה בדיוק עשית כאן בלילה, אם יורשה לי לשאול.“

“אם אתם רוצים לדעת, אספר לכם,“ אמר האיש, והתיישב על שרפרף שבמקרה עמד לידו, לתועלת הלקוחות. העובדה שהאיש צריך לשבת כדי לספר את סיפורו לא בישרה טובות.

“ובכן, ידידיי,“ פתח האיש המבוגר את סיפורו, “היה זה לילה חשוך מאוד. כל הפנסים ברחוב היו כבויים. הרחוב היה אפלולי וקודר.“

“אני צריך לדעת את זה?“ קטעתי את התיאור המרגש.

“אתה רוצה לדעת מי היה כאן אתמול בלילה או לא? אז ככה. זה היה לילה חשוך מאוד, ואני לא זוכר אם ציינתי, אבל הוא היה גם אפלולי וקודר. השמים היו מעוננים, וגשם עז ניתך מן השמים.“

התיישבתי גם אני על שרפרף. זו תהיה חקירה לא פשוטה.

“סלח לי שאני מפסיק אותך, אדוני,“ התנצל אמיל, “אבל לא ירדה אתמול בלילה אף טיפה אחת של גשם. אנחנו באמצע הקיץ.“

“אני לא מבין, אתם רוצים לדעת מה קרה אמש?“

“בוודאי.“

“אז תנו לי לספר את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו! ב־11 בנובמבר 1951...“

“היה לילה אפלולי וקודר,“ המשכתי.

“נכון, איך ידעת?“ שאל האיש בפליאה.

“תחושת בטן כזאת, של בלשים.“

האיש הביט בי בפליאה, אולי התרשם מיכולת הניתוח המדהימה שהפגנתי. “ובכן,“ המשיך, “באותו לילה ירד כל כך הרבה גשם, עד שכל הכבישים בעיר היו חסומים. היו שיטפונות, חתולי רחוב טבעו למוות...“

“האו! האו!“ התלהב שרלוק מהפרט האחרון בסיפור. אני, לעומת זאת, התחלתי לאבד את סבלנותי. “תקשיב...“

“חכה,“ אמר אמיל, “הקטע עם החתולים דווקא מתחיל להיות מעניין. מה קרה להם?“

“מתו. ובכן, באותה עיירה קטנה בדרום אמריקה, בבקתה קטנה, חייתה משפחתו של ר' אהרון לייבוביץ'.“

“אתה בטוח שהפרט הזה חשוב?“ העזתי לשאול.

“אתה מתכוון לומר שר' אהרון לייבוביץ' אינו חשוב? יש לך מזל שהוא לא שומע אותך, וגם לא יכול לשמוע, יהי זכרו ברוך. אם זה לא חשוב בעיניך, אולי הייתי צריך להתחיל את הסיפור בשלב מוקדם יותר, ולספר לך שאביו של ר' אהרון הוא הרב מתתיהו לייבוביץ', נצר למשפחת החשמונאים. אשתו, לעומת זאת, שרה לייבוביץ' לבית קרימילובסקי, היא צאצאית של דוד המלך. לא פחות!“

“אין צורך ללכת רחוק כל כך,“ אמר אמיל, “אתה יכול לחזור לנובמבר 1951.“

“בשמחה,“ אמר האיש, “ואל תדאגו, עוד מעט אגיע לעיקר. ובכן, הרחוב היה אפלולי וקודר. ר' אהרון לייבוביץ' היה עני מרוד, ולא היה לו כסף אפילו לקנות מעט אורז.“

“לקנות אורז, זאת הבעיה שלך?“ הופיעה פתאום האישה בעלת עגלת הקניות העמוסה שפגשנו קודם. “האורז עוד נסבל, אבל העגבניות - זה פשוט בלתי נסבל! כל כך ביוקר!“

“רגע, עוד לא הגעתי לעגבניות,“ אמר האיש, “רק אמרתי שהרחוב היה אפלולי וקודר, וגם גשום, ולר' אהרון לא היה כסף אפילו לקנות מעיל. כיוון שלא היה לו כסף למעיל, הוא לא היה יכול לצאת לעבודתו. וזו הייתה בעיה קשה, מפני שעבודתו הייתה הדלקת פנסי רחוב, ומכיוון שהוא לא יצא מהבית הרחוב היה אפלולי וקודר. ואז הסוס זינק ממקומו...“

“מאיפה הגיע הסוס?“ שאלתי בתמיהה.

“לא שמת לב,“ לחש לי אמיל, “אבל נרדמת תוך כדי הסיפור. אני אשלים לך אחר כך את כל הפרטים.“

“אין צווהההרך,“ אמרתי תוך כדי פיהוק, “אני כבר יודע שהוא משקר.“

“חכה רגע,“ ניסה השקרן להגן על עצמו, “עוד לא הגענו לשלב החשוב בסיפור, שבו נולד בנם של ר' אהרון ושרה, שהוא אני! אמא כרעה ללדת, וקראה לאדם יקר, רופא ששמו...“

“כן, בני האדם פה הכי יקרים,“ התערבה שוב האישה. “אבל נייר הטואלט - זה כבר בלתי נסבל!“

“אדוני, כל הסיפור שלך הוא שקר אחד גדול,“ אמרתי. “אני לא יודע למה אתה ממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו,

“אבל עדיין לא סיימתי. באותו 11 בנובמבר 1951...“

“1951? לא להאמין!“ אמרה הלקוחה. “עד כדי כך תאריכי התפוגה פה מלפני המון זמן? כבר מצאתי פה קוטג' שפג תוקפו ב־1989, אבל זה כבר באמת מוגזם.“

עזבנו את האיש השקרן וחזרנו למשרד, לחשוב בשקט על תעלומת הפורץ במגפיים. רק הלקוחה ההיא נשארה לשמוע את הסיפור עד הסוף, אולי היא שם עד עצם היום הזה.

"איך ידעת שהוא משקר?" שאל אמיל אחרי שסגרנו את הדלת.