במקום ייאוש

הלווייתו של יליד

 

אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כשעמדנו ברחבת הדשא הקטנה במרחב הפסטורלי כל כך של מכמורת - כאשר הים היפה הזה, האדיש, נשבר מרחוק, ומסביב הבתים הגדולים, השׂבֵעים האלה שלא מבקשים בהכרח לנקר בעיניים, שכאילו אדישים אליך, שכאילו אומרים, אתה לא מעניין אותנו - אחד הדברים הראשונים שחשבתי, כשעוד ועוד אנשים התאספו, הוא שכמעט אין בהלוויה הזו, בהמתנה לקראת היציאה אל בית הקברות, אנשים רגילים. זה היה דבר מובהק. כמעט כל פרצוף שראיתי היה פרצוף מהמרחב התרבותי, התקשורתי של מדינת ישראל. מהתעשייה. ואנשים רגילים הם אלה שניגשים לומר איזו מילה טובה או רעה אחרי טקסט שנגע בהם או הרגיז אותם, אלה שמושכים כיסא מהשולחן ליד בבית הקפה, מתיישבים ולמשך דקות ארוכות פורשׂים בפניך את הרעיון שלהם, כדי שתכתוב, או לכל הפחות תחשוב, כי "יש פה משהו, אני אומר לך". אנשים רגילים הם אלה שאתה בעצם פונה אליהם כשאתה יוצר משהו, אלה שאתה משפיע עליהם באמת, אלה שמתבוננים בך מרחוק, אלה שבשבילם במידה רבה נוצרתָ, ובשבילם אתה יוצר. הם הקהל שלך במובן הבסיסי ביותר, וכל אדם יוצר - כל אדם שמתעסק באיך לספר את המציאות הזו, באיך לפרק את החיים האלה ולהרכיב אותם מחדש - חושב על האנשים האלה, כל אדם שמתעסק בתוכן מכַוון גם אליהם כאשר הוא עושה את מה שהוא עושה, ובטח בתקשורת, בתקשורת המונים.

ואני בטוח שמוטי קירשנבאום פגש כאלה מדי יום, חשבתי לעצמי על חתיכת הדשא הזו, מאחורי העץ הגדול, כשכל המי־ומי חלפו על פניי והתקבצו לקראת היציאה אל מסע ההלוויה שלו. אני בטוח שלפעמים הם אפילו צפרו לו בצומת וסימנו לו עם האגודל למעלה כדי לומר שהם מרוצים ממנו, שהוא גדול. בטח היו גם כאלה שקיללו אותו. ברור. ובכל זאת. הוא הרי נגע באנשים. לא במספרים עצומים, אבל בהחלט היה פרצוף מוכּר, בהחלט מישהו שהיה אִתו חיבור. הקול המזוהה שלו כקריין, בסרטים שיצר. העובדה שאפילו סרטי הטבע התיעודיים שלו, מהשנים האחרונות, הביאו מספרים יפים. קירשנבאום היה נכס גם במובן של "קהל", לא רק במובן של "מעמד", כלומר, לא רק פונקציה ידועה מאחורי הקלעים, לא רק דמות משמעותית ליודעי דבר. ועל החיבור הזה אני רוצה אולי לשאול, על שאלת הקשר הזה בין יוצר, דמות מוכּרת, אמן, לבין הקהל שלו. כלומר, במידה רבה, בין האמן לבין מי שכך או אחרת הם המושאים שלו, החומר אִתו או כלפיו הוא עובד. על המחויבות המסוימת שיש, אם יש, ולמי. והרי היית מצפה לראות כאן - לפחות אני ציפיתי - כמה עשרות אנשים לפחות, שכששמעו על המוות החד הזה, הפתאומי, לקחו את האוטו ונסעו להלוויה. היית מצפה לראות כאן אותם עומדים פרודים זה מזה, מחפשים את דרכם, באים להיפרד מאדם שאולי לא הכירו אישית, שאולי לא היה להם שום אינטרס שהושקע בו, אבל שבמידה רבה היה פס הקול של חייהם.

ובכל זאת, כמעט כל פרצוף שראיתי, גם כאלה שלא זיהיתי בוודאות, היו נראים קשורים לבִּיצה של התקשורת והתרבות הישראלית. האנשים הרגילים -עורכי הדין, המורות, הגננות, מתכנתי המחשבים, המהנדסים - לא באו. קצת כמו בפרמיירות, כשאתה רק מבקש למצוא כמה שיותר מהר את הדרך לפינת העישון, אוחז בידך כוס משקה, מפמפם בקדחתנות את המקטרת, בוהה באופק. ואתה שואל את עצמך, מה מידת המחויבות בין אלה שצופרים לך בצומת, אלה שעוצרים אותך בקפה, לבינך? האם, על פניו, לא נכון לצפות ממי שאמר לך פעם ש"מזל שיש כמוך במדינה", שיפַנה שעתיים ויבוא ללוות אותך בדרכך האחרונה? ואם לא, אז מה המשמעות של כל גילויי החיבה האלה (אותנטיים, בהחלט אותנטיים)? והשאלות האלה הן במידה רבה שאלות בסיסיות של שפה, של קשר בין בני אדם, של מידת הרצינות או העומק שבה אנשים לוקחים את מה שמתקיים בינם לבין הדמות אותה הם מעריצים, שאלות של חיבור, של חוזק המותג, של היכולת שלך להניע אנשים לפעולה. ובמידה רבה, אני חושב לעצמי, מעֵבר לכך שקירשנבאום לא היה דמות להעריץ, הוא לא היה אריק איינשטיין, במידה רבה החברה הישראלית בכלל הפסיקה להעריץ באמת, בעיניים עצומות, באופן שלא ניתן לערעור. משהו ביכולת הזו להתמסר נפגם באופן משמעותי. סיבות? יש בלי סוף. אבל אין ספק שלרעיון הזה, של "החיים עצמם", של התרכזות בהווה, של השטחת הרפלקסיה ושל היכולת לתקשר, של אבדן הרלוונטיות או הרצון להבין מה זה אומר וכו', יש חלק לא מבוטל בזה. ושוב, התובנה הזו היא לא בהכרח על קירשנבאום, אלא היא תובנה עקרונית, היא התחושה הזו שככל שהשיח חם יותר, ככל שהוא כביכול מביע יותר רגשות, ככל שכולם "מאמי" ו"אחי" ו"אתה מלך", או "תישרף", או "חיים שלי", ככה היכולת להתמסר הולכת וקטנה.

וחוץ מאותם אנשי תקשורת היו בהלוויה גם כמה אנשים מהתחום של הצפָּרות. קירשנבאום היה גם איש של ציפורים. למשל, בחור דתי עם בטן גדולה שכוסתה בחולצת טריקו עם הדפס של ציפורים. "כדי שלא נפספס למה הוא פה", אמר לי מישהו שזיהה את האיש הדתי מריאיון באחד הערוצים. "יש כאלה שיודעים למצוא לעצמם עבודות מושלמות באמת", הוסיף, ואני חשבתי על החיבור הזה בין טבע, סרטי טבע, ציפורים, לבין האיש שיצר את 'ניקוי ראש', זה שהיה יכול פתאום, משום מקום, לקרוע את הצורה לאיזה מרואיין כשהיה נדמה לו שמנסים לחרטט אותו. אחר כך חשבתי על אריאל זילבר. ראיתי אותו, בחולצה לבנה, זקן ארוך וכיפה שחורה גדולה עם כיתוב של המשיח, עומד בפינה, מתחת לעץ, ומדבר בהתלהבות, בתנועות ידיים רחבות. זָר למרחב אמנם, אבל גם כל כך חלק ממנו. נזכרתי שפעם קראתי שהוא פותח כל יום בארבע שעות אימון על החצוצרה, זילבר. לא יודע מה יש בפרט הזה, אבל בהחלט יש בו כדי לומר משהו על אדם. כל יום. ארבע שעות. חצוצרה. וחשבתי על זה שבסוף, אחרי הכול, ואחרי כל המילים הגדולות, המוצדקות, שנאמרו על קירשנבאום, שנשפכו בלי סוף בטלוויזיה וגם שם, בהמתנה, בסוף, מעֵבר לכל זה, הסיפור האמִתי של מוטי קירשנבאום, או אולי נכון יותר לכתוב, משל טוב לפענוח הדמות הזו, לייחודיות המסוימת שלה, לכוח שלה, הוא הקשר הזה עם אריאל זילבר, והמחויבות אליו.

חשוב להדגיש: הטקסט הזה הוא לא הספד על קירשנבאום. במידה רבה הטקסט הזה הוא על האופן שבו אני, עם הסוציולוגיה שלי, עם נקודת המבט שלי, ראיתי את קירשנבאום, דמיינתי אותו. והוא גם לא על זה. במידה רבה הטקסט הזה הוא על האופן שבו אני רואה את קירשנבאום כדימוי, כאייקון, כסיפור, כאבטיפוס מסוים של בן המקום, של היליד, של מי שמרגיש בטוח באופן בסיסי ביותר במרחב שבו הוא חי. והרי לא הכרתי את קירשנבאום. שוחחתי אִתו פעם אחת כשרִאיין אותי על אחד הרומנים שלי. זה היה ריאיון טוב, ריאיון מפרגן. לא יותר. רגע לפני שנדלקו פנסי התאורה סיפר לי על נסיעה שלו עם סטף ורטהיימר למינכן, כשעבד אִתו. סיפור מעניין. גם אני הייתי במינכן. גרתי שם שנה. משהו בדתיוּת שלי, ככה הרגשתי, בקיום בין הקווים, בין הגבולות, סִקרן אותו. ובכל מקרה, בהתרחשות הזו, ערב חג הסוכות, יומיים אחרי יום כיפור, במרחב הכאילו מנותק של מכמורת, שהוא כאילו מחוץ לעולם הזה,מחוץ ליום־יום, לזיעה, להתרוצצות האינסופית, לתודעת ההישרדות הכלכלית, שלא באמת יכול להבין את מי שמדבר על מחירי הקוטג', את מי שמוטרד מדמי השכירות של דירה, המרחב הזה של מי שגם כשהם מוטרדים מהמציאות הישראלית - והם בהחלט מוטרדים - זה תמיד לכל הפחות חצי תיאורטי, חצי מלא בעצמו, חצי מחויב, לא יותר. ושוב, בלי להמעיט כהוא זה במידת הרגש שלהם, בלי להמעיט כהוא זה במידת הכנות שלהם, אלא שבמידה רבה אלה החיים במרחב הזה, אלה החיים כשהחרב לא מונפת מעל הראש - הקצב אחר, נקודת המבט אחרת, הדחיפוּת הרבה פחות גבוהה. "כאילו אין כאן נוּבוֹרישים", אמר מישהו והתכוון לבתים החד־קומתיים הרחבים, לתחושה הזו של איזו אִטיות באוויר, לתחושה הזו של אליטה שלא עסוקה כל הזמן להחצין את הכסף שלה, את הממון, את הכוח. הזו שברור לך שיש לה מכל אלה, והרבה. זה שעמד לידי אמר: "אין מקום שאין בו נוּבוֹרישים. אתה יודע איך זה, הפנטזיה של הנובורישים זה לגור איפה שכאילו אין כאלה".

והעניין הזה של אריאל זילבר, הקשר שלו עם קירשנבאום, נראה לי עניין ששווה להתעכב עליו. ואני נזכר איך בשנים האחרונות 'לונדון את קירשנבאום', ובעיקר קירשנבאום עצמו, היו בית חם לַחזרה של זילבר אל תוך המיינסטרים הישראלי, ממש תעודת ההֶכשר, ברמת העמידה על הפרדה בין התוכן של ההתבטאויות שלו לבין המוזיקה שיצר. והרי זילבר הקפיד, מאז החזרה שלו בתשובה, מאז ההקצנה שלו, לשרוף את עצמו בשׂיח כל פעם מחדש, במעין התרסה או חוסר מודעות. מי שעשה את האלבום 'מסך עשן' עם נגנים ערבים, מי שעבר לגליל כדי להתחבר למרחב הזה, מי שהיה יקיר האליטה הישראלית הישנה, זו שקירשנבאום היה כוהן שלה, הביע דעות שהיה קשה להכיל. ומי שמתעניין בתופעה הזו של אריאל זילבר, בשינוי הקיצוני שהוא עבר - אולי הראשון שעבר מהפך כזה בתרבות הישראלית, אולי חוץ מנעמי שמר - כדאי לו שיחזור ויקרא על זה קצת יותר לעומק, יברר את המהלך שעברה הדמות הזו, פנימה והחוצה. רק בה לבדה יש תמצית מרוכזת של חלק נכבד מהמקום הזה, מהסיפור שלו.

הסיפור של זילבר, פתאום המחשבה מתחדדת, הוא הרבה יותר מהסיפור שלו־עצמו. וזה תמיד היה כוחו. הוא סיפור של מגמה, של מי שאולי, באופן לא מודע, חש משהו עמוק על הזמן הזה. וזילבר הופיע בשנים האחרונות שוב ושוב בתכנית של מוטי קירשנבאום וירון לונדון - אולי ההיכל של כל מי שאי פעם יצא נגד זילבר. ואם אני לא טועה, קירשנבאום הוא גם זה שהעניק לזילבר את הפרס של אקו"ם על מפעל חיים. ויש בזה משהו. וזה לא דבר שקורה סתם, בחלל ריק. יש בהתנהלות הזו, אני חושב לעצמי, כדי לומר משהו על האיש הזה, על הסנטימנט הישראלי שלו, על החיבור שלו למקום, על תודעת אליק־שנולד־מן־הים, על תודעת מי שהיה מחובר לפרויקט הציוני הזה כמעט בכל מישור, על נקודת המבט שלו על העולם, על מה הוא חיפש, על מה הפעיל אותו, על מה בעצם הוא שׂם את הדגש. ואולי זה באמת קשור ליכולת הזו של זילבר להיות הרבה יותר ממה שהוא, ליכולת שלו לחוש את העולם, לפעול אִתו, ברמה ראשונית, כמעט פרימיטיבית, כמעט לא מוּדעת.

הרבה כתבו על החופש של קירשנבאום, על העובדה שהוא ידע להילחם בשביל הדברים שהאמין בהם, ואני חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש משהו עמוק יותר מרעיון על חופש פוליטי והיכולת לומר את דעתך ולקדם את הרעיונות שלך ולהיות נוקב וכו'. אני חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש באופן עמוק את ההבנה המיוחדת של כל הרעיון הזה, של חופש, את כל הרעיון הזה של "חֲיֵה ותן לחיות", של האפשרות להיות מי שאתה, ואת האפשרות להכיל מורכבויות או סתירות, לעומת השטחיוּת המובנית הזו שיש בשיפוט האוטומטי, בחלוקה הזו האחת, אִתנו או נגדנו.

קירשנבאום, בעומק, כך מתחדד, בז בעצם, למרות השמאלניות המוחצנת, למרות היכולת לכתוש אדם בשידור, בז לחלוקה הזו, הפוליטית, השטוחה, של הצדדים, של האם אתה אִתנו או נגדנו, יותר עניין אותו, שוב, כך נדמה, זה איך אתה עם עצמך, כמה אתה מחובר למקום שלך, כמה אתה - והנה המילה המעושה הזו - אותנטי. וזה לא קשור לצדיקוּת או איזו נקיוּת. לפחות לא במובן הסגפני, לפחות לא במובן הצדקני, שמתנהל רק מתוך ערכים או רעיונות, כאלה שהם לעצמם. לא נראה לי שקירשנבאום - שוב, מתוך התבוננות - היה כזה. במידה רבה הוא היה אולי דווקא ההפך. ובמידה רבה נראה שההתנהלות שלו באה הרבה יותר מהבטן, מהביצים. ואולי זו המילה שאני מחפש: קירשנבאום לא היה סטרילי.

ושוב, לא הכרתי את קירשנבאום, גם לא שאלתי עליו יותר מדי, מעֵבר למה שנאמר עליו בתקשורת. כן קראתי ראיונות, כן הקשבתי לשיחות אִתו בטלוויזיה, כן צפיתי בלא מעט מהדברים שהוא עשה, כן התבוננתי בו ממרחק מצטמצם והולך בשנים האחרונות. אני לא יודע איזה בנאדם הוא היה. אני לא יודע אם הוא באמת ידע להכיל מורכבויות, אם גם הוא לא חילק את העולם לצדדים. אם באמת לא היה סטרילי (הוא לא היה). ובכל זאת, הסיפור הזה עם אריאל זילבר, הסיפור הזה עם היכולת לתת לבנאדם שהיה פעם אליטה ואז הפך למוּקצה, לתת לו חזרה את המקום, הסיפור הזה הוא סיפור משמעותי. וחשבתי על זה שקירשנבאום חי את העולם דרך סיפורים, דרך המחשבה שניתן להתנבא גם בעולם נטול נביאים. וחשבתי על היכולת לעשות סרט מעריצים על עמוס קינן ועל נעמי שמר ביחד ('בורות המים', מ־1982), על המחשבה הזו להניח אותם, זה לצד זה, "שמאל", "ימין", ולהראות עד כמה החלוקה הזו חלקית, לא מדויקת, מלאכותית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט ההוא שכל עניינו היה להבין את התשוקה לָארץ, לברר אותה, לדייק אותה, להעלות אותה אל המודע הישראלי שוב, לשאול עליה שאלות, לתת לה חיוּת, רלוונטיוּת, עד כמה המחויבות הזו עמוקה, עד כמה היא גדולה מקשקושים על פטריוטיוּת או על שטחים וכו'. ואז לשים ליד שני אלה את עמוס עוז ולהראות עד כמה קינן, "שמאל", רחוק עד כדי איבה ממעוז ה"שמאל". וחשבתי שלא בכדי קירשנבאום נמשך במידה לא מבוטלת לעיסוק בתנועה הכנענית, לכנענים עצמם, לאלה שהחוויה שלהם נבעה מתוך המקום, מעומק הטריטוריה, מתוך המעשה, מן האדמה. וחשבתי שיש הרבה חירות בקיום מתוך האדמה, מתוך המציאות, מתוך ההתרחשויות. שזה קיום של בן המקום במובן העמוק ביותר שלו. שרק קיום כזה, מתוך תודעה כזו, יכול לאפשר אוטונומיה, עמידה יציבה. ושיש דמות כזו, שאלה היו מהחותָמים המרכזיים שלה.

ומול בית הקברות של מכמורת, כשהשמש קפחה על הראשים, כשראיתי כתבת אחת לענייני תרבות מזילה דמעה תוך כדי ההספדים, רשמתי לעצמי: "ישראליוּת. חברה אחת. לא מגזרים שונים עם אינטרסים שונים שמושכים כל אחד לכיוון שלו". והרעיון הזה הוא רעיון חשוב, הרעיון הזה, במידה רבה, הוא באמת תודעה של טלוויזיה עם ערוץ אחד, תודעה של איזה תמהיל מרוכז שגם אם הִדיר - והוא הדיר - קבוצות, עדיין הייתה בו תודעה רחבה, מקיפה, של תרבות ושל מקום, תודעה רחבה של הרצון ליצור משהו חדש, של הרצון לגדול, להתפתח, לרוץ קדימה עוד ועוד, להבין את מה שעוד לא מובן, לתפוס את המציאות עוד לפני שהיא תופסת את עצמה, לחקור, לגלות, לספר לחבר'ה. ואריאל זילבר, אם נרצה, לא משנה מה יש לו על הראש, לא משנה הזקן, הוא "מקום", חלק מהמקום הזה, הישראלי. בדיוק כמו שמכמורת היא "מקום". ועמוס קינן עם נעמי שמר משוחחים באיזה מעיין זה קודם כול "מקום", נקודת אחיזה. וחשבתי שעיקר הכוח של קירשנבאום כאיש טלוויזיה היה תמיד לדבר על ה"מקום" מתוך המקום, על החוויה הרגשית שהמקום מתאר בתודעה, על העומק המבעבע מתחתיו, על המהות שהוא מסמל, העמדה הזו שרואה את עצמה כחלק, אבל גם יכולה להיות מספיק בטוחה בעצמה כדי לקחת חצי צעד החוצה ולהסתכל משם. זה גם אולי המקור של הציניות שלו, חשבתי לעצמי. אבל השיח הישראלי החדש לא מכיר ציניות. הוא חושש ממנה. הוא נע בין היסטריה לאדישוּת. בשביל להכיל ציניות צריך איזו ליבה פנימית יציבה, צריך איזו הערכה עצמית בסיסית, צריך אמון. לחברה הישראלית של היום אין כמעט אמון. השלטון של השנים האחרונות ריסק את האמון הזה טוב־טוב. היכולת של החברה הישראלית של היום להתבונן על עצמה מבחוץ - לשאול את עצמה שאלות, להעמיד את עצמה במבחן, לרוץ קדימה באמת, מבלי להסתכל לאחור, לחקור, לפענח, להעז לדעת, ליצור במובן העמוק של יצירה, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה באמת לגדול, שזו הדרך היחידה באמת להתפתח - מוגבלת.

ובכלל, חשבתי לעצמי, עוד לפני שקירשנבאום מת וגם שם, בבית העלמין של מכמורת, כשהגופה שלו ניצבה במלוא גודלה, ומסביב הקהל נחלק לאלה שפרצו בבכי, שבהו, שהזילו דמעה כלפי המוות הפתאומי הזה, לבין אלה שהמשיכו "לעבוד", חשבתי לעצמי שקירשנבאום לא היה אדם שבסוף, לעומק, באמת יכולתָ לגעת בו. וזה עניין של אופי. אין כאן שיפוט, כמובן. ובמידה רבה חשבתי לעצמי שיש משהו בסוג המפגש הזה, שיש בו תמיד איזה דיסטנס, שאף פעם לא נפגשים בו באמת. ונזכרתי באמירה שאמר לי פעם מנהיג פוליטי על כך שאפילו החבר הכי טוב שלו, זה שמת שהוא ינצח בבחירות, לא מסוגל לשתף את הפוסטים שהוא מעלה בפייסבוק יום אחרי יום. ואני לא יודע אם נכון לקרוא לזה מודעוּת־יתר או שאולי זה בכלל סוג של התנשאות או נרקיסיזם כזה של מי שבטוח שהוא העולם, שהוא המציאוּת, שאנשים צריכים לבוא אליו. אבל אם ירצה להשפיע, להניע לפעולה, חייבת להיות לו היכולת גם לגעת באנשים.

אחר כך חשבתי שקירשנבאום הוא נציג מובהק של אמריקה בישראל. לא "ניו יורק", לא נוירוטיוּת, לא "וודי אלן". אמריקה ממש. רכב גדול, שפה בוטה, כובע בוקרים, כוס יין טוב, אומצה על המחבת, אולי אפילו רובה, סבלנות להתבונן על איזו ציפור או אריה או פיל שעות על גבי שעות, ההבנה שבלי התבוננות אי אפשר ללכוד דברים באמת, שזה המפתח, שכל מי שרץ בשביל הריצה, לא מבין באמת את המהות של הריצה, של המרדף, לא מבין באמת את הכללים. בן בית, בן המקום, זה שלא משנה כמה ייסע וכו', תמיד יֵאלץ לחזור.

ואחרי שהאנשים התפזרו, כשבחוץ היה שקט, חשבתי פתאום על ויליאם פוקנר, על הדמויות שלו, על העולם שהוא ביקש להעביר בספרים, על הריח הזה של אדמה אחרי הגשם שעולה כמעט בכל ספר שלו שאתה קורא, על ההרגשה הזו שהטקסטים שלו, האינטנסיביים, הפסיכולוגיסטיים, שוצפי־התודעה, הם תמיד הִתחפרות של ג'יפ גדול בתוך הבוץ של עצמו. הִתחפרות שאין מענגת ממנה. הִתחפרות שרק מי שלא רץ, רק מי שבטוח שמחכים לו, יכול לאפשר לעצמו. וחשבתי על כפות הידיים הגדולות שאני תמיד מדמיין שיש לדמויות האלה של פוקנר, ושבמידה רבה היו גם לקירשנבאום, ועל הלב הרך, המכוסה בכל כך הרבה שכבות של חיים, ועל אלה שחיפשו גאולה ובדרך התרסקו אל תוך החיפוש הזה עצמו. וחשבתי על היכולת לחזור שוב ושוב על אותן מילים, כביכול, על הרצון לקלף שכבה ועוד שכבה מהמציאות. וההבנה שאף פעם לא תגיע לגרעין. וזה היה ערב חג. ויש משהו בסוכות, באוויר שלו, שלמרות החוֹם, כבר מביא אִתו איזה משב של תקווה. וכבר ישבתי באוטו. שוטרים עמדו בצומת לכיוון תל אביב, ונהג ברכב שעבר לידי צפר, הנהן עם הראש. וחשבתי לעצמי שכמות האנשים שמכירה את ויליאם פוקנר, את הספרים שלו, הולכת וקטֵנה, ונזכרתי בפעם ההיא שקניתי עותק משומש של 'אבשלום אבשלום' באיזו חנות מוזיקה מיתולוגית בקריית ביאליק שכבר לא קיימת, וחשבתי שיש קשר ישיר בין ספרות, בין היכולת לחשוב דרך ספרות, דרך דימויים של ספרות, של עולם, של זמן וריח ותשוקה, לבין ביטחון עצמי, ושחֶברה שאין בה שורש של ספרות, שורש של אפשרות לדבר, לריב, לפרק, להכיל, להתבונן אל שולי הדרכים, להקשיב למה שמבעבע מתחת לפני השטח, להבין שהמציאות גדולה יותר, עמוקה יותר, שונה במידה רבה ממה שאתה רואה, חברה כזו היא אולי במידה רבה חברה לא קיימת, כלומר, חברה נטולת בית במובן העמוק של בית, במובן של אחיזה אמִתית במציאות, במובן של היכולת להבין שהבית הפיזי הוא קריטי לקיום, אבל הוא גם ראשיתו של תהליך הקיום, של תהליך הריבונות, ולא הנקודה האחרונה שלו.