בנוי לקשר

1

תמיד שנאתי להתחפש.

כל האפשרויות גרועות. או שאתה משקיע בטירוף ובסוף נראה כמו דביל, או שאתה לא משקיע בכלל ובסוף נראה כמו דביל. אי אפשר לנצח. והבעיה שלי — תמיד — היא שאני לא יודע כמו איזה דביל בדיוק אני רוצה להיראות. וזה הכי גרוע.

בדרך כלל אני שפוט של גישת ה"אפס מאמץ", אבל הפעם, בדקה האחרונה לפני מסיבת התחפושות הזאת, נכנסתי לפאניקה לא מוסברת. ניסיתי למצוא מקום שמוכר או משכיר תחפושות, ומצאתי את עצמי לרוע המזל בחנות סקס בורגנית שמציעה קומביניזונים אדומים שקופים ודילדואים ורודים לאנשים שלא באמת מתעניינים בשני הדברים.

הגעתי למסיבה בשלב הצפוף מדי והמזיע מדי שלה, עם אוזני ארנב מתחרה שחורה שנראו כמו משהו גס בקטע רע. נראיתי כמו נער ליווי עלוב, שמתמחה בסטיות ספציפיות, וזה לא היה הקאמבק המפואר שחלמתי עליו. אני נשבע שפעם הייתי טוב בשטויות האלה, אבל מזמן לא עשיתי את זה, לא הייתי בכושר, והכי גרוע — הגעתי כל־כך מאוחר, שכל הטיפוסים הבודדים כנראה התייאשו וחתכו הביתה.

ידעתי שהחברים שלי מסתתרים איפשהו בתוך כל האורות המהבהבים, המוזיקה הדופקת־בראש ושלוליות הזיעה. ידעתי את זה מפני שיש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת "ברוכים הבאים לגיי־הינום", שהוצפה לפתע במאה וריאציות על נושא אחד: "איפה לוק לכל השדים והרוחות?!"

לוק זה אני, דרך אגב.

כל מה שראיתי מסביב זה אנשים שהיה נדמה לי (בערך) שהם מכירים (בערך) אנשים שמכירים (סוג של) אותי. הזמנתי קוקטייל עם שם מפוצץ כלשהו ושאלתי את עצמי מה אני עושה עם אוזני ארנב במרתף דחוס בשכונת שורדיץ'.

הכל מתחיל במלקולם. מלקולם זה מישהו שאני מכיר מפני שכולם מכירים את מלקולם. אני כמעט בטוח שהוא סוכן השקעות או בנקאי או משהו כזה, אבל בערבים — כלומר בערבים מסוימים, בערך פעם בשבוע — הוא מחלטר כדי.ג'יי במועדון של טרנסג'נדרים או בעלי מיניות נזילה ואלטרנטיבית שנקרא "גם וגם" (אלא מה?), והערב הוא מארגן מסיבה בסגנון הכובען המטורף של "אליס בארץ הפלאות". למה? ככה. כי הוא מלקולם. והכל מותר למלקולם.

ברגע זה מלקולם נמצא בקצה החדר, לבוש במגבעת סגולה, חליפה קרועה, מכנסי עור וזהו, פחות או יותר, ורוקד לצלילי מוזיקה אלקטרונית ששכחתי מה הכינוי המדויק שלה, כי אני כבר לא בעניין של מועדונים. גם כשהייתי בעניין שלהם אף פעם לא התעניינתי בהגדרות המקצועיות, ובקושי ידעתי את השמות של הבחורים שלקחתי הביתה בסוף הערב.

נאנחתי וחשבתי לעצמי שצריך להמציא מילה למה שאני מרגיש ברגע זה: למה שמרגישים כשאתה עושה משהו שלא רצית לעשות רק בשביל לתמוך במישהו אחר, ואז אתה מגלה שהמישהו הזה לא באמת זקוק לך ושאף אחד לא היה שם לב אם היית נשאר בבית עם פיג'מה ומחסל נוטלה ישר מהצנצנת.

הייתי צריך לקום וללכת. זה מה שהייתי צריך לעשות. אבל אז הייתי האידיוט שהגיע למסיבת התחפושות של מלקולם כשהוא מחופש בקושי, שתה קוקטייל וברח הביתה בלי להגיד מילה לאף אחד.

רשמתי "אני כאן, איפה אתם?" פאתטי בקבוצת הווטסאפ, אבל לא הייתה קליטה. וכי למה שתהיה קליטה באירוע שמתרחש בין קירות בטון מתחת לאדמה?

הבל פה חמים הציף לפתע את הלחי שלי. "אתה יודע שאוזני הארנב שלך אפילו לא לבנות?"

פניתי להביט בזר שעמד לידי. זר חמוד למדי, עם מראה מחודד, שובבי ומקסים. "כן, אבל אני איחרתי כמו הארנב הלבן. ואתה אפילו לא מחופש."

הוא חייך ופתאום נראה עוד יותר חמוד. ואז הוא נופף במדבקה שעל דש חולצתו. על המדבקה היו כתובות שתי מילים: "אף אחד".

"ממממ... אוקיי. אז התחפשת לאף אחד. מקורי."

"זה קשור למשהו שהמלך אומר בסיפור, אבל עזוב. מסיבות תחפושות מוציאות ממני דברים רעים," הוא צחק.

היה נחמד לקשקש עם מישהו בלי לדפוק את זה. השתדלתי לא להילחץ ולא להיראות חרמן מדי או קל להשגה מדי או זנותי מדי. שאלתי, "אתה חושב שיש מישהו שהן מוציאות ממנו דברים טובים?"

"האמת שכן." הוא חייך וחשף טור שיניים בוהקות. "מלקולם."

"זה נכון. ממלקולם גם טיפולי שורש ודוחות חנייה מוציאים דברים טובים. כשמבקשים ממנו לשלם על שקית ניילון בסופרמרקט הוא מתחיל לרקוד ברחובות."

"אל תתן לו רעיונות." הוא רכן לעברי. "דרך אגב, אני קאם, אבל בטח לא קלטת את השם ברעש הזה, אז אתה יכול לקרוא לי בכל שם שתרצה, שיש בו הברה אחת."

"נעים מאוד, בוב."

"חצוף."

בתוך האורות המהבהבים ראיתי את הניצוץ בעיניו. שאלתי את עצמי מה צבע העיניים שלו, כי אי אפשר היה לדעת בין כל הצללים והבלחות הקשת־בענן של רחבת הריקודים. זה היה סימן רע. זה היה אות מסוכן לכך שאני מתחיל לחבב מישהו. כשאני מחבב מישהו זה אף פעם לא נגמר טוב.

"אתה לוק פלמינג, נכון?" הוא שאל.

ערב טוב לך באמת. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהשאלה הזאת תגיע. והנה היא כאן, במלוא הדרה. שאלוהים יעזור לי.

"לוק אודונל, ליתר דיוק," מלמלתי.

"אבל אתה הבן של ג'ון פלמינג, לא?"

"אז מה?"

הוא מצמץ במבוכה. "לא, כלום, פשוט אנג'י אמרה ש..."

אנג'י היא החברה של מלקולם, שמחופשת כרגע לאליס בארץ הפלאות. ברור!

"זאת אומרת, שאלתי את אנג'י מי החתיך עם הפרצוף החמוץ ליד הבר, והיא אמרה שאתה הבן של ג'ון פלמינג."

לא אהבתי שמלרלרים עליי ככה. לא אהבתי שמציגים אותי בתור הבן של. אבל מה כבר אפשר להגיד עליי, בינינו? זה לוק, שהקריירה שלו בזבל? זה לוק, שכבר חמש שנים לא היה בזוגיות נורמלית? זה לוק, שלא ברור מתי הכל התחיל להשתבש בחיים שלו ולהידרדר במדרון חלקלק?

"כן, זה אני."

קאם הניח את המרפקים החמודים שלו על הבר. "וואו, זה מדליק. בחיים לא פגשתי מישהו מפורסם. אתה רוצה שאני אעמיד פנים שאני ממש שונא את אבא שלך, או שאני ממש מחבב אותו?"

"אני לא פגשתי אותו מעולם," אמרתי. הצצה חטופה בגוגל הייתה מגלה לו את זה, כך שלא שחשפתי פה איזה סקופ בינלאומי מרעיש. "אז זה לא ממש משנה לי."

"אולי זה לטובה. אני זוכר רק שיר אחד שלו. משהו על כובע עם סרט כחול."

"זה לא שיר שלו. זה שיר של להקת סטיל ספאן."

"אה, נכון. והוא מלהקת רייטס אוף מן (זכויות האדם)."

"כן, אבל אני מבין למה התבלבלת בין הלהקות."

הוא נעץ בי מבט חד. "אין ביניהן אפילו דמיון מינימלי, נכון?"

"יש ביניהן כמה הבדלים דקים. סטיל ספאן הם יותר פולק רוק, וזכויות האדם זה רוק מתקדם. בסטיל ספאן יש הרבה כינורות, ואילו אבא שלי מנגן בחליל צד. והסולן של סטיל ספאן הוא בעצם סולנית."

"אוקיי." הוא הבזיק לעברי חיוך פחות נבוך ממה שציפיתי. "אז אין לי מושג על מה אני מדבר. אבא שלי מעריץ אותם, לעומת זאת. יש לו את כל התקליטים. הוא שומר אותם בעליית הגג, עם כל המכנסיים המתרחבים שהוא לא יכול להיכנס לתוכם מאז 1979."

פתאום חלחלה לתוכי המחשבה שלפני מיליון שנה בערך, קאם תיאר אותי כחתיך עם פרצוף חמוץ. סביר להניח שעכשיו הוא חושב שאני יותר חמוץ מחתיך.

"כולם מעריצים את אבא שלי," אמרתי.

"זה בטח מטריף לך את השכל."

"קצת."

"ועכשיו זה בטח עוד יותר מוזר, בגלל התוכנית בטלוויזיה."

"סוג של," אמרתי והזמנתי עוד משקה. "עכשיו מזהים אותי יותר. צועקים לי, 'היי, אבא שלך מופיע בתוכנית המטומטמת בטלוויזיה', אבל תאמין לי שזה עדיף על 'היי, אבא שלך הופיע אתמול בחדשות אחרי שתקף שוטר והקיא על שופט בזמן שהיה מסטול מהירואין ואקונומיקה'."

"לפחות זה מעניין. הדבר הכי מזעזע שאבא שלי עשה בחיים שלו היה לנער בקבוק קטשופ בלי לשים לב שהמכסה פתוח."

צחקתי כמעט בעל כורחי.

"אני לא מאמין שאתה צוחק מטראומת הילדות שלי," הוא אמר. "המטבח נראה כמו סצנה של מרחץ דמים ב'שתיקת הכבשים'. אמא עדיין מזכירה את האירוע בכל פעם שהיא כועסת על משהו, אפילו אם זה לא קשור לאבא."

"כן, גם אמא שלי מזכירה את אבא שלי כשאני מעצבן אותה. אבל זה פחות בקטע של 'אבא שלך השפריץ קטשופ במטבח' ויותר בכיוון של 'אבא שלך הבטיח לבוא הביתה לכבוד יום ההולדת שלי, אבל בסוף העדיף להישאר באל־איי ולהסניף קוקאין מציצי של זונה'."

"אופס."

שיט. קוקטייל וחצי וחיוך יפה של מישהו, ואני מזמר לי כמו זמר סרנדות איטלקי מתחת למרפסת רומאית.

אבל אלה היו הכותרות שהופיעו בעיתונים תמיד. "שערוריית הקוקאין הסודית של ג'ון פלמינג". או אולי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ: הבן היחיד של ג'ון פלמינג מתנהג כמו אביו ומתחרפן מסמים". והכי גרוע: "אודיל אודונל משתוללת מזעם על הבן שלה בגלל שאבא שלו עשה קוקאין עם זונה בשנות ה־80 המטורפות". לכן אני מעדיף לא לצאת מהבית אף פעם ולא לדבר עם זרים. במיוחד לא עם זרים שאני רוצה שיחבבו אותי.

ניסיתי לצאת מזה בכבוד, אם כי ידעתי שהסיכוי קלוש. "שמע, אמא שלי היא בנאדם טוב, באמת. היא גידלה אותי לבדה, ואכלה הרבה חרא. כאילו, אתה מוכן לשכוח שאמרתי את זה?"

הוא תקע בי מבט שהעביר אותי אוטומטית מהטייטל של "חתיך" לטייטל של "מוזר".

"אני לא אגיד לה כלום. אני בכלל לא מכיר אותה. ונכון שניגשתי לבר בשביל להתחיל איתך, אבל אנחנו עדיין לא בשלב של להכיר את ההורים. ממש לא."

"מצטער. סליחה. אני פשוט מרגיש צורך להגן עליה."

"ואתה חושב שצריך להגן עליה מפני בחורים שפגשת במקרה במועדון?"

דפקתי את זה. דפקתי את זה בגדול. התשובה הנכונה היא הרי, "ברור שכן, למקרה שתרוץ למדורי הרכילות בצהובונים, מה שבאמת קרה פעם". אבל לא יכולתי לומר לו דבר כזה מבלי לשתול לו כל מיני רעיונות בראש, בהנחה שהרעיונות האלה לא היו שתולים שם מלכתחילה, והוא משחק בי או מנגן עליי כמו כינור או חליל צד. תלוי על איזו להקת סבנטיז הוא חושב באותו רגע. נשארנו עם אפשרות מספר 2: לתת לבחור המצחיק והסקסי הזה, שהייתי רוצה להשכיב לפחות פעם אחת, להאמין שאני חתיכת לוזר פרנואידי שיותר מדי קשור לאמא שלו.

בלעתי רוק והרגשתי נחשק כמו סנדוויץ' שהתגלגל לכביש ונדרס על ידי משאית. "מה דעתך לחזור לקטע שאתה ניגש לבר בשביל להתחיל איתי?"

השתררה שתיקה ארוכה מדי לטעמי. ואז קאם חייך, אם כי קצת בזהירות, ואמר, "אפשר."

עוד שתיקה.

"אני חייב לציין שאתה מתחיל איתי באופן די מינימליסטי," הערתי.

"התוכנית המקורית שלי הייתה לנסות לדבר איתך ולראות איך זה הולך, ואז אולי לנסות לנשק אותך או משהו. אבל אתה די טירפדת את האסטרטגיה הזאת, אז עכשיו אני לא יודע מה לעשות."

הרגשתי את הרוח יוצאת אט אט מהמפרשים הדמיוניים שלי. "מצטער. זאת לא אשמתך. אני פשוט ממש גרוע בדברים האלה." נדמה לי שניסיתי למצוא מילה שתגדיר במדויק את היסטוריית הדייטינג שלי, ולבסוף אמרתי: "אני פשוט ממש גרוע. בהכל."

יש מצב שדמיינתי את זה, אבל ממש יכולתי לראות את קאם מתלבט אם להישאר או ללכת. להפתעתי, הוא החליט להישאר.

הוא יישר את אחת מאוזני הארנב שלי, מחווה שבחרתי לפרש כמעודדת, ושאל, "אז אתה גרוע בהכל?"

זה היה סימן טוב, נכון? סימן ממש טוב אפילו. או שאולי זה סימן מזעזע? מה לא בסדר בבחור הזה? למה הוא לא בורח מזירת האסון בצרחות, כל עוד רוחו בו? זה הראש שלי, תכירו. מקום לא משהו להיות בו, במיוחד בשבילי. אני חייב להגיד משהו קליל ופלרטטני, ואני חייב להגיד אותו הרגע.

"נראה לי שאני בסדר בלהתנשק."

"מממ." קאם רכן קרוב יותר לעברי. וואו, הוא ממש הולך על זה. ברצינות? "אני לא בטוח שאני סומך על חוש השיפוט שלך," הוא אמר. "כדאי שאבדוק את זה בעצמי."

אז הוא בדק בעצמו. ואני הייתי בסדר בלהתנשק. כלומר, אני חושב שהייתי בסדר. אני מאוד מקווה שהייתי בסדר.

"אז מה דעתך?" שאלתי אחרי דקה, ונשמעתי לעצמי רגוע ושובב, וממש לא נואש וחסר ביטחון.

הפנים שלו היו מספיק קרובות אליי כדי שאוכל לראות את כל הפרטים המגרים, כמו הריסים העבותים שלו, הזיפים המסודרים לאורך קו הלסת, הקמטים המתוקים בזוויות הפה.

"אני לא בטוח שאני מסוגל להגיע למסקנה חד משמעית מדגימה יחידה."

"הופה, מדען."

הרחבנו את קשת הדגימות. כשסיימנו מצאתי את עצמי דחוק אל פינת הבר כשהידיים שלי תחובות בכיסים האחוריים של הג'ינס שלו, בניסיון להעמיד פנים שאני לא ממשש אותו בבוטות. ואז נזכרתי שהוא יודע מי אני ומי ההורים שלי, וקרוב לוודאי כל מה שאי פעם נכתב עליי, וכל מה שאני יודע עליו זה שקוראים לו קאם ושהוא בהחלט יודע להתנשק.

"אתה באמת מדען?" שאלתי בחוסר נשימה. הוא נראה מבולבל. "כי אתה לא נראה כמו מדען."

"אני ממש לא מדען," הוא חייך. כמה שהוא מהמם, אלוהים. "זה היה רק תירוץ בשביל לנשק אותך."

"אז מה אתה עושה בחיים?"

"אני פרילאנס. כותב באתרי אינטרנט נידחים."

שיט. ידעתי. ידעתי שהוא להוט מדי להתעלם מכל המגרעות הרבות, רבות מאוד שלי.

"אז אתה עיתונאי."

"זאת הגדרה מאוד נדיבה למה שאני עושה. אני בעיקר כותב רשימות של '50 דברים שלא ידעתם שאתם שונאים' וזבל כזה."

או 50 דברים שלא ידעתם על לוק אודונל, הפראייר הנצחי שתמיד נופל בפח הזה.

"ולפעמים אני עושה חידונים כאלה, שצריך לבחור שמונה תמונות של חתולים ולפי מה שבחרת אפשר לדעת איזו דמות אתה ב'סקס והעיר הגדולה'. זה לא חומר לפרס פוליצר."

הגרסה ההגיונית של לוק, זאת מהיקום המקביל שבו אבא שלי הוא לא מניאק מפורסם והחבר שלי לשעבר לא מכר את כל הסודות שלי לתוכנית בוקר בטלוויזיה תמורת כסף, ניסתה לומר לי שאני מגזים בתגובתי. למרבה הצער, לא הקשבתי לגרסה הזאת.

קאם היטה את ראשו בעיון. "מה קרה? תראה, אני יודע שזאת לא עבודה ממש סקסית, ואני אפילו לא יכול להגיד לך ש'מישהו צריך לעשות אותה' כי אני יודע שזה ממש לא נכון, אבל שוב פעם נהיית מוזר."

"מצטער. זה... מסובך."

"מסובך יכול להיות מעניין." הוא נעמד על בהונותיו כדי ליישר לי קווצת שיער סוררת מאחורי האוזן. "סידרנו כבר את העניין של הנשיקות, אז רק צריך לעבוד על הדיבורים."

חייכתי והתפללתי שלא יצא לי חיוך חולני. "אני מעדיף להתרכז במה שאני טוב בו."

"יודע מה? אני אשאל אותך שאלה, ואם התשובה תמצא חן בעיניי, תוכל לנשק אותי שוב."

"אני לא בטוח ש..."

"נתחיל בקטן. אתה יודע מה אני עושה בחיים. מה איתך? במה אתה עובד?"

הלב שלי התחיל לדהור, ולא בקטע נעים. השאלה הייתה תמימה כשלעצמה, לא? ואת התשובה ידעו לפחות כמה מאות אנשים חסרי חיים שבדקו עליי דברים בגוגל. "אני עובד בארגון צדקה."

"וואו. אצילי. הייתי אומר שגם אני תמיד רציתי לעשות משהו כזה, אבל האמת היא שאני שטחי מדי בשביל זה." הוא הפנה אליי את פניו, ואני נישקתי אותו אף על פי שהייתי לחוץ. "איזו גלידה אתה הכי אוהב?"

"מנטה עם שבבי שוקולד."

עוד נשיקה.

"ספר שכולם אומרים שקראו אבל אתה לא קראת."

"כל הספרים בעולם."

הוא נסוג לאחור. "אתה לא מקבל נשיקה על תשובה כזאת. זה הכי מתחמק שיש."

"אני רציני. לא קראתי אף ספר גדול. אל תגעו בזמיר, התפסן בשדה השיפון, שום דבר של דיקנס. גם לא את הספר על אשתו של הנוסע בזמן ואפילו לא את הארי פוטר..."

"נשמע שאתה ממש גאה בבורות הספרותית שלך."

"כן, זה למקרה שאחליט לרוץ לנשיאות ארצות הברית."

הוא צחק ונישק אותי, ואחרי הנשיקה נשאר קרוב אליי, גופו צמוד לשלי, הבל פיו על עורי.

"אוקיי. מה המקום הכי מוזר שאי פעם עשית בו סקס?"

"זה בשביל מספר 8?" שאלתי וצחקתי צחוק קצר שנועד להדגיש כמה אני מגניב ולא מוטרד.

"מספר 8?"

"אתה יודע, 12 בנים של סלבס שאוהבים לעשות סקס במקומות מוזרים. מספר 8 יעיף לכם את המוח."

"שנייה." הוא קפא. "אתה באמת חושב שאני מתנשק איתך בשביל רשימה באינטרנט?"

"לא. מה פתאום. סתם, התכוונתי ש... נו. לא. ברור שלא."

הוא הביט בי רגע ארוך ונורא. "זה מה שאתה חושב, נכון?"

"אמרתי לך שזה מסובך."

"זה לא מסובך, זה מעליב."

"אני..." יצאתי מזה לפני כן. אני יכול לצאת מזה שוב. "זה לא קשור אליך. באמת שלא."

הפעם הוא לא התרכך ולא יישר לי את אוזן הארנב. "איך זה לא קשור אליי? זה קשור אך ורק אליי אם זה מה שאתה חושב."

"אני פשוט חייב להיזהר." לדעתי נשמעתי מכובד מאוד ובכלל לא פאתטי.

"מה אני יכול לכתוב עליך? שפגשתי במסיבה בן של כוכב עבר? ומי ישמע, הבן הומו! איזה שוק!"

"זה נשמע לי כמו שידרוג לעומת מה שאתה כותב בדרך כלל."

פיו נפער בתדהמה, ואז הבנתי שאולי קצת הגזמתי. טיפ טיפה.

"וואו. לא הייתי בטוח מי משנינו יותר דפוק, אז תודה שהבהרת את הנקודה הזאת."

"לא, לא," מיהרתי לומר. "אני יותר דפוק ממך. סמוך עליי, אני יודע."

"אני לא בטוח שזה עוזר לי. כאילו, אני מנסה לחשוב מה יותר גרוע. זה שאתה חושב שאני אשכב עם מישהו מפורסם בקושי בשביל להלהיב את הבוסים שלי, או שאתה חושב שאם אעשה כזאת בחירה מקצועית מבזה, אני אבחר לעשות אותה איתך."

בלעתי רוק ואמרתי, "הטיעונים שלך מעניינים והצגת אותם בהצטיינות."

"שאני אמות. למה לא הקשבתי לאזהרות של אנג'י? אתה הכי לא שווה את המאמץ."

הוא הסתלק משם והלך למצוא מישהו פחות דפוק ממני.

נשארתי מאחור עם אוזני ארנב שחורות שמוטות ותחושה עמוקה של כישלון. לפחות רשמתי לעצמי שני הישגים הערב: הפגנתי תמיכה פומבית בחבר שלא זקוק לתמיכתי, והוכחתי מעבר לכל ספק ששום בחור שפוי לא יסכים לצאת איתי. אני חתיכת פרנואיד מתוסבך, חשדן ונרגן שמסוגל להרוס כל קשר אנושי בסיסי.

נשענתי על הבר ובהיתי במרתף העמוס זרים שנהנים הרבה יותר ממני, ולפחות שניים מהם מנהלים עכשיו שיחה על איזה בנאדם נוראי אני. היו לי שתי אפשרויות. אני יכול להבליג, לבלוע את גאוותי הפצועה, להתנהג באופן בוגר, לחפש את החברים שלי ולהפיק את המיטב מהערב הזה. או שאני יכול לברוח הביתה, לשתות לבד ולהעמיד פנים ללא הצלחה שכל זה לא קרה. הרשימה של הדברים שאני מנסה לשווא להעמיד פנים שלא קרו לי מעולם רק הולכת ומתרחבת. איזה כיף לי!

כעבור שתי שניות הייתי במדרגות.

כעבור שמונה שניות הייתי ברחוב.

וכעבור תשע־עשרה שניות מעדתי וצנחתי על הפנים באיזו תעלת ביוב ארורה.

סיום מושלם לערב מושלם. אין סיכוי שזה ירדוף אותי.