פרק 1
קורבנות שוב ושוב
לאורך ההיסטוריה אירועים של רצח עם ואלימות המונית לוו לעיתים קרובות גם באלימות מינית נגד נשים. "אני צריכה פסיכולוגית, אבל פסיכולוגית שתבין את השפה שלי...", מספרת נ׳, מרואיינת אזידית שפגשתי בינואר 2018. הבקשה והצורך שלה באדם שיבין את שפתה הייחודית — "השפה שלי" — ליוותה אותי ולא הרפתה כשהאזנתי פעם נוספת לראיונות בשעה שניתחתי את העדויות. כדי להבין את השפה של השורדת הגיבורה הזאת צריך להבין לעומק את מבני הכוח שבהם מתרחש סיפור הזוועות שלה.
במחקר שלי בחנתי שני מקרים היסטוריים של אונס המוני בעיתות מלחמה ורצח עם: אונס ושעבוד הילדות והנשים במהלך רצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), ומקרי האונס שביצעו אנשי דאעש בנשות הקהילה האזידית בעיראק החל מ־2014. ההתבוננות שלי ברצח העם הארמני מתחילת המאה העשרים לצד רצח העם האזידי בתקופתנו (לכל אחד מהם הקדשתי כאן פרק), מאפשרת לשים לב לרציפות ההיסטורית של תופעת האלימות המינית ההמונית נגד נשים. כמו כן, התייחסתי לעדויות ממקרי רצח עם אחרים כמו המלחמה בבוסניה, רצח העם ברואנדה בשנות התשעים של המאה העשרים והאלימות הרצחנית נגד בני הרוהינגיה במיאנמר. ניתוח מגוון ורחב כל כך של עדויות (בעל פה ובכתב) מהקשרים היסטוריים שונים ומורכבים מחייב להקדיש פרק מקדים הפורס את המתודולוגיה של המחקר, ולהניח בכך את התשתית התאורטית מתחומי המחקר הפמיניסטי ולימודי המגדר, המשמשת להבנת התופעה של אלימות מינית המונית בהקשריה השונים.
השאלה הבסיסית שהובילה את המחקר היא מהו היחס של בני משפחה ובני קהילה אל נשות הקהילה שהתנסו באונס ואלימות מינית בזמני מלחמה או רצח עם? שאלה זו מתפרטת לשאלות משנה: האם המסגרות החברתיות מגוננות על נשים אלו או שמא הן שותפות לפגיעה בנשים באמצעות העברת המסר שעדיף כי ימותו ולא ייאנסו? כיצד נתפסים הגברים במשפחות ובקהילות שאליהן משתייכות נשים אלו בנרטיבים של אותן נשים עצמן? האם הגברים שאמורים לגונן על אותן נשים — אבות, אחים, בעלים, קרובי משפחה נוספים ודמויות מפתח בקהילה — נראים בעיני נשות הקהילה כמי ששומרים עליהן או אולי הם הופכים לאויביהן? מהו למעשה האיום הממשי ביותר על חיי האישה — המשפחה שדוחה אותה או האויב? כיצד פועל המנגנון הפטריארכלי של הקורבנות? האם קיימים מנגנוני הגנה שהתרבות שלהן מספקת? אם כן, כיצד אלו פועלים ומהי מידת השפעתם?
שאלה מהותית נוספת היא אם הופנמה בתודעת הנשים הציפייה התובעת מהן להתאבד כדי להימנע מאונס, ואם כן, באיזו מידה? בהקשר זה גם עולה השאלה מה האופנים שבהם הופנמו מסרים כאלו בתודעת הנשים על ציר הזמן: מהם המסרים שקיבלו מהגברים הדומיננטים בחברה שבה גדלו והתחנכו באשר לאפשרות שיאנסו אותן בעיתות־מלחמה? מה היו המסרים מאותם גברים כאשר הסכנה הייתה מוחשית, בזמן שמקרי הרצח והאונס התרבו סביב? ולאחר ששרדו וביקשו לבנות את חייהן במסגרת החברתית שלהן, לאחר שתמה האלימות ההמונית, מה היה היחס אליהן ואילו ערכים חברתיים הוא שיקף? מידת הפנמת המסרים בתודעת הנשים צריכה להיבחן על רקע ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הייחודיים של הקהילה הנבחנת. בהקשר זה יש לשאול כיצד הקשרים ייחודים אלו יוצרים תפיסות ופרקטיקות שונות.
הדבר שמאחד בין השאלות הללו הוא ההבנה שאונס הנשים בעת רצח עם ואלימות המונית הוא לא רק עוד פעולה אלימה כלפי אוכלוסיית האויב. הרבה מעבר לכך, אונס הנשים נטוע בהקשר של המבנה התרבותי של התוקף והקורבן כאחד, ומבנה זה מכתיב במובנים רבים את כוונות התוקף והאופי המסוים של מעשה האונס, את תגובת הקהילה המותקפת כלפי הנשים הנאנסות ואת התודעה והמצב של הנשים הנאנסות בזמן רצח העם ואחריו.
* * *
לצד הכאב וההשפלה הנוראים, נפגעות אונס בזמן מלחמה חוות בושה עצומה והסתרה כואבת. השכיחות של החוויה הזו כל כך גבוהה שניתן להגדירה כאוניברסלית. בכל מקרי האלימות ההמונית שחקרתי, כמו גם במקומות נוספים שבהם אירעו מקרי התעללות מינית בזמן רצח עם, ניכר בבירור כי על נשים ניצולות מוטבעת תכופות סטיגמה קשה: הן נתפסות כמי שהשתמשו בגופן כדי להינצל או כנשים מחוללות מעצם העובדה שאנס אותן האויב. בעולם שבו שמירת הטוהר המיני עדיפה על החיים עצמם, חשדות כאלו מובילים לתחושות קשות ביותר של אשמה ובושה.
העדות על האונס שונה באופן מהותי מעדויות על זוועות אחרות. פעמים רבות אין לה דובר ואין לה קהל, בשל אותם רגשות קשים הגוזרים שתיקה על הקורבן ובשל הקושי של כלל החברה להתמודד עם הנושא. תוצאות האלימות המינית שחוו נשים שעברו אונס הן הרות־אסון עבורן, מעבר לאקט האלים עצמו. הן נושאות את זיכרון הזוועה ולרוב הן מנועות מלהביע אותו ולשקפו. על כן, העדויות עשויות לשקף באופן הרואי התגברות לא רק על מעשה הזוועה עצמו, אלא על הקשיים הייחודיים שליוו אותן בתהליך שיקומן ובהתמודדות עם החברה הסובבת ועם ערכיה.
לאונס עלולות להיות השלכות פיזיות חמורות: איברי הרבייה של נשים רבות הושחתו באופן כה קשה עד כדי איבוד הכושר ללדת; ורבות מהנאנסות חוו פציעות גופניות כחלק מההתנהגות האלימה כלפיהן. אולם האונס הוא הרבה מעבר לפעולה אלימה על גופה של אישה יחידה: בכוחו לערער לגמרי את המרקם המשפחתי והקהילתי. גברים בחברה פטריארכלית שמרנית, על פי תפיסתם העצמית, אמורים לגונן על נשותיהן ועל בנותיהן מאלימות, ולכן הם מוצגים כחסרי אונים וחסרי יכולת בעיני נשותיהם וקהילתם אם הם נכשלים בכך. התוקף מערער את הגבריות של הצד המותקף על ידי השפלת הנשים. מעבר לסבל ולפגיעה הנגרמת לאישה, יש כאן פגיעה בלב ליבה של החברה. הנשים במצב כזה עוברות סוג של החפצה כפולה: הן כקורבנות אונס והן בהפיכתן למייצגות הפגיעה בכבוד הגברים. דבריה של ד"ר מנאר חסן על הפוליטיקה של מושג הכבוד הגברי הולמים לענייננו: "קיומו של הכבוד פירושו קיומה של שליטה (גברית) ופגיעה בכבוד פירושה ערעור על שליטה זו, אשר קיומו מתאפשר דרך השימוש בפוליטיקה של הכבוד, היינו, דרך הפעלתו של קודקס חוקים אשר חל בעיקר על נשים וקובע את התנהגותן, את פעילותן, את רצונותיהן ואף את מחשבותיהן". הכבוד המוגן אינו של האישה אלא של הגבר, וההגנה על ה"טוהר" הנשי אינה ביטוי לרגישות כלפי מצבן של הנשים אלא מימוש של שליטה גברית.
כמו כן, פעמים רבות הנאנסות יולדות את ילדיהם של האויבים בעקבות האונס, וכך נקרע רצף הזהות הלאומית, הדתית או האתנית של ילדיהן. מעבר לפגיעה העמוקה באישה כיחידה, האונס מערער את התוקף של זהותה האתנית או הלאומית בעקבות היחס של החברה לצאצאיה. אות הקין החקוק על מצחן של נשים שנפגעו עשוי להיות נצחי, שכן בדרך כלל הן לא ישויכו לקבוצת "הניצולים הגיבורים" ותכופות הן סובלות מהדרה חמורה בקהילותיהן לאחר המלחמה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.