בלש זמני 2: טעות כפולה

1

"הוא לא השתגע, לא הסתבך עם השוק האפור, הוא גם לא מכור לסמים, הוא לא מעשן או שותה אלכוהול, אין לו מאהבת, וגם לא מאהב, הוא סטרייט, אין לך מה לדאוג בעניין הזה, והוא גם לא מרגל."

"אני לא מבינה, אז למה הוא מתנהג ככה?"

"הוא מנסה דברים חדשים. הוא בודק גבולות. הוא רוצה לדעת עד כמה אדם יכול לשלוט בגורלו."

"זאת הסיבה שהוא הלך עם שמלה לריאיון עבודה?"

"כן, וזאת הסיבה שהוא עשה קעקוע, קנה תוכי, התפלל בכנסייה, ריסס על קירות, רכב על בת יענה, התחיל ללמוד סינית, אירח הומלס, עבד כמוכר פיצות, גידל שפם, קפץ ממונית נוסעת..."

"ממונית נוסעת? קרה לו משהו?"

"כמה שריטות, הוא בסדר."

"אוקיי, הבנתי, אתה לא צריך להמשיך לפרט."

"בקיצור, אין לך מה לדאוג, הוא פשוט קיבל החלטה לעשות כל יום פעולה יוצאת דופן אחרת ולפרסם את זה באיזה בלוג באינטרנט. מתברר שיש לו כבר די הרבה מעריצים."

"איזו בושה."

"אני יכול לחשוב על דברים יותר גרועים."

"כן, אתה צודק. הבן של חני, אחות שלי, הוא הודיע לה לפני שבוע שיש לו בן זוג, אמר לה שהוא הומו, היא היתה בהלם, הוא שירת בגולני, והבת של ניצה, אתה זוכר את ניצה? גם חברה של אמא שלך, אז הבת של ניצה חזרה מהודו, שינתה את השם שלה למוּן, עשתה קרחת והתחילה ללכת עם גלימה. ואם זה לא מספיק, אז הבת השנייה של ניצה כתבה ספר שלם על איבר המין הנשי. אני מתביישת להגיד לך איך קוראים לספר. ולא מזמן שמעתי שלחברה הכי טובה של הבת שלי יש בן זוג ערבי, נוצרי, לפחות לא מוסלמי, זה לא שאני גזענית, כולם בני אדם, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת."

"אני לא שופט אף אחד. החיים מורכבים וכל אחד מוצא את הפתרונות שמתאימים לו."

"נו טוב, ומה איתך? נשוי? משפחה?"

"בדיוק נפרדתי."

"אה, טוב, חבל. העיקר שאתה אוהב את מה שאתה עושה. אמא שלך תמיד אומרת שאתה כזה ילד טוב, היא רק ציינה שאתה לא כל כך מצליח מבחינה כלכלית, חבל."

"אני בסדר גמור, מסתדר, וגם הבן שלך."

"כן, הבן שלי, אני פשוט לא מבינה למה הוא עושה את זה."

טוב, אני לא פסיכולוג, אבל שיערתי שהוא עושה את זה מהסיבות הרגילות. נמאס לו מהשגרה, התוכניות שלו השתבשו, אולי הוא התאכזב מעצמו, או מהחברים שלו, מהמשפחה, מהחיים שלו, הוא הרגיש שהוא כבול, שהתוכניות שלו נקבעות מעצמן, הוא נכנס לאט-לאט לדיכאון, חיפש משמעות, הכריז מלחמה על הסדר הטבעי, ניסה לשנות את גורלו בדרכים יצירתיות. הערכתי את מה שהוא עושה. זה דורש אומץ. אבל לא הייתי בטוח שאני יכול להסביר את כל זה לאמא שלו.

"הבנתי שיש איזה עניין לא פתור עם בחורה שהוא מחזר אחריה במשך תקופה ארוכה והיא לא נענית לו," אמרתי לבסוף.

"כן, נירית, אני לא מבינה למה הוא ממשיך להתעקש, יש כל כך הרבה בחורות טובות ופנויות שמחפשות בן זוג. הוא יותר מדי זמן לבד, אני דואגת לו."

"הוא עובר תהליך טבעי של חיפוש עצמי. הוא צעיר, זה קורה הרבה לצעירים בגילו, את לא צריכה לדאוג."

"אני מודה לך, אתה מאוד אדיב ומנומס, אני אמליץ עליך."

"תודה."

"כמה אני צריכה לשלם?"

"לא צריך, זה היה מקרה קל, ואת חברה של אמא שלי. בפעם הבאה."

שוש קמה ויצאה בהליכה אטית מהחדר. ישבתי וחיכיתי. זה לקח פחות משלוש דקות עד שהטלפון צלצל. אמא שלי היתה על הקו.

"למה בחינם? למה? באמת? למה? ככה לא עושים עסקים."

"היא חברה שלך, עשיתי לה טובה."

"אז עושים הנחה. חמישה אחוז, עשרה אחוז, אבל לא בחינם. חבל מאוד. טוב, לא חשוב, יותר מדי פינקתי אותך. אתה חייב להיות יותר קשוח, דיברת עם אמיל?"

אמיל הוא מורה לקונג פו, קולגה של אמא שבגיל עשרים היתה אלופת הארץ בקרטה. כבר כמה שבועות היא לוחצת עלי להתחיל להתאמן אצלו.

"עדיין לא דיברנו."

"עכשיו כשפתחת משרד חקירות אתה חייב לחזור לכושר," אמרה ומיד הוסיפה, "ואני יודעת שזה רק לזמן מוגבל ואתה עובד במקביל על הקריירה האמנותית שלך, אבל עדיין, אתה צריך לשמור על עצמך."

לזמן מוגבל, זה מה שנהגתי להגיד לכולם, רק עד שהקריירה הספרותית שלי תצבור תאוצה. אפילו על דלת המשרד לא היה רשום דבר חוץ מהמספר 1134 - קומה 11 חדר מספר 34. לא פרסמתי את עצמי, השם עבר מפה לאוזן וסיפק לי מספיק עבודה בשביל להתפרנס, אבל גם מספיק זמן פנוי לקריירה השנייה שלי.

"אני די בכושר, נוסע הרבה באופניים, הולך הרבה, לפעמים שוחה בים."

"אני מדברת על כושר קרבי, על הגנה עצמית, על התקפה, אתה חלוד לגמרי, כל האינסטינקטים הקרביים שלך רדומים, והחיים זה מלחמה, לא משנה במה אתה עוסק, בכל מקום יארבו לך אויבים אכזריים."

לחדר נכנסה בחורה עם שיער שחור פרוע, שמלה סגולה בוהקת ומשקפי שמש כחולים גדולים והביטה בי בחשדנות. מאחוריה עמד כלב לבן זעיר שכשכש במהירות בזנבו. סימנתי לה עם האצבע שתשב.

"אמא, אני חייב לסיים, יש לי פגישה."

הסתכלתי על הבחורה שהתיישבה מולי, משהו לא היה מתאים. חיכיתי לפגוש לקוחה אבל דמיינתי מישהי אחרת לגמרי.

"טוב, טוב, שמור על עצמך, נדבר," אמרה וניתקה.

"הכול בסדר עם אמא?" שאלה הבחורה עם המשקפיים הכחולים.

"היא הזהירה אותי מפני אויבים אכזרים."

"צודקת," היא אמרה, "האויב באמת יכול להיות חסר רחמים."

הבחורה הזאת עם השיער השחור הפרוע והשמלה הסגולה הצמודה לא נראתה כמו מורה בבית ספר. בכל מקרה, לי לא היו מורות כאלה. חייכתי. "את רוצה לשתות משהו?" שאלתי אותה.

"אלכוהול?"

"באמצע היום? אני יכול להציע לך קפה או מיץ פטל."

"מפתה, אבל אני מוותרת."

הכלב הלבן, סוג של פודל ננסי, החל להשמיע קולות חרחור משונים.

"הוא חולה?" שאלתי.

"קוראים לו גודאר, הוא סובל מתופעה שנקראת 'עיטוש הפוך'. זה קורה לו בעיקר כשהוא מתרגש." הכלב המיניאטורי הביט בי בחשש ונסוג לפינה של החדר. "תגיד, איפה יושבת דיאנה הסקסית?"

דיאנה היא המזכירה החדשה של עורך הדין במשרד הסמוך, שנוהג להחליף מזכירות בתדירות מדאיגה. וכמה שהוא מכוער ונבזה - ככה המזכירות שלו יפות ומסבירות פנים.

"את חברה שלה?"

"כן, חברות, הכרנו בצבא. אתה יודע משהו? אתה די הטיפוס שלה, גבוה, רזה, פנים צרות ונאות, סנטר גברי, ידיים יפות, קצת חנון אבל עם איזה טוויסט גברי מעניין, אתם יכולים להיות זוג חמוד," היא הסתכלה סביבה ואמרה, "דמיינתי משרד יותר מפואר."

נשמעה דפיקה בדלת ולחדר נכנסה בחורה עם שיער חום בהיר, אסוף בגומייה שחורה, ועגילי חישוק גדולים. פנים נוקשות, קצת נמוכה ומלאה - הלקוחה שחיכיתי לה.

הבחורה עם המשקפיים הכחולים הסתכלה על הבחורה עם השיער החום.

"וואו, איזה עגילים מדליקים, איפה קנית אותם?"

"מה? לא זוכרת."

"אבל את חייבת לעשות משהו עם השיער, כבר לא הולכים עם תסרוקות כאלה, זה גם לא מתאים למבנה הגוף שלך, עם תסרוקת נכונה את יכולה להיראות הרבה יותר גבוהה. יש לך פנים חזקות, אני מתה על השפתון שלך."

"אני מפריעה?" הסתכלה עלי הלקוחה במבוכה.

"דיאנה עובדת במשרד ממול," אמרתי לבחורה עם המשקפיים הכחולים.

"אה, סליחה, אז אני זזה, היה נעים מאוד להכיר, אתה אוהב מוזיקה? יש לי להקה. אתה מוזמן להופעה מחר, גם דיאנה תגיע." היא שלפה מהתיק הזמנה, דחפה לי ליד ויצאה בסערה מהדלת כשגודאר, הכלבלב הננסי, דוהר אחריה. על ההזמנה היתה תמונה שלה עם מכנסיים צהובים קצרים וגופייה ירוקה צמודה, מחזיקה גיטרה חשמלית. מתחת היה כתוב: "זי-בוקס בגוגו-בר בהופעה חגיגית לקראת אי.פי חדש." הכנסתי את ההזמנה למגירה.

"אריאלה גרובר?"

"כן, מצטערת שהפרעתי לך באמצע פגישה."

"פגישה לא מתוכננת, אפשר להציע לך משהו לשתות?"

"לא תודה, אולי כוס מים." היא הביטה בחלון המשרד שלי. "יש לך פה נוף יפה."

בחוץ היתה שמש חיוורת של יום חורפי, שמים כחולים אפורים, ובין המלונות הגבוהים שחסמו את קו החוף בצבץ הים שנראה יחסית שקט, אבל לא רגוע. מהמסדרון שמעתי את קולות החרחור של גודאר הולכים ומתרחקים.