בנות ההרים

הגירוש מגן עדן

 

"גן עדן זה כאן" החליטה הילדה הקטנה. מסתובבת יחפה בין עצי הפרי בבוסתן היא הורידה שני אגסים מענף נמוך, אכלה אותם בשקיקה והלכה לחפש תפוח אותו תאכל עם אחיה כדי שיהיו חכמים כמו אדם וחוה בסיפור שסיפר להם אבא בשבת האחרונה. הוא גם אמר שהנחל הקטן הזורם בכפר הוא לא ממש החידקל, אחד מארבע נהרות גן העדן, אלא אחד הבנים שלו, בן קטנטן שזורם אל אבא חידקל הגדול.

מטע התפוחים היה רחוק. כשהגיעה אליו הייתה כבר עייפה והחליטה לנוח קצת בסוכה שהקימה עם אחיה ממחצלת ישנה. היא זחלה פנימה ונרדמה מיד.

ידו של אחיה טלטלה את כתפה, "זרהין קומי. את חייבת לקום".

"למה"? ענתה בפיהוק מתפנק, "אני עוד עייפה".

"אמא ביקשה שאחזיר אותך מיד הביתה", ענה.

"תגיד שלא מצאת אותי", ניסתה הקטנה להתחמק, "מה היא רוצה ממני עכשיו?"

"אני פוחד ממנה", ענה האח, "היא רק מרביצה לעצמה ובוכה".

מועקה גדולה נפלה על הילדה. היא הרגישה שמשהו לא טוב קרה, אבל לא הבינה מה. שותקת נלוותה אל אחיה הביתה.

 

אחרי שבעת ימי האבל על בעלה ארזה אמה של זרהין חפצים מעטים, בעיקר שמיכות ובגדים לילדים. מכרה את ביתה, קנתה משכניה שני חמורים והעמיסה עליהם את הכבודה. היא וחמשת ילדיה יצעדו ברגל לארביל. היא לא יכולה להישאר אשה יהודייה יחידה בכפר מוסלמי.

שכנותיה יצאו ללוות אותה והעמיסו על החמורים את המזון שהכינו להם צדה לדרך. אחרי שצעדו אִתה כברת דרך נפלו בוכות על צווארה וחזרו לביתן. היא נותרה לבדה עם חמשת יתומיה, צועדת בדרך לארביל לחפש את קרובי משפחתה.

לארביל הגיעה עם ארבעה מילדיה. יצחק התינוק היפהפה נחטף על ידי נשים ערביות כשעצרה לכבס ליד הנהר. היא הניחה אותו בערסל שהכינה מחבלים ושמיכה מתחת לאחד העצים וכשחזרה מצאה אותו ריק. היא לא מרטה את שערותיה ולא הזילה דמעה. בן־רגע הפך ליבה לאבן.

ארביל לא האירה לה פנים. היה עליה להצטופף עם ילדיה בחדר אחד חשוך ולעבוד מבוקר עד ערב בניקיון בתי זרים. קרובי משפחתה היו אנשים קשי יום שניסו לעזור, אבל עיקר העול נפל על כתפיה.

בעיני הילדה זרהין ארביל הייתה עיר צפופה ואפורה. אפילו הנהר שזרם בה היה עכור ולא דמה לנהר הצלול שליד ביתה שבכפר. היא גדלה בה כנטע זר. מעולם לא עזבה אותה התחושה שהיא גורשה מגן עדן והיה לה ברור ששום מקום לא ידמה לנווה ילדותה. היופי, החירות והתום נגדעו באחת בהיותה בת תשע. בגיל עשר יצאה לעבודה עם אמה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. האם של ארביל לא דמתה לאם של הכפר. היא לא מצאה במבטה את החמלה שכה הייתה זקוקה לה. בקור ובאדישות עבדו האחת ליד השנייה, כשהאם דורשת שוב ושוב ולא מוותרת. לאט לאט היא האריכה את שעות העבודה של בתה, עד שהשתוו לאלה שלה.

בגיל חמש־עשרה הפכה הילדה הקטנה והמוזרה לנערה יפהפייה. בכל פעם שנכנסה לחצר כלשהי היו הנשים ממהרות לצאת כדי לחזות ביופייה של האשה הצעירה. זקופה ושתקנית הייתה מוסרת חבילת בגדים מכובסים, מקבלת חבילה חדשה ומסתלקת. מצמצמת ככל הניתן מגע עם הזולת. בעולמה היו קיימים רק שני אחיה, אחותה ואמה. האחרונה הלכה ודעכה, וכעבור שנים מועטות הפכה לאשה סיעודית התלויה בילדיה.

עולמה הקטן והמצומצם של זרהין חרב באחת. יום אחד כשהלכה בגפה לכבס בנהר חטף אותה בנו של מוכתר מאחד הכפרים. הבחור שחמד את יופייה, הביא אותה רכובה על סוסו לבית הוריו והפציר בהם להשיאה לו לאשה. היא הושאה לבן המוכתר וילדה לו בן. חייה בקרב המוסלמים הפכו לקשים מנשוא והיא נטשה את בנה וברחה בחזרה לארביל לקהילה היהודית.

בבית אמה בארביל מצאה זרהין אנשים זרים. אמה נפטרה ואחיה נפוצו לכל עבר. שכנה סיפרה לה שאחותה מלכה נישאה לאחיו של אשר ממפעל השטיחים ועברה לגור בחצר הגדולה שלו בקצה מרוחק של העיר. עייפה ורעבה הגיעה זרהין לחצרו של אשר לחפש את מלכה.

אשר לא היה בן ארביל אלא אחד מאנשי הכפר שהגיעו לעיר. מעמדם בעיני תושבי המקום היה נחות. בבואם לאירביל רכש אב המשפחה חצר גדולה מרובת חדרים, בה שיכן את בני משפחתו. את החדרים הפנויים השכיר לכפריים אחרים שהגיעו לעיר. חלק מהם מצא עבודה במפעל השטיחים שלו ונשאר להתגורר בחצר ואחרים המשיכו ומצאו מגורים אחרים. לאחר מות אביו ירש אשר הבכור את המפעל ואתו את האחריות למשפחה וליושבי החצר.

את הלילה הראשון בבית אחותה העבירה זרהין בבכי. אחותה סיפרה לה שהיעלמותה זירזה את מותה של אמם ואז נפוצו האחים איש לגורלו. זרהין סירבה לדבר על מה שעבר עליה ולא חדלה לבכות.

למחרת נכנסה שרה, אשתו של אשר, לביתה של מלכה, גיסתה הצעירה. היא שמעה על בוא האורחת וסקרנותה גברה. לפניה ניצבה אשה זקופה, יפה מאוד עם עיניים ירוקות נפוחות מבכי. "חשבנו שמלכה היא היפה בנשים, זרהין האחות הגדולה מרשימה יותר", סיפרה שרה לבעלה בסוף הביקור.

עוד באותו ערב חזרה שרה לביתה של מלכה והציעה לזרהין להעסיק אותה כמטפלת ועוזרת בביתה. זרהין שמעה ושתקה.

"אינך חייבת לענות לי היום", הבינה שרה את שתיקתה, "רק עכשיו הגעת, תנוחי ימים אחדים ותחליטי".

"שרה היא אשתו של אשר המוכתר של החצר", הסבירה מלכה לאחותה. "היו לה הריונות רבים ומתוכם שרדו רק שני ילדים. בנוסף, גרים אצלה גם שני אחיו של בעלה. ראובן, האח הגדול והרווק, מסרב לעזוב את הבית בו גדל. השני, שאול, הוא אח חורג. אביהם נפטר בהיותו תינוק ואמו נטשה אותו כשמצאה לעצמה בעל אחר".

ימים אחדים לאחר מכן, הבינה זרהין שלא תוכל להמשיך להיות לנטל על אחותה והודיעה לשרה שתשמח לעבוד אצלה.

שרה הייתה אשה מרשימה, גבוהה ומלאת גוף. לבושה בשמלות רקומות גם בימי חול, עוררה יראת כבוד אצל כל רואיה. לצד הטיפול בביתה, בילדיה ובכל הנספחים אליהם, היא שימשה גם כתובת לנשות החצר. אליה באו לקבל עצות כיצד לנהוג בבעל שסרח או בילדים פורעי סדר, מה לעשות כדי להיכנס להיריון, או לחלופין, למנוע אותו. כיצד לנהוג כשאין ליולדת מספיק חלב והתינוק הרעב בוכה, ולא פחות חשוב, איך לבשל קובה שלא מתפרקת, יאפרך (עלי גפן ממולאים) שלא ייעשה ליץ' (עיסה דביקה) ואורז שיוצא אחד־אחד.

דלתה של שרה הייתה פתוחה לכולן וכך למדה זרהין להכיר את נשות החצר. היא שמעה את הצרות והדאגות שלהן אבל לא התערבה או ריכלה. שותקת הסתובבה בבית ועשתה את מלאכתה. אצל שרה למדה את רזי הבישול וניהול הבית. בבית אמה כמעט ולא בישלו. הבית התנהל מעצמו, איש־איש על פי צרכיו. בבית המוסלמי היא הייתה הגבירה ונמנעה ממנה דריסת רגל במטבח.

ידידות אמיצה נרקמה בין שתי הנשים. האחת אדנותית ומרשימה והשנייה חרישית ועצובה, נעה כצל בין החדרים, מבקשת שלא ירגישו בקיומה.

במלאות לשאול, אחיו החורג של אשר, שמונה־עשרה שנה, החליטה שרה בעצה אחת עם בעלה להשיאו לזרהין. היא הייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים אבל הם גילו בה מעלות רבות ובעיקר שמחו להוציאו מביתם ולהעבירו לבית משלו.

"הצלחתי", אמרה שרה בליבה. "לא יכולתי לבחור לי גיסות טובות יותר משתי האחיות היפות והצנועות האלה".

לא לזמן רב נהנו האחיות האחת מחברת השנייה. בערב שבועות יצאה מלכה לכבס בנהר ופקד אותה הגורל הארור של המשפחה היפה. היא נחטפה על ידי גבר מוסלמי מכפר סמוך שלקח אותה להיות אשתו השנייה. שרה הגיסה הגדולה אספה אל ביתה את שני ילדיה של מלכה. זרהין הייתה בהיריון וחשה ברע באותו בוקר. היא לעולם לא סלחה לעצמה שלא התלוותה לאחותה לכבס בנהר כמנהגן.

אחרי לכתה של מלכה הצטרפה לחצר שיראז, נערה צעירה, שראובן אחיו הרווק של אשר נשא לאשה.