בנות העיר הגדולה

פרק ראשון פתיח — סקס, רומנטיקה ופמיניזם

על סף האלף השלישי אף אני, כמו נשים וגברים רבים ברחבי העולם, נשביתי בקסמה של ברידג'ט, גיבורת הרומן יומנה של ברידג'ט ג'ונס מאת הלן פילדינג (1999) (במקור פורסם בשנת 1996). ברידג'ט, הרווקה הלונדונית, שהיא אף המספרת ברומן, שיתפה את קהל הקוראים בהרפתקאותיה שרדפו זו אחר זו, הרפתקאות אשר גם כאשר הסתיימו במבוכה גדולה ובמפח נפש, כפי שאירע לא פעם, תמיד הצליחו להעלות חיוך הן על שפתיה של מי שחוותה אותן והן על שפתיהם של שותפיה הסמויים — הקוראים. דמותה של ברידג'ט, שמעולם לא הניחה לתלאות השונות והמשונות שפקדו אותה לפגום בשמחת החיים הטבעית שלה, הילכה עלי קסם.

האפיזודות שבהן מתארת ברידג'ט בצורה משעשעת ביותר את מערכות היחסים שלה עם הגברים בחייה — העליות והמורדות, ההצלחות והכישלונות במה שנהוג לכנות "התחום הרומנטי", הן שגרמו לי לחוש הזדהות רבה עם דמותה. פתאום הרגשתי שאני לא לבד; הנה, אי־שם בלונדון הרחוקה חיה אישה צעירה וגם היא מתמודדת עם אותן סוגיות המעסיקות גם אותי, אם כי, יש לציין, במידה רבה יותר של חינניות. מה ששימח אותי ביותר היתה הדרך שבה תוארו הדברים, הקלילות וההומור שבהם צבעה ברידג'ט את המהמורות שהציבו בפניה חייה כרווקה לונדונית ואת הדרכים היצירתיות שמצאה כדי להתגבר עליהן.

באותם ימים לא יכולתי לנחש שברידג'ט היא רק סנונית ראשונה בסדרה של דמויות חביבות ומשעשעות שאפגוש בהמשך הדרך. גם את שמה של הסוגה שבה נכתב הרומן — צ'יקליט — טרם הכרתי. אבל דבר אחד הבנתי: ברידג'ט ואחיותיה הביאו לקדמת הבמה נושאים שעד כה נחשבו כאישיים מדי או כאלו השייכים לתחומים נשיים ש"אין בהם עניין לציבור הרחב". הן העזו לדבר על סוגיות כמו תשוקה נשית, קריירה, אחוות נשים, דייטים מהגיהינום, מאבק בלתי נלאה במשקל העודף ועוד "זוטות" מעין אלו, אשר כעת היו נושאים לגיטימיים לכתיבה ולהתייחסות.

עד מהרה הצטרפו אל מדף הספרים אחיותיה של ברידג'ט וביניהן: יומנה של בחורה רווקה מאת קייט מוריס (1996), סקס והעיר הגדולה מאת קנדיס בושנל (1997) ועוד. הזרם הגובר של הרומנים הללו שיצאו לאור וזכו להצלחה רבה, הבהיר לי כי אינני היחידה שלבי נוהה אחריהם. הדמויות הנשיות שכיכבו בהם כבשו את לב הקוראים, ורבים מן הרומנים שבהם כיכבו רווקות עירוניות עובדו לסרטים מצליחים ולסדרות טלוויזיה שקנו להן קהל אוהדים ברחבי העולם. מי אינו זוכר את רנה זלווגר בגרסה הקולנועית של יומנה של ברידג'ט ג'ונס, שדומה היה כאילו התפקיד נוצר למענה, או את שרה ג'סיקה פרקר, כוכבת הסדרה סקס והעיר הגדולה, שהפכה לשם דבר ולמכתיבת הטון באופנה ובחיי הרווקוּת בכלל.

עם המעבר לשנות האלפיים צברה תופעת בנות העיר הגדולה תאוצה, וספרים רבים אשר בהם מככבות בנות דמותן של ברידג'ט ואחיותיה יצאו לאור. עכשיו כבר היה שם לסוגה הספרותית האהודה הזו והיא נקראה בשם צ'יקליט.

אולם, אם נדמה שדמותה של נערת העיר הגדולה נוצרה יש מאין בעשור האחרון של המאה העשרים, בחינה מדוקדקת מגלה כי ניתן למצוא את מבשריה של דמות זו כבר במחציתה של אותה המאה. ספרים כמו האבוקדו שלא יבשיל מאת איילין דנדי אשר פורסם לראשונה בשנת 1958 (יצא לאור בישראל בשנת 2018) ושילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק מאת גייל פארנט שיצא לאור לראשונה בשנת 1972 ותורגם לעברית בשנת 1973 (ראה אור במהדורה חדשה בעברית בשנת 2018) הביאו את בשורת "נערת העיר הגדולה" אל העולם כמה עשורים לפני הולדתן של ברידג'ט ג'ונס, קארי בראדשו ואחיותיהן.

האהדה לדמותה של נערת העיר הגדולה ולסוגת הצ'יקליט הלכה וגברה עם השנים ושוב אין לראות בה תופעה שולית המיועדת לנשים בלבד. רבים ורבות מאיתנו עוקבים בעניין אחר קורותיהן של בנות העיר הגדולה, בין שהן חיות בניו יורק, בלונדון, בתל אביב ואפילו במקומות הכי פחות צפויים כמו ביירות, ריאד ואבוג'ה.

מה יש בדמותה של הצעירה העירונית, המנסה לתמרן בין הרצון להגיע להישגים בתחום הקריירה ולממש את מלוא הפוטנציאל שלה, לבין הכמיהה למצוא בן זוג הולם, כל זאת בלי לזנוח את הצורך להיות חברה נאמנה לחברותיה ואף לחבריה ובעיקר — ליהנות ממגוון החוויות וההרפתקאות שמציעים החיים בעיר הגדולה, שכה קוסם לנו?

אף שהן חיות ביבשות שונות ובערים המרוחקות זו מזו אלפי קילומטרים, ניתן למצוא לא מעט קווי דמיון בין הנשים הצעירות הללו — בנות העיר הגדולה. הן מסתבכות בהרפתקאות שונות ומשונות, לעתים נוחלות הצלחות מקצועיות ורומנטיות ולעיתים קרובות עוד יותר חוות אכזבות ושיברון לב; אך הפלא ופלא, גם הלב השבור מתאחה על פי רוב תוך זמן לא רב, כאשר הגיבורה מתאוששת ושועטת במרץ לקראת ההרפתקה הבאה.

כאשר הבנתי שאני שבויה בקסמה של הסוגה הספרותית הזו ובקסמן של הדמויות המככבות בה, ביקשתי לנסות ולהבין מהם המאפיינים של הדמויות הללו, הגורמות הנאה כה מרובה לקהל הקוראות והקוראים. כדי להעמיק את ההיכרות שלי עם הנשים הללו, שבתי לקרוא בספרים העוסקים בדמותן, אך הפעם היתה זו קריאה משימתית. במהלך הקריאה ניסיתי לבדוק מה המשותף לכל הנשים ש"העיר הגדולה" שלהן יכולה להיות בירה אירופאית, מטרופולין אמריקאי או כל כרך גדול באסיה או באפריקה; שאלתי את עצמי האם אותם נושאים מעסיקים אותן למרות המרחק בין לונדון לריאד, וכיצד בכל זאת באים לידי ביטוי ההבדלים המנטליים והסוציולוגיים המאפיינים את התרבויות השונות שבהן הן חיות.

מתוך כלל ההיבטים המרכיבים את דמותן של הנשים הללו, בחרתי להתמקד בשלושה אספקטים עיקריים. הבחירה בסקס, רומנטיקה ופמיניזם, אשר תחילה נראתה בעיניי הולמת ביותר, התגלתה בהמשך כמשימה מורכבת, מן הסיבות שיפורטו להלן. אבל בצד האתגר הגדול שהציבה בפניי משימה זו, הבנתי כי אלו הם אכן יסודות משמעותיים ביותר שלאורם ניתן להעמיק את ההיכרות עם בנות העיר הגדולה, תוך ניסיון להבין מה המכנה המשותף לכולן (אם בכלל קיים) ובמה הן נבדלות זו מזו.

סקס, רומנטיקה ופמיניזם — על פניו, כל אחד מן המושגים הללו עומד בפני עצמו. כך גם אני סברתי לתומי כשרק התחלתי לחקור את שלושת ההיבטים הללו בחייהן של בנות העיר הגדולה. אבל עד מהרה התברר כי סקס, רומנטיקה ופמיניזם קשורים ביניהם בקשרים שונים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים והניסיון להפריד ביניהם ולהתייחס לכל אחד מהם בנפרד — לא תמיד עולה יפה.

תחום המין בחיינו שייך, לכאורה, לרשות היחיד. כל מה שקורה, במיטה או בכל מקום אחר שיבחרו השותפים למפגש המיני לממש בו את תשוקתם, וכל עוד הכול נעשה ברשות ובהסכמה, כאשר כל המשתתפים הינם בגירים על פי החוק — איזה עניין צריך להיות למדינה או לחברה להתערב בסוגיה כל כך פרטית ואינטימית?

אבל, כידוע, לא זה המצב. המדינה, מוסדות הדת, החברה והמשפחה — לכולם יש מה לומר על חיי המין של הפרט. המדינה קובעת כללים הבאים להגן על היחיד(ה) מפני אונס, מעשים מגונים, הטרדה, ניצול יחסי מרות וכל צורה של מגע מיני שיש בה פגיעה בגוף או בנפש. בנוסף, במדינות רבות עדיין אסורים יחסי מין בין בני אותו המין ולעיתים יחסים כאלה עלולים לגרור בעקבותיהם עונשים חמורים ואפילו גזר דין מוות. גם הדתות מבקשות לשלוט על תחום חיי המין של מאמיניהן. היהדות, הנצרות על כל זרמיה והאסלאם מאוחדות באיסור על יחסי מין בין גבר ואישה שאינם נשואים זה לזה. במשטרים מסוימים כאשר בני זוג נתפסים במה שמוגדר כ"ניאוף", הם צפויים לגזר דין מוות. לצדם של המוסדות הציבוריים כמו המשטרה, בתי המשפט והממסד הדתי, מתקיימת המשפחה וגם לה יש מה לומר על חיי המין של החברים בה. אומנם יש משפחות ליברליות שלא יתנגדו לכך שבנם או בתם יביאו הביתה חבר שלא מאותו המין, אך לעומת זאת יש משפחות שיאסרו זאת בתכלית האיסור. ברצוני להבהיר כי בהתייחסותי לנושא של המיניות, הן בחייהן של בנות העיר הגדולה והן באופן כללי, התמקדתי ביחסים המתקיימים במתכונת זוגית המורכבת מגבר אחד ומאישה אחת, אך הדבר נכון גם לגבי מערכות יחסים המורכבות משותפים בני אותו המין או כל הרכב זוגי אחר.

הפוליטיקה, הנוגעת לכל היבט של חיינו, גם לה השפעה על חיי המין של הפרט ואף לפמיניזם, בהיותו אג'נדה חברתית־פוליטית, יש עניין רב בתחום זה. על פי אחת הטענות הרווחות בקרב הוגות הדעות הפמיניסטות, יחסי מין בין בני זוג, נשואים או מאהבים, האמורים להיות דרך לביטוייה של אהבה או לפחות של חיבה הדדית, יחד עם העונג הגופני המופק במהלכם, הופכים לעיתים קרובות לזירת התגוששות שבה, לדעתן, באים לידי ביטוי הכוח העודף והמעמד הפריווילגי של הזכר. פמיניסטיות רבות טוענות כי יחסי האי־שוויון בין גברים ונשים אינם נעצרים בפתח חדר המיטות והן מוצאות כי במערכות יחסים רבות מתבטא האי־שוויון גם בעת קיום יחסי המין. בנוסף, תיאורטיקניות פמיניסטיות, בייחוד בנות הגל השני, מרבות לדבר על השליטה הגברית המדכאת את מיניות האישה, בכמה וכמה דרכים.

אחת הדרכים לדיכוי האישה, לטענתן, היא ההתעלמות רבת השנים מן העובדה שגם לנשים יש גוף בשר ודם, ולגוף זה צרכים גופניים ותשוקות שיש להכיר בהם, להתייחס אליהם בכבוד ולתת להם לגיטימציה. לאורך ההיסטוריה ראו הגברים בנשים יצורים א־מיניים הנכנעים מעת לעת לצורכיהם "החייתיים" של הגברים, ובה בעת הם סרבו להכיר בכך שהגוף הנשי משתוקק למגע הגופני. הם לא העזו לחבר את מושג התשוקה עם הגוף הנשי.

להתעלמות הזו ממיניות האישה שורשים קדומים ביותר. לאורך הדורות, הקפידו הממסדים הפטריארכליים — הן הממסד הדתי והן הממסד הפוליטי — לחלק את הנשים לשתי קבוצות: האחת היא קבוצת הנשים הכנועה והחסודה — האמהות הקדושות, ואילו נשות הקבוצה השנייה הן הנשים היצריות, המרדניות — הזונות. לשני הארכיטיפים הללו ניתנו גם שמות: על פי היהדות האחת היא חוה, אם כל חי, והשנייה — לילית. על פי הנצרות: האחת היא מריה אם ישו, שילדה את בנה בלידת בתולין, והשנייה היא מרים המגדלית, שעסקה במקצוע העתיק ביותר בעולם.

על פי חז"ל, לילית היתה בת זוגו הראשונה של אדם בגן עדן. לילית נבראה ביחד עם אדם, אך תביעותיה לשוויון זכויות, כולל שוויון בתחום יחסי המין, המאיסו אותה בעיניו ולאחר גירושה מגן העדן יצר האל עבור אדם את חוה, שהפעם לא נבראה כשווה לו, אלא נוצרה מצלעו ועל כן היא נחשבת כנחותה ממנו. אבל לילית לא נעלמה מן העולם. היא שבה והתגלמה לאורך השנים בתרבויות שונות, במיתוסים ובאגדות עם, בהן הופיעו דמויות שונות של נשים אשר סירבו לקבל את המגבלות שהוטלו עליהן בשל מינן ובחרו לתת ביטוי לכישרונותיהן וליכולותיהן יוצאות הדופן, שהתבטאו לעיתים בידע נרחב בתחום הריפוי.

חז"ל נתנו תוקף למסורת זו של שני סטריאוטיפים שונים של דמויות נשיות: הזונה והקדושה. הם קבעו כי רחל אמנו היא בת דמותה של חוה ואילו אחותה, לאה, היא לילית, או כהגדרתם — "זונה". זאת משום שלאה לא חששה לבטא את רצונה לבלות ליל אהבים עם יעקב והיתה מוכנה למכור לרחל את צמח הדודאים שמצא בנה בשדה, ובלבד שזו תוותר למענה על תורה לארח את יעקב באוהלה. לעומתה מוצגת רחל כמי שכלל וכלל לא חשקה בבעלה וכל מעייניה היו נתונים להשגת פרי בטן. על פי אוהד האזרחי ומרדכי גפני (2005), הדרישה של לילית לשוויון הולידה פחד בלבו של אדם, פחד מפני גילויי התשוקה הנשית:

"כאשר לוקחת האישה לעצמה חופש בתחום המיני, מאבד הגבר את יכולתו לשלוט לבדו על מאזן הכוחות הפנימיים שלו. וכשהגבר מאבד שליטה בלעדית הוא מרגיש כאילו האישה שולטת בו והוא נמלא פחד." (שם, עמ' 48).

חז"ל אף קבעו סימנים לזיהוין של נשים שהן בנות דמותה של לילית, כדי לסייע לגברים תמימים ולמנוע מהם לשאת לאישה כלה הנראית כשרה למהדרין, אשר בהמשך תתברר, חלילה, כבת דמותה של לילית. בין מאפייניה של לילית ובנות דמותה הם מונים את שיער הראש הפרוע, המתקשר לתפיסתם עם אופי פראי וחוסר ציות למוסכמות החברתיות. סממן נוסף הוא אהבת ההשכלה, וידועים הסיפורים על נשים שהיו גדולות בתורה, כמו ברוריה, שעלתה בחוכמתה על תלמידי החכמים בני תקופתה, אך לבסוף נתפתתה לתלמידו של בעלה שקינא בה ורקם מזימה שנועדה להוכיח כי למרות למדנותה, אישה היא אישה ועל כן לא תעמוד בפני פיתויי היצר.

בתרבויות רבות נחשבו נשים ידעניות למכשפות ואת יכולותיהן יוצאות הדופן קישרו לא אחת עם פריצות מינית. באזורים שונים באירופה, בעיקר בימי הביניים, נחשדו הנשים שעסקו במיילדות כמי שמשתמשות בכוחות שטניים. הקשר בין מעשי כישוף ופריצות היה לאבן יסוד באגדות עם ברחבי אירופה, שם זכו נשים שסומנו כ"מכשפות" ליחס בלתי אוהד בעליל. למעשה, על פי רוב נחרץ דינן לעלות על המוקד. "ציד המכשפות", שלא הוגבל למין הנשי וכלל גם התנכלות לגברים שהואשמו בעיסוק בכישוף, התנהל במשך מאות בשנים. בחבל הבסקים בספרד הועלו על המוקד מאות נשים, רובן עסקו במיילדות ובריפוי; אך ציד המכשפות התפשט גם לארצות הברית. בסיילם, מסצ'וסטס התרחשו בשנת 1692 מקרים רבים של הוצאה להורג באשמת עיסוק בכשפים.

ענת פלגי־הקר (1998) מדברת בהרחבה על ההתעלמות הגברית מן התשוקה הנשית. לדבריה, הפנטזיה התרבותית מעדיפה לראות בהולדת ילד את מושא התשוקה הנשית. היא מביאה כדוגמה את המיתוס של פנדורה, שהיתה האישה הראשונה בעולם על פי המיתולוגיה היוונית. יופייה הגופני היה כליל המעלות והיא עוררה תשוקה בלב כל רואיה, אך היא עצמה לא היתה בעלת תשוקה. מיתוס זה של יופי נשי חסר גשמיות הפך לאבן יסוד בתרבות המערבית ובעקבותיו נולדו בספרות ובאמנות דמויות נשיות רבות שמעולם לא ביטאו את צורכיהן הגופניים, אשר אם אכן התקיימו — לא זכו לביטוי ולהכרה.

החל מן המאה העשרים, ובייחוד לאחר פרסומם של עשרות מחקרים כדוגמת מחקריהם של מסטרס וג'ונסון: התגובה המינית האנושית (1966) וחוסר ההתאמה המינית האנושית (1970), חל מפנה ביחסה של החברה לנושא של מיניות האישה. המהפך לא התחולל בין לילה. דרושים היו עוד עשורים רבים שבהם טרחו התיאורטיקניות הפמיניסטיות להחדיר תובנה זו למוחם של הגברים ולגרום לכך שצרכיה המיניים של האישה יובאו בחשבון, הן במרחב הזוגי והן במרחב הציבורי, ויוטמעו בקרב בעלי מקצועות טיפוליים כמו רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ואף עורכי דין ומגשרים בבתי דין לענייני משפחה.

למעשה, ההתייחסות אל האישה כאל יצור א־מיני שנועד להרות וללדת אך לא להתענג בעת המגע המיני השתרשה במשך זמן כה רב עד כי גם בימינו, למרות הצטברות הידע הרב בנושא זה, עדיין קיימות תרבויות המסרבות להעניק לגיטימציה לצרכיה של האישה והן מתכחשות להם בכל דרך אפשרית (על היחס למיניות הנשית במדינות שבהן המשטר כפוף לחוקי הדת, ובייחוד במדינות המוסלמיות יורחב בעמודים 137-128, 87-72).

אבל גם במקומות הנחשבים למתקדמים ביותר ממשיכים לכפור בלגיטימיות של דרישת הנשים להכרה בזכותן לחיי מין מספקים. אפילו האקדמיה אינה נקייה מדעות קדומות כאשר מדובר במיניות האישה. נטע הלפרין (2019), מספרת כיצד גילתה ד"ר פראוס, מומחית למדעי המוח החוקרת התנהגות מינית, כי גם גברים "משכילים" נוטים להירתע מעיסוק בנושא זה. טרם קבלת תואר הדוקטור, ביקשה ד"ר פראוס לקבל מימון לצורך עריכת מחקר בנושא האורגזמה הנשית. חברי הוועדה האקדמית, הממונה על תקציבי המחקר, שהיתה מורכבת ברובה מגברים, לא מצאו טעם להיענות לבקשתה. החברים הנכבדים לא הבינו את חשיבות המחקר ואת התועלת שניתן להפיק מהבנת ההשפעה שיש לאורגזמה על בריאותה הנפשית והגופנית של האישה. ד"ר פראוס התגברה על מכשול זה ומצאה לבסוף מוסד אקדמי שמימן את המחקר, אבל היא מוסיפה ואומרת כי לסטודנטים שמבקשים ממנה עצה, היא מייעצת לחקור נושאים שיש להם קשר למיניות, אבל לא לבחור במיניות כנושא המחקר העיקרי, כי יש לשער שנושא זה לא יזכה לתמיכה בקרב הממונים על תקציבי המחקר; ואני אוסיף כי הסיכוי לזכות בתמיכה בפרויקט מחקר העוסק במיניות האישה — קטן אף יותר.

עוד נושא שיש להזכירו כאשר דנים בקשר ההדוק בין סקס ובין פוליטיקה, וביתר דיוק, בין סקס לבין פמיניזם, הוא סוגיית הפורנוגרפיה. פמיניסטיות רבות מתנגדות לכל צורותיה של הפורנוגרפיה, כאשר ההתנגדות הרבה ביותר מופנית כנגד הסרטים הפורנוגרפיים המופצים ברשת. הן טוענות כי הפורנוגרפיה הינה מכשיר לניצול נשים העוסקות בתחום כ"שחקניות". הן רואות בפורנוגרפיה אמצעי להחפצת הנשים; זאת משום שברוב הסרטים הפורנוגרפיים הנשים נראות כמו בובות ולא כמו נשים אמיתיות. השדיים מנופחים, השפתיים מודגשות באודם מוגזם ואיברי המין הנשיים על פי רוב מגולחים כדי שיזכירו את גופה הלא בשל של נערה צעירה או אפילו של ילדה. למעשה, כל תפקידה של ה"שחקנית" בסרטים הללו הוא להיות מכשיר פסיבי שיקלוט את האיבר הזכרי. עמדה זו של הפמיניסטיות היא עמדת הרוב, אך יש נשים, שאף הן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות, המתייחסות לפורנוגרפיה מנקודת מבט שונה. קתלין מוראן Moran, 2011)) טוענת כי האש הפמיניסטית מופנית לכיוון הלא נכון. לדבריה זו לא הפורנוגרפיה שכנגדה הנשים צריכות לצאת חוצץ כי אם "תעשיית הפורנוגרפיה":

"אז לא. הפורנוגרפיה היא לא הבעיה. לפמיניסטיות לוחמניות אין שום בעיה עם הפורנוגרפיה. תעשיית הפורנו היא הבעיה. כל העניין נהיה פוגעני, מקובע, מדכא, מרוקן רגשית ומנותק כמצופה מתעשייה שלוחת רסן להפליא שמגלגלת כשלושים מיליארד דולר בשנה לפחות. שום תעשייה לא הגיעה מעולם לסכומים כאלה בלי להיות גסה וטיפשה עד היסוד." (שם, עמ' 40).

התייחסות נוספת לנושא זה של הפורנוגרפיה והאופן שבו היא מחפיצה נשים ניתן למצוא במאמרה של עמליה זיו (Ziv, 2015). לדבריה כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת נצפה גל חדש של נשים יוצרות שהשתייכו לזרם הפמיניסטי. היוצרות הללו נתנו ביטוי לנשיות ולמיניות בצורה שאִתגרה את הפורנוגרפיה שעד כה היתה רובה ככולה נחלתם של גברים שיצרו פורנוגרפיה "גברית", המיועדת להנאתם של גברים. לדבריה, שורשיו של תהליך זה נטועים עוד באמנות הפמיניסטית של שנות השבעים, שהשתייכה לזרם הפמיניסטי שהגדיר את עצמו כ"פמיניזם בעד סקס". האמניות הללו טענו כי הפורנוגרפיה הנשית תורמת לחשיפתה של מיניות נשית חדשה וכי פורנוגרפיה פמיניסטית מהווה סוגה חדשה, אך היא מתפקדת גם כמראה המשקפת מצב פוליטי חדש שמטרתו חילוץ הנשים מהגדרתן כאובייקט בתחום השדה הארוטי והצבתן כסובייקט מיני. וכך מנסחת זאת זיו:

"כאשר נשים נאבקות לבסס עצמן כסובייקטים מיניים עליהן להתגבר על המשוכות שהוצבו על ידי הסוכנויות השולטות במבנים המסורתיים של התשוקה. כשיעשו זאת הן ייתנו משמעות חדשה לעצם הרעיון של סובייקטיביות מינית." (שם, עמ' 62, תרגום שלי. מ.כ.).

הדאגה להנאתה של האישה מיחסי המין, כחלק מן האג'נדה הפמיניסטית העכשווית, הולידה מיזמים רבים. אחד מהם נוצר על ידי בילי קווינלו, יזמית בריטית צעירה אשר יחד עם שותפתה, אנה הושלק, פיתחה אפליקציה (Ferly), שנועדה לגרום לנשים לדבר על סקס באופן חופשי ופתוח ולחקור ביחידות ובצוותא את מכלול היחסים שלהן עם נושא המיניות. היזמיות הצעירות גורסות כי מיניות בריאה אינה פריווילגיה אשר "נחמד" אם היא קיימת. לטענתן, זוהי זכות אנושית בסיסית וכל הפעילות שלהן נועדה לקדם את האג'נדה הזו. כדי לעמוד על צורכיהן האמיתיים של הנשים עורכות היזמיות מפגשים "אמיתיים" ולא רק וירטואליים, בהם משתתפות נשים מקבוצות גיל שונות ומדברות בפתיחות על מיניותן. כתוצאה מן הידע שנצבר במפגשים הללו וכדי לענות על צורכיהן האמיתיים של הנשים, משתכללת האפליקציה ומגוונת את הכלים השונים שהיא מעמידה לרשות הנשים.

אווה אילוז (1997) מדברת על הקשר בין האהבה הרומנטית ובין האג'נדה הפמיניסטית. היא מדברת על כך שהפמיניסטיות אינן רואות בעין יפה את הנטייה הרומנטית בקרב נשים, משום שלדעתן האהבה הרומנטית היא לא מקור התעלות, אושר והגשמה עצמית, כפי שאולי מקובל לחשוב, אלא אחד הגורמים העיקריים למחלוקת בין גברים ונשים. רבות מן ההוגות הפמיניסטיות טוענות כי האהבה הרומנטית מחלישה את הנשים, שהרי על פי המיתוסים הרומנטיים האישה המצפה לאביר המושיע חייבת להיות נסיכה חסרת ישע שכל תפקידה הוא להינצל בידי האביר הכול יכול.

דפוס זה מוטבע כל כך עמוק במסורת עד שגם אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וקואוצ'רים נוטים לאמץ אותו. זכורני שפעם אמרה לי אשת מקצוע: "את חכמה (אז מה אם יש לי תואר דוקטור? חשבתי), את בטוחה בעצמך (ממש לא, ודאי שלא בקטע הזוגי) וגבר עשוי לחוש עצמו קצת מיותר על ידך. לכן את צריכה ללמוד את אמנות העפעוף חסר הישע."

מה שהיא התכוונה לומר הוא שעלי ללמוד להסתיר את יכולותיי, את אומץ רוחי ואת כישרונותיי, ולאמץ גינונים של פסיביות וחוסר אונים. כך אשאיר מקום לגבר שלצדי, כדי שירגיש שהוא נחוץ לי, שאני ממש זקוקה לו. שהרי תשוקתו של הגבר היא להושיע את הנסיכה חסרת הישע.

ייתכן שזו היתה עצה טובה — אני לא הצלחתי לאמץ את הגינונים הללו. יתרה מזאת, כיום אני סבורה שגבר "אמיתי" מבקש שתעמוד לצדו אישה שתהיה שותפה ראויה, כזו שהוא יוכל להישען עליה בעת צרה ולדעת שלא תקרוס כאשר יפקוד אותם משבר כלשהו.

אבל כאשר הדפוס הרומנטי הרווח מדבר על אישה פסיבית וגבר רב־כוח שתפקידו להצילה, אין פלא שהפמיניזם אינו מתלהב, אם לנקוט לשון המעטה, מן הרומנטיקה; וכי ההוגות הפמיניסטיות משתדלות לגרום לנשים להחלים מן ההזיות הרומנטיות, אשר לדעתן לא ייתכן שיובילו ליצירת קשר זוגי יציב שיאשר את תחושת הערך העצמי ואת האוטונומיה של האישה.

***

על הקשר בין סקס ורומנטיקה ניתן לומר: "הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו?" לואן בריזנדיין Brizendine, 2006)), נוירופסיכיאטרית, ביססה תיאוריה לפיה ההורמונים מכתיבים הן את מעגלי ההתאהבות (הרומנטית) והן את מעגלי התשוקה המינית. על פי בריזנדיין, אף שההורמונים הם האחראים הן להתאהבות והן לדחף המיני, נדרשים הורמונים שונים, או לעיתים אותם ההורמונים אך במינונים שונים, כדי ללבות את האהבה ואת הדחף לקיום יחסי מין:

"התאהבות אינה רגש, אבל היא מעצימה או מחלישה רגשות אחרים. המסלולים המוחיים הקשורים להתאהבות הם בעיקר מערכת של הנעה, הנבדלת מאזור הדחף המיני של המוח, אם כי קיימת ביניהם גם חפיפה. את פעילות המוח הקדחתנית הזאת מזינים הורמונים ומוליכים עצביים כמו דופמין, אסטרוגן, אוקסיטוצין וטסטוסטרון." (שם, עמ' 91).

לדברי חוקרת זו, אהבה רומנטית היא מצב של התרוממות רוח טבעית, הדומה למצב הנוצר בהשפעת סמים ממכרים כדוגמת אקסטזי. ההתאהבות פועלת כמו סם הגורם לשחרורם של חומרים כימיים במוח, ביניהם האוקסיטוצין, הורמון ההתקשרות או הווזופרסין, שניתן להגדירו כהורמון ההתקשרות הגברי. על כן יש גרעין של אמת ברעיון שאנשים עשויים להיות "מכורים" לאהבה. מחקרים שבדקו בני זוג המצויים בעיצומו של קשר אהבה סוער, הוכיחו כי מצב זה של המוח המאוהב, נמשך כשישה עד שמונה חודשים מיום תחילתו של קשר האהבה ולאחריו הוא מוחלף במצב אחר, רגוע יותר, שאותו מכנה בריזנדיין בשם "המוח המזווַג". גם תסמיני הפרידה מאהוב או אהובה עקב סיום הקשר או מוות, עשויים להיות דומים מאוד לתסמיני גמילה מחומרים ממכרים כדוגמת סמים, עד כדי כך שהאוהב הנעזב עשוי לבכות ללא הפסקה ולדווח על כאבים פיזיים.

הדחף לקיום יחסי מין נתון לשליטתו של הורמון נוסף — הטסטוסטרון, שהוא הורמון המצוי במינונים שונים אצל גברים ואצל נשים. כאשר רמת הורמון זה נמצאת בעלייה, הוא גורם להגברת ההתעניינות במין. אבל בעוד שרמת הטסטוסטרון של הנערה עולה פי חמישה בין גיל שמונה לגיל ארבע־עשרה, רמת הטסטוסטרון של הנער עולה פי עשרים וחמישה בין הגילים תשע וחמש־עשרה. אצל הגברים תישאר רמה זו יציבה לאורך שנים רבות ואילו אצל נשים היא תעלה ותרד בכל שבוע בהתאם למחזור החודשי, ותשנה את רמת העניין שיהיה להן במין כמעט מדי יום ביומו. בעת ההתאהבות, עם עליית הורמוני החִברות, תירשם עלייה גם בהורמונים המגבירים את התשוקה המינית; ועל פי רוב הם יתפקדו יד ביד כדי להגביר את ההתאהבות הרומנטית ואת הרצון לחברות יחד עם התשוקה הגופנית.

ייתכן כי עצם הרעיון שחיי הרגש שלנו ודחפינו הארוטיים הם בעצם תוצאה של "קוקטייל" המורכב מתמהיל משתנה של הורמונים, עשוי להרתיע אחדים מאיתנו. מן הסתם נעים לנו יותר לחשוב כי אנו פועלים כיצורים אינדיווידואליים, על פי רצוננו החופשי ותשוקותינו הייחודיות ובאמת — לא הכול מוסבר, לפי שעה, באמצעות הכימיה והפיזיולוגיה. לדוגמה, דפוסי בחירת בני הזוג שלנו, שגם אותם מנסה המדע להסביר ואף לנבא, טרם פוענחו עד תום. על כן תחושתנו כי "אין עוד אהבה כמו האהבה שלנו", הינה בת תוקף גם למול הידע אודות הורמונים ומסלולים עצביים, הנוטלים חלק בתהליכי ההתאהבות וההזדווגות.

סקס ואהבה רומנטית, סקס ופמיניזם, רומנטיקה ופמיניזם, הגבולות בין התחומים הללו הינם נזילים ביותר וקשה להתייחס לכל אחד מהם בנפרד; וכמו שאמרו חז"ל: "הא בהא תליא." ובכל זאת, הניסיון שנעשה כאן לעמוד על מאפייניהן השונים של בנות העיר הגדולה על פי שלושת התחומים הללו, הניב תוצאה מעוררת מחשבה, שאת עיקריה אפרוש להלן. אך לפני כן, כמה מילים על הסוגה שבה נכתבו הרומנים שייבחנו להלן, סוגת הצ'יקליט, וגם הצעה לשם עברי לסוגה זו.